|
|
|
המשך...
"כן. מיד כשאחזור מהכנס בסין, אני טס לארץ, בינתיים, אני אארגן לנו את הבית החדש, ובינואר, תבואנה גם
אתן, תרשמי לבית הספר, תראו אם הבית מוצא חן בעיניכן, ונתחיל להתארגן. ירושלים היא עיר מאוד נחמדה",
הוא אמר כשראה את הבעת האכזבה על פני.
אמא הינהנה בראשה לאות הסכמה. "כן, זאת עיר מאוד נחמדה", היא אמרה.
"שרון, אני מקווה ש-" אבא ניסה להגיד עוד משהו אבל הוא התיאש באמצע, כנראה בשל הפרצוף שעשיתי לו.
ידעתי שהוא מרגיש שאני בכלל לא מרוצה מכל העניין החדש הזה.
"חכה, שאול", התערבה אמא. "שרון כבר לא ילדה קטנה, ואתה לא חייב להתנצל שהסכמת לקבל את הקידום.
היא מבינה שהקידום שלך חשוב לכולנו, ואני בטוחה שלא תהיינה לה בעיות חברתיות או בעיות לימודים בירושלים,
והיא תסתגל לעיר החדשה בדיוק כמו שהיא הסתגלה לכל המקומות האחרים אליהם עברנו עד עכשיו. שרון נערה
יפה, חכמה וחמודה והיא יכולה לעמוד בכל שינוי מצב, נכון מותק?" היא פנתה אלי.
יפה... חכמה... חמודה... היה לי ברור שאמא מנסה רק להעלות לי את המוראל, ולחזק לי את האגו ואת הביטחון
בעצמי. היא בטח גם האמינה שיש בי את כל אותן המעלות, מפני שלאמהות יש נטיה לחשוב על הילדים שלהן
אחרת מכפי שאנשים אחרים חושבים.
באותו רגע לא הרגשתי יפה, חכמה או חמודה. בעצם הרגשתי אבודה, כועסת ומתוסכלת. ידעתי שאני עומדת
לבכות, אבל לא רציתי לעשות את זה מול ההורים שלי. לכן רק מלמלתי משהו, רצתי לחדר שלי ושם הסתגרתי
עד שהגיעה שעת ארוחת הערב.
עד שהגיע הנהג של אבא שלקח אותו לשדה התעופה, ישבנו ודיברנו. אני דיברתי מעט מאוד בארוחת הערב
וגם אחר כך, בשעה שאמא ואבא המשיכו לקיים שיחה די מאולצת, כאילו שניהם לא יכלו לסבול את השתיקה.
אחר כך אבא נסע ואני ישבתי עם אמא בסלון, וצפינו ב-CNN. הטלוויזיה דלקה אבל אף אחת מאיתנו לא הסתכלה,
למרות שברקע שמענו שמדברים שם על ישראל. שתינו תה חם והבטנו די בזעף אחת בשניה. אני כעסתי עליה
ועל אבא, בגלל ששינהם החליטו לחזור לארץ, ואמא, כנראה, כעסה עלי, בגלל שהיא הרגישה שאני כועסת עליה.
משונה, אבל עובדה. זה מה שקרה שם.
לבסוף אמא כיבתה את הטלוויזיה, סידרה את הכריות שעל הספה ואמרה, "אני יודעת מה היחס שלך לגבי חזרה
לארץ באמצע השנה", היא נאנחה. "וגם אבא יודע".
כל מה שהיה פקוק בתוכי התפרץ לפתע, "לא נכון, אתם לא יודעים כלום!" פלטתי. "איך אתם יכולים לדעת! בשבילכם
הכל כל כך קל! אתם לא צריכים להיכנס לבית ספר חדש שאתם לא מכירים בו אף אחד וכל התלמידים תוקעים
בך מבטים! אתם פשוט לא מסוגלים להבין איך זה להיות תמיד התלמידה החדשה. אין לי כוח לזה יותר".
אמא שלי התנשמה עמוקות. "אני יכולה לתאר לעצמי
******************************
תגיבו...
נ.ב.
ת' על התגובות,
מתה עליכן מוווווווווווווווואהההההההההההההההההה!!!!!!!!
מהמםםם
שימי המשךךך נשמה
מוואה ענקיתתת 😛
המשך...
איך את מרגישה, אבל גם לי המעבר ממקום למקום לא קל, שלא לדבר על לארוז את כל הבית בכל פעם, למצוא לנו
רופא משפחה חדש ורופא שיניים ולחפש חנות מכולת טובה ולנסות גם למצוא כמה חברים. ואני אף פעם לא
יכולה למצוא לי עבודה רצינית שמעניינת אותי, כי אני יודעת, שיום אחד במוקדם או במאוחר, אבא ישלח לשליחות
במקום אחר, ואנחנו-נלך אחריו. כן, המעבר הזה הוא לא קל בשבילי, למרות שזה אמור להיות הרבה יותר קל
מכל דבר אחר, בגלל שעכשיו אנחנו חוזרים הביתה, חמודה, אנחנו חוזרים סוף סוף לירושלים. כן, זה קשה,
אבל ככה זה בחיים..." אמא נאנחה.
"מה זאת אומרת 'ככה זה בחיים' אמא?" שאלתי אותה. "את רוצה להגיד לי שהקרבת את החיים שלך ואת ההזדמנות
שלך לעשות קריירה ולהצליח-רק בגלל שרצית שבעלך, זאת אומרת, שאבא שלי יצליח?"
אמא הנהנה בראשה ונראתה קצת עצובה. אף פעם לא חשבתי שאמא היתה צריכה להקריב משהו. חשבתי
שנוח לה להיות בבית ולתמוך באבא ולגדל את אחותי ואותי. חשבתי שזה מה שהיא אוהבת ורוצה. המחשבה על
כך שהיא הקריבה משהו במשך כל השנים הללו צימררה אותי לחלוטין.
"תראי שרון", התחילה אמא, "כשהיינו צעירים, ואביך התחיל לעבוד במשרד החוץ, ידעתי שאמורים להיות לי
חיים, בואי נאמר, מרתקים, אבל לא קלים, אבל עד עכשיו, גם כשהיינו בשליחויות בחו"ל לא התלוננתי. וגם את לא
*********************
תגיבו...
סליחה על ההמשך הקצר,
פשוט כך זה יותר קל,
ההמשך הקצר הזה זה עמוד שלם,
והמשך ארוך זה שתי עמודים,
עמוד אחד יותר קל להעתיק מאשר שתיים,
ואני גם לא מרוכזת,
אז מהיום אני אכתוב לכן המשכים כאלה,
של עמוד 1 וביום עם יצא לי אני אכתוב לכן כמה המשכים...
תלוי עם תגיבו,
למשל היום יש מצב,
עם יהיו תגובות אז יהיה עוד המשך...
מצטערת עוד פעם,
אין עליכן!
וווווווווואי!!!! 100לףףףףףףף! זה ממש מכניס למתחחחח!
כל הכבוד מאמי.. אי אפשר להפסיק לקרוא באמצע הקטע שלך!
יצא לך פשוט 100לף!!! את כותבת מדהים\! יש לך כישרון!!!
אני מקווה שתעשי לנו עוד הרבה המשכים כי זה מותק מוות! ..
לווו יו גולית! =]
וואיי מאמי ממש יפה!
וחפיף נשמה כתבי כמה שאת יכולה רק תמשיכי!
חחח חולה עלייך כפרות ו.. שימי המשךךך 😊
איזה מתוקות!!!!!!!!!,
מטורפת על כל אחת ואחת מכן!!,
זה לא הסיפור שלי 😉 ,
אוהבת אותכן תמיד מוווווווווווואאאאאאאאאהההההההההההההה!!!!!!!!!!!!,
ת' 😉
המשך...
ממש התלוננת. אני יודעת שזה לא קל לך, אבל תחשבי על כל החוויות שאת אוספת, על ההזדמנויות שיש לך ללמוד
במקומות שונים בעולם, לפגוש אנשים שונים, תרבויות שונות. עד עכשיו-נהנית מזה, מה קרה עכשיו?"
לא יכולתי להסביר לה את הסיבה האמיתית להתנגדות שלי, לא יכולתי להגיד לה שיש מישהו שלומד בבית הספר
שלי שמוצא חן בעיני. הוא הבן של שגריר קנדה בפיליפינים, והוא אפילו יהודי, וגם יודע כמה מילים בעברית,
ואם אעבור עכשיו-אין סיכוי שאי פעם יהיה לי משהו איתו. מקסימום נתכתב מדי פעם באמצעות הדואר האלקטרוני,
נדבר בטלפון-וזהו. נכון שבכל בית ספר אני אפגוש אנשים חדשים ובנים חדשים שאני יכולה להתאהב בהם,
ובטח שזה יוכל להתרחש גם בבית ספר בארץ, אבל לב שבור הוא לא סיבה מספיק טובה, בשביל המשפחה
שלי כדי להישאר בפיליפינים ולא לחזור לארץ.
"באיזה שכונה נגור?" שאלתי.
"המושבה הגרמנית".
"זה ליד הכותל?"
"לא", אמא אמרה. "זאת שכונה יפהפיה עם בתי אבן גדולים וישנים, שרובם נבנו בסוף המאה ה-19 על ידי
קבוצה של גרמנים נוצרים שהגיעה לירושלים. הם נקראו הטמפלרים, ולכן, קוראים לאזור שבו הם גרו אז-המושבה
הגרמנית. את תראי, הבתים באמת יפהפיים, ואנחנו הולכים לגור באחד מהם, היה לנו מזל שבדיוק השתחרר
שם בית להשכרה, ורותי הצליחה לעלות על זה ושכרה בשבילנו את
***************************
תגיבו...
וואיי מהמם יפתי תמשיכייי דחוףףף
מדהיםםםםם
שימי המשךך בובה
מוואה ענקיתתת 😛
אנא תאר את הבעיה בהודעה זו:
|
|
|
|
|
אתר האהבה הישראלי