כשהגעתי הבייתה ציפתה לי הפתעה.
פתחתי את הדלת.... וראיתי בובה גדולה ומושלמת על הספה בסלון.
שיערה הזהוב היה קשור בפפיונים קטנים לשתי קוקיות
היו לה עיניים מחייכות,לחיים סמוקות ופה קטן בצורת לב.
השמלה שלה התהדרה בגימור תחרה ורוד והיו לה נעלי בובה קטנות.
פשוט מושלמת.
אמא שלי באה אליי וחיבקה אותי ונתנה לי את הבובה.
"מה דעתך?"
היא שאלה במרץ... היא כנראה ממש מתלהבת 😊
"היא מדהימה...בשבילי?"
שאלתי
"כן מתוקה שלי נכון שהיא יפה? "
"כן"
עניתי וחייכתי חיוך רחב.
חיבקתי אותה ולקחתי אותה לחדרי והנחתי אותה על המיטה שלי.
"היום עושים יום כיף!"
אמא שלי הכריזה בגאווה.
"מה עושים?"
שאלתי בסקרנות.
"בואי נלך לקניון אני אקנה לך בגדים מה את אומרת? חצי מהבגדים שלך נשרפו לפני חודש חשבתי לעדכן לך את הארון."
"אמא השתגעת?! עכשיו כשאנחנו הכי קצרות בכסף את אומרת לי שטויות כאלה?"
היא השפילה את פניה .
"לקחתי משכנתא. היא אמורה לעזור לנו לקחתי הרבה כסף. ועכשיו יש לי עבודה חדשה ותוך כמה חודשים כנראה יעלו אותי דרגה."
"אמא תפסיקי עם הכסף הזה תאמיני לי שהדבר האחרון שאני רוצה שתעשי זה תקני לי עוד חולצות של טומי הילפיגר או נעליים של פראדה... אין עכשיו מספיק כסף בשביל דברים כאלה."
"את צודקת מתוקה שלי נסחפתי. אני פשוט מתגעגעת לחיים הקודמים שלנו."
"אז בואי נעשה יום כיף שונה...קצת יותר כיף."
"מה?" היא שאלה בכמיהה..
"בואי נלך לפארק ונעשה פיקניק. רק שתינו. לא צריך כסף בשביל זה ונראה לי שלא הייתי איתך ליותר משעתיים מאז גיל 4... מה את אומרת?"
"אני אכין את האוכל ואת תלכי לקנות שתייה"
היא אמרה בחיוך רחב בעודה פותחת את המקרר לבדוק מה יש.
לקחתי 50 שקל ויצאתי מדלגת מאושר למכולת.
פגשתי שם את עידו.
"מה נשמע מאמי?!" הוא שאל אותי בזרועות פתוחות.
הוא כל כך חברותי... אבל מה שקרה עם התמונה הפחיד אותי.
"מצוין" אמרתי בחיוך
המוכר במכולת רטן על עידו "כל פעם אתה רושם מתי אמא תחזיר לי את החוב?! אה?! מתי שזה יגיע לעשרת אלפים שקל.?!"
עידו נראה נבוך וחיוור.
"אין לנו כסף לשלם כרגע מה אתה לא מבין ממה אתה רוצה שנחיה מזבל בפחים?!!?"
הייתי המומה. איך מצב כלכלי יכול להיות עד כדי כך גרוע שלמישהו לא יהייה כסף לאוכל?
המוכר התעצבן ואמר "טוב בינתיים תניח את המיץ תפוזים ואת הלחם בצד ותבוא עם כסף ואז נדבר.שלום.להתראות.קישטה!!!"
התעצבנתי על היחס הנוראי של המוכר ואמרתי "ברגע זה הפסדת לא רק אותו בתור לקוח אלא גם אותי! שלום ולהתראות!"
תפסתי אותו ביד ויצאנו מהמכולת.
"איזה חוצפן איך אתה נותן לו לדבר אליך ככה???"
אמרתי בתדהמה. ...
"הוא צודק אנחנו בחוב ענקי..."
"אז מה הוא לא בנאדם? באמת...הלוואי שגם הוא יהייה במצב כזה."
אמרתי רותחת מעצבים.
"בוא נלך למכולת השנייה בהמשך הרחוב."
אמרתי והלכתי מהר
"לא אין לי שם פנקס איך אני ארשום?"
הוא שאל אותי בדאגה. עיניו נצצו .
"אל תדאג."
הלכנו למכולת ונכנסנו.
לקחתי מיץ תפוזים ולחם וגם עוד שני משקאות בשבילי ובשביל אמא.
