=אשליות של בת איכר=
פרק 1:
"טופזי...את...את תצטרכי לעזוב את בית הספר" אמרה לי אחרי מספר דקות של שתיקה קרה.
"מה?! למה?! אני לא מבינה!" עניתי מלאת ספקות ומופתעת, האמת שכלל לא הבנתי, אך הסיבה... כבר עלתה במוחי.
"טופזי... זה קשה להסביר... אני נורא מתביישת בתור אמא, שאני צריכה לומר את זה לילדה שלי, אבל..." היא עצרה למספר שניות, והתכוונה להמשיך.
"הבנתי כבר..." קטעתי אותה בעצבות, לא רציתי לתת לה להמשיך, לא רציתי להעמיד אותה במצב של נבוכות, ועוד היא,אמא שלי.
שתמיד דאגה ושמרה עליי, עזרה לי והייתה מוכנה לתת לי את חייה, לא יכלתי לתת לה את ההרגשה שהיא אשמה.
לא הסכמתי שהיא תצטער ותבשר לי את הבשורה המרה הזאת,
שכעת, אפילו כסף לממן את הבית ספר שלי לא נותר לה.
היא תמיד דאגה שלא יחסר לי דבר, אומנם לא חייתי חיי מותרות ולוקסוס, לא כל מה שרציתי היה לי, ללא ספק לא.
אבל היא דאגה, שהמקרר תמיד יהיה מלא בכל-טוב, שהארון שלי יכיל בגדים בגדים טובים ונוחים.
אהבתי אותה, היינו מאוד קרובות. לא היו לי אחים ואחיות, רק היא הייתה בשבילי, אבא שלי.. נהרג.. בתאונת דרכים,
זה רמס את אמא שלי, ראיתי אותה מידי יום ביומו, במיטתה, מבכה על מותו, מתגעגעת לאבא... זה הצליח לשבור גם אותי...
איתו הכול היה אחרת, החיים היו נורמלים ובטוחים יותר,
אבל כעת ההכנסות שלנו כל כך מעטות, לא משתוות ולא במקצת להוצאות.
זה כבר היה מעל ומעבר - אפילו ללמוד אני אצטרך להפסיק.
הבטתי באמא, ועיניי מאיימות לפרוץ בבכי, המועקה בגרון עצומה, גודלת ומכאיבה בכל שנייה.
חשבתי על המצב.
אני חיה בכפר של חקלאות, יש בו תיכון אחד, בו נמצאים יחד גם בני האיכרים העניים וגם ילדי השמנת, מחוות הסוסים הגדולות.
חייתי בבקתה קטנה, שלא לקרוא לזה צריף ..
עשוי מעץ , ורעפיו רעועים.
אמא שלי עובדת בתור מנקה באחת מהחוות הגדולות שבאזור,
וחוזרת בשעות הקטנות של הלילה.
החיים שלי הם לא זוהרים ויפים, החיים שלי עכורים ושחורים.
לו זה היה תלוי בי, הייתי לוקחת סכין וחותכת את ורידיי.
אבל, לעולם לא אשאיר את אמי לבד, אני האור שלה, אני הסיבה לקיומה, וכך גם היא בשבילי.
הבטתי בעינייה, שבניגוד לשלי כבר שחררו מספר דמעות, מותירות מאחוריהן שביל רטוב וחמוץ.
לא היה לי מה להגיד, אז פשוט חיבקתי אותה, נותנת לגופי לחוש את חומה האימהי, את האהבה שלה, נותנת לה ולי לשחרר את הדמעות, לשחרר הכול בחיבוק אחד...
חשבתי בלב, מעתה אתחיל לעבוד ואפרנס את הבית כמוה. חשבתי שהיא לא תתן לי לעבוד, הייתי בטוחה בזאת, אבל הייתי נחושה. אני אתחיל לעבוד, ואממן את הלימודים שלי.
נשבעתי לעצמי שאצליח לגייס כסף, ובו אלמד.
וכשאגדל - אהיה אשת עסקים מוצלחת,
אקח את אמי לעיר הבירה הגדולה, שם נתגורר בוילה מפוארת,
ולאמי?
לא יחסר דבר לעולם.
אני יעשה אותה מלכה.
חשבתי לעצמי, מלאת צייפיות ותקוות, וביחד עם זאת, בטוחה בעצמי, שאקדם את אמי הלאה.
קמתי בבוקר, והבטתי בשעון שניצב על השידה הקטנה שליד מיטתי... השעה תשע בבוקר, היום הוא היום הראשון של הלימודים... אני, לא אלמד היום כמו כולם, לי -אין- כסף ללמוד.
מתגברת על החוסר אונים שהרגשתי, קמתי מהמיטה.
שטפתי את פניי, והברשתי את שיניי.
לקחתי דף ועט, והתחלתי במלאכה.
= ילדה בוגרת ואחראית,
בכל שעה וזמן פנוי,
לעבודות ניקיון או סתם לשמור על הילדים שלכם.
לשירותכם.
טופז רון=
כתבתי על הדף והוספתי את מספר הטלפון שלנו.
יצאתי אל הרחוב השקט, אופייני לחווה הרגועה שלנו, מספר ציפורים קוננו וזימרו להן בהנאה על גבי אחד מענפי העצים החומים.
אל לוח-המודעות של הכפר הגעתי במהרה. מתעדכנת בחדשות, שאף פעם לא נגעו אליי.
בחיפזון מהיר תליתי את המודעה שלי. וללא כוונה הפלתי דף אחד שהתנוסס על הלוח.
התכופפתי ארצה והבטתי בדף.
= הצגת הסילבסטר של הכפר.
לכל המעונינים להשתתף בתפאורה \ במוזיקה \ במשחק
נא לפנות אל חווה כהן ממשק 67,
אחראית פעיליות ציבוריות בכפר
0587982145=
הבטתי במילים שהתנוסס על הדף,
קוראת שוב ושוב, את המילה -משחק-
חושבת על עצמי, ומתחילה לדמיין.
אותי, את טופז הענייה והדלה עם שמלת נשף מפוארת, ולצדה הנסיך הנאה של ההצגה.
רק מדמיינת, הרי אני, אף-פעם לא ייבחר להצגה כזו מפוארת.
ידעתי שאלו רק אשליות.
אלו אשליות של בת איכר...
להמשיך(: ?




