מוושלםם:]
הממשךךךך:]
תזדההי..
תודה(:
אתן נסיכות,
אם אני אספיק,
אני אעלה המשך היום(:
ומה זאת אומרת לצאת מאנונימי?
איך עושים את זה בכלל ...
פשוט תתחברי משם אחר...תירשמי לאתר.
=אשליות של בת איכר=
פרק 3:
נכנסתי אל חדר האודישנים.
עיניי קלטו במה ריקה וחשוכה ולמולה שולחן מואר בו יושבים 4 אנשים, איזשהו נער נשען על השולחן של האנשים, שהתברר שהם השופטים.
"זאת הבאה בתור" הכריזה חווה ויצאה מהחדר, מותירה אותי לחוצה ורועדת.
"שלום, את טופז?" המבוגר מבין השופטים אמר מביט בדף מסוים.
"כן" עניתי בחיוך. וסקרתי את מבטם של האנשים, לא היה במבטם התרשמות.
ומייד עלתה לעיניי הסיבה, המראה החיצוני שלי, הבגדים שלי לא הכי מעודנים ויקרים שיש.
אני לא כל כך מטופחת כמו הבנות העשירות של הכפר,
הייתי לבושה במכנסיים ארוכים ושחורים, צמודים, הם היו בין היפים שישבו לי בארון.
חולצה ורודה בהירה, קצרה, שחשפה את צבע עור ידיי הבהיר והעדין.
סנדלים שחורות יפות שנורא אהבתי. פניי היו יפות ועדינות.
היה לי עיניים חומות בהירות ושפתיים עבות, אף קטן, ושיער שטני גלי.
למרות שאהבתי את המראה שלי, הרגשתי שהם לא.
לרגע התמלאתי עצבות, ואכזבה, אבל התעשתתי, ומיהרתי לחזור למחשבתי הקודמת, מה שיהיה - יהיה.
"אוקי, תתקרבי בבקשה" אמרה אחת מהאנשים שישבו בשולחן, הם התלחששו לרגע ביניהם והביטו בי שוב.
התקרבתי אליהם, כעת יכולתי לראות בבהירות כל אחד מהנוכחים.
מצד אחד של השולחן ישבה אישה כבת 30 נחמדה ומחויכת, לצידה ישב האדם המבוגר בעל שיערות השיבה, שדיבר אליי בהתחלה,
לידו התיישבה אישה מבוגרת עם פנים רוגזות, ובצד השני של השולחן, לצידה, ישב עוד בחור צעיר וחמוד.
והנער שנשען על השולחן, היה נער יפה כל כך, גבוה, כתפיו היו רחבות וגדולות, היו לו זוג עיניים כחולות ואף קטן וחמוד, הרגשתי שאני בוהה בו, שאני לא מורידה את עיניי, עד שהוא חייך והשפלתי מבטי במבוכה.
"אני מאיר, אלו ליאת, מיקו, ורוברטה" המבוגר הציג את השופטים, לבת ה30 קראו ליאת, למבוגרת הרוגזת קראו רוברטה ולצעיר הנוסף קראו מיקו. "זה עמית, והוא ישחק את רומיאו" המשיך המבוגר והציג את אותו הנער היפה והצלחתי להגניב לעברו מבט. שלחתי חיוך מברך לכולם.
"את נבחנת לתפקיד יוליה, נכון..." שאל וענה לעצמו "אלו הטקסטים, כתוב לך פה באיזה צורה את צריכה לשחק אותם אז תקראי ותתחילי" הכריז האדם המבוגר והגיש לי חוברת דפים.
הבטתי למספר שניות בדף הרמתי מבטי וראיתי את הבמה מוארת ועמית עומד שם "רגע איזה קטע לעשות עכשיו?" ביררתי.
"סצנה 5, הסצנה האחרונה עמית ידריך אותך כבר..." ענתה רוברטה, בקול ממהר ולחוץ, ולפי מבטאה הרגשתי שהיא ספרדייה.
גילגלתי את הדפים ועברתי לסצנה 5, בזמן שהתקדמתי לעבר הבמה, רגליי הסתבכו והדפים נפלו מידי, הרגשתי מגוחכת ומגושמת, הרמתי את הדפים "סליחה" מלמלתי.
הרמתי עיניי והסתכלתי על עמית, הוא חייך.
-בזמן שאני מביעה בחלון את אהבתי לרומיאו ואת התסכול על כך שהורינו הם אויבים רומיאו מביט בי, ואז הוא מטפס אל החלון ומתוודה על אהבתו בפניי והיינו צריכים להתנשק -
זו הייתה הסצנה.
חייכתי חיוך מוסתר. "תקראי את הטקסט פה ואני יעמוד פה, אחר כך אני יתקדם אלייך כאילו אני עולה לחלון ויקרא גם את הטקסט...ו...נתנשק" עמית הדריך אותי ואת המילה נתנשק אמר באי נוחות, ממלמל.
הלכתי למקום שאותו הוא סימן לי וגם הוא הלך למקומו, הבטנו בשופטים כדי לקבל סימן להתחיל,
"תתחילו" אמרה ליאת וחייכה.
התחלתי את הטקסט הייתי מובכת, המילים היו גבוהות.
- הו רומיאו, אני אוהבת אותך כל כך, ראשי לא מפסיק לחשוב עליך, מהרגע שבו נפגשנו,
אבל כל כך עצוב לי, שההורים שלנו, המשפחות מונטגיו וקפולט, הם האויבים הגדולים ביותר בממלכה, הו רומיאו, איך אוכל להיות לצידך, הרי הם בטוח יתנגדו,
הו רומיאו, רומיאו שלי-
אמרתי משתדלת לבטא את המילים מהלב, מתוך רגש אמיתי.
הבחנתי בעמית, מביט בי ומחייך חיוך מסגיר, חיוך מבויש. ואז לפי הסצנה הייתי צריכה לשים לב שרומיאו נמצא מתחת לחלוני ושומע הכול,
הבטתי לכיוונו והוא התקדם, משחק את עצמו עולה על חלון.
- רומיאו, הנה אתה - וחייכתי חיוך של אושר כמו שהייתי צריכה לחייך.
- כן יוליה אני מגיע אלייך - הוא אמר והביט בעייני לאורך כל הליכתו אליי, לא הורדתי מבטי ממנו, לא יכולתי. אחרי מספר שניות הוא כבר היה קרוב אליי,
- יוליה, אני אוהב אותך, אני רוצה להיות איתך -
אחרי כמה שורות נוספות, בהם לאורך כל המילים הוא הביט בעיניי וכך גם אני.
הרגשתי שהמילים של הטקסט יוצאות מפי, אך עוברות דרך ליבי
- רומיאו -
ואז הגיע הרגע המכריע, היינו צריכים להתנשק, הוא הניח ידיו על צווארי, ואני באיטיות הושטתי ידיי למותניו. הוא קירב את פניו לפניי, הוא היה מנוסה.
הרגשתי את הנשימות החמימות שלו על פניי הוא הביט בעיניי ואניי כמעט טבעתי בעיניו הכחולות.
הוא קירב שפתיו לשפתיי, פנינו כבר היו קרובים מספיק לנשיקה ...
"קאט!"
שמענו קול קורא, התרחקנו אחד מהשני. הסצנה נגמרה.
אני ועמית נעמדנו באותו מקום, והמבוגרים התלחששו ביניהם, כל אחד מסמן משהו בדף שהיה מולו.
"עכשיו הם יגידו לך אם התקבלת, אל תדאגי עשית את זה ממש טוב" עמית לחש לי וקולו העביר בי צמרמורת.
חייכתי חיוך אילם והבטתי שוב בעיניו.
"טוב תתקרבו בבקשה" ליאת הנחמדה קראה לנו ואני ועמית התקרבנו אליהם,
"עמית כרגיל פנטסטי, ואת, טופז ... " רוברטה התחילה, וסימנה למאיר להמשיך.
הסתכלתי בפניהם של השופטים, מנסה למצוא ניצוץ של התרשמות.
"טוב, טופז, דרך אגב שם יפה, זה היה מוצלח מאוד ומרגש, עשית את זה מצוין...."
המבוגר אמר בקול עבה וחייך חיוך רחב שקימט פניו, מסמל את גילו המבוגר.
חייכתי בכבוד מהמחמאה.
"אבל...."
המשיכה המבוגרת הרוגזת בקול רועם, והרגשתי שהיא לא אהבה אותי כל כך.
ידיי הזיעו ורעדו.
כל כך רציתי להתקבל להצגה הזאת,
במיוחד עכשיו,
אחרי שהכרתי את רומיאו.
3>
השתדלתי לכתוב אחד ארוך!
ותודה על התגובות, אתן נסיכות.
תמשיכו (:
-ולכל מי שדיברה על האנונימי, זה כי אין לי משתמש באתר-
פפרק מוושלם,
מחכה להממשך=]
הא ותכנסי ממשתמש חדש
וככה תמשיכי:]
יוואוו איזה יפהה!!
מה היא רוצה הליאת הזאת?!
תמשיכי.. כ"כ מדהים :]
ואוו איזה יפפפפה !!
אהבתי מאוווד !!
תמשיכיי
את כותבת מקסים
מחכה להמשך.
QUOTE (-anonimi- @ 27/12/2007)-ולכל מי שדיברה על האנונימי, זה כי אין לי משתמש באתר-
איך ידעתי יאללה
הכי למעלה כתוב "הרשמה לאתר"
תרשמי!!!
המשתמש האנונימי הוא לא בשביל להתשמש בו במקום להרשם לאתר כמו שצריך
הוא בשביל אנשים (רשומים) שרוצים לשמור על אנונימיות כשהם כותבים הודעה בנושא כלשהו
אררר 😠
אתר האהבה הישראלי