נעלי האולסטאר שלו

בבללללעעע......

רק בסיפורים קיימת כזו אהבהה.....


אחלה של סיפור תמריקקקק.....

המששךךך.... . =[

אני לא מאמינהה..
איזה שלמווות..
גם שחר וגם הסיפור.. חחח..


המשךך דחוףף

האאאאא..איזה פרק יפפפפפפה ומושלםםםם!
המשךךךך =]]]]

מתמררר קבלווו..! 😎


פרק ארוךךך מוקדש לשתיים (:
לאליה ולסופי פופי החדשה 😉
תהנו.


מהפרק הקודם

"אווווווו" רטנתי משהתנתק וקפצתי עליו בחיבוק
"עוד יומיים נתנשק כך שוב, אני מבטיח" אמר בחיוך והלך משם כשקול נשי קורא במערכת ההכרזה על נוסעי הטיסה שלו למהר ולעלות על המטוס.
נשארתי עומדת מביטה בנעליו המתרחקות,
נעלי האולסטאר שלו



המשך

לאחר שלוש שעות באוויר שנחלמו על היום שעבר, הגענו לגמביה.
ולמרות השעה המאוחרת והחשכה, אפשר היה לראות את היופי שבארץ הקטנטנה.
נחלים, וחיות בר חופשיות. שטחים ומרחבים זהובים וחוליים מקושטים בעצים יבשים.
הגענו אל בקתות במבוק על קצה החוף שנוגע באוקיינוס האטלנטי והתמקמנו כדי לישון את שאר שעות השינה עד הבוקר הבא לבוא.
מעולם לא התעוררתי משעון מעורר שצילצולו כוון להשמיע קולות של נפץ גלים שקטים.
"קשתת, תכבי אותו" קראתי אלייה כשעיניי עצומות מתהפכת לצידה השני של המיטה.
"את מה?" שאלה קשת בלחש מתרוממת מעט להביט בי
"את השעון מעורר" יללתי
"אין פה שום שעון מעורר פוסטמה"
"אז מה מצלצל?" שאלתי פוקחת את עיניי באיטיות, מסונוורת מהשמש שמילאה את החדר.
"זה הגלים, בחוץ..." אמרה קשת מסיטה את שיערה מעינייה ומביטה בחשש בחלון והחלה לצחוק.
צחקתי גם.
"גם לי זה קורה לפעמים" אצרה בציחקוק קשת.
"מה קורה לך?" שאלתי מתחפרת תחת השמיכה
"קורה לי שאני מכוונת בפלא שעון מעורר, ואז כשהוא צלצל אני לוחצת על האף של הדובי שלי כדי שיפסיק" צחקה.
בבוקר הזה הכל נראה לי כל-כך טיפשי ומצחיק.
אני וקשת צחקנו, צחקנו, צחקנו ועוד צחקנו.
"למה את צוחקת?" שאלה קשת מצחקקת
"את מדביקה אותי" אמרתי לה בקושי מהציחקוקים
"נו... די! תפסיקי! כבר כואבת לי הבטן והלחיים!" צעקה עלי מהריצפה כשהיא לבושה רק בתחתון וגופייה.
"אוףףףף" אמרתי מחייכת וקמה
"באמת אוף!" אמרה צוחקת והחלה מקפצת על המיטה שלנו
"אוף!" הצטרפתי אלייה
"אני רוצה לישון!" צרחה קשת וקפצה בפראות
"אני לא מרגישה כבר את הרגליים" צעקתי על הרגליים
"הן עדיין ישנות, אל תעירי אותן" צעקה קשת ונפלה מטה על המיטה,
נתקלתי ברגלייה ונפלתי עלייה בעדינות.
צחקנו.
"את יפה" צחקה וליטפה אותי
אט-אט הצחוק נעלם ושפתיי פסקו מלחייך. שתקתי.
"את יפה" חזרה על שתי המילים.
המילים עשו לי הרגשה טובה, הרגשה טובה כמו זו ששחר מעניק לי באומרו את שתי המילים.
"את יכולה להתנשק עם מי שבא לך כל עוד באמת תחשבי שזה אני" שפתיו של שחר הופיעו בדימיוני ואמרו זאת
"יותר כיף להתנשק עם בת. יותר אסטתי, יותר נקי, יותר כיף כי היא ידעת לנהל את הלשון והשפתיים" שפתייה של קשת הופיעו בדימיוני ואמרו זאת.
"אני אוהבת אותךָ" אמרתי לקשת בלשון זכר.
שפתייה של קשת, או של שחר, עדיין לא ברור לי - חייכו.
קשת שהייתה תחתיי מתחה את גופה ושפתייה דבקו לשלי בעדינות.
שתי ידייה ליפפו את צווארי ומשכה אותי אלייה.
נשמתי עמוק והחזרתי לה נשיקה.
קשת צחקה, "רואה?" שאלה
שתקתי, ועצמתי עיניי בשנית
"הן ישנות, הן לא יהיו ערות בשעה כזאת" נשמע קול רחוק מבחוץ
"אז אני אעיר אותן" נשמע הקול של ג'וב שהיה קרוב יותר מן הקול הקודם.
במהירות התנתקנו ונכנסנו כל אחת תחת שמיכתה שלה וצחקנו בשקט.
צעדים נשמעו על מרפסת העץ שמחוץ לדלת שלנו ושלוש דפיקות.
"כןןן" קראה קשת בקול רדום מזוייף ושיפשפה עינייה כשדמותו של ג'וב נכנסה אל החדר.
"בוקר טוב יפיפיות שלי" חייך ג'וב והתיישב בסמוך אליי על המיטה
"בוקר טוב ג'וב" אמרתי וחיקיתי את קשת בשיפשופי העיניים.
"מה שלומכן הבוקר?" שאל והעביר מבטיו מקשת אליי ובחזרה
"עייפות" אמרה קשת וקמה לחדר הקטן יותר שכנראה נקרא שירותים.
הינהנתי להסכמה והתמתחתי.
"יום מיוחד היום" אמר ג'וב בקול כדי שגם קשת תוכל לשמוע
"מה עושים היום?" שאלתי בנימנומיות ומשכתי אליי את השמיכה בפינוקיות.
"מצטלמים עם חיות" אמר בחיוך
"עם מה?" שאלה קשת מהשירותים
"חיות"
"איזה מין חיות?" שאלתי אותו בשקט
"ג'ירפות, היפופוטמים ואריות" אמר באותו חיוך
" אריות?!" שאלתי ונדפקה לי הרצינות.
"כן, הם מאולפים כמובן, אין סיבה לחששות" אמר
"אריות?" שאלה קשת בחיוך משיצאה מהחדר הקטן.
"כן" חייך ג'וב "אז קדימה חמודות, תתארגנו בזריזות ואני מחכה לכן פה מחוץ לדלת. יום יפה היום" אמר בחיוך ויצא
"טוב שלא הביאו עלינו את רפי גינת ולימור ליבנת" אמרה קשת והביטה במראה על דמותה
"מה קשור?" שאלתי
"פילים וקופים"


הבוקר היה מחייך במיוחד.
למרות הביישנות שתקפה אותי כנגד קשת. מה שקרה גרם לי להסתכל עלייה בצורה שונה.
הייתי שקטה מתמיד לידה, והיא, כרגיל...פלצפנית בלי בושה.
חייתי במין בועה של ציפיות תמיד כשהייתי בקרבתה, כאילו רציתי בהזדמנות הראשונה שנהיה שוב לבד לעשות את מה שעשינו הבוקר במיטה.
לא ברור לי מדוע, הרי אני לא לסבית.
הרגשתי טוב עם זה, כיוון שזה נתן לי חיים, אנרגיה והורמונים להמשך היום.
אבל יחד עם זאת הרגשתי רע, כיוון שלא יכולתי לספר את הדבר לאיש, ניתן לומר שזה מפני הבושה, או אולי מפני התגובה.

ארוחת הבוקר עברה בנימה הרגילה - צחוקים ודיבורים על היום שיבוא ועל מה שכבר בא בעבר.
אך לאחר מכן בנסיעה חזרנו למצב בו אני ישובה בסמוך לרועי והיא ואוהד מתלחששים כשהיא ישובה מעליו.
במפתיע בשבילי שלחתי אליהם מבטים, מה שלא מאופיין לי ולא קרה קודם לכן.
שיחותיו של רועי לא עניינו אותי יותר, אלא רק ניצלתי אותן כדי להביט לכיוונם של קשת ואוהד.
העמדתי פני מקשיבה לרועי בעוד שכל פעם שקשת נשקה לאוהד וציחקקה צביטה חדה הורגשה לי בבית החזה.

מבלי ששמתי לב הגענו לשערי הספארי.
נסענו עמוק יותר בתוכו והגענו אל שלושה קרוואנים, אומנם עלובים יותר משהיו בצרפת, אבל קרוואנים.
"יורדים" הכריז ג'וב משעצר הנהג את הוואן וכל היושבים קמו ויצאו החוצה אל השמש הידועה כאכזרית באזור זה.
שמונה אנשים כהי עור יצאו בזריזות מן הקרוואנים עם שמשיות לבנות פרושות מעליהם כנגד השמש
ובידיהם עוד מספר שמשיות שישמשו אותנו במהלך יום הצילומים.
"ג'וב, איזה שפה הם מדברים?" שאלתי אותו
"שפה משולבת באמהרית ובערבית, אני לא יודע בדיוק מה שמה, אבל בידיעתי שהם למדו מעט אנגלית.
כך שזו תהיה השפה שתשמש אותנו כאן." הסביר
"טנקיו" אמר לאחד האנשים שהגיש לו שמשיה לבנה, ג'וב פתח אותה והיא זהרה אור לבן.
"מדהים" לחשתי בחיוך מתפעלת מהדברים הקטנים ביותר פה.
כמה שהם קטנים הם מיוחדים.
לאחר שכל אחד פרש מעליו כנגד השמש שמשיה שזהרה בלבן ג'וב החל מדבר.
"אנחנו כאן כדי להציג בגדים תחתונים של החברה YOU. המטרה היא לתת לצופים בתמונה תחושה
שהבגדים כה נוחים שהם יכולים ללכת איתם לכל מקום, אפילו לצאת איתם החוצה ולהינות מחופשיות.
יחד עם זאת, להראות לכולם כמה הם יפים." אמר מביט בכולנו בהתרסה.
"אז אני אלבש עכשיו חזייה ותחתונים?" שאלתי את מור שעמד בסמוך לי בלחישה.
"כן" ענה קצרות והמשיך להקשיב לדבריו של ג'וב
לאחר שסיים קרא וחילק אותנו לקרוואנים.
ולאחר התארגנות, יצאנו כל המצטלמים עטופים בחלוקים קלילים החוצה.
"תקפידו לשתות" אמר ג'וב בדרך למקום בו אנחנו אמורים להצטלם.
ירדנו בשממה. שבה מטייליות להן ג'ירפות ענקיות
"וואו" לחשתי מביטה מהחלון אל האופק שאותו חתכו צווארים ארוכים.
לאחר שמני מור ואיתן סידרו את הציוד על הקרקע יצאנו גם אנחנו וכיוון שהיינו יחפים והקרקע הייתה קוצית וחמה
מור סחב אותי אבויויו על הגב ומני סחב את קשת אבויויו על הגב אל המקום בו היינו אמורות להצטלם עם הבנים.
והבנים, הבנים רקדו בצורה משעשעת עד שהגיעו אלינו.
קשת ואני צחקנו, כמו אז.
מור ומני חזרו לעמדותיהם והתחלנו בעוד סידרת צילומים. כשברקע היו הג'ירפות בעצומות
"מאיה, עמדי לפני רועי והחזיקי בראשו, כן, יופי. תיצמדי אליו בגבך, רועי שים את היד על הבטן שלה, מאיה תחזיקי בה... כן בדיוק. יופי! מצוין!
אוהד תחבק את קשת, אבל שיראו את החזיה, יותר למטה. עוד. כן, יופי."
"קלאק קלאק" נשמע כל מספר שניות ואנחנו העברנו תנוחות סקסיות בקצב.
"יופי , מקסים! כל הכבוד מצוין! עוד... כן" - כל הזמן קרא קולו של מור בהתלהבות.
רועי ידע בדיוק מה לעשות, זה מדהים.
לאחר שעה קלה של הצילומים ברקע הג'ירפות נסענו למקום אחר ובו היו ההיפופטמים.
תחילה הכירו לנו אותם בשמותיהם, קואקי, צ'יטילונה ועוד מספר שמות שאין ביכולת הישראלים לבטא נכון.
לאחר שהכרנו אותם, נקשרנו אליהם. האכלנו אותם, שיניהם העצומות בהחלט הפחידו.
אך כשפיהם סגורים הם כלל לא מפחידים, אלא מתוקים וכובשים.
אני וקשת נקשרנו אליהם במיוחד ונשקנו להם.
מור שאהב את הרעיון, ביקש שננשק את קואקי כל אחת בלחי שמנה אחרת.
הצילומים המצחיקים ביותר שלנו היו איתם.
האחראים על הספארי שליוו אותנו כדי שנהיה מוגנים במקרה ומשהו חריג יופיע, השגיחו שרגליהם
המאיימות של ההיפופטמים לא ידרכו על שלנו. אחרת המצב לא היה נעים.
ולאחר הצילומים הללו הגיעו תורם של האריות.
תחילה לא ידעתי כיצד להגיב, הרי אני לא רגילה להביט באריה ללא כל אמצעי שמפריד בינינו ועוד בגודלו הטבעי.
קשת, בהפוכה ממני, התלהבה מהאריות ודילגה אליהם בקלילות מסויימת.
הרעיון היה שהאריה ישכב על הקרקע ואנחנו נשכב למרגלותיו נשענים עליו.
הרעיון כלל לא נראה לי, הרי בכל שניה הוא מסוגל לפתוח את זוג המלתעות שלו ולבלוע בתמימות חצי מהגוף שלי.
"ג'וב, איך נדע שהוא לא רעב?" שאלתי כשגופי החל רועד בכל צעד לכיוונו של האריה
"הם האכילו אותו, הם יודעים" אמר מחייך "אל תדאגי, עבדתי כבר עם האנשים האלה, והייתי בצילומים עם אריות. הכל רגיל ולא מסוכן"
"ואם הוא רוצה רק נישנוש? משהו לאחרי הארוחה?" ניקוי שיניים?" שאלית בחשש
ג'וב צחק
"אני מבטיח לך שלא" אמר עם יד על הלב וחיבק אותי אל צידו.
האריה היה מסריח ברמות עצומות, אך היה נראה שלאיש זה לא מזיז
ולאחר שיכנועים, שכבתי לצד רועי וקשת שהסכימו בחיוך לשכב ולהישען על האריה המפחיד.
רק אוהד עוד נותר לשיכנוע, וכאשר הגיע עד דמעות פסקו מלשכנע אותו והוא חזר בריצה אל המכונית.
הדבר שיעשע ובידר את כולם והתחלנו בסידרת הצילומים האחרונה לאותו יום.
הרגשתי הרבה יותר חופשייה להסתובב בבגדים תחתונים, וזה פרץ לי מין חומה דמיונית בנפש והקל עליי בגישה כלפי אחרים.
"יופי! מצוין! סיימנו" הכריז ג'וב ונכנסנו חזרה אל המכונית, עייפים ומסריחים במידה כלשהי.


לאחר ארוחת ערב ומקלחת, יצאנו קשת, רועי, אוהד ואני אל החוף.
באפריקה כה חם, עד שהתרחצנו בים כשהלילה כבר פרש את כוכביו.
הבנים הביאו שתייה, ולאחר יום כזה לא היה ביכולתי לסרב לשיחרור אלכוהוליסטי.
"הכל התנקם בי חזרה" שפתיו של אח שלי, טל, הופיעו בדימיוני ואמרו זאת לאחר שחזר עם סיוע משטרתי הביתה ממסיבה. ושתה כאילו אין מחר. לפני 10 שנים. אומנם הייתי קטנה, אבל המראה והמילים לעולם לא יעלמו.
כנגד לשפתיו של טל שאמרו זאת, שתיתי.
כלל לא שמתי לב למי שתה ומי לא, אבל רועי נראה מרוחק מתמיד וכנראה שעזב לחדר בשלב כלשהו.
בבקבוק שתייה שכבר הספיק להתרוקן, שיחקנו במשחק של הקטנים, אמת או חובה.
"חובה עליכן להתנשק" אמר אוהד לקשת והצביע עליי
חייכנו שתינו ובלי לחשוב בכלל התנשקנו. את ההרגשה אני כלל לא זוכרת.
אני רק זוכרת שהיה לי כיף שאי אפשר לתאר וכמה תמונות בודדות
בדומה לסוכריות של קשת מתגלגלות בפיות שלה ושל אוהד
ובדומה לבגדי הים זרוקים על החול בסמוך למדורה, ולעיניו של אוהד נעצמות אל מול שלי.
הרגשת המים לראשונה כשכל גופי נוגע באוקינוס ללא כל אמצעי מבודד.
והחושך המקיף כשצחוקים מתהדדים וצרחות נצרחות.
"עזבו אותה!" נשמעה קריאה ואני רק צחקתי.


שלושה פסים בהירים. שהפרידו בינהם חומר קשה וכהה.
הרחקתי עיניי וראיתי שזה קיר הבקתה שלנו.
שוב אותו צילצול מעורר של גלים מתנפצים בשקט
התרוממתי אוחזת בראשי שכאב ובשמיכה שהייתה הדבר היחיד שכיסה אותי.
הבטתי סביבי, לא היה איש.
יצאתי מין המיטה ופתחתי את הדלת שברגע הפיצה אור כה חזק בחדר.
יצאתי החוצה אל המרפסת עטופה בשמיכה. על החוף הייתה התקהלות וצעקות.
מהבקתה הסמוכה מני ומור יצאו ורצו לכיוון החוף.
"מה קרה?" שאלתי צועקת אליהם אבל שום קול לא יצא מפי.
תפסתי בצווארי ומיששתי אותו,
לאחר מכן הידקתי את השמיכה אל גופי ורצתי בעקבות מני ומור אל החוף.

יאא אולווההייםםם!!!


אייזהה אררוךך!! כמעטט פרששתי באמצצעע אבבל מזל שללאא!!!


ההן לאסביותת!! חעחעחע...
כיף לאוהד שראה זאת..;]

חחעחעחע..

אחללהה של כתייבההה!!!!

חחחחחח כיף לאוהדד =]

ואיזה סוף עצוווווווווב 😢
יאלללההה עוודד אחדד
עוודד אחדד

ואיייייייי מושלםםם
חחח
המשכיי (:

ייייאבבבההה איייזזהההה פררקקק מממדדהההיייםם י'מוכשררתת

ההמממששךךך דחוףףף

וואי זה כ"כ מושלםםםםםםםםםםםםםם
המשך דחוףףףףף התמכרתייי!

וואייי...איזה ארוךך 😂
חחחח..איזה יפהה תמרושש..
המשךךך מהרר 😊

יאאאאאאאאאאאא איזה יפהההההה
אבל מה קרה?
מה היא לא בתולה עכשיו?
תגידי לי שהיא כןן רציתי שזה יהיה עם שחררר חחחח
ומה קרה? מישו מת???
חחח מחכה להמשךך
אוהבתת
טלוש

תמר אומרת שזה לא יצא ברוררר....
אז היא ביקקקשה ממנייי להסביר לכםםם..

אני רק זוכרת שהיה לי כיף שאי אפשר לתאר וכמה תמונות בודדות
בדומה לסוכריות של קשת מתגלגלות בפיות שלה ושל אוהד
ובדומה לבגדי הים זרוקים על החול בסמוך למדורה, ולעיניו של אוהד נעצמות אל מול שלי.
הרגשת המים לראשונה כשכל גופי נוגע באוקינוס ללא כל אמצעי מבודד.
והחושך המקיף כשצחוקים מתהדדים וצרחות נצרחות.
"עזבו אותה!" נשמעה קריאה ואני רק צחקתי.


כל הקטע הזהה..

-בדומה לסוכריות של קשת מתגלגלות בפיות שלה ושל אוהד-יענו הם הסתממווווו.. 😠

-ובדומה לבגדי הים זרוקים על החול בסמוך למדורה, ולעיניו של אוהד נעצמות אל מול שלי.-כולםם היווו ערומיםם והיאא התנשקה עםם אוהדד

-הרגשת המים לראשונה כשכל גופי נוגע באוקינוס ללא כל אמצעי מבודד. -הם היו ביםם ערומיםם

-והחושך המקיף כשצחוקים מתהדדים וצרחות נצרחות.
"עזבו אותה!" נשמעה קריאה ואני רק צחקתי.-הם עשווו להה משהוו.. אבל אזז בא מישהוו ולקח אותהה.. לכן היא התעוררה בביקתה
אבל קשת ואוהדד נשארו בחוףף... לכן יש שם התקהלות עכשיווו

מקווה שיצא יותר מובןןן. 😛

פיייייי...
המשךךךךךך דחופפפפפפפפפ

מהמם תמשיכי דחוווווווווווווווף