(מקוצר)
*המשכתי את הנשיקה
היא הייתה כמו מהסרטים.
*לפתע אמא שלי פתחה את הדלת...
"אז אתם כבר לא ידידים,הא?"
*הוא הלך לדרכו.
אמא שלי לא חיכתה והנחיתה את זה עליי...לא ידעתי מאיפה זה בא לי.
"תקשיבי ילדה שלי... אני צריכה ליידע אותך במשהו.. את לא תאהבי את זה ...אבל מגיע לך לדעת זה גם העסק שלך אחרי הכל..."
"נו כבר אמא די עם ההרצאות...תגיעי לעניין."
אמרתי לה ברוגז ...כל כך רציתי שהוא יישאר.
"טוב אז תקשיבי... את יודעת מי התקשר אליי עכשיו?"
היא שאלה באי-נעימות
"מישהו מהעבודה שלך? מבית הספר שלי?"
"מהעבודה שלי." היא השיבה "הבוס שלי אמר לי שאני לא חרוצה מספיק ושנדרש מהעובדים להשקיע 110% מאמץ ואני משקיעה בקושי 90...
בקיצור הוא אמר שאני
מפוטרת."
הייתי בהלם.
אמא שלי? מפוטרת?
ועוד בתקופה הכי קשה שלנו...
אין פרנסה.
"אבל אמא תחזרי אליו תגידי שאת תשקיעי יותר הוא לא יכול לעשות לך את זה! תתבעי אותו!"
"אין מה לעשות יפה שלי... אני מפוטרת ואין לי איך לחזור לעבודה הזו."
חיבקתי אותה. כמו שהיא הייתה מחבקת אותי כשהייתי נכשלת במבחן או שהייתי מאוכזבת.
חיבוק מתוק וטהור של ניחום וחום.
"די אמא את תמצאי עבודה אפילו יותר טובה את תראי!"
"אבל איך אני אחזיר את המשכנתא בלי עבודה? ייקחו לנו את הדירה אם אני לא אחזיר אותה... או שיעקלו לנו חפצים."
"די אמא אומרים שכשהכול בשפל המדרגה הכל יכול רק להשתפר!"
"את עוד לא טעמת משפל המדרגה נסיכה שלי..."
החוורתי.
הלכתי לחדר.
הם ייקחו לנו את הדירה...
איך אני אהיה קרובה לעידו בלי דירה?
אנחנו נהייה עניות.
התחלתי לבכות ונרדמתי מהדמעות
בבוקר התעוררתי.
"בוקר טוב ילדה שלי... תמהרי את מאחרת לבית הספר.."
התלבשתי הכי יפה שיכולתי... חולצה טרנדית וג'ינס מהמם ... בכל זאת...בגדים לא היו חסרים לי.
באתי לבית הספר ובכניסה עמד עידו .
הוא נתן לי חיבוק חם ואני נישקתי אוות בלחי.
הוא הסתכל לי בעיניים ונישק אותי.
השומר אמר לנו "כנסו כנסו לבית הספר"
נכנסנו במבוכה
נכנסתי לכיתה
כל מה שחשבתי עליו היה עידו.
חבל שהוא שכבה מעליי...
קישקשתי במחברת שלי "שני +עידו"
כל כך התרגשתי מהמחשבה שאנחנו ביחד שלא הקשבתי לכלום..
היו הרבה בנות שניסו להתחבר איתי אבל אני דחיתי אותן והחלטתי שמעכשיו יהיו לי רק ידידים.
בנות הן עם מגעיל.
אחרי שהן הפנו לי את הגב בזמן שהכי הייתי צריכה אותן יכולתי רק לסמוך על בנים.
הכרתי המון ידידים..
ישבנו בכיתה צחקנו וסיפרנו בדיחות
ילד בשם אור שאל אותי " אז מה ככה מתוקה יש לך מישהו ככה ללילות הקרים?"
"האמת היא שכן..."
הוא חייך "מי זה?"
עניתי לו בחיוך מתבייש "מכיר את עידו מכיתה יא?"
"הבלונדי?" הוא שאל בתדהמה...
"הוא לא בלונדי... יש לו שיער חום בהיר..."
"לא בסדר אני יודע על מי את מדברת...פשוט פעם הוא היה בלונדיני וכולם קראו לו בלונדי...אז מה אתם ביחד? לא יכול להיות...הייתה לו חברה
ש...אה אני לא בטוח אם את יודעת לא חשוב.."
הוא השפיל את עיניו.
"כן אני יודעת... והאמת שאני דיי דומה לה.."
"וואי....... עכשיו אני יוע את מי את מזכירה לי!! יואו אתם שתי טיפות מים לא פלא שהוא חבר שלך!!"
נדהמתי
"לדעתך הוא איתי רק בגלל שאני מזכירה לו אותה?"
"לדעתי את צריכה לשאול אותו... אבל מאמי לדעתי את מתעסקת עם מישהו שלא כדאי לך להתעסק איתו...הוא נפגע הרבה בחיים ולא נראה לי שקשה לו גם לפגוע באחרים."
החיוך המאושר שליווה אותי מאתמול נמחק כלא היה.
כל הזמן חשבתי על זה.
הגיעה ההפסקה.
ראיתי את עידו.
אני לא אשאל אותו. אני אתן לו לענות לי לבד .
התנשקנו והתיישבנו מתחת לעץ בגינת בית הספר.
הוא דיבר ודיבר ואני לא הקשבתי
רק חשבתי.
"קרה משהו נסיכה שלי?"
"כן...אמא שלי פוטרה מהעבודה..."
"יואו יפה שלי לא נורא היא תמצא עבודה אחרת..."
הוא אמר וליטף לי את הראש.
הוא כזה מתוק. אני כל כך מקווה שהוא לא איתי בגללה..
"עידו יש לי שאלה...
אתה לא איתי בגלל שאני דומה למירי נכון?"
הוא פקח את עיניו בתדהמה..
"נעלבתי ממך.. נראה לך שזה בגללה? את מדהימה כמו שאת!"
חייכתי .
אבן ירדה לי מהלב.
קמתי מהברכיים שלו...
הסתכלתי עליו...
"אני אוהבת אותך עידו..."
הוא נישק אותי נשיקה עמוקה חודרת ומושלמת...איטית ורומנטית פשוט כל מה שיכול להיות טוב בנשיקה היה בזו.
הוא עצם את עיניו ואמר
"גם אני אוהב אותך,מירי."
המשך יבוא...
תגיבו
אתר האהבה הישראלי