נעלי האולסטאר שלו

וואיייייייי מהמםםםםםםםם
מה קרהה בחוףףף?!
תמשיכיייי מאמיי

פשוט ואווווו...
המשךך !!!!

אממ אני הבנתי את זההההה נראלי

איזה קקות הם שוב סיממו אותה??

המשךךךך

אמאאאאאאאאאאאאאאאאאאא!!
המשך מידידידידי
תמרושששששששששששששש
י'מושלמתת יצא לך סופניי
ואני במתח רצחניייייייייי!!
שלמותתתתתת
המשךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךך!!


מור'צי 😊

=] מאגניבבב...
המששךךך
כל כף מותחח!!!
מואהה
תמרי אוהבת אותך המונים!!!!

מפחחחחחיייד 😯 😕 😠 😢 😕

יואוו אז הם לא הספיקו לעשות לה את... זה.. נכון?
מחכה להמשךך
הלוואי קרה לאוהב הזה משהוו שונאת אותוו
ובטח רועיקי הציל אותהה 😁
מחכה להמשךך
אוהבתת
טלוש

וואי איזה זבל אוהד!

מושלם בובה!! המשךך

אוהבתת מלאא

אאמאמאמאמאממא איזה מותח בחיי..
למה למתוח אותי? ישלי לב חלש!!
ואופייי לא רוצה שהיא תבגוד בשחרר החמודי שליי!! חחח..
ייאלה המכושששששששש..=]

היי חמודות אני שמה את הפרק במקום כותם בגלל שהיא מושעית אבל היא אוהבת אותכן:]]
תהנו :

מ-kotem


מוקדש לתמרושית.


מהפרק הקודם

יצאתי החוצה אל המרפסת עטופה בשמיכה. על החוף הייתה התקהלות וצעקות.
מהבקתה הסמוכה מני ומור יצאו ורצו לכיוון החוף.
"מה קרה?" שאלתי צועקת אליהם אבל שום קול לא יצא מפי.
תפסתי בצווארי ומיששתי אותו,
לאחר מכן הידקתי את השמיכה אל גופי ורצתי בעקבות מני ומור אל החוף.


המשך

"מאיה!" נשמעה קריאה מאחורי ויד תפסה בי, "מאיה אל תלכי לשם" אמר רועי מתנשף.
"מה קרה שם?" שאלתי מבולבלת עדיין מתקדמת למקום ההתקהלות.
רועי הקדים אותי וניצב מלפני כמין חוצץ
"זה קשת ואוהד" אמר והחזיק אותי במקומי.
"מה קרה לקשת? מה קרה שם?" שאלתי מזדקפת על מנת לראות משהו מעל רועי
"רועי, לכו לחדר שלכם" נשמע קולו של מור שהיה רציני מתמיד.
תקף אותי הבילבול ורצתי אל מור, "מה קרה שם? מור תספר לי מה קרה שם!" צעקתי עליו בקול צרוד
"לא עכשיו, אתם צריכים ללכת לחדר שלכם!" אמר והדף אותי מעליו
התקדמתי אל ההתקהלות כשרועי מאחוריי
"ג'וב! ג'וב!" קראתי אל ג'וב שבדיוק יצא מן קבוצת האנשים ועל פניו אותה ארשת פנים שהייתה על מור.
"מאיה, לכו לחדר" אמר
"מה קרה שם? ג'וב?" שאלתי וכאב חד הכאיב בגרוני.
"אחר-כך... אני מבטיח, לכו!" אמר וזירז אותי לכיוון הביקתה שלנו
"אני רוצה לדעת מה יש שם! עכשיו!" צעקתי עליו
לראשונה ראיתי את פניו של ג'וב מראות עצבות, "לא עכשיו" אמר וחיבק אותי אליו
עכשיו כלל לא ידעתי אם אני רוצה לדעת מה קרה שם.
הרגשתי שהעניין רציני ופשוט בכיתי, בלי לדעת כלל מהי הסיבה.
"עכשיו לכו לחדר" אמר והביט בעיניי.
רועי תפס בי וחיבק אותי אליו כשאנחנו מתקדמים אל החדר.
"אתה ראית מה קרה שם?" שאלתי את רועי מביטה לאחור
"כן" ענה רועי בשקט והכניס אותי אל החדר.
"מה קרה שם?" שאלתי מתיישבת על המיטה כשהדמעות מקשטות את לחיי.
"את זוכרת מה קרה אתמול על החוף?" שאל
היה לי קשה לענות. שתקתי זמן מה והבטתי על הריצפה שפגעו בה הדמעות זו אחר זו.
"לא" עניתי לבסוף והבטתי בו.
רועי חשב מעט זמן ולבסוף שאל "ואת רוצה להיזכר?"
הרגשתי חנוקה,
"אתה יודע הכל?" שאלתי
"כן" ענה
"אוףףףף" רטנתי, "ואני לא יודעת כלום"
רועי הביט בי, והתקדם לחבק אותי.
אבל הבכי רק גבר
"אני לא רוצה להיות פה, אני מתגעגעת אליו" אמרתי בוכה ורועי נשק לי בראשי
"אוףףףף" חזרתי על המילה וידיו של רועי ליטפו אותי ואימצו אותי אליו .
"די, עזוב אותי" אמרתי והתנתקתי ממנו, "אני רוצה לשמוע, אני רוצה לשמוע הכל" אמרתי והבטתי בו.
רועי שתק
"נו?" אילצתי אותו "אני רוצה לדעת! אני רוצה לדעת מה קרה על החוף אתמול!"
"ישבנו, דיברנו ושתינו, את זה את בטח זוכרת" הוא התחיל באיטיות. "ואז התחילו המשחקים, את יודעת...אמת או חובה"
אמר והביט בי.
"בשלב הזה כבר העדפתי לא להיות שם, ראיתי אותך נהנית אז נהניתי דרכך" אמר
"התיישבתי רחוק מכם, מביט אל הים, אבל עדיין שמעתי מה הלך אצלכם.
אני אספר לך מה עשית, אבל כמה מהם אני חושב שלא תאמיני לי שבאמת עשית אותם" אמר בפרצוף קמוט.
מעולם לא הרגשתי כה סקרנית. מהי ההרגשה כשאדם אינו יודע מה עשה בלילה האחרון. זה מפחיד.
רועי שתק זמן מה ואז התחיל שוב
"התנשקת עם אוהד..." אמר והביט בי מצפה לתגובה, ולאחר רגעים מספר הוסיף"וגם התנשקת עם קשת".
לפתע הרגשתי שאני שם, שאני באותו לילה לצד הגלים מרגישה את קשת עליי, צוחקת.
שתקתי
"ו... התפשטתם, ואני זוכר שרקדם שם, מסביב לאש, ערומים. את רקדת בחושניות, באמת. כאילו היית זונה." אמר, אבל אני שתקתי
"לאחר מכן נכנסתם אל המים... שלושתכם ופשוט צרחתם וצחקתם.
פחדתי שמישהו יבוא ויראה אותכם. ואני עצמי לא יכולתי להתנגד אלכם, הרי הייתם שלושה... ונראה היה שנהניתם." אמר באיטיות והביט בי נזכר במה שקרה.
"את יודעת..." אמר לפתע "גם לי היו הקטעים האלה לפני שנתיים, את יודעת... הייתי עם קשת ואנשים כאלה. אבל להביט על זה מהצד ולא לעשות כלום זה היה מטורף, ועם הפחד שיראו אותכם. הרגשתי שעכשיו אני אחראי לכם, ושאם אני לא אעשה משהו... הכל יהיה באשמתי" אמר והשפיל עיניו
"אני מעריצה אותך" לחשתי ורועי התרומם והביט הצידה, כעת ראיתי דמעות בעיניו.
"ואני לא" אמר ותפס בשיעורתיו
"אתה לא מה?" שאלתי מבולבלת
"ואני לא ידעתי מה לעשות!" התפרץ. כעת היה תורי לאמץ אותו אליי.
"אתה היית בסדר" אמרתי בוכה וליטפתי את ראשו
"אני השארתי אותם שם, כמו מטומטם! כמו מטומטם מאיה! הם היו שיכורים!" אמר
"אותם? ואיפה אני הייתי?" שאלתי בדמעות
"מאיה, אוהד הוא זיין. הוא ניסה לזיין אותך" אמר, "בשלב הזה כבר הייתי מוכרח להתערב,
גם אם היית מכה, שורפת או לא מדברת איתי יותר, הייתי חייב להוציא אותך משם"
פניי קמטו באומללות. הרגשתי השפלה.
"הבאתי אותך לביקתה והשארתי אותך שם. על קשת ואוהד אני סמכתי, הם רגילים למצבים האלה, סמים שתייה.. "
"אני גם הסתממתי?" שאלתי מודאגת
"לא" ענה "אבל מה שלא חשבתי זה על האש" אמר שוב והשפיל עיניו
"אני לא מבינה" לחשתי
"האלכוהול היה ליד האש" לחש והביט בי אומלל
לפתע העולם קרס לי
תמונות קפצו לי לעיניים... של אש ענקית... ואז של קשת צוחקת ושוב עיניו של אוהד נעצמות אל מול שלי
"רועי" לחשתי כלא מאמינה
קמתי במהירות ובלי לחשוב יצאתי החוצה כשהשמיכה אופפת אותי.
הבטתי אל החוף. הוא היה ריק מלבד כתם שחור.
ירדתי אליו בריצה, לא היה שם דבר מלבד בקבוקים מנופצים וגחלים אדומות.
הבטתי סביבי ועליתי חזרה אל הביקתות.
נכנסתי אל חדרם של מני ומור, לא היה איש
נכנסתי אל חדרן של שירה טליה וענת. גם שם לא היה איש
"איפה כולם?!" צעקתי בצרידות אל הים והמשכתי אל החדר של ג'וב
טליה וענת היו שם.
"איפה כולם?" שאלתי אותן בעצבנות
"עם קשת ואוהד" ענו
"איפה הם?" שאלתי
"הם נסעו" ענו לי מופתעות
"נסעו לאן?" שאלתי מתעצבנת
"בית חולים"
"מה קרה להם?!" שאלתי
"את לא יודעת?" שאלו מביטות בי
"לא! מה קרה להם?!" שאלתי
"כוויות" ענו לי מביטות זו בזו
"מה כוויות?! איפה? איך?" שאלתי וכאב לי
"מהאש" ענו לי
"איך אתן יודעות?"
"איתן"
"מה איתן?" שאלתי
"איתן ראה הכל" ענו
"ומה קרה?" שאלתי מתעצבנת מהתשובות הקצרות
"בלילה הם השתכרו, והיו בים... זה מה שהוא סיפר" התחילה טליה
"ו..?!" שאלתי
"ו..." המשיכה ענת, "הם שיחקנו כנראה בתופסת, קשת רצה לאחור, וכנראה נפלה אל תוך האש ואוהד אחרייה" אמרה באיטיות
"מה?" שאלתי המומה ורגליי קרסו תחתיי והתיישבתי על ריצפת העץ
"הם היו בתוך האש?" שאלתי כשידיי סותמות את פי
"לא בדיוק, אנחנו לא יודעות..." אמרו בפרצופים שואלים
"אבל אל תדאגי, הם יהיו בסדר... הם בבית חולים עכשיו" אמרה טליה והקימה אותי מהריצפה.
שתקתי, לא היה לי מה לומר עוד והמילים כלל לא רצו לצאת.
טליה חיבקה אותי אלייה.
הרגשתי שאני אוכלת סרטים, שזה לא באמת קורה. ואם אני אעצום עיניים ואפקח אותן שוב אני אמצא את עצמי מול המצלמה יחד עם קשת אוהד ורועי כשמור מחלק לנו הנחיות.
אבל זה לא קרה. ובמקום זאת מצאתי את עצמי עדיין מביטה בי דרך המראה כשטליה מחבקת אותי.




שיהיה לכם שבוע מקסים
אוהבת.

פוש פוש פווווווווווווווושששש..=]]

אאיךך ייפפפההה!!!

ארגגגגג....
מסכככננייםםםם!!!!
בטח כואבב...=\\\

יאאללה!! עודד המשששךךך!!!!
חעחחחעע


היידדייתת..;]

אמא! 😢
יאו פרק יפה ועצובי..
המשך ד=ח=ו=ף..
ואאאאוי רועי ככ חמוד שזה לא ייתאר..! כמובן שלא יותר חמוד משחר כןן!

אוווווווץץץ..
איזה חמוד רועי 😊
מושלםם
המשךך

אמאאאאאאאאאאאאאאא
אבל מגיע להםם
אם הם היו עושים משו יותר רציני למאיה הייתי הורגת אותםםםם
הלוואי אוהד ישאר עם כוויות לכל החייםםם
מחכה להמשךךך
אוהבת המוןן
טלוש