*ורוד ותכלת*

לפני שאשכח. קוראים לי שני ואני גרה בצפון תל אביב.
אני בת 15 ושלושה חודשים...
במהלך השנה האחרונה הספקתי להשתנות מהקצה אל הקצה.
תראו כמה רק אם תקשיבו לסיפור שלי.

פעם היה לי הכל.
הייתי חיה בבית בעל 5 קומות עם מעלית בריכה וג'קוזי...
הייתי מתפנקת בכל שבוע במסע קניות ולא הייתי הולכת עם אותו בגד פעמיים.
החברות שלי תמיד היו עשירות ונחמדות רק למי שברמה שלהן
למדתי בבית-ספר פרטי...ופשוט היו לי חיים הזויים. יש אנשים שיקראו לזה פנטזיה.

הייתה לי או-פר (מטפלת שגרה איתי בבית) בגלל שאמא שלי ואבא שלי לא היו בבית בכלל רק בעבודה.
היא הייתה כמו אמא בשבילי.
הייתי מספרת לה הכל היא ייעצה לי ועזרה לי בבעיות עם חברות וחברים.
היא הייתה יותר מסתם או-פר שמכינה אוכל ומסיעה אותי לאן שארצה...
היא הייתה לי חברה טובה ואהובה. ולא אתבייש להגיד שאהבתי אותה יותר משאהבתי את ההורים שלי.
הרגשתי שהם אוהבים להיות בעבודה יותר מלהיות איתי...
ואחרי הכל אני בת יחידה...לא היו לי אחים או אחיות לריב איתם או לשחק איתם.
אז הרגשתי שלא אכפת להורים שלי ממני והם עובדים כל היום ובלילה רק אכפת להם מעצמם.
בחופשים הם גם עבדו והזמן היחיד בשבוע שיצא לי להיות איתם היה שישי-שבת.
שנאתי אותם על זה.
לאו-פר שלי קראו ג'וספין...אבל תמיד קראתי לה ג'וסי.
היא הייתה זקנה אבל כל כך אהבתי אותה
היא ידעה תמיד מה להגיד...היא הייתה ההורים שמעולם לא היו לי.

ביום שבת אחד כשהייתי חודש לפני יום ההולדת ה15 שלי הייתה לנו שריפה בבית.
באותו רגע גורלי איבדתי את הבנאדם הכי חשוב לי בחיים... שהכי היווה משמעות אי-פעם בשבילי.
ג'וסי נפטרה משאיפת עשן.
בניסיון נואש להציל אותה אבא שלי נכנס לחדר האו-פר וננעל שם ונחנק למוות.

בכיתי כמו שלא בכיתי מעולם.
על ג'וסי
את אבא שלי לא באמת הכרתי לא הייתי קשורה אליו.
כמובן שזלגו לי דמעות בהלווייתו... ואני מאוד הצטערתי ונשאר לי חור בלב בגלל האבא שיכולתי להכיר.
אבל לאבד את ג'וסי?
אלוהים אדירים.
לעולם לא אוכל לשכוח את הכאב שהיה לי בלב עליה.
היא היוותה בשבילי משפחה...
היא הייתה זאת שעזרה לי. היא הייתה זאת שהייתה שם בשבילי.
חשבתי שמעכשיו אני לבד.

את כל הכסף שהיה לנו הפסדנו ברגע שהוא נפטר.
הוא היה חייב לחברה שלו מיליונים...
וככה אני ואמא שלי נשארנו בלי כלום.
בלי כסף,בלי אבא, בלי ג'וספין.
חודש אחר כך,בדיוק ביום ההולדת שלי פינו אותנו מהבית
ועברנו לרמת-גן.
נשארנו עם מספיק כסף רק בשביל דירה רגילה בגודלה..
ועברנו לחיות חיים רגילים.
בשבילינו זה היה סיוט.
כל החברות שלי כבר לא נשארו איתי בקשר, רק מפני שאני לא גרה בארמון פאר יותר.
חשבתי שהן חברות שלי. חשבתי שהן יהיו שם בשבילי.
אך בעת מחסור הן הפנו לי את הגב שלהן .


אמא שלי , שנשארה שבורת לב וחסרת חיים מאז רצתה לפנק אותי ולתת לי מאה-ועשר אחוזים ממה שהיא יכולה לתת לי....
היא עבדה בעבודות קשות יותר , מצריכות יותר.

היא לא הפסיקה לעבוד. ושוב. אני לבד.
הלכתי ללמוד בבית ספר רגיל .
מעולם לא השקעתי בלימודים.
ובמיוחד אחרי שג'וסי נפטרה לא יכולתי לחשוב על כלום.

ביום הראשון לבית הספר לא נכנסתי לאף שיעור.
וראיתי שעוד הרבה תלמידים עושים כך.
הילד הראשון שהתחבר איתי שם,תתפלאו אבל היה זה בן.
קראו לו עידו. הוא ראה אותי יושבת על הספסל השבור ליד מגרש הכדורגל של בית הספר.
"אפשר להצתרף?"
הוא שאל בקול חביב
"לא תעזוב אותי בשקט"
עניתי לו רוטנת מכעס כמו פצצת עצבים רותחת.
הוא נשען על הקיר ליידי
"לא אכפת לי"
הוא התיישב ליידי.

מיד הוא התחיל לדבר איתי. כמה שהייתי קרה אליו הוא דיבר ובסופו של דבר דיברתי איתו גם אני.
הרגשתי שיש מישהו אמיתי,לא מזויף ולא צבוע שאפשר לדבר איתו.
הוא התקרב אליי לפתע, והסתכל על העיניים שלי...




המשך יבוא בקרוב 😊


תגובותתתת!!!!!!!!