היי(:
סורי על ההזנחה! אני מפוצצת במבחנים מתכונות וכאלה....
אבל כתבתי המשך!
=אשליות של בת איכר=
פרק 5:
הפנתי מעט את ראשי –
עיניי הרטובות קלטו את פניו החלקות והיפות,
הלב שלי צנח וקפץ בקצבים מהירים כל כך.
הרגשתי שהבטן שלי מתערבלת בתוכה...
הרגשתי הרגשה שלא הכרתי, אבל היא עשתה לי טוב על הלב.
"עמית?" ניסיתי לזהות, לא הייתי בטוחה, מיהרתי לנגב את פניי הרטובות.
"טופז? מה את עושה פה? ולמה את בוכה?" שאל כל כך הרבה שאלות בבת אחת, הו, מה אני כבר יכולה לעשות בבית קברות, לבכות על המתים היקרים לי.
הוא התקרב מעט ולפתע הדליק פנס קטן, עיניי הסתנוורו.
"אני? מה אתה עושה פה?!" באמת הופתעתי שהוא מגיע לבית הקברות בשעה מאוחרת שכזו בלילה.
"אני... הדלקתי נר על המצבה של סבא שלי, אנחנו עושים את זה כל ערב במשפחה שלי, כל פעם מישהו אחר..." אמר והתיישב לצידי, מכבה את הפנס החזק.
ונזכרתי פתאום שלעיתים הייתי רואה אנשים באים ושבים אחרי מספר דקות, אולי משפחתו.
"הא..." השבתי תשובה קצרה, קלות.
"לא ענית לי, מה את עושה פה?" שאל, לא רציתי לענות, ליבי לא רצה לחשוף בפניו את מכאוביי, אבל הרגשתי שהוא איש-סוד אמיתי ושאני יכולה לסמוך עליו.
"זה... זה... אבא שלי" אמרתי בצער, מצביעה על המצבה, הוא הביט בה לרגע וחזר להביט בעיניי.
"איזה צירוף-מקרים, הכרנו היום וגם נפגשנו שוב היום" אמר אחרי מספר שניות ושינה נושא,נותן לי להרהר על המצב, ללא ספק, צירוף-מקרים.
חייכתי, והוא ליטף את הלחי שלי, דמעה זלגה לה למורד לחיי, והוא ניגב אותה באצבעו העדינה והרכה, התמכרתי למגע, לא רציתי שהוא יעזוב...
-פייייייייייייייפ- צפירה חזקה מרעישה והורסת אוזניים נשמעה. הבטתי בעמית במבט שואל.
"הא, זה אבא שלי" השיב ומיהר לקום, משחרר ידו מלחיי באיטיות.
"הוא מחכה לי, כי רק באתי להדליק את הנר" ענה במהירות.
"נתראה" אמר ושוב, רץ, לא נותן לי לענות. מותיר אותי, מתגעגעת...
חייכתי לעצמי מביטה בדמותו המתרחקת, אורות של רכב גדול נדלקו ונסעו...
פתחתי את דלת ביתי, השלתי מעליי את הסוודר ותליתי על המתלה, חלצתי נעליים והברשתי שיניי.
נכנסתי אל המיטה והתכסיתי בשמיכה החמימה, וחשבתי... שקעתי אל חלומות שלא ייתגשמו,
האכזבה של התפקיד ניפצה לי כל תקווה, כל כך רציתי להתקבל לשם.
אבל אני סתם בת איכר, למה אני לא מצליחה להפנים את זה וחודלת מניסיונות לא מוצלחים, למה?!...
בבוקר קמתי, אמי העירה אותי בבשורה מפתיעה ומשמחת כל כך.
"טופזי! את כבר יכולה לחזור לבית הספר, יש לי כסף לממן, לפחות לחודשיים הקרובים!"
בישרה לי אמא ליבי קפץ ופעם בחוזקה, גלי אושר הציפו אותי.
"וואו אמא באמת? איזה כיייייייייייף!" קפצתי משמחה, חיבקתי אותה.
יום למחרת אחרי שאמא הלכה לביתה של מזכירת הבית ספר ושילמה,(אחרי שכנועים רבים מצד אמא שלי לפרוס את התשלום למספר תשלומים) הלכתי לבית הספר.
התיק הרגיל והזרוק שלי, ובתוכו עפרון חודים חדש, מחק ועט, חולצה קצרה בצבע אדום בוהק ומכנסי ג'ינס משופשפים, פיזרתי את שיערי מתאימה עצמי לאירוע המרגש, אני חוזרת לבית-הספר!
לראשונה בחיי הרגשתי שלימה עם עצמי, נראיתי טוב, הייתי לבושה טוב, והייתי מצוידת טוב.
נכנסתי אל שער בית הספר, מביטה בילדים המתרוצצים ומדברים עם חבריהם אחרי שבועיים של לימודים כולם כבר השתלבו עם כולם.
נכנסתי אל הכיתה, כיתה יא' והתיישבתי ליד השולחן בו היה מקום פנוי ליד נער רזה וצנום, למדן ושקדן.
אחרי מספר דקות המורה נכנסה בבוקר טוב מחייך.
"טוב כמו שבטח שמתם לב טופז חזרה אלינו" הודיעה המורה ומבטים נשלחו מכל עבר. גם המבט שלו,
של תומר גבע, נזכרתי במעשיו כלפיי.
תומר הוא ילד מקובל, מהחתיכים האלה שחושבים שהעולם שייך להם וכל הבנות מעוניינות בהם, אולי מהסיבה הזו הוא היה נטפל אליי תמיד בשנים קודמות, הוא אף פעם לא מצא חן בעיני וזו הסיבה שאף פעם לא נעניתי לחיזוריו, בחוצפה האופיינית לו פעם הוא אפילו ניסה לנשק אותי בכוח, סטרתי לו והלכתי משם, המקרה הזה חרוט במוחי, ובגלל זה תמיד דחיתי אותו מעליי.
לאחר שיעור ביולוגיה המשעמם, בו הספקתי להתעדכן בחומר הנלמד הגיעה ההפסקה.
ישבתי בספסל ולקחתי איתי את הפרוסה שאמא הכינה לי, הרגשתי כמו ילדה קטנה בגן.
"מה יפייפיה כמוך עושה לבד?"
נשמע הקול המוכר מאחוריי,
הוא התקדם מלפניי...
אני יודעת שקצר, אם אני יספיק אני ישים המשך עוד היום!
ותודה לכול המגיבות הנסיכות!
אתן מעלות לי חיוך על הפנים(:
מוריאל3>
השלמתי את הפרקים שהחסרתי....
פשוט מדהים3>
QUOTE (שירה15 @ 03/01/2008) מדהים (:
😎
אתר האהבה הישראלי