המשך...
הבית". רותי היתה אחותה של אמא.
"כל הכבוד לרותי". אמרתי במרירות. אבל אמא לא שמה לב לציניות שבקולי והמשיכה לדבר ולתאר בהתלהבות
את מה שמצפה לנו בירושלים. לא ממש הקשבתי לה, חוץ מאשר לכמה חלקי משפטים שבכל זאת הצלחתי
לקלוט פה ושם.
"... ויהיה לנו אח בסלון. ממש אח אמיתי בסלון, כמו בבית שהיה לנו בג'נבה. את זוכרת את הבית ההוא?"
משכתי בכתפי. ברור שלא זכרתי. הייתי אז קטנה, בסך הכל בת ארבע או חמש.
"ושמעתי שהתיכון שם יוצא מהכלל. לגימנסיה של רחביה יש שם נהדר ולשם רשמנו אותך".
"יופי", אמרתי ונאנחתי. לא רציתי להגיע לבית ספר חדש שכל התלמידים בו מכירים זה את זה מילדות. הם
בטח יתנו לי להרגיש כמו יצור מהחלל החיצון.
"אמא, אולי את ואני יכולות להשאר כאן עד סוף שנת הלימודים עד יוני! בבקשה! ככה אני אוכל להכיר חלק
מהתלמידים במהלך חופשת הקיץ ואז אני לא אהיה לגמרי זרה בפתיחת שנת הלימודים בשנה הבאה".
היא נענעה בראשה לשלילה. "זה באמת בלתי אפשרי". "למה לא? למה זה בלתי אפשרי?"
"אם זה היה עכשיו חודש אפריל או מאי, את ואני היינו יכולות להישאר כאן למשך עוד חודש-חודשיים. אבל
בינתיים עבר בקושי שליש משנת הלימודים. ויש לך עוד מספיק זמן להשתלב בבית הספר החדש בארץ. וחוץ מזה,
***********************************
תגיבו...
חוץ מיזה??...............???????.
שימי המשךךך כפרה
מוואה ענקיתתת 😛
וחוץ מיזה...???
מהמם נשמתי תמשיכייי
המשך...
אנחנו לא יכולים לגור בשני בתים, בפיליפינים ובירושלים, וכן גם אם נישאר כאן, אבא לא יכול לגור בבית מלון
במשך חצי שנה. זה לא חיים".
הסתכלתי על אמא בשעה שהיא קמה ממקומה והלכה אל המטבח. לדעתי, אמא שלי היא אשה מאוד יפה, יש
לה מן יופי מסתורי ואצילי-כמצופה כנראה, מאשה שהיא אשת שגריר...
מוזר, אף פעם לא תארתי לעצמי קודם לכן שאמא שלי חוששת מהמעברים שלנו. אף פעם לא חשבתי, שבעצם
גם היא, כמוני, תמיד חדשה במקום זר ואולי גם היא צריכה להתמודד עם געגועים לחברים ולמשפחה שלה-
לאחותה, לאחותי, וליתר החברים שגרים בארץ.
מי יודע, אולי המעברים ממדינה למדינה קשים גם בשביל אבא. בכל תפקיד חדש שלו היה קידום וללא ספק גם
אתגר, אבל מצד שני זה לא אמר שהוא נהנה לעבור כל הזמן ממקום למקום.
זה הלