=אשליות של בת איכר=

אוי פרק מדהים!
מחכה להמשך

זה מקסים😊

מושלםםםםםם

מתי המשך ?

ואו מהמם. טוב נראה לי שכבר קלטת את העניין עם האנונימי אז אני לא אוסיף 😊

'אבל....'
אבל מה?! למה צריך אבל?! היא גם ככה מסכנה.. לפחות תתנו לה להבחר לזה ולהכיר את אהבת חייה והיא תקבל הרבה כסף והיא ואמא שלה יחיו באושר והם יחיו בכל טוב!!
(פנטזיות אישיות XD )
תמשיכי מאמי :]

המשששך .?!

סיפור מדהים [:
תמשיכי 😊

איזה מהמם😊

סיפור מדהים :]
תמשיכי

אוקי אחרי שאמרו לי על האנונימי פתחתי משתמש...
איך אני ממשיכה מפה?
כאילו איך אני מזדהה דרך האנונימי...?

ותודה על התגובות(:
אוהבת אתכן 3>.

לא את פשוט ממשיכה את הסיפור מהמשתמש
שניכנסת..
מחכה להמשך:]

=אשליות של בת איכר=
פרק 4:




"אבל... היו מועמדות יותר טובות, אני מצטערת עשית את זה מקסים.... אבל לא התקבלת"
היא אמרה בקול קר, לפתע נחת עליי גל של אכזבה, הרגשתי שהלב שלי קופא, כל כך השתדלתי וקיוויתי, והכול התפוצץ לי בפנים.
טוב, הרי איך בכלל יכולתי לחשוב שאני, סתם בת של איכר, עם אשליות וציפיות גדולות וגבוהות מידי תתקבל לתפקיד שכזה.
האגו שיחק אצלי תפקיד חשוב ולדמעות שעמדו בעיניי, ולמועקה שנתקעה בגרוני לא נתתי לצאת.
רציתי לצאת באותו רגע, אך הרגליים קפאו ונעצרו על מקומן, לפתע הרגשתי יד חמה אוחזת בכף ידי, השפלתי מבטי וראיתי את עמית.
"את עשית את זה מצוין באמת, תיגשי שנה הבאה ואולי תתקבלי..." תלתה בי תקוות שווא ליאת.
"כן יש לך כישרון את מעולה" ניסה לנחם אותי מיקו, אבל כלום לא יכל להחליף את האכזבה שעמדה בגרוני.
"יש עוד כמה תפקידים שעוד אין להם שחקן אם את רוצה...." מאיר חייך אליי ואני הנדתי בראשי לשלילה, את יוליה אני רוצה! רק את יוליה!
"טוב קחו חמש דקות הפסקה ואחר נחזור לדיונים על ההצגה, האודישן הבא הוא רק עוד שעה" הודיעה רוברטה באותה הקרירות, והשופטים נעמדו על רגליהם.
יצאתי החוצה בצעדים מהירים, והרגשתי את עיניהם נועצות מבט בגבי.
הלכתי לאורך המסדרון, במהירות, מחפשת מקום שקט שבו אוכל להוציא את כל הכעס שלי.
"ט - ו - פ - ז "
שמעתי קול קורא בשמי, הקול נשמע לי מוכר, התפללתי שזה מי שאני חושבת שזה.
לא הסתובבתי, ואז הרגשתי יד אוחזת ברכות בגבי, הסתובבתי וראיתי אותו, את עמית, הנער המקסים ששבה את ליבי.
"כן..." עניתי בקרירות.
"אל תתבאסי, בקטנה, אני חושב שעשית את זה הכי טוב מכול מי שבאה לפה, תאכלס" עודד אותי ואני חייכתי, "השופטים לא מבינים כלום" הוסיף וגרם לי לשבריר צחוק.
אבל באותו רגע מילים לא היו מה שאני זקוקה להם, באותו רגע הייתי צריכה חיבוק גדול שיעטוף אותי בחיבה זה הדבר היחיד שינחם אותי.
עמית כרך ידיו סביב גבי, ועשה בדיוק מה שהייתי צריכה, זה העלה בי שמחה קטנה בתוך ים של אכזבה ונעניתי לחיבוק.
רציתי לפרוץ בבכי, זה הדבר שאני הכי אוהבת, לבכות בין כתפיים של אהובים לי, אבל שמרתי על התדמית שלי, כי אני חזקה, שום דבר לא יפיל אותי.
אחרי מספר שניות שנראו כמו נצח, עמית התרחק ממני ועטף את כתפיי במין חיבוק כזה של חברים טובים, והלך איתי לאורך המסדרון.
"קחי את זה בפנאן, אם זה היה תלוי בי, את היית יוליה בכלל לא הייתי חושב פעמיים" המילים שלו עשו לי כל כך טוב.
צחקתי והשבתי לו "תודה".
"את יפה שאת צוחקת" חייך בחזרה.
"שוב תודה" הסמקתי.
"טוב טופז אני חייב לחזור יש לנו עוד כמה אודישנים" חייך ונשק לי על הלחי, שפתיו היו נעימות ודביקות, מגע שהרשים אותי עוד יותר.
"נתראה" סיים, הנהנתי בראשי בחיוך.
"הלוואי" מלמלתי.


"טופז! אני פה מתייבשת מסקרנות! איך הלך לך? התקבלת?"
אמא הסתערה עליי כשנכנסתי לבית, כל כך רציתי לענות כן.
"אוף, לא אמא! אני לא מאמינה כמה רציתי להתקבל לתפקיד הזה אוף איזה באסה"
פרקתי על אמא את האכזבה שלי, שהרגשתי שתהיה אינסופית.
"אוי באמת? ילדה שלי... לא נורא מתוקה, יהיו עוד תפקידים, ועוד הזדמנויות, אל תדאגי" אמא ניחמה אותי בליווי חיבוק חמים ואימהי.
נזכרתי בדבריהם של השופטים, שאמרו לי את זה אותם דברים, אבל זה לא עוזר, אני רוצה את התפקיד הזה, את התפקיד הזה.
דמעות קטנות נזלו על פניי ואמא ניגבה אותן באצבעה, הרגישות האופיינית רק לאמא שלי, שברה כל עצב ואכזבה, אהבתי אותה כל כך.
"אוי טופזי.. לא נורא... רוצה לאכול? הכנתי במיוחד בשבילך אורז טעים בואי"
אמא ידעה שברגעי אכזבה הדבר היחיד שבאמת עוזר לי זה אוכל.
"כן כן אני באמת רעבה" עניתי,
והסתערתי על הצלחת הקטנה, לועסת וטוחנת בשיניי, כאילו הגרגירי אורז האלו הם רוברטה המרגיזה, זה מה שרציתי לעשות לה!

"אח, שבעתי" נאנחתי וטפחתי בידיי על בטני.
"היה ממש טעים" שיבחתי את המטעמים של אמי, שלמרות המחסור בכסף, לא מחסירה שום תבלין.
"אני שמחה טופזי" ענתה שקועה בבגדים שקיפלה.
אז נזכרתי לאן תכננתי ללכת היום.
הלכתי אל החלון הקטן שבביתי והסתכלתי מבעד לו, השמיים כבר היו אפורים ושחורים רק כמה כוכבים וירח עגול התנוססו וזרחו על כיפת השמיים.
"אמא, אני יוצאת!" הודעתי לאמא ולקחתי סוודר אפור. לקחתי נר קטן ומצית בשקט.
"לאן?" שאלה.
"פה...אני...יוצאת..." התחמקתי מהתשובה ויצאתי מהבית במהירות.


התקדמתי ברחוב הריק שבכפרנו, סוללת דרכי אל המקום המיועד...
פתחתי את השער ממתכת, שהפך צבעו לחלודה כתמתמה ברבות השנים, את המקום הזה, אף אחד לא מטפח, חשבתי לי...
חיפשתי בעייניי את אבא שלי, היו שם כל כך הרבה קברים ומצבות, חיפשתי את המצבה הקטנה של אבא שלי.
בצד בצד, בין כל האבנים וגרגירי החול בדרך עפר אפורה נעמדה מצבתו של אבא שלי, התכופפתי ברגליי וניגבתי בידיי את האבק שהצטבר ברבות הימים על המצבה.
והתחלתי לפרוק, את כל מה שעמד כמו אבן גדולה וקשה על ליבי.
"מצטערת שהזנחתי" מלמלתי והדמעות מגיעות במהרה, לא מהססות לשטוף כל סנטימטר בפניי.

"מי זאת? זו את?"
שמעתי קול מוכר ורך,
הפנתי מעט את ראשי -









אני זו שפתחתי את הסיפור,
תודה על התגובות(:
אוהבת אתכן,
מוריאל3>

מקסים 🙄

עמית?

חחח ממש מדהים [;

מדהים !!!
תמשיכי