"אם את אפילו חושבת לשלם עליי את תקבלי ממני מכות...!!"
הוא אמר בתקווה שאני לא אשלם. הוא גבר עם כבוד והוא לא מוכן שבחורה תשלם עליו אבל לא נראה לי שהוא היה במצב של לסרב לעזרה.
"שקט כבר!!" אמרתי לו בעודי הולכת לקופה לשלם.
"31 שקלים בבקשה."
המוכרת אמרה בקול חביב.
נתתי לה את השטר של החמישים שקלים במהירות.
נתתי לעידו את המצרכים שלו ויצאנו מהמכולת.
"את יודעת אני לא אוהב לקבל עזרה אני מסתדר טוב מאוד בלי אנשים שחושבים שהם רוטשילד כמוך!!!"
הוא אמר בטון עצבני וסוער.
"אתה יודע מה? אתה יכול לכעוס אבל זה המצב תאמין לי שאני לא רוטשילד וגם לי יש בעיות אבל הרבה יותר קטנות משלך אז אתה לא כל כך במצב של לסרב לעזרה אז תפסיק!"
הוא השפיל מבט.
"אני מצטער אני פשוט נסחפתי קצת.. את באמת בסדר תודה לך.."
חייכתי ופתאום עלה לי רעיון.
"אני ואמא שלי עושות עכשיו פיקניק בפארק רוצה לבוא?"
"בכיף אני רק אלך הבייתה להביא לאמא שלי את הלחם והמיץ ותאספו אותי מהבית...רגע יש לכם מכונית?"
"בטח שיש לנו מכונית...למי אין?"
נהייתה שתיקה מביכה. "להם אין" חשבתי בראש...
היה לי לא נעים...
"טוב בקיצור אז אני יאסוף אותך... תהייה מוכן. איפה אתה גר?"
"ברחוב הדולב 2...איפה שהבתים ההרוסים שם.."
"אה.."
הוא גר בשכונת עוני. חשבתי שהמצב של אף אחד לא יותר גרוע משלי אבל טעיתי.
"טוב מאמי נתראה עוד חצי שעה...ביי ביי."
הוא נתן לי נשיקה על הלחי והלך.
המשכתי הבייתה מוצפת במחשבות.
-------------
כשהגעתי הבייתה אמא שלי הייתה מוכנה כבר עם סלסילת הפיקניק עם המפתחות של האוטו ביד.
"בואי נלך"
היא קראה בעליזות.
"יאללה...אבל אוספים את ידיד שלי בדרך זה בסדר?"
"בסדר."
אספנו אותו.הוא חיכה מחוץ לבית שלו .
הבית היה ישן ומכוער וליידו היו בתים שנהרסו כי הם היו ישנים מידי.
הרחוב היה שקט ונראה כמו רחוב רפאים.
היו כמ ילדים יושבים כל המדרכה ומעשנים והם החזיקו בקבוקי בירה מזכוכית ביד.
כל כך עצוב.
"היי שני. היי אמא של שני!"
הוא אמר בחביבות..
התחלנו ליסוע לכיוון הפארק וכל הנסיעה הוא החזיק לי את היד.
הרגשתי מין חיבה וחמימות כזאת ממנו...זה נורא ריגש אותי.
כשהגענו לפארק אמא פרסה את השמיכה המשובצת על הדשא מתחת לעץ אלון גדול ומוצל.
השמש הייתה חזקה והפארק היה מדהים ביופיו.
הוא היה נקי כל כך אפילו בדל סיגריה אחד לא ניתן היה לראות .
הוא היה פורח ופרפרים ודבורים התעופפו בכל מקום.
.יפהפה.
אכלנו ושתינו ועידו נראה רעב מאוד כאילו לא אכל אוכל טעים הרבה זמן...
"אירית!?"
צעק קול של אישה ממרחק
הייתה זו חברה של אמא שלי.
"ורדה! מה המצב?"
אמא שלי פנתה אליה בחביבות והן הלכו לשוחח ביחד.
אני ועידו נשארנו לבד.
שכבנו על השמיכה והבטנו למעלה.
"את כל כך יפה כשאת מחייכת."
הוא אמר פתאום.
הוא התרומם והסתכל עליי בעיניים.
"כל כך יפה..."
הסתכלתי עליו בחיוך ועיניי נצצו מהתרגשות...
הוא התקרב אליי וליטף לי את השפתיים...הוא התקרב עוד.. ועוד...
ויכולתי להריח אותו כבר...
פתאום מישהו צעק :"
------------------------->המשך יבוא 😊
אתר האהבה הישראלי