אחד מסוגי הקשרים המצויים באישיותם של כל יושבי תבל, הוא הקשר הרגשי הקרוי 'אהבה'. התורה מתייחסת לנושא זה בהרחבה. היא לא הותירה אותו להלכי נפש ספונטניים ולמצבי רוח משתנים, אלא קבעה שקשר זה הוא בגדר חובה לכל אחד מבני עמנו, וזאת בהתאם למצות 'עשה': ואהבת לרעך כמוך (ויקרא יט). פירושו המעשי של צו זה הוא, שעלינו לאהוב כל אדם מישראל ולהשתדל למלא את חסרונותיו. יישום המצוה מאחד את כל בני האומה הישראלית, ויוצר ביניהם קשר חם ולבבי. כשם שכל איבר בגופו של האדם מסייע לפי יכולתו לאיברים האחרים, כך גם בני האומה צריכים לסייע זה לזה.

הקשר של אהבת ישראל הוא קשר נעלה, אך נעלה ועמוק ממנו הוא קשר האהבה בין בני זוג - בין איש לאישה. נוסף לחובה הכללית לאהוב כל אדם מישראל, העניק הבורא לבני הזוג גם תחושה טבעית, המביאה אותם לשאוף להתאחד למשפחה אחת. הוא נטע באישיותו של כל אדם את תחושת האהבה המיוחדת, את הרצון ואת היכולת לאהוב אישיות אחרת, קרובה ביותר, שאף היא תאהב אותו.

אולם איחוד גשמי בין שני אנשים אינו יוצר מיזוג מוחלט, לכן יצר הבורא את הצורך הרוחני באהבה, ושתל אותה במערכת תחושותיו של האדם. כך תתאחדנה נשמותיהם של בני הזוג לנשמה אחת, דבר שהיה נמנע, לו היה הקשר ביניהם חומרי בלבד. כאשר הם אכן אוהבים זה את זה, הבורא נעשה שותף עמהם, ומשכין את שכינתו ביניהם.

'אהבה שאינה תלויה בדבר'

כדי שהאהבה תהיה טהורה ונעלה, חשוב שהיא תתבטא בקשר טהור, שאינו מושפע מרצון 'להשגת רווחים'. לעומת זאת, אם מטרת קשריו היא להשיג הישגים, אין הוא אוהב את הזולת אלא את עצמו!

מן הראוי שנתבונן בשאלה חשובה: האמנם האהבה שנטע הבורא בין בעל לאישה, היא אכן אהבה טהורה וזכה 'שאינה תלויה בדבר'? והרי לכאורה, אין לך אהבה 'תלויה בדבר' גדולה מזו? הרי מטרת בני הזוג, בבואם בברית הנישואין, היא להשיג את צורכיהם הגשמיים והרגשיים!

הרמבן, רואה בקשר הרגשי של הנישואין קשר טבעי שהוטבע ברגשותיו של האדם. הוא כותב זאת על הפסוק: על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו (בראשית ב', כד). המילים 'על כן' מלמדות, כי מחמת סיבה ברורה וידועה האדם עוזב את אביו ואמו, ודבק ברעייתו.

שורשו של הדבר נעוץ בתהליך יצירתה של חוה, אם כל חי. אדם הראשון, אבי האנושות, נוצר בתחילה עם חוה אשתו בגוף אחד ובנשמה אחת. לאחר מכן הפריד אותם הבורא, והם הפכו לגופים נפרדים. אולם ההפרדה לא ביטלה את השייכות הרגשית הקיימת בין חלקי גופו של אדם. אדרבה, היא אף הוסיפה לה נופך. היא הוסיפה שאיפה להימצא בקרבתו של מי שהיה עצם מעצמיו ובשר מבשרו, ויצרה ציפייה להמשך השייכות. זיקה רגשית זאת הוריש אבי האנושות לצאצאיו לאורך כל הדורות. מסיבה זו, נקשרים בני זוג זה לזה, עד כדי כך שהם עוזבים אפילו את אביהם ואת אמם. לכאורה הקשר להורים צריך להיות חזק יותר מאשר לבן הזוג. שכן ההורים השקיעו בילדיהם את מיטב שנותיהם. למרות זאת, הקשר בין בני הזוג אמיץ יותר, משום שמהותם הראשונית הינה אחת!

