המר על הכל למען האהבה...
בחצי לב לא מגיעים אל הגדולה.
אתה יוצא בחיפוש אחר אלוהים ,
אבל אז אתה עושה הפסקות ארוכות
בפונדקים מרושעים.
אל תמתין עוד...
צלול בים ,
ואז תן לעצמך להפוך לים.
- רומי אמור שאני הוא אתה

אהבה חדשה היא זמן מלא עושר ללוחם הרוחני.
לא רק שאנו נקראים לעמוד מול רגשותינו הבסיסים ביותר של הזדקקות,רעב,אהבה , אובדן ופחד
אנו נקראים לקבל רגשות של שמחה, אקסטזה , עונג מיני ואושר עילאי.
לא מעט אנשים חוששים מהאנרגייה הזאת , השוטפת את גופם , מרסקת את גבולות המגבלות שלהם.
אם תרשה לעצמך להרגיש את האנרגיה הזאת - שכרך יהיה רב.

אם אתה יכול להבין שהכול עשוי מאנרגיה אחת : הלב , המוח , המחשבות , הרגשות והכאב
יהיה לך קל יותר לקפוץ לאש הרוחנית.שום דבר אינו טוב יותר או פחות מדבר אחר.
הכל היננו חלק מהאנרגייה הקוסמית ,המה של החיים. לא משנה מה עשינו , כמה נפגענו , וכמה אנו מתביישים בעצמנו , זוהי רק אנרגיה ,
רק דבר שמפריד אותנו מהמהות הטהורה (אלוהים).

חלק מהליבה השקרית שפיתחנו ואנו מקיימים דרך הסיפורים שלנו על עצמנו שם גבולות על זרימת האנרגיה בגופינו:
תהיה זהיר, אל תתלהב יותר מדי,אל תהיה כל כך רועש,כל כך חי, כל כך מלא תשוקה ,
כל כך פרוע. נהגתי תמיד להתלוצץ עם חברתי על הנזק ללבנים אנגלים שמרנים:שמור את החלק העליון זקוף ,
את התחתון מכווץ,אל תרעיש עם המרק , אל תמצוץ תפוז,אל תאכל יותר מעוגייה אחת , ולמען השם , לעולם אל תתני למישהו לשמוע אותך מפליצה!

איך אנו אמורים להיות מאהבים חופשיים אחרי סוג כזה של חינוך ? האהבה הגופנית מלוכלכת , מלאת מיצים , מסריחה, וכיפית - תמיד יש יד מיותרת.

להרשות לאנרגיה לזרום בחופשיות בתוכנו , זה כמו להגיד:קח אותי . אני נכנע. אני פתוח להרגיש את כל מה שבפנים.
זה לא אומר שאנו חסרי משמעת או שיפוט . זה אומר שאיננו מפחדים מכל מה שהוא טבעי ואנושי.

למעשה להיכנע גורם לנו להרגיש בטוחים , כי לא נשאר דבר להסתיר. כאשר אנו פתוחים וחסרי פחד, אנו מתחילים להיות בלב שלם אחד עם השני.
אנו משחחרים את עצמנו מהסבל של לשחק אותה בטוח.

בתהליך הפתיחות הזה , רגשות ילדות עולים לפנינו. פתאום אנו מרגישים כמו פעוט פגוע. אנו רוצים להיאחז , מתחילים לדאוג , אנו מפחדים ,
שוכחים את האחריות שלנו , ונמלאים בחרדה. הגדולה שלנו מתחילה כשאנו מבינים שאנו רואים חלקים מעצמנו שתמיד היו שם.

זכרו אתם לא יכולים לקבל דבר שלא חוויתם. אתם לא יכולים לשחרר את מה שאתם לא יכולים להרגיש.
אם אתם תמיד מנסים לחיות את חייכם בצורה הבטוחה לא תפגשו את הדרקונים שלכם.
אתם גדולים עכשיו , אתם יכולים לפתוח את דלת הארון , להדליק את האור , ולראות את הדבר המפחיד הזה
כנראה דרקון מנייר השואג כדי ליצור רושם מפחיד.

כאשר אנו מתחילים לעשות שינויים , האגו מתחיל להטריד אל תתן לה לראות אותך באמת , היא תדע שאתה פגום ורע
זה שוב דרקון הנייר. כשהאגו רוצה את החיים בצורה מסודרת , צפוייה ובטוחה - חייכו וענו :אני מבין שאתה מפחד , זה בסדר. אני גדול , אני יכול להגן עליך .

לעיתים אנו אומרים לעצמנו בגלל שלפני שפגשתי את בן זוגי , החיים היו קלים יותר כל הכאב והחרדה היננה אשמתם.
זכרו , אהבה מעלה על פני שטח את כל מה שחבוי. יתכן שהחיים היו יותר קלים בעבר ,
טוב לזכור כי האפשרויות לגדילה רוחנית מתרבים מאוד כאשר אנו נהיים פגיעים ובתוך קשר.

השאר באש הרוחנית
תן לה לבשל אותך
היה כיכר לחם אפויה היטב,
בשולחן האל.
היית מקוןר לכאב ,
ועתה - הינך מקור לעונג.

- רומי כמו זה


אל תבין את עידודו של רומי להשאר באש הרוחנית כאומרת שהינך צריך בקשר כואב.
האש הרוחנית הינה אש של התמרה לא של כוויות מדרגה שלישית.
אנו מחפשים שותף לצעוד איתנו , להוקיר אותנו. אם הגענו לגבולות שלנו ,
ונזרקנו מהדרך טוב לעצור ולנוח.מצא את גבולותיך , השען עליהם ,
ודחק בעצמך קלות, אבל אם אתה מוצף קח נשימה , הרגע. זכור הכל הוא משחק, ואתה הוא הבמאי.

היכולת לעמוד באש הרוחנית דורשת תרגול. פגשתי הרבה אנשים שחיים חיים מבודדים קוראים ספרים ,
צופים בטלויזיה או יושבים ליד המחשב ומפנטזים על כך שפתאום יהיה להם קשר מוצלח.
איך זה אמור לקרות ? זה לא סביר, אנו לא כך סתם פותחים את ליבנו למישהו אחרי שלא דיברנו בפתיחות במשך שנים.

אנו הופכים ליותר טבעיים ורגועים עם אנשים עי בילוי זמן עם חברים , נחשפים לחברה , מישבים מחלוקות, ולוקחים איתנו הרפתקות קטנות.
הדרך שלנו היא לא ככ להיות מאהב , אלא להיות מאהב של החיים , של כל האנשים .
זה לא רק מערכת יחסים קסומה אחת , זה הכנות שאנו מביאים לכל מערכות היחסים.
איך אנו אמורים להגיד למישהו מה אנו רוצים במיטה , ללא בגדים , כשאנו פוחדים להזמין חבר לסרט ? זהו תהליך.
אנחנו לא יכולים לנגן בקונצרט אחרי שיעור המוסיקה הראשון. אנחנו צריכים להתאמן.

--------------------------------------------------------------------------------------------------------

יוגה של אהבה - מתוךwww.yogaoflove.org

האחד התרחב לרבים לצורך הנאה -הנאה מיחסי אהבה.
כולנו התרחבויות של האל לצורך אהבה.
נועדנו לאהבה, ואהבה (לאלוהים ולשאר ישויות החיים), היא התפקוד היחידי שלנו במישור הרוחני.
האל הוא מושא האהבה העליון והנהנה העליון, ואנחנו נושאי האהבה ונהנים משניים.
במישור הרוחני, או בעולם הרוחני, ישנה הרמוניה מלאה בין האל, המרכז, לבין אינספור הנשמות שמתענגות עמו על יחסי אהבה נצחיים.
אלא שלפעמים מתאווים נושאי האהבה (אנחנו, הנשמות הייחודיות) להפוך למושאי האהבה,
כלומר לשים עצמנו במרכז במקום האל ולנסות וליהנות כמותו, כנהנה עליון.
העולם החומרי נוצר עבור נשמות בעלות מנטאליות כזו, ואנוכיות ואגוצנטריות אכן, מהוות שורש הקיום החומרי,
או מאפייניה של תודעה חומרית. זו אותה אהבה מקורית לאל שהופכת לתאווה, או לאהבה אנוכית, במגע עם הרצון האשלייתי להפוך לאלוהים.
העולם החומרי מאופיין במאבק נואש לעליונות, לאלוהיות ולשליטה; כל אחד מאתנו שואף להיות הכי.
כל אחד מאתנו הוא מרכז הסיפור הפרטי שלו, כשהאחרים משמשים כניצבים בסיפורו.
אלא שגם להם יש את סיפורם הפרטי שבו הם הגיבור ואנחנו הניצבים. לפעמים כמו מצטלבים סיפורים, ואז נראה שאוהבים,
ואחר כך נפרדים הסיפורים, ונפרדים האוהבים. חוסר ההתאמה הזה בסיפורים הופך את המרדף אחרי אושר חומרי למרדף תעתועים.
חוק הקרמה, או חוק הפעולה והתגובה, נועד לעייף אותנו בהדרגה מניסיונותינו הכושלים להפוך לעליונים, ולעודד אותנו לשוב לטבענו ולתפקודנו המקורי בסיפורו של אלוהים.
יוגה הינו אותו תהליך שמחזיר אותנו לטבענו הרוחני ומחבר אותנו לעליון, כלומר, משיב אותנו ליחסי האהבה הנצחיים שלנו עם האל.
מכאן שיוגה, או התחברות, במשמעותה העליונה הינה בהכרח יוגה של אהבה.


יוגה של אהבה, או זוגיות בעולם החומרי
הנשמה מטבעה הרוחני הינה סת-צ'ית-אננדה, או נצחית, מודעת, ומאושרת (ביחסי אהבה עם האל ושאר הישויות) בבואנו לעולם החומרי,
אנחנו מנסים לממש את טבע הסת-צ'ית-אננדה שלנו דרך המדיום החומרי; כלומר,
אנחנו שואפים לשרוד ולהנציח את קיומנו, אנחנו סקרנים ושואפים לדעת, וכמהים לאהבה ולאושר, אלא שבמישור חומרי ובמסגרת הגוף החומרי.
שבויים בזהויות כוזבות תולדת הגוף המסוים שבו אנחנו מצויים - גבר, אשה, יפה, מכוער, חכם, טיפש, שחור, לבן... - אנחנו מנסים להשיג את אושרנו בהתאם.
נשמה בגוף גבר חושבת אני גבר ונמשכת אז לאשה, שלמעשה הינה נשמה בגוף אשה שחושבת אני אשה, ולהפך.
מכל מקום, המשיכה הזו, תולדת הזהות הכוזבת אני גבר, אני אשה, יוצרת דבק בין השניים שיכולה להפוך לכלי אדיר לצמיחה רוחנית;
המשיכה, או הדבק שביניהם מדביק אותם יחדיו, והופך אותם בשלים ללמוד, תחת הדרכה מתאימה, על אהבה אמיתית ונתינה.
קודם, לפני שנכנסו לזוגיות, כל אחד מהם היה גיבור בודד בסיפורו הפרטי. עתה חודר אחר בצורה מאד אינטימית לתוך סיפורם ומכריח אותם לצאת לסיפור דו-גיבורי.
כמובן, גם סיפור דו-גיבורי אינו מושלם, ובהדרגה יצטרך סיפורם להתרחב ולהכיל עוד ועוד גיבורים,
עד שכל אחד מהם יצמח לראות את העולם כולו ואת אלוהים.
מכל מקום, שיעור האהבה הינו קשה מאד ורק אם הדבק שביניהם חזק דיו, הם יצליחו ללומדו,
וכאשר לומדים אהבה אמיתית בין שניים, בקלות האהבה מתרחבת לרבים, ועד לאלוהים.
האהבה מתחילה אם כן, באלוהים וחוזרת לאלוהים, אולם באמצע נעשית העבודה כאן ועכשיו עם מי שקרובים לנו.



