טהרת המשפחה מכוונת לקדש את הדחף החומרי והאגואיסטי ביותר של האדם, את הדחף המיני, שתלויה בו ההמשכיות הביולוגית של הפרט. זהו דחף ראשוני המשותף לכל בעלי החיים במלחמתם להישרדות.

תופעה מעוררת עניין היא העובדה, שבכל התרבויות, גם הפרימיטיביות ביותר ובמקומות הנידחים ביותר, מקפידים בני אדם להצניע את המקום שהוא מוקד תאוות המין, את ערוותם. אין הם רוצים לחשוף לעיני כל נקודה זו בגופם, והם מחפים עליו בקישוט כלשהו - במחרוזת, בפרח או בעלה. הפסיכולוגים מסבירים שהאדם בוש במערומיו, רק מפאת העובדה שחונך לכך על ידי הוריו ומוריו, ותו לא. אולם תופעה זו שהצבענו עליה, טופחת על פני הסבר זה. שהרי החברות הפרימיטיביות אינן מחנכות לצניעות, ובכל זאת משתדל בן השבט הפראי, בן הטבע המאושר, שהצטייר לכמה בעלי הגות מערביים כהתגלמות האדם המשוחרר, להסתיר את ערוותו. וכל כך למה? מדוע דווקא איבר זה, ולא אחר - האף או האוזן, דרך משל?

האדם חש שטעון בו, בעצם הווייתו, גורם מקורי ומיוחד, שהוא נחלתו הבלעדית, ואין דומה לו אצל שום בן תמותה אחר. זוהי תחושת האני, תחושת העצמיות, התחושה שיש בך יסוד איכותי מיוחד, העושה אותך שונה משאר בני האדם. מקורה של תחושה זו בגרעין האלוקי שבאדם - בנשמה, שהיא גילוי אלוקי איכותי המייחד כל אדם באשר הוא. רק כאשר תחושת עצמיות זו זוכה לביטוי בחייו, חש האדם סיפוק אמיתי. השגת הרגשת שובע בצרכים גשמיים, כגון אכילה ושתייה, הכרה חברתית, ביטחון עצמי ועוצמה על סוגיה השונים - כל אלה אינם עונים על הצורך הפנימי העמוק של האדם. הצרכים שהוזכרו הם כליו של אינסטינקט השימור העצמי, והם משותפים לכל בני האדם. לא ניכר בהם הצד המייחד את האדם, אלא הצד השווה לו ולאחרים. משום כך הם גם אינם מעניקים לאדם תחושה של חיות מלאה.

האם האדם חש שחייו מגיעים למיצויים המלא, רק כאשר מדגיש את המיוחד שבו, את הגורם המשנה אותו משאר בני האדם. האדם כמוהו כמקדש, שהיה מוקף מדור לפנים ממדור, מעגל לפנים ממעגל. יש בו חצר, עזרה וקודש הקודשים. וזה האחרון הוא חדר החדרים של יישותו. המציאות הפנימית שבו, ה'אני' המיוחד לו לבדו, ואין לאיש דריסת רגל בו. האדם חש צורך לתת ביטוי למציאות פנימית זו גם בגופו. הוא מוצא צורך לייחד מקום בגופו, אשר יסמל את היותו אדם לעצמו, יחיד ושונה.

החברה המערבית של ימינו שרויה בטירוף מערכות. מאפיין אותה אי סדר אנושי, המתבטא בפריצת המסגרות האלמנטריות של הקיום. אין הכוונה למסגרות שהוכתבו על ידי אופנות תרבותיות, אלא למסגרות שמקורן בצרכים החיוניים ביותר של האישיות האנושית. הליברליזם מחק באמצעות רעיון השוויון הפשטני שלו את תודעת הייחודיות והפרטיות. נוצר בליל אנושי שאין בו 'שלי', ואין בו 'שלך', אין אסור ואין מותר, אין יחיד ואין כלל, אין גם הבדל בין אומה זו לאחרת. והתהליך ממשיך לכרסם! לאחר שהאדם איבד את זהותו הפנימית, הוא חדל להתבייש במערומיו. הוא מתערטל בפרהסיה ללא לבטים, ללא נקיפות לב וללא חשבון. מכיון שהוא חסר ייחוד, אין לו גם מה להסתיר.

הספרות המודרנית מוקדשת רובה ככולה לתיאור בלבול הערכים המציין את האדם, ואת תלישותו, ריקנותו וחורבן אישיותו. גם הבודדים המבקשים מוצא מתסבוכת זו, אינם מגיעים אליו, והם הולכים ומסתבכים בפתרונות שווא.

התשובה לחוסר הדרך

התשובה נמצאת רק במסגרת שיטתה של היהדות, היודעת לשלב כבוד והערכה לכל אדם באשר הוא, עם יכולת הבחנה והגדרה ברורה של מערכות המציאות. היהדות חותרת להעמיד כל דבר במקומו הנכון, כדי להביאו לשיתוף הרמוני עם מרכיבים אחרים. היא אינה מסכימה לטשטש את ההבדל בין גבר לאישה. היהדות מעריכה כל אחד משני המינים בהתאם לטבעו המקורי, מעניקה לכל אחד מהם את זכויותיו, אך גם מטילה עליו חובות כלפי המין האחר, חובות העונים לצרכיו שלו, חובות שהגשמתם היא תרומתו לחברה כולה.

