אני שמחה שריגשתי את כולכם.
תודה שאתם קוראים כאלה מקסימים ומוכנים להבין אותי בתקופה הקשה שאני עוברת.
היו לי ריבים קשים מאוד עם ההורים שלי ויש עוד כמה בדרך...
אז אני מצטערת שלא היה לי הרבה זמן למחשב.
ואני יודעת שהבטחתי המשך כבהר לאתמול וסליחה שאכזבתי....
פשוט שוב,אין לי כל כך פנאי בימים האחרונים. מבטיחה להשתפר.
אז יאללה...לסיפור.
(מקוצר)
*"מצטערת"
*"אני צריך אותך כאן לצידי,"
הפסקתי אותו
"לא, אתה צריך את מירי כאן לצידך."
*"אור תחבק אותי..."
*בהפסקה הסתובבתי עם אור.
התיישבנו על ספסל בחצר בית הספר ודיברנו.
*לפתע עידו התקרב אלינו מרחוק.
*באותו הרגע עשיתי דבר ששינה לי לגמרי את הרגשות.
ידעתי שעידו ייפגע מזה, וידעתי שאני אפגע מזה. אבל עשיתי את זה.
היססתי לכמה רגעים.
הסתכלתי במבט חטוף על עידו.
"צא לי מהחיים עידו!"
אמרתי לעצמי במחשבה.
"תשתף פעולה!" אמרתי לאור
הסתכלתי עליו.
תפסתי את פניו בשתי ידיי ונישקתי אותו בבכי.
לא רציתי לעשות את זה אבל זו הייתה הדרך היחידה שבה אני יכולתי
להרחיק את עידו מלנסות שוב ושוב להיות איתי כי זה רק פגע בי.
דמעות פרצו על פניי ונישקתי אותו נשיקה מרה וכואבת.
הסתכלתי על עידו.
הוא עמד שם.
לא זז.
עמד שם. והסתכל.
לא יכולתי להאמין שאני עושה אתת זה.
זו הייתה הנשיכה הכי כואבת בעולם.
הרגשתי שאלף סכינים נכנסים לי בלב.
אני הרסתי במו ידיי את הקשר עם עידו.
הפסקתי את הנשיקה.
הסתכלתי בוכייה ואדומה על אור.
"את לא נורמלית..."
הוא אמר לי בדאגה.
"את... את שברת לו את הלב.ולעצמך. את לא חושבת."
הוא לחש.
הסתכלתי על עידו.
הוא הלך.
"אני לא רוצה אותו בחיים שלי יותר
אני לא רוצה לבכות יותר אור... אני לא רוצה להמשיך לבכות."
אמרתי לו. לא הייתה לי ברירה.
"את בטוחה שזה מה שאת רוצה?"
"לא,אבל אין לי אפשרויות אחרות פתוחות כרגע."
הוא חיבק אותי חיבוק ארוך.
חייכתי ובכיתי.
אחר כך קמתי מהספסל והלכתי לכיוון הכיתה.
ראיתי את עידו.
"אני יודע שנישקת אותו סתם.
אני יודע את זה!"
הוא אמר לי בעיניים לחות וכואבות.
"אני מרגישה אליו דברים עידו.
עברתי אותך צא לי מהחיים אני לא רוצה אותך!"
ושוב,הדמעות פורצות.
הוא חיבק אותי.
"אני צריך אותך למה את לא מבינה את זה?"
הוא אמר בקול חנוק.
"תפסיק! אני לא צריכה אותך! אני לא! צא לי מהלב כבר!"
אמרתי ויבבתי ... לא יכולתי לשלוט בזה.
"אני לא רוצה לראות אותך יותר"
אמרתי לו בהחלטיות.
"זה יותר טוב בשביל שנינו."
"מצטערת."
כל כל הרבה פעמים הזכרתי את המילה "מצטערת"
על מה בעצם אני מצטערת?
על זה שאני לא רוצה לסבול?
"מה אני צריך לעשות כדי שתביני שאני אוהב אותך?"
הוא שאל אותי בחוסר אונים.
"כלום. אני מבינה שאתה אוהב.אבל את מירי. כאן זה נגמר.תדבר איתי כשתסתכל עליי ותראה את ש נ י!"
התחלתי לרוץ.
הוא תפס אותי במפרק היד.
"את יכולה ללכת ולהיות עם האור המסריח הזה שלך שאגב הולך לאכול מכות ואת יכולה ללכת קיבינימט את יודעת מה?! אני לא סמרטוט שלך!!!"
הוא אמר בכעס ובאכזבה.
מה שהוא אמר גרם לי לבכות עוד יותר.
יצאתי מבית הספר.
עוד יום של הברזה.
אני כבר כיתה י'! אני לא יכולה להבריז כל כך הרבה. אני נשבעתי להיות תלמידה טובה. אני נשבעתי להיות חרוצה השנה.
מה לעשות שיש לי כל כך הרבה דברים על הלב,עד כדי כך שהראש כבר לא מתפקד.
הגעתי הבייתה.
"מתוקה את לא תאמיני בחיים! קיבלתי עבודה! העבודה הקודמת שלי! הם הסכימו לקבל אותי שוב! "
"וואו כל הכבוד אמא. לפחות משהו טוב היום."
"מה קרה מאמי של אמא ? רוצה לספר לי?"
"לא...עזבי אמא... "
"בעיות עם עידן?"
"עידו, אמא!"
תיקנתי אותה.
"נו ספרי לי..."
"לא עזבי אותי אמרתי לך יא קרצייה!!!"
צרחתי עליה וטרקתי את דלת החדר אחריי.
מיהרתי והתקשרתי לאור.
"הלו?"
"אור, אני רוצה שנהיה ביחד,אבל בכאילו,בשביל להראות לעידו שהמשכתי הלאה."
"תקשיבי שני, אני לא רוצה להיפגע. אני הסכמתי להתנשק איתך אבל להיות ביחד אני מפחד להתאהב בך אפילו יותר מעכשיו."
"מה? על מה אתה מדבר אורצ'וק?"
"אני מדבר על זה שאת כל כך תלויה באהבה שלא יכלה להיות,שאת לא שמה לב למי שאוהב אותך ב א מ ת מהרגע הראשון שראה אותך.
אני משלה את עצמי שאפילו נשיקה קטנה בשביל לגרום לעידו לקנא,היא נשיקה שבאה מרגש אליי. אבל ככה אני,מה לעשות,אוהב אותך."
"אור,אתה מתכוון לזה?"
שאלתי אותו בתמיהה.
"מתכוון,מתכוון."
"וואו אני ממש ממש מוחמאת,אתה לא מבין עד כמה, אבל הלב שלי במקום אחר כרגע, ואני לא רוצה לפגוע בך,באמת שלא.
כשאני אשכח ממנו לגמרי,אני אהייה איתך,כי אתה באמת מתוק."
"את יודעת,אומרים שמקום של אהבה אחת יכול למלא רק מקום של אהבה חדשה."
"וואו, אור..אני לא יודעת מה להגיד."
באותו הרגע הייתי צריכה להחליט,
עידו או אור?
עם מי תהיה לי אהבה? עם מי יהיה לי הכי טוב?
זה משהו שלקח לי זמן לחשוב עליו.
המשך יבוא 😉
אתר האהבה הישראלי