עבודת האהבה
אהבה ותאווה, מלים שהפכו כמעט זהות כיום, הינן בעצם דבר והיפוכו. אהבה הינה התרחבות של העצמי אל האחר.
יציאה אליו, ראיית צרכיו האמיתיים, ומחויבות לסייע לו בצמיחתו האישית. אהבה הינה אפוא, נתינה מתוך ראיית האחר.
תאווה לעומת זאת, הינה מרוכזות עצמית כשהאחר משמש אמצעי לאושרי ולצרכיי.
אהבה, או נתינה, הינה טבעו האמיתי של העצמי ומקור אושרו.
תאווה, או לקיחה, הינה מקור חרדותיו וחוסר סיפוקו - השתוקקות למה שאין לי וחרדה מאובדן היש לי.
גם אהבה ומאוהבות נראות זהות, ושוב, הינן דבר והיפוכו.
מאוהבות זו חוויה שנראית כמו יוצאת אל האחר, האהוב, אלא שלמעשה האחר הוא רק אובייקט (ויתכן אפילו שאובייקט מקרי) בחוויה הפרטית הנפלאה.
הנה לדוגמה סיפורה של אישה שנורא אהבה את בעלה.
כל היום בביתה היא הגתה ודימתה כיצד הם יהיו כבר ביחד.
בערב כשבא, אחרי יום עבודה, היא רצה אליו בשמחה וספרה לו כיצד רק עליו היא חשבה.
וכששאל הבעל האוהב, שהיה קצת רעב, מה יש לאכול, נזכרה המאוהבת שבכלל שכחה לבשל לאהובה.
מכאן שאהבה אמיתית אינה רק רגש, אלא בעיקר עשייה.


פחד מיחסים - פגיעות מאנוכיות
אהבה פירושה שניים - האוהב והנאהב - כלומר, יחסים.
הנשמה, כפי שהסברנו, בנויה מטבעה ליחסים, לאהבה – לאהוב ולהיות אהובה.
למעשה, אהבה, או יחסים, הינם הצורך החיוני ביותר של העצמי, כמו סם החיים, ובלעדיהם, כל שפע חומרי הינו בסך הכול כמו קישוטים לגופת מת.
מכל מקום, בקיום החומרי האנוכי שלנו, יחסים הופכים לא פעם למקור כאב וסבל.
כי כולנו שבויים בסיפורים פרטיים. כולנו מאד מרוכזים בעצמנו. אנחנו לא יודעים לאהוב, ולא יודעים לאהוב אותנו.
למרבה הצער, התרבות המודרנית ההישגית שלנו רק מגבירה את התפיסה החומרית-האנוכית, של תחרות לעליונות,
ולכן מגבירה את הפרדוקס הקיומי שלנו - העצמי הרוחני שנועד לאהבה ולנתינה, שבוי ומזדהה עם קיום מנוגד וזר לו לחלוטין, הקיום החומרי.
בגלל התסכול הזה מיחסים חומריים בקיום החומרי, ובגלל חרדה מתמדת תולדת חוסר הסיפוק שלנו,
כאשר אנחנו חושבים על פתרון רוחני, אנחנו רוצים פשוט שלווה - לא להרגיש יותר את הסבל הקיומי הזה - פשוט להיטמע באור גדול.
העצמי שנאלץ להרגיש ולחוות ולסבול... עייף וכמו רוצה פשוט לישון.
אנחנו חושבים על אושר במונחים של הקלה מסבל (כמו החוויה הנפלאה שבהסרת נעל לוחצת).
אבל אושר אמיתי מקורו ביחסים, באהבה, וזה דורש הרבה עבודה.