=אשליות של בת איכר=

מהמם!

קראתי הכוללל!!!
פשוט מושלםםם!!
המשך מדיידידיד
לפ יוווווווווו

מור'צי 😊

ואוו פרקיים מ ד ה י מ י ם !
וואיי מחכה ללהמשךך:]

מדהים😊

המשךך..?

הממשךך?!

יפהה המשךך

המשךך ..

=אשליות של בת איכר=
פרק6:





"הא זה אתה..." סיננתי משפילה מבטי ומתעלמת ממנו, מסמנת לו שיתחפף מהמקום.
"מה לא בכבוד שלך להגיד שלום כמו שצריך?" זרק בגאווה מתקרב לספסל.
"ומזה בשבילך 'שלום כמו שצריך'?" לגלגתי וחזרתי על דבריו.
"זה לתת חיבוק ונשיקה את יודעת, שלום מלא" הסביר.
"לא, אז לא בכבוד שלי" השתמשתי במילים שלו וקמתי מהספסל, התקדמתי מעט ממנו תומר תפס בידי השתחררתי ממנו והסתובבתי אליו.
"נו מה? בחייאת תומר צא לי מהוריד הספיק לי שנה שעברה" הטחתי בו את כעסי.
"כאילו שלא נהנית, את מתה עליי" אמר בגאווה מרים את אפו, מתנשא, בטון דיבורו המאוס.
"ברור, ברור, ואני המלכה אליזבת" סיננתי בציניות והתקדמתי משם.


נכנסתי אל בניין בית הספר בצעדים מהירים וראיתי מספר תלמידים מסתובבים ומדביקים מודעות צהובות. התקרבתי אל אחת המודעות, מתעניינת במתרחש.

=הנשף הגדול! אירוע השנה!
ערב פתיחת-הלימודים כולם מגיעים!!!
יום רביעי בשעה שמונה בערב באולם בית הספר.
להגיע מחופשים ומלאי מצב רוח!!!

צוות ההנהלה=

קראתי את המודעה שוב ושוב, מטיילת עם עיניי באותיות.
המודעה קרצה לי ורציתי להשתתף בנשף, רציתי להיות חלק מהמסיבה הגדולה הזו, אבל...אני בטוחה שלא אהיה רצויה במקום... וגם... אין לי בגדים....
מעמדי הנמוך, כל כך מעיק עליי בחיים, לי זה לא כל כך חשוב אבל לסביבה שלי, זה חשוב מאוד, וזה משפיע עליי בכל תלם אליה אני פונה.
"אז את באה?" ריח הבושם הממכר, אותו הסנפתי בהנאה, המגע בגב בו הייתי מוכנה להתעטף לנצח.
הסתובבתי והבטתי בו, בחיים לא הרגשתי שמחה כה עילאית בליבי, הוא עשה אותי מאושרת, הוא הגה את המילים ברגש, מצביע בשלט.
"לא, אני לא חושבת, אתה תהיה שם?" ניסיתי להגות את המילים מפי, מסתירת את רעדי ההתרגשות בליבי.
עמית הרהר לשנייה וענה במהירות "אני יהיה שם, בטח, אבל למה את לא באה?" עיניו שאלו, הסתנוורתי מהברק שהם שידרו.
"כי...כי... אני לא... חושבת ש... יהיה לי משהו ללבוש, ו...אני לא כל כך מתאימה לדברים האלה" תירצתי, למרות שהלב שלי התחנן להגיע אל הנשף.
"את תבואי בטח שתבואי" הוא היה בטוח בעצמו.
לו יכולתי לתאר את החיוך שהתפרס על פניי, אני חושבת שזה היה מהאוקיאנוס השקט ועד האטלנטי.
"לא, אני לא" השבתי.
"רגע מה אתה עושה כאן?" לפתע נזכרתי, מה הוא עושה בבית-הספר בכלל? הרי אף פעם לא ראיתי אותו, הוא לא לומד פה למיטב ידיעתי.
"אני לומד פה, התחלתי השנה, ואל תשני נושא, נו את באה!" התעקש וחייך חיוך מסתורי.
"לא עמית אני מזה לא יכולה" מלמלתי והשפלתי את ראשי.
הוא הרים את סנטרי באצבעו התקרב לפניי והביט היישר לתוך עיניי.
"אל תהיי רעה נו בשבילי" לחש, ופניו דרשו.
שתקתי, לא היה לי מה להשיב לו, מצד אחד כל כך רציתי לראות אותו, מחר בערב, ומצד שני אני פשוט לא יכולה.
"טוב אין מה לדבר, את באה, אני יראה אותך מחר" הודיע אחרי מספר שניות, הוא הסתובב ורצה להמשיך בדרכו, הטבע שלו להשאיר אותי עם מילים בפה, מלאת ספקות...
לפתע הוא הסתובב שוב, "הא ו... שמרי לי ריקוד" ספק הפציר ספק דרש ושב לדרכו.
נשכתי את שפתיי בתשוקה, והבנתי, אני מאוהבת בעמית.
איך הרשיתי לעצמי, הרי לעולם לא יהיה לי סיכוי איתו... האכזבה והחוסר אונים, הרגשות השגרתיים הללו חזרו ונעמדו על ליבי, הרגשתי שאת האבן הזו לעולם לא אצליח להסיר.

"אמא זה מהמם מאיפה השגת את זה?" הייתי המומה "לא מגלים סודות מדינה" צחקה "טוב... תשמעי יש לי קשרים פה ושם" הוסיפה בחיוך וחיבקתי אותה.

אחרי מאמצים רבים, בקשות, הלוואות, עזרה מאמא שלי, הצלחתי להשיג תחפושת מתאימה לערב, הצבתי לעצמי מטרה להגיע לשם, וכך היה.
התקלחתי שוטפת את גופי במים החמים, מנקה אותו מכל מחשבה רעה אפשרית, הערב רק טוב, הבטחתי לעצמי.
התנגבתי טוב טוב ולבשתי לגופי לבנים, החלקתי לגופי את השמלה הדקיקה שהבליטה את גופי הצנום.
השמלה הלבנה עם מחשוף קטן באזור החזה, ארוכה ארוכה ומתפרסת לצדדים. ששייכת לדודתי שגם גרה בכפר, מטרים ספורים מאיתנו, פיזרתי מעט נוצצים באזור החזה, שאמא קנתה במחיר זעיר בצרכנייה של הכפר.
התביישתי מעט כיוון שהיא הייתה חשופה, אני לא רגילה להתלבש בצורה הזו, אני מרגישה לא צנועה, אבל אמא שכנעה אותי...
מרחתי קרם-גוף שנמצא במגרתי הרבה זמן והוא יצר שכבת ברק יפה לרגליי החלקות.
פיזרתי את שיערי הבהיר לאורך השמלה היפה, הוא היה הפרט היחיד שאף פעם לא בגד בי בחיים, תמיד הסתדר בצורה המושלמת.
לבשתי נעליים לבנות וגבוהות, שהשאילה לי שכנתי, בעלות חוטים ארוכים אותם סלסלתי וקשרתי לאורך רגליי
הבטתי במראה הסדוקה ולא האמנתי למראה עיניי, בחיים לא חשבתי שאצליח להגיע למצב הזה, הכול קסם לי והרגשתי כמו נסיכה
"וואו, טופזי ילדה שלי את יפייפיה! זו הילדה שלי!" התגאתה מחויכת מאוזן לאוזן, היא קפצה עליי בחיבוק דוב.
"אמא... את חונקת אותי!" הצלחתי לשחרר את המילים ללא אוויר,מנסה להיחלץ מזרועותיה.
היא צחקה בקול ואחרי מספר שניות בהם חקרה את מראי "אוי טופזי אני כל כך גאה בך!" הביטה בי ודמעות של אושר זלגו מעיניה. נהניתי לראות אותה מאושרת.
הפעם אני הייתי זו שחיבקה אותה.
אחרי מספר שניות של חיבוק חמים, היא נפרדה ממני.
"טוב בלי ריגושים שלא נרטיב לך את השמלה, קדימה עופי לנשף" קרצה לי ודחפה אותי החוצה.
"ביי אמא" חייכתי ונשקתי על לחיה, יצאתי מהבית ונופפתי לה לשלום.

"רגע טופז!" שמעתי את קול אמי קורא לי.
"המסכה!!!!!!" היא הניפה בידה את המסכה מפתח הבית הסתובבתי, הסתכלתי וחייכתי, הרמתי מעט את השמלה וצעדתי בצעדים מהירים אל פתח הבית, לקחת את המסכה...




אהבתן את הפרק?
חכו לפרק הבא, לא תשכחו אותו 😉
תודה על התגובות... אוהבת אתכן!
מוריאל3>

מדהים ! אהבתי מאוווווווד !
תמשיכייי

יפהייפה 😊

מהמם 😊 (:

ואיי ממש יפה!!
התחפושת זה כמו בסיפור סינדרלה נכון?!

פרק מדהים..את ממש מוכשרתת

מחכה להמשךךך (:

פשוט מקסייםםםם
אהבתי נוראאאאאאא
המשך מידידידי
לפ יוווו

מור'צי 😊

מהמם :]