היהדות מקפידה לא לטשטש את צביונו המיוחד של כל אחד משני המינים, ודווקא משום כך היא מסוגלת לטפח את רקמת היחסים העשירה ביותר ביניהם. הכבוד שהיהדות רוחשת לאישה רב מכדי שהיא תסכים לטשטש את ההבדל שבינה לבין הגבר.

הצניעות, שהיהדות מעוניינת בה, היא ביטוי חיצוני לרעיון שהאדם הוא עולם פנימי לעצמו, נבדל ועצמאי, שהופנם בו ניצוץ אלוקי. אין זו כפייה חיצונית. הלכות צניעות מתמזגות עם הרגישות לפנימיות האדם ולייחודו. רגישות זו מגיעה לשיא דקותה דווקא ביחס לאיברי המין. מקומות אלו, שהם משכן התאווה הפרועה ביותר, דווקא הם קשורים לצורך האציל של האדם לשמירת זהותו העצמית. הצנעת מקומות אלו, נושאי כוח ההולדה של האדם, מבטאת את הצורך להגן על הפרטיות, שמקורה בהיות האדם צלם אלוקים. אכן, אין מחיצה בין חומר לרוח. כל התופעות וגילויי החיים משתקפים אלו באלו ומומחשים אלו באמצעות אלו.

בשעה שחיי החברה כובשים להם מקום בחיי הילדה, בהיותה כבת שבע, מתפתחת בה גם תודעת נשיותה. היא מתחילה לשים לב להופעתה, היא מתייפה ומתקשטת ושואפת למצוא חן בעיני כל רואיה. היא אף לומדת לנצל את נשיותה כדי להשיג את מאווייה. אלא שלא עובר זמן רב, והיא נוכחת לדעת שהבלטת נשיותה באה על חשבון ההכרה באישיותה המיוחדת ועובדת היותה אדם בזכות עצמה. ככל שהיא מתבגרת ומבשילה, כך היא מעדיפה להתקבל כאדם ולא כיצור מיני, שקסמיו הם בני חלוף. החשש שנשיותה תאפיל על סגולותיה האישיות מקנן בכל אישה, ביחס לכל אדם, ואולי במיוחד כלפי בעלה.

מצוות טהרת המשפחה נותנת לאישה אמצעי הגנה כנגד סכנת הדה-הומניזציה של אישיותה. כל אישה, ששומרת על טהרת המשפחה, זוכה מידי חודש לשבועיים בהם היא מתקבלת כאדם בעל אישיות עצמית. בפרק זמן זה היא אסורה לבעלה, וניתנת לו הזדמנות להעניק לה יחס מכבד ומבין, ללא תלות בצרכים המיניים. הוא לומד לראות את אשתו כאדם, לשים לב לרגשותיה ולבטא את אהבתו אליה ביחס מכבד ובדרכי חיבה המקובלות בין ידידים ורעים.

הפרישות מיחסי אישות אין פירושה פרישות מאנושיות. אדרבה, זה הזמן לגלות את הצד האנושי שבאישה, להבין לליבה, להכיר בתכונותיה האינדיבידואליות ולהעריך את עולמה הפנימי והרוחני. ימי הפרישות הם ימים שנרקמים בהם קשרי ידידות בין בני הזוג. בימים אלו מתפתח ומתחזק הקשר הנפשי ביניהם, קשר שהוא בעל טווח רגשי לאין ערוך מזה של הקשר הגופני, קשר ששורשיו עמוקים ביותר.

מקץ ימי הפרישות, כאשר האישה שוב מותרת לבעלה, עושה הטבע את שלו, והקשר הנפשי שבין בני הזוג, זה שהחל להתרקם דווקא בימים שהאישה היתה אסורה, מקבל משמעות מוחשית.

זהו מהלכה של התקשרות אנושית כשרה, טבעית ועמוקה: נפגשים, נקשרת שיחה, מתרגלים זה לזה, לומדים להכיר ולהבין, ומתפתחת אהבה המתבטאת גם במגע גופני. אישה בריאה ברוחה חשה שהקירבה הגופנית היא ביטוי לאחדות האנושית העמוקה ביותר הקיימת בין גבר לאישה.

התא המשפחתי, המיועד להיות משכן לקדושה ומקום ביטוי לצד הנאצל שבאדם, עלול להפוך לחממה להתפתחותו של היסוד השלילי והמזיק ביותר: האנוכיות. מרוב עיסוק בצד הגשמי של חיי הנישואין, קורה לעיתים קרובות שנשחק היחס האנושי הבסיסי שבין אדם לאדם, והקשרים לובשים צביון שגרתי מתובל בשעמום. במצב זה בני הזוג מניחים לצדדים השליליים שבאישיותם למשול בהם. הסיבה לתהליך זה היא חדירתו של יסוד האנוכיות, העושה שמות בכל קשר אנושי ובכל מסגרת חברתית. יש לאנוכיות אמצעי פלישה ישיר לחיי המשפחה. האמצעי הוא התאווה. בשל סערת היצר והשכחה העצמית המלוות אותה, עלולה הפעילות המינית לשמש ביטוי להתגלמות האנוכיות בכל כיעורה, בכל כוחה המנצל ובכל אכזריותה.

טהרת המשפחה מטפלת בהיבט זה. היא הופכת אותו לכלי לביטוי רגשות החסד המעודנים והנאצלים ביותר. יחסי אישות טהורים מאנוכיות, מבטאים את הקירבה האנושית בשיאה, הם עשויים לרומם את בני הזוג לדרגה של אחדות מתוך חסד. במצב זה, המקבל והנותן משלימים זה את זה, עד שאין עוד הבדל ביניהם - המקבל חש כנותן, והנותן כמקבל.