מילוי חסר

תחושת אהבה יכולה להווצר גם כאשר האדם מקבל דבר שהוא נזקק לו מאוד. ואמנם, כאשר מישהו ממלא את מחסורו, הוא נקשר אליו. בקשר זה הוא חש הנאה, המכונה 'אהבה'. צרכיו של האדם רבים ומגוונים. האחד זקוק לתחושת ביטחון, והאחר זקוק לדמות של אב או אם. יש הזקוק לבן זוג מפנק, ויש הזקוק דווקא לשותף קשוח. יש אנשים ששאפו שנים רבות להיות נשואים לבן זוג רחב אופקים, ויש שרצו לחיות במסגרת חיים המספקת רווחה כלכלית. כאשר מתמלאות הציפיות, נעלמת תחושת-החסר, ונוצרת תחושה רגשית נעימה.

אם נשאל בני זוג מה קושר אותם זה לזה, ייתכן שלא ידעו להשיב תשובה ברורה על כך. הם חשים תחושת נועם בשהותם תחת קורת גג אחת, אולם אינם מודעים לשורשי הקשר ולגורמיו. יתכן שנושא זה יהפוך להיות ציר מרכזי בשיחתם כאשר ינסו לבדוק מדוע ולהיכן נעלמה האהבה הגדולה שהיתה מנת חלקם בעבר. או-אז לבטח יתגלה, שכל עוד היו זקוקים זה לזה, כל עוד נתנו זה לזה, היו מאוחדים. אולם מעת שכבר לא נזקקו זה לזה, נעלם הגורם המאחד.

בחלוף השנים והשינויים העוברים על בני הזוג, מומלץ להם להאזין להערות בן זוגם ולרמזים על התקופה שחלפה. יש שהבעל אומר לרעייתו: 'בעבר היית אחרת', או: 'בעבר התנהגת אלי באופן שונה'. ולעתים הרעיה אומרת לבעלה: 'בעבר היית מרבה לדבר עמי', 'בעבר היית יוצא עמי', וכדומה. הזכרת פרטים כגון אלו משדרת חסר עכשווי. אין ספק, שכאשר ישנו רצון טוב אצל כל אחד מבני הזוג, ניתן למלא חסר זה.

אצל זוגות מסויימים עשויה להתפתח בעיה עמוקה, כאשר האישה נעשית עצמאית בעקבות התקדמות מקצועית וכדומה. יש גברים שבעקבות התפתחות זו גוברת הערכתם לנשותיהם, אולם גברים רבים אחרים מעדיפים 'אישה קטנה'. אשר תישא עיניה אליו כסמכות-על ותתן לו לחוש בעליונותו. אצל בעל מעין זה מקשה הדבר לא פעם על קיום מערכת יחסים תקינה. ניגודי המגמות משפיעים לרעה על הקשר הרגשי. אישה החשה שבעלה אינו שבע רצון מהמצב החדש, תטיב לעשות אם תרבה להתייעץ עמו, בכדי להעניק לו תחושה שהתקדמותה אינה פוגעת בחשיבותו. עם זאת, אף על הבעל להקפיד להתייחס לבקשותיה של רעייתו כבעבר, מבלי להתייחס לשינויים שחלו במעמדה או בסדר יומה.

הגדרת האהבה

מקובל לומר, שלא ניתן להגדיר את מושג ה'אהבה' במילים. הקושי נעוץ בעובדה, שאהבה היא תהליך רגשי, ויש קושי לאדם לבטא את רגשותיו ולהבהירן במילים.

ההסכמה הכללית כי את המושג אהבה אינו ניתן לההגדרה, אינו נובע מכך שאין באוצר המילים די ביטויים לניסוח מילולי שיגדיר אותה, אלא משום שעוצמת האהבה מסוגלת לנתק את האדם מעיסוקיו ולמנוע ממנו כל חשיבה על דבר נוסף.

כאשר אדם אומר: 'אני אוהב', הוא מבטא את תחושת הנאתו שחש ברגשותיו. כוונתו לומר: 'אני נהנה מאוד להיות במחיצתך, אני נהנה מאוד להעניק לך'. למעשה, לא האהבה הסתמית מקשרת בין האוהב לנאהב, אלא ההנאה הנוצרת מהקשר שביניהם, ורק היא זו הקושרת אותם זה לזה.

אצל רוב האנשים ההנאה ממזון היא הנאה כפייתית, וחזקה יותר מאשר הרצון לחפש נוף מרהיב. הבורא יצר דחף כפייתי לאכילה, משום שהאוכל הוא צורך קיומי. בהנאות המלוות את הצרכים הקיומיים הטביע הקבה עוצמה רבה, כדי להבטיח שהאדם אכן ימלא את הצורך החיוני שלו.

המוזיקה למשל, אינה צורך קיומי לאדם, ולכן על פי רוב, אין לאדם משיכה כפייתית לשומעה.

מחמת הצורך הקיומי של החיים והמשכם, הטביע הבורא משיכה בין בני זוג. ללא משיכה זו, לא היו בני זוג מעוניינים לכבול את עצמם זה לזה במסגרת הנישואין. וזאת מחמת רצונו העז של אדם בעצמאות ובחופש.

תפקיד ההנאה

האהבה היא אחת מסוגי ההנאות, המסייעת לקשר בין בני זוג. לצורך זה עלינו לבחון את תפקיד ההנאה בעולמו של המין האנושי.

כאשר רצה הקבה לקשר בין האדם לבין המצויים בסביבתו, הוא ברא בסביבתו של האדם גורמים המספקים לו סוגי הנאה שונים, ובאישיות האדם יצר מנגנונים קולטי הנאה. בנוסף לכך, הטביע הקבה באדם רצון ליהנות הנאות רוחניות וגשמיות כאחד. במטרה לקשור את מקבל ההנאה, אל מעניקי ההנאה.

דוגמה לכך, הקבה רצה שבני אדם יאכלו מזון שיקיים את גופם, משום כך הוא נטע בהם תחושת הנאה מאכילת מזון. מסיבה זו, כאשר האדם כבר אכל ושבע, הנאתו פחותה מהנאתו בעת שהיה רעב.

משמעות הדבר, כי ההנאה אינה אלא אמצעי כדי לקשור את האדם למעניקי ההנאה. אולם אנשים סבורים לא פעם, שההנאה הינה מטרה בפני עצמה. מסקנה זו דומה לתפיסת עולמו של ילד אודות מטרת ממרח השוקולד שעל פרוסת הלחם. הילד רואה בממרח מטרה ולא אמצעי, והוא נאלץ לאכול את פרוסת הלחם כדי ליהנות מן הממרח.

מאוהבים באהבה

דומה לכך הוא המצב הנוצר בין האהבה לבין ההנאה הגלומה בה. נוכחנו, שתפקידה של האהבה ליצור קשר עם הזולת בסיוע ההנאה המאפיינת אותה. עם זאת, רוב האנשים רואים בטעות בהנאה, מטרה בפני עצמה. למעשה, הם אינם מאוהבים בבן הזוג, אלא מאוהבים באהבתם, כלומר נמשכים אל ההנאה שהם חשים בקשר שנוצר עם בן הזוג. לכן, רוב בני האדם רודפים תדיר אחרי חוויות האהבה. ומדלגים על העניין העיקרי, החשוב יותר, על שלב הקשר העמוק בין בני הזוג. בדומה לאותו ילד המעדיף ללקק את הממרח מעל פרוסת הלחם, ומדלג על המטרה העיקרית - אכילת הפרוסה. מבט שגוי זה, הרואה בהנאה שבאהבה מטרה בפני עצמה, גורם שרבים מהזוגות הנשואים אינם משקיעים די מאמצים כדי ליצור קשר עמוק עם בן הזוג. הם נהנים זה מזה, ודי להם בכך. למעשה, הם מפסידים את ההנאה האמיתית והעיקרית, משום שאינם מודעים לעובדה הבסיסית, שככל שיגדל ויתהדק הקשר ביניהם, עוצמת ההנאה האפלטונית שבאהבה תגדל באותה מידה.

