אני יפרסם את ההמשך מחרר....
אוהבת אתכןן
בננות, לקח לי דיי הרבה זמן עד שסיימתי לכתוב את הפרק הזה..
והוא ארוך יותר מכל שאר הפרקים שכתבתי..
גם כפיצוי על כל אותם הפרקים הקצרים,
שהיו בפרקי זמן כל כך רחוקים אחד מהשני..
וגם כי פשוט יצא ככה...
לא היה לי קל לכתוב אותו.. ו.. אני מקווה שתאהבו...
מאירועי הפרק הקודם-
הנסיעה לשם לקחה כחצי שעה בערך, כיף לגור במרכז.. קרוב להכל..
ברעננה הייתי מתבאסת לצאת מהבית, רק בגלל המרחק..
ברדיו נשמע השיר..
"כי הרי דבר ידוע.. שבאהבה נברא עולם..
שום דבר אינו קבוע.. והנצח לא נמדד בזמן"
הקשבתי למילות השיר, השיר שאני כל כך אוהבת לזמר בלי הפסקה לעצמי..
עכשיו הוא קיבל אצלי משמעות אחרת, משמעות שונה לגמרי...
אני כבר לא יודעת מה נסגר איתי.. ואם באמת באהבה נברא עולם..
כי אם קיים באמת העולם הזה, היכן היא האהבה..?
מה מתרחש לי בלב בזמן האחרון?.. למה חפצה נפשי..?
אני כל כך מבולבלת ומיואשת מהחיים האלה..
שלפעמים בא לי לפוצץ את הבועה הזאת שאני חיה בה..
לפוצץ אותה ולא לחזור אליה יותר,
פשוט להיעלם..
להיעלם לנצח..
לאותו הנצח שלא נמדד בזמן...
ולפרק החדש-
בפסטיבל היה משגע, היו המוני דוכנים שהתפזרו לאורך כל השדה הרחב..
בילינו את שעות הלילה המאוחרות באזור,
ונורא נהניתי לצאת ככה פתאום מ-שיגרת החיים שלי...
בלילה שנשכבנו אני וסהר לישון במיטה, לחשתי לו..
"היה לי נורא כיף היום" והוא חייך..
"גם לי..מזכיר לי את פעם..שהיינו ביחד כל הזמן, זוכרת?" הוא ענה..
"איך אפשר לשכוח" לחשתי לו וחייכנו אחד לשני..
"בואי נלך לישון קטנה, אני סחוט מעייפות" הוא אמר,
חיבק אותי ונרדמנו..
...
בבוקר למחרת פקחתי את עיניי באיטיות והתפלאתי לראות את בן לצידי..
חייכתי אליו "בנצ'וק" אמרתי והוא חייך..
"איך הוא הגיע עד לכאן?" שאלתי את אמא שנכנסה לשים לי את הכביסה הנקייה בחדר..
"זוחל החבוב הקטן.." היא אמרה ושתינו צחקנו..
קמתי מהמיטה וחיפשתי את נעלי הבית שלי היות והרצפה הייתה קרירה..
"הנה" היא מיד שלפה אותם מאחת הפינות..
"תמיד מוצאת הכל" אמרתי לה..
"פשוט אמא" היא השיבה וחייכה אליי..
הלכתי לצחצח שיניים ולשטוף את הפנים במי הברז הקרים..
ולאחר מכן ניגשתי למטבח ולחצתי על קומקום המים,
כדי לחמם לי מים ולהכין לי נס קפה טעים שיעיר אותי כמו שצריך..
"איפה סהר?" שאלתי את אמא..
"הוא יצא עם רוני לקנות כמה דברים מהמכולת" היא ענתה..
ופתחתי את הטלוויזיה כדי לראות מה חדש בעולם..
"וואי אמא! שמעת על זה?!" צעקתי לאמי כששמעתי ידיעה מצמררת בחדשות..
"מה קרה??" היא נבהלה ומיד באה להתיישב לצידי..
"מקרה רצח ברעננה!!!" צעקתי ונבהלתי כולי..
"אוי ואבוי..." אמא אמרה ומיד הניחה את הכביסה שבידה על השולחן..
"אני חייבת לצלצל רגע" אמרתי לאמי ולקחתי את הפלאפון שלי..
ניגשתי למרפסת ונעלתי את הדלת, כדי שלא יפריעו לי לשיחה..
"דפנה?" שאלתי ששמעתי קול בקו השני...
"א..אופיר.. את לא תאמיני.." היא אמרה ובכתה ללא הפסקה..
"תגידי לי שזה לא מה שאני חושבת..." אמרתי לה ודמעות הופיעו בעיניי..
"זהו..איבדתי אותה" היא אמרה והתחלתי לצרוח מבכי..
"מה קרה???" אמא צרחה מבעד לדלת וניסתה לפתוח אותה..
ניגשתי לשחרר את המפתח, ועמדתי מול אמי מלאה בדמעות,
גופי רעד ולא נותר בי כוח להמשיך את השיחה..
"הלו?? מי זה?" אמא מיד לקחה את הפלאפון ושאלה..
שקט שרר במרפסת וחוץ מהבכי של אמא ושלי..
אפילו ציוץ הציפורים לא נשמע באזור..
אמא ניגשה אליי וחיבקה אותי חזק..
"ידעתי על זה אמא.. ידעתי.. ידעתי ושתקתי" אמרתי לה ובכיתי על זרועותיה..
"אוי ילדה שלי..." היא אמרה וליטפה את ראשי..
"אנחנו חייבים לנסוע" אמרתי לה.. וניגבתי את הדמעות מפניי..
"בטח.. נחכה שרוני וסהר יחזרו וניסע" היא אמרה ונכנסנו לתוך הבית..
נכנסתי לחדרי והתכרבלתי בשמיכות..
הרגשתי תחושת אשמה.. הרגשתי שלקחתי חלק ברצח הזה..
השתיקה שלי.. השתיקה שהרסה את הכל..
למה לא דיברתי? למה שתקתי ככה ולא עשיתי כלום?
למה אני כזאת אגואיסטית? כל כך הרבה שאלות ומחשבות הציפו את מוחי,
ולא ידעתי מה לעשות עם עצמי ואיך להתמודד...
איך אהרון עשה כזה דבר..? איך הוא רצח את אשתו..?
איך הוא רצח את רותי..?
אוי רותי.. כמה שאהבתי אותה.. היא הייתה לי מין אמא מספר 2..
תמיד עזרה ותמכה, הייתה ממש מלאך..
וכעת היא לא פה.. כנראה שם למעלה..
בשמיים..
...
שמעתי את טריקת דלת הבית, אותה הטריקה שהפסיקה את מחשבותיי..
ידעתי שסהר ורוני חזרו, ולא ידעתי איך לספר כזה דבר לסהר...
"מאמי?" הוא אמר ונכנס לחדרי..
"היי! מה קרה?" הוא נבהל וניגש לשבת לצידי..
"אל תשאל..." אמרתי לו והדמעות נפלו על לחיי..
"מה?" הוא שאל ואחז בידי..
"רותי.." לחשתי לו..
"אמא של דפנה?" הוא התעניין...
"כה..." אמרתי..
"מה איתה?" הוא נבהל...
"נרצחה..." לחשתי ופרצתי בבכי..
חיבקתי את הכרית שלי בחוזקה ושחררתי עליה את כל העצבים שתקפו אותי..
"מה?!?" הוא נדהם והתבונן בי..
"אהרון..." אמרתי..
והוא כבר הבין הכל..
"אני לא מאמין..." הוא אמר ובא לצלצל לדפנה..
"לא.." לחשתי לו ועצרתי אותו מלצלצל..
"למה לא?" הוא שאל אותי..
"תן לה להיות לבד.. מספיק קשה לה.." לחשתי לו..
והוא הניח את הפלאפון על השידה, ונשכב לצידי במיטה..
מחוץ לחדר נשמעו קולות הבכי,
משערת שהם היו של רוני שכעת נודע לה הכל, ושל אמא שעדיין לא מעכלת..
ואני..? אני נשארתי בחדר כשסהר לצידי..
המומה לחלוטין ממה שנודע לי לפני כמה דקות...
..
"אני רוצה לשמור עלייך ועליי.. היום עבר עלינו יום קשה מידי..
בחוץ יורדים עכשיו גשמי ברכה..
ואת בוכה.. ואת בוכה" לחש לי סהר את מילות השיר "גשם" של אלי לוזון..
וחיבקתי אותו חזק והמשכתי לבכות..
"ספרי ל מה כבד עליי, את כל מה שחבוי בך ונרדם..
אני אמחה את דמעותייך..
ורק שלא תבכי עוד לעולם..." ..הוא המשיך ללחוש לי ומחה את הדמעות מעיניי..
חייכתי אליו, חיוך מהול בהמון כאב..
"תודה סהר" לחשתי לו והוא חייך..
"יהיה בסדר קטנה, אני איתך את יודעת" הוא השיב ..
והביא לי נייר טואלט כדי שאנקה את פניי הרטובות..
"קשה לי..." לחשתי לו.. "אני יודע..
"כל כך קשה לי.." המשכתי והבכי לא הפסיק..
"אין מה לעשות מאמי, ככה החיים.. אהרון עשה מעשה בלתי נסלח..
ולקח ממנו אישה שמאוד אהבנו, אישה שהייתה יקרה לכולנו..
אבל אני בטוח שהיא שם למעלה.. יחד עם אבא שלך..
מתבוננים עלינו עכשיו ומגנים עלינו מהכל.." הוא אמר לי וליטף את לחיי..
"אולי.. כל כך לבד לי כאן בעולם הזה..
כשכולם נמצאים שם למעלה.." לחשתי לו..
"אין מקום לדאגה.. היי שקטה..
אני איתך, את לא לבד לעת עתה.." הוא המשיך לזמזם לי את מילות השיר..
"אני יודעת" לחשתי לו וחיוך קטן הופיע על פניי..
"שששש.. אל תבכי יותר" הוא אמר וחיבק אותי..
"אני אנסה" אמרתי לו,
וקמתי מהמיטה לעבר חדר השירותים כדי לרחוץ את פניי ולנסות להירגע..
..
"קשה לה..אה?" שמעתי התלחשות מהחדר הסמוך לשירותים..
"טבעי לא.." שמעתי את סהר עונה..
"מסכנה..." לחשה לו רוני..
נשענתי על הקיר, הדמעות לא פסקו..
וכל כך רציתי לברוח למקום אחר,
למקום שבו לא אצטרך לעבור את כל הכאב הזה..
....
"צאי כבר.." לחשה לי אמא ודפקה בדלת השירותים..
סובבתי את המפתח ופתחתי לה את הדלת...
"התקלחתי.." עניתי לה וניגבתי את שערי הרטוב...
"עזר לך להירגע מתוקה?" אמא שאלה אותי..
ועיניה האדומות רק גרמו לי להבין שכואב לה לא פחות ממני..
"כן בערך.. כדאי שניסע" השבתי.. והיא חייכה אליי..
"כן יפה שלי, לכי להתארגן" היא אמרה..
....
"תורידו את הווליום.. אין לי חשק לזה עכשיו"
אמרתי לאמא וסהר שישבו בכיסאות הקדמיים במכונית..
"טוב מאמי" סהר אמר והוריד את ווליום המוזיקה..
אמא התבוננה עלי מהמראה וחייכה אליי מין חיוך קטנטן..
חייכתי אליה וחזרה.. והתבוננתי על הנופים שבחוץ, על השמש הבוערת..
ועל הציפורים החופשיות שמרחפות להן שם למעלה ולא דואגות לכלום...
כואב לי שהחיים ממשיכים להם ככה..
בעוד שכל כך הרבה פרחים נקטפים מעולמנו..
ושאנחנו.. הניצנים.. נשארים פה לבד..
אבל כנראה שהמשפט שתמיד רוני אומרת לי נכון..
[B]"יש זיכרונות שאי אפשר לשכוח.. ויש חיים שחייבים להימשך.."..
כמה אירוני זה, לא ככה?.. =/
מדהים מאמאי
רואים שלא היה קל לך לכתוב אותו
מהמם
המשך דחוףף
עצווווווב=[
כל כך יייפה..!
מדהייייייייים יפה שלי ..פרק חזזזזזק=]
איזה פרק עצוב 😢
שימי המשךך דחוףףף
אמאאאאאאאאאאאאא
איזה פרקק
מיד המשךךך
אבל מידידידי
אני במתחח
רצחניי
פרק נוראאא אבל מושלם
כי את כתבת אותו
חעחעח
לפ יוו
מור'צי 😊
וווווווווואוווווווווווווווווווווו מהמםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםם
אהבתייייי
תמשיכיי
וווווווווואוווווווווווווווווווווו מהמםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםם
אהבתייייי
תמשיכיי
יצצצצצצצצצצא מדהיםם רצחח...
המשךךךךךךךךךך דחוףףףףףףףףףףףףףףףףףף😊
איזה חמודות.. (: שמחה שאהבתן לקרוא
המשך בקרוב
יאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאא
איזה מרגשששששששששששששששששששששש
דיי מאמי.. איזה יום עצוב 😢
מחכה להמשך
אוהבתתת
אתר האהבה הישראלי