אני אוהבת את התגובות שלכם ממש ממש תודה על התגובות המדהימות וההודעות בפרטי זה ממש נותן לי מוטיבציה.
WAY2GO!
(מקוצר)
*"בקיצור הוא אמר שאני מפוטרת."
*בנות הן עם מגעיל.
אחרי שהן הפנו לי את הגב בזמן שהכי הייתי צריכה אותן יכולתי רק לסמוך על בנים.
הכרתי המון ידידים..
*"וואי....... עכשיו אני יוע את מי את מזכירה לי!! יואו אתם שתי טיפות מים לא פלא שהוא חבר שלך!!"
*"אני אוהבת אותך עידו..."
הוא נישק אותי נשיקה עמוקה חודרת ומושלמת...איטית ורומנטית פשוט כל מה שיכול להיות טוב בנשיקה היה בזו.
הוא עצם את עיניו ואמר "גם אני אוהב אותך,מירי."
התרחקתי ממנו ועיני הוצפו בדמעות שאיימו לפרוץ החוצה.
"מה אמרת?"
שאלתי אותו בתקווה שלא שמעתי נכון...
"אני מצטער,התבלבלתי...שני,מירי זה נשמע אותו דבר יפה שלי אל תיפגעי..."
הוא שלח את ידו כדי ללטף את פניי אך העפתי אותה במהירות.
פרצתי בבכי.
"תברר עם עצמך קודם מה אתה רוצה ואת מי אתה רוצה לפני שתפגע באנשים!
אני מצטערת,אני לעולם לא אהייה מירי שאתה כל כך מחפש. "
רצתי.
שמעתי אותו קורא לי.."שני,חכי אל תלכי!"
אני חושבת שהוא רדף אחריי לכמה רגעים... אבל לא ראיתי מסך הדמעות הרטוב והמר הפריע לי.
יצאתי מהשער .
השומר קרא אחריי "היי,ילדה! תחזרי!"
אבל לא חזרתי.
הוא רוצה שאהייה מי שאני לא.
הוא מסתכל בעיניי כשהוא בעצם רואה מישהי אחרת.
וזה כואב.
אני הייתי עיוורת לנוכח העובדה שהוא עדיין שבור-לב ושאם היא הייתה כאן מביני ובינה הוא היה בוחר
בה.
אני לא מאשימה אותו שהוא פגוע.
אני לא מאשימה אותו שהוא רוצה אותה חזרה.
אני מאשימה את עצמי.
למה נתתי לעצמי לפתח רגשות לאדם שנמצא איתי רק בגלל שאני דומה כמעט שתי טיפות מים לאהובתו שנפטרה?
אני מטומטמת.
חזרתי הבייתה מרירה ובוכייה.
היה חם כמו בתנור בחוץ ובבית הייתה לי הקלה של משב רוח קריר של מזגן שהעיף את הזיעה מפניי... וגם ייבש את הדמעות.
פרצתי לחדר ונשכבתי על המיטה.
חיבקתי את הבובה החדשה שאמא הביאה לי .
פתאום הייתה נקישה בדלת.
"עידו,תסתלק! אנ לא רוצה לראות אותך יותר בחיים שלי!"
"זה לא עידו ילדה שליי זאת אמא יש לי שקיות בידיים תפתחי לי!"
"אמא?"
שאלתי...
"כן כן נו תפתחי!"
באתי לדלת וניסית להסתיר את הבכי לזמן מה...
"מה את עושה בבית בכל מקרה... קרה משהו?"
היא שאלה
"לא אמא שחררו אותנו מוקדם המורה שלנו לא הגיעה אז אמרו שאנחנו יכולים ללכת הבייתה."
"אה, בסדר."
נכנסתי לחדר.
הטלפון צלצל.
"תנו לי למות בשקט!"
חשבתי לעצמי....
"אמא תעני..!"
היא ענתה.
"שני, זה בשבילך!"
"אני מתה!, אין שני! תשאירו הודעה!"
"נו תעני כבר!"
היא אמרה בעצבים.
"הלו?"
"אל תנתקי!"
זה היה עידו.
"מה אתה רוצה? תן לי לנחש.
אתה תגיד לי "אני סתם התלבלתי אני אוהב אותך לא אותה אני לא מתגעגע אליה.."
על מי אתה עובד עידו?
רק על עצמך. עליי ז לא עובד. אני זאת לא היא אני לא אוהבת מה שהיא אוהבת אני לא נהנית ממה שהיא נהנית
אני לא באה מאותו מקום שלה!
אז מה אתה רוצה ממני?
להביט בי שוב ולנסות למצוא בי אותה?
אתה לא תמצא! כי אני שני והיא מירי. ופה זה נגמר!"
"רק רציתי לומר לך שאני אוהב
אותך ולא אף אחת אחרת. אני לא רוצה אף אחת אחרת
ואני לא מנסה לראות בך אף אחת מלבדך!
את האדם הכי מושלם שקיים שני!
ואין לי יותר מה להוסיף.
הפליטת פה שהייתה לי מקודם הייתה מקרית מכל הדיבורים
האלה על מירי פשוט זה נפלט לי! זה לא אומר שאני עדיין מאוהב בה."
"עידו,אני צריכה קצת זמן. תעזוב אותי בשקט ליום יומיים"
"בסדר, קחי לך כמה זמן שאת צריכה . אבל את מבטיחה להגיד לי מה את מחליטה כשאת מחליטה את מה שאת החלטת להחליט?"
"הציניות לא עוזרת כל כך בשלב הזה עידו! וכן, אני מבטיחה."
"יופי. אוהב אותך. ביי."
"ביי"
ניתקתי.
ביום למחרת לא הלכתי לבית הספר.
המילים האלה ליוו אותי במשך כל היומיים הבאים.
"אני אוהב אותך, מירי."
מה הוא חשב לעצמו? מה הוא הרגיש עם עצמו? מה הוא באמת מרגיש עכשיו?
שאלות.כל כך הרבה שאלות התרוצצו לי בראש.
וכל מה שיכולתי לחשוב עליו היה אם לחזור לעידו או לחתוך.
ההיגיון שלי אומר לי לא
אבל הלב שלי אומר לי לתת לזה צ'אנס.
אז למה לא? ממילא נפגעתי. אני יכולה לבזבז את כל חיי בתהייה
"מה יכול היה להיות אם הייתי חוזרת אליו."
ואני יכולה לחזור אליו ולחשוב שזאת טעות..
אחרי יומיים שלא דיברתי עם עידו אפילו לא מילה...
פגשתי אותו בשער בית הספר.
"עידו,החלטתי...."
לחשתי לו.
המשך יבוא.
אתר האהבה הישראלי