כדי להבין את הרעיון לעומקו, הבה נעקוב אחר השימוש בגורמי הטעם וההנאה שבמאכלים – בתבלינים ובחומרים ממתקים. בשימת לב ניתן להבחין כי על פי רוב אין אוכלים אותם בפני עצמם, אלא מערבים אותם ומוהלים אותם בדברי מאכל. כך ניתן לחוש היטב בטעמו של המאכל שלתוכו ניתן התבלין. יעוד הסוכר להמתיק את המאכלים. אמנם ניתן לבלוע כפית סוכר גדושה, והעושה כן ייהנה ממתיקות הסוכר, אך למעשה, לא לכך נוצר הסוכר, אלא להמתיק את המאכלים וליהנות מטעמם. יתר על כן, אם יתמיד באכילת סוכר, עלולה בריאותו להנזק.

בדומה לכך הינו הקשר בין בני הזוג: אמנם ניתן 'לדלג שלב', כלומר, לוותר על קשר עמוק ולחוש הנאת אהבה גם ללא קשר אמיתי, אך כאמור, תהיה זו התאהבות באהבה ולא בבן הזוג. קרוב לודאי שתהיה זו הנאה בת-חלוף ושטחית, אהבה עצמית ולא אהבת הזולת. ואין מן הנמנע שברבות הימים עלולה היא לגרום לדחייה. כבר אמר שלמה המלך, החכם מכל האדם: דבש מצאת, אכול דייך, פן תשבענו והקאתו (משלי כה, טז). כאשר הדבש הוא המזון העיקרי, האוכל ממנו כדי שביעה, יחוש תחושה נוראה. גם בקשר שבין בני הזוג כך הם פני הדברים. כאשר הם מנצלים את ההנאה בצורה מופרזת וחסרת גבולות, הם שוחקים במשך הזמן את עוצמת ההנאה שבאהבה.

קשר הנישואין נועד לקשר כל אחד מבני הזוג בעבותות של חיבה לזולתו. ככל שתרבה ותתרחב ההענקה ההדדית ביניהם, ותהיה כולה מכוונת למען הזולת, באותה מידה תגדל עוצמתה של התוצאה – חיבה כנה ונעימה תשרור ביניהם. הם יפתחו יחדיו מערכת המעניקה חוויה נעימה, ובכך ייצרו גם מקום אידיאלי להתרחבותה של המשפחה. בניהם שיוולדו, ישהו בבית חמים, בית המאפשר להם גדילה והתפתחות חלקה ללא מתחים. קשר נישואין זה אמור לזרוע את הזרעים הראשונים להתייחסותם החיובית של הילדים לסביבתם ולהנביטם ברבות הימים.

את מי אתה אוהב?

כאשר אדם אומר: אני אוהב מישהו, כוונתו למישהו זולתו. אולם כאשר נעמיד את האהבה במבחן המציאות, נמצא שכל אדם אוהב את עצמו. יתר על כך, כל מסכת חייו נעה סביב ציר אחד גרידא – הפקת רווחים מהחברה שסביבו. וזאת, אף בעת שהוא פועל למען אחרים. גם בבואו להינשא, המחשבה המלווה אותו היא: 'מה יצא לי מנישואין אלו?' ולא: 'מה יצא מכך לבן זוגי?'

הדאגה לשלומו של בן הזוג דומה לדאגתו של אדם ליציבותו הכלכלית של הבנק שכספו מושקע בו. הוא כלל אינו דואג לפקידי הבנק ואף לא לבעליו, הוא רק מעוניין להבטיח שהשקעתו תוחזר לו בעת שירצה.

במה איפוא תיבחן האהבה, האם היא אהבה עצמית או אהבת הזולת?

ההבדל הבולט והמהותי בין אהבה עצמית לאהבת הזולת הוא: כאשר האדם מעניק לזולת את מחסורו, רק כשיש לו ענין אישי לעשות זאת, ברור, שהוא איננו אוהב את הזולת, אלא את עצמו. העניין האישי הוא המביאו להעניק לזולת. לעומת זאת, כאשר אדם מעניק לזולת את צרכיו, גם כאשר הדבר אינו נוח לו עצמו, הדבר מוכיח שהוא אכן אוהבו אהבה כנה.

הנאמנות, הדאגה הכנה לבן הזוג והרצון להיטיב לו בכל עת ובכל מצב, הם המבטאים את האהבה, את היסודות האיתנים שהבית נבנה עליהם ואת חוסנה של המשפחה. את חוזקו של הקשר ניתן לבחון לאורך השנים. קשר אמיתי הולך ומתהדק, ואף הולך ומעמיק.