מדהים מדהים מדהים ועוד פעם מדהים!!!!!
אלה היו שני פרקים יפים ביותררררר!!!!
אני פשוט נידבקתי למסך ולא יכולתי לזוז... אני מכורה לסיפורים שלך.. אני פשוט צמאה להם.. אני יושבת וקוראת אותם בנשימה אחת!!!!
את פשוט כישרווןןןן!!!!!
אני מחזיקה לך אצבעות שתצליחי בבגרות!!! בהצלחה אהובתייייי!!!!!!! 😊
הההממממששששששךךךךךך==================>>>>>>>>>>>>>>>>>
QUOTE (Bubit_metuka @ 29/01/2008) מדהים מדהים מדהים ועוד פעם מדהים!!!!!
אלה היו שני פרקים יפים ביותררררר!!!!
אני פשוט נידבקתי למסך ולא יכולתי לזוז... אני מכורה לסיפורים שלך.. אני פשוט צמאה להם.. אני יושבת וקוראת אותם בנשימה אחת!!!!
את פשוט כישרווןןןן!!!!!
אני מחזיקה לך אצבעות שתצליחי בבגרות!!! בהצלחה אהובתייייי!!!!!!! 😊
הההממממששששששךךךךךך==================>>>>>>>>>>>>>>>>>
את מדהימה מאמושששששש את לא מבינה שכל התגובות המהממות האלה הן שגורמות לי לכתוב הכל?!?!?
אתם כאלה מדהימים עם התגובות המעודדות שלכם..פשוט עושים לי חשק לכתוב..
הבגרות הייתה ממש טובה..
ואולי מחר בעזרת השם אני אכתוב המשך..נראה מתי אחזור מבית הספרר..
אוהבת את כולםםםםםםםםםםםםםםםםם מואה לילה טוב
המשך (תודה על התגובותתת אתם מדהימיםם אני משתדלת לכתוב כמה שאני יכולה)
"תודה על הכל".הודתי לו כשליווה אותי לחכות לאבי."בשבילך הכל".חייך ופנה ללכת
"מיכאל חכה".עצרתי אותו והרגשתי שאני פשוט חייבת....................
הוא כבר ידע למה אני מתכוונת,ובחיוך שנמתח על שפתיו התקרב אליי ספק מובס ספק משועשע.הוא התקרב אליי וביד בוטחת אחז בגבי-כמקרב אותי אליו.
כבר הרגשתי את הלב שלו מבעד לחולצה שלבש,וליבי קיפץ גם הוא.
וברגע שרכן כדי לנשק אותי שמעתי צפצוף חד מהמשך הכביש."בטח אבי".מלמלתי והסתובבתי רק כדי לגלות את דקל,בתוך הרכב של אבי-מצפצף בחוסר סבלנות.
"מי זה?".נבהל מיכאל."אני צריכה ללכת,תודה על הכל אני אדבר איתך".עניתי קצרות מבוהלת גם אני ופסעתי אל עבר הרכב בהרגשה שעשיתי משהו לא בסדר.
מיכאל משך בכתפיו והתרחק אל עבר הבניין שלו."שלום טופז".רטן בקול מאשים.
"דקל מה אתה עושה פה?!".שאלתי בחצי צחקוק ובחצי פחד."אביך ביקש שאאסוף אותך,הוא הלך לנוח".הסביר קצרות ולא הביט בי אפילו.
"לא אומרים שלום?,איפה חיבוק?".ניסיתי ל'חנך' אותו."שהברווז הזה יתן לך חיבוק".מלמל בכעס והביט בחלון."דקל נו מה יהיה?,אתה מוכן להגיד לי מה עובר עליך?".התעצבנתי."מה שעובר עליי זה שאני פותח את הלב שלי בפנייך,מבקש ממך את הדבר שהיה לי הכי קשה לבקש ולא רק שאת מסרבת את גם לא מחזירה לי טלפונים,מתרחקת בשביל להיות עם הדבר הזה?,מי זה הבחור הזה בכלל,טופז שלא יעצרו אותך על פדופיליה!".הטיח בי דקל.
חשבתי לרגע עם עצמי,ובעצם הבנתי שברוב הדברים הוא צודק,נתתי לו תחושה שאני רוצה אותו בחזרה ואז לא הגבתי על זה שבועות..אבל על העניין עם מיכאל לא יכולתי להבליג-משום מה הרגשתי סוג של מחויבות להנציח את הקשר שלנו.
"אתה צודק בהכל חוץ מבקשר שלי עם הבחור הזה".הסברתי בשקט.
"טופז אני צריך תשובה..אני לא יודע איפה את ואני עומדים ואני משתגע מזה".גילה דקל.
"דקל אני מבולבלת".אמרתי תוך כדי מבטיו הנעוצים בי.
"בגללו?".מלמל בכאב."לא דקל לא בגללו!! בגללי! למה אני לא יכולה להיות מבולבלת פעם אחת בגלל החיים הדפוקים שלי?!".צעקתי והבהלתי אותו.
כבשתי את פניי בידיי ובכיתי בחוזקה.דקל מיהר לעצור את הרכב בצד ולנסות לדובב אותי
"טופז מה קרה?!,דברי איתי!".נבהל לגמרי."כלום עזוב".ניגבתי את דמעותיי וניסיתי להסדיר את נשימותיי.מעולם לא התפרקתי כך מול אדם היושב לידי.
"מה רע בחיים שלך,יש לך הכל!".מיהר לומר לי.
"איזה הכל!,יש לי הורים שהדבר היחיד שמעניין אותם זה איפה יטיילו הפעם,יש לי ידידים שמתחזים לידידים כדי להשיג ממני דברים,יש לי את ליאור שהופך את עולמי בעצם קיומו,יש את מיכאל שמבלבל אותי בכל פעם שאני מביטה בחיוך שלו-ואז יש אותך,אתה מעל כולם אתה היחיד שרואה אותי בוכה ומאושרת באותו הזמן,אתה שמטריף אותי מבלבול!".עניתי בארסיות והבטתי ישר אל תוך עיניו ההיסטריות.
דקל התכנס בתוך עצמו ונשען על הכיסא ברכב."לא ידעתי שככה זה באמת".מלמל.
"אז איך חשבת שזה?!,שכולם רודפים אחריי כדי לראות את החיוך היפה שלי?!,שההורים שלי באמת מודעים לעובדה ש90% מהזמן הם באירופה?,שבאמת אבל באמת אני לא לבד!,אני לבד דקל,כל כך לבד שזה מפחיד לפעמים כמה שהבדידות משתלטת עליי!".רטנתי וניגבתי את עיניי.
"בואי אליי".ביקש ומשך אותי אליו לחיבוק.המשכתי להתייפח על כתפו כשהוא מתקרב אליי כמה שיכל בתוך הרכב,וכשהוא מלטף את שיערי קלות.
אחרי שנרגעתי הפצרתי בו שייקח אותי לביתי."את לא רוצה שנלך לטייל ביחד?".הפתיע בשאלה.
"דקל,אני צריכה להיות קצת לבד..אני לא יודעת מה לומר לך ואני לא רוצה להשלות אותך,לכן תרגיש חופשי לעשות מה שאתה רוצה בזמן שאני חושבת עליך,ועליי".הסברתי,נישקתי את הלחי שלו ויצאתי מן הרכב מרגישה שאיפשהו במסע הזה ממיכאל ועד אל ביתי-התבגרתי מעט.
הזמן כאילו עצר מלכת בכל פעם שהתפנתי לחשוב מעט על חיי.ניסיתי לדעת מה אני מרגישה,והשיחות המודאגות של מיכאל לא תרמו לאווירה.
"מי זה שבא לאסוף אותך?".שאל בקנאה גלויה."אני לא יודעת איך להגדיר אותו,היינו פעם ביחד ועכשיו אנחנו ידידים טובים".לא שיקרתי.
"תגידי,האם נגיע למצב כלשהו שבו לא תסעי כל הזמן עם בחורים שהם לא אני?".שאל מיכאל."אני לא יודעת מה להגיד לך מיכאל,תן לי זמן".ביקשתי."כמה זמן,אנחנו במצב הזה כבר כמה חודשים טובים".הסביר."תן לי שבוע".מלמלתי והוא הסכים.
הנייד שלי צלצל בזמן ארוחת הצהריים וניגשתי לענות.על הצג נכתב 'יניב'."כן יניב?".עניתי בענייניות."יש חזרה היום בזולה,יכול להיות שמארגנים לנו הופעה בפסטיבל הבא בעיר".חידש לי."אחלה,אני אגיע".סיכמתי וכמעט שניתקתי."את צריכה טרמפ?".שאל.כל כך רציתי שיסיעו אותי אל הזולה-אבל סירבתי בנעימות והחלטתי להסתדר בכוחות עצמי.כבר הרבה מאוד זמן שלא נגעתי ברכב של הוריי בגלל חוק המלווה והחלטתי לבדוק עד כמה אני זוכרת איך נוהגים.השתעשעתי עם הרכב בחנייה,ובזמן שנשאר נכנסתי לבית להתארגן לחזרה.
את ליאור לא ראיתי כבר הרבה זמן,ובטח שלא שמעתי ממנו=אבל לא חשבתי שהדבר יפריע את מנוחתי,לא חשבתי עד שראיתי אותו בחזרה.
כולם ניגשו לומר לי 'שלום',חוץ ממנו שעמד עם גבו אליי-כלא מבחין בי וחיבר את הגיטרה החשמלית אל המגבר.התנועות המהירות שעשה,בצירוף אל מעיל העור השחור שלבש-הציתו אותי.
לליאור הייתה את היכולת להצית אותי בשנייה,ולבאס אותי בשנייה שאחריה-פשוט אף פעם לא ידעתי באיזה גישה הוא יתנהג הפעם.השיער השחור שלו היה פרוע מעט,אך כשהסתובב וכשהבטתי בעיניו הבהירות-נדמה היה לי שהוא עצוב.
ברוב החזרה,ליאור לא היה מרוכז-התבלבל ופישל ללא הפסקה,וגרם גם לי לאי נוחות מסוימת.בסוף החזרה ראיתי את יניב מדבר איתו,מניח יד על כתפו ומעודד אותו.
חיכיתי שכולם יצאו וניגשתי אליו."ליאור הכל בסדר?".שאלתי מהורהרת בשאלה האם פעלתי בדרך הנכונה."לא כל כך".התיישב ושפשף את פניו היפות.
"מה קרה?".נבהלתי והתיישבתי לידו."זאת אמא שלי".מלמל וגרם לליבי לדפוק חזק.
"מה יש איתה?".שאלתי מקווה שלא הכל גרוע כמו שחשבתי.
"גילו שהיא חולה בסרטן".מלמל ובעיניו הופיעו דמעות.בחיים לא ראיתי את ליאור כל כך שבור-אבל בהחלט יכולתי להבין אותו.
"ליאור אני מצטערת".מלמלתי ולא ידעתי מה עוד לומר,אז פשוט הנחתי את ידי על שלו וניסיתי לשכנע אותו לתת לי חיבוק.
"אני לא יודע עם מי לדבר".השתנק לפתע כשמשכתי אותו אליי ונצמדתי אליו מנחמת אותו
"אתה יכול לדבר איתי על הכל".הרגשתי שהוא צריך אותי,ולמרות שהיה לי קשה פשוט לשים בצד את כל המאורעות ביננו ולהתרכז בטראומה שלו-עשיתי את זה ללא כל קושי,בדיוק כמו שדקל ידע להיות שם בשבילי,כך אני למדתי איך להיות שם בשביל ליאור.
"כמה חמור הסרטן שלה?".שאלתי מקווה שאני לא עוברת את הגבול."לא יודע,זה לוקמיה אומרים שהיא צריכה תרומת מח עצם".הסביר וניגב את עיניו.
"אתם יכולים לתרום לה?".ביררתי."עוד לא נבדקנו,אבל אולי נצליח".בעיניו ניצתה תקווה
"אני פשוט מפחד ללכת ולהיבדק".שפך את ליבו.
"אתה רוצה שאבוא איתך?".הצעתי ולא האמנתי מה אני אומרת."אני ממש לא רוצה להעמיס עליך,זה לא התפקיד שלך".ענה והשפיל את מבטו.
"ליאור,בוא נשים בצד את חילוקי הדעות ואת הריבים,אתה צריך אותי למטרות אפלטוניות ועידודיות-אני פה בשבילך".הסברתי וחיכיתי לתשובה.......
יפה כ"כ , מחכה להמשך כשתוכלי 3>
מושלם....את מאוד מוכשרתת ואני נהנת לקורא את סיפורך
יא מסכנצ'יק שלי 😢
ההמששךך
ווואייי סופה יפה שלייי השלמתי את כל החסרר
מלא זמן לא קראתייייי והיתי חיייבת לחזור😊
קראתי מעמוד 14 וזה ממש ריתק אותיי
מתהה על הכתיבה שלךךךךך 😊
המשךךךךךךך 😊
האהאהאהאהאהאהאהאהאהאההאהאהאהאהאאהאהאהאהאהאהאהאה
מממדדדדדדדההההההההההיייםםםםםםםםםם!!!!!!!!!!!!!!!!
ההממשששךךך המממששששךךךךך ===============>>>>>>>>>>
