|
|
|
המשך...
גם החדר שיהיה שלי, היה כבר פחות או יותר מסודר. אני אומרת 'החדר שלי', אבל בעצם מתכוונת לומר-
החדר שלי עד להודעה חדשה, כלומר, עד שאבא שוב יקבל מינוי חדש ושוב נצטרך לארוז את הכל ולעבור
למקום אחר.
נכון, בטח יש כאלה שמקנאים בי כי אני בת של דיפלומט, ויש לי הזדמנויות, כמו שאמא שלי אומרת, שאין
לאף אחד אחר, או כמעט לאף אחד אחר בגילי (בכל זאת, בתי הספר האמריקאים בהם למדתי בחו"ל היו ילדים
"זרים" כמוני, בנים ובנות של דיפלומטים-וזה סימן שיש עוד איזה כמה ילדים כמוני).
אבל-אני ידעתי שאחד הדברים שהיו חשובים לי בחיים הוא-מצב של קביעות. לדעת שיש לי בית שהוא אמיתי,
שיש לי חדר שהוא רק שלי, שיש לי חברות שהן הולכות איתי לנצח, שיש לי ביטחון.
בטח לבחור החתיך הזה שפגשנו בתחנת הדלק יש ביטחון בחיים שלו, חלפה בי המחשבה, שעה שעזרתי
לאמא לקלף בצלים לארוחת הערב. ארוחת הלילה, למעשה, כי כבר היה די מאוחר. אבל פתאום תקף אותנו
רעב נוראי, וגם אבא הודיע שהוא רעב, והחלטנו, ברוב קולות, להכין את המאכל, שללא ספק נחשב למנת
הבית, אם היינו פותחים מסעדה למשל.
בטח עכשיו יצרתי בכם הרבה ציפיה לקראת המנה המיוחדת והמתוחכמת שלנו אבל... צר לי לבשר לכם שהמנה
החביבה על בני משפחת אליצור לדורותיהם (זאת אומרת, כולל אחותי הנשואה), היא: חביתה עם גבינה
****************************
תגיבו ויהיה המשך...
המשך...
צהובה ובצל, כן, בדיוק ככה, כמו שאתם שומעים: פשוט, אבל טעים. לפעמים אנחנו מגוונים וזורקים פנימה
כמה תפוחי אדמה, פטריות, או חתיכות נקניק (חוץ מאמא שאוכלת כשר, כך שהיא לא בעניין הנקניק והגבינה)
אבל זה-המעדן שלנו.
תוך כדי חיתוך הבצל התחלתי לבכות, וכשמצמצתי בעיני, נזכרתי בדמותו של הנער מתחנת הדלק, ובכל מילה
שאמר לי, וראיתי שוב איך הגבות שלו התרוממו ויצרו פסגות קטנות כשהוא חייך וחשף את שיניו הלבנות.
לעיניים שלו היו אותו גוון כחלחל של השמים בשעת הדמדומים כאן, חשבתי לעצמי, והמשכתי להזיל דמעות.
הוא היה נחמד אלי, אבל אני פישלתי בגדול אחרי שהוא התחיל לדבר איתי, אני לא הייתי מסוגלת להמשיך את
השיחה, ולא היה לי מספיק שכל להגיד לו איך קוראים לי. אחר כך כשהוא אמר שהוא יראה אותי בבית ספר,
שתקתי-הוא בטח חושב עכשיו שאני סנובית או שבכלל אין לי שום עניין בו, ואני לא רציתי שהוא יחשוב על אף
אחת מהאפשרויות הללו. רציתי לראות אותו שוב, וזה הפך למין תקתוק פנימי ולא מרפה אף על פי שכבר הבנתי
שהרסתי כל סיכוי שהוא בכלל יתייחס אלי בפעם הבאה שנפגש.
אמא הגישה לי מגבת לחה, ספוגה במים, ואני ניגבתי את עיני. "אני אמשיך עם הבצל", היא אמרה. "אני
פחות רגישה ממך". לא התווכחתי איתה.
יכולתי לדבר כמעט על כל נושא עם אמא אבל לא על בנים, כיוון שהעלאת הנושא חייבה אותי להודות באמת
*****************************
תגיבו ויהיה המשך...
מהמממממממממםםםםםם
בתאלושששש
המשך...
שאני מאוד ביישנית ושכמעט ולא יצאתי עם בנים. בנות אחרות בגילי לא נראו ביישניות בחברת בנים, אבל אני
כן הייתי ולא יכולתי למנוע את זה. התחושה ניקרה בי והכאיבה לי. לא רציתי לחשוב שאני, ככל הנראה,
הנערה בת השש עשרה היחידה בעולם, שעל אף העובדה שהיא ממש לא מטומטמת ולא מכוערת עדיין לא
היה לה חבר.
מובן שאמא ידעה שלא יצאתי עם הרבה בנים, אבל לא הייתי בטוחה שזה מטריד אותה, מפני שהיא מעולם לא
הזכירה את הנושא, אבל גם אנשים אחרים ידעו את זה ולפעמים היתה לי הרגשה שהם צחקו עלי מאחורי הגב.
בקיץ שעבר, למשל, כשאחותי מיטל התחתנה, וכולנו חזרנו לארץ למשך שלושה שבועות לכבוד החתונה
שלה, הרגשתי היטב איך צוחקים עלי, בגלל שאין לי חבר או משהו כזה.
ישבנו כולנו, כל המשפחה, על המרפסת אצל רותי, שהיא האחות הגדולה של אמא שלי והיא גרה בתל אביב.
יש לה שלוש בנות וכולן פחות או יותר בגיל שלי, ולכולן-ממש לכולן יש חבר.
"נו, שרון, את יוצאת עם מישהו רציני שם, בפיליפינים?" שאלה אותי רותי בקולה הצפצפני. משכתי בכתפי.
מה יכולתי להגיד לה. "מה קורה, חסרים שם בנים נחמדים?" היא שוב הציקה לי.
"יש, אבל הם לא בשבילי", אמרתי בבוז, וחכיתי שמישהו יציל אותי מהשיחה הזו. אמא באה להגנתי ואמרה
שהבת שלה יותר מדי בררנית, וחוץ מזה, היא (זאת אומרת,
*************************************
תגיבו ויהיה המשך...
המשך...
אני), לא מסתכלת על בחורים לא יהודים. מה שהיה נכון בהחלט, אבל מה שאמא שכחה לומר הוא, שמעולם,
אף אחד מהבחורים האלה, בין אם הם יהודים (כמו למשל הבן של השגריר הקנדי, שבו הייתי מאוהבת קשות),
ובין אם הם לא היו יהודים, לא טרח לנסות להתחיל עם הבת שלה-וזאת היתה האמת. אמת מרה אם תרצו-אבל
נכונה.
מירב, בת הדודה שלי, בדיוק לבשה מדים כדי לחזור לצבא, בשעה שהחבר שלה חיכה לה בסלון.
הצלחתי לנענע את ראשי אבל היתה לי תחושת יובש נוראית בפה ולא הצלחתי להשמיע קול.
"טוב, שרון, את כנראה שייכת לסוג של הבנות שפורחות מאוחר", דודתי משכה בכתפיה. "לא נורא, יש בנות
כאלה. אבל אם תלמדי להיפתח, את יכולה אולי למצוא לך חבר כבר עכשיו. אבל אין ספק שאת לא דומה לאמא
שלך. בנים רדפו אחריה מאז שהיא היתה בבית ספר יסודי. היא-"
אמא שלי קטעה את הסיפור שלה, כדי לספר לה על שמלה חדשה שהיא ראתה בחלון ראווה באותו בוקר והיא
תארה כל כפתור ותפר ודיברה כל כך הרבה עד שהדודה שלי לא היתה יכולה לסיים לומר את מה שרצתה לומר.
ידעתי שאמא מנסה לחפות עלי. לרגע הרגשתי תחושה מוזרה ששתיהן יודעות עלי איזושהי אמת, אמת
שאפילו אני עוד לא יודעת. התכווצתי בכסא ושתיתי מהלימונדה הקרה, כדי שלא אצטרך לדבר או להגיד משהו.
************************************
תגיבו ויהיה המשך...
אנא תאר את הבעיה בהודעה זו:
|
|
|
|
|
אתר האהבה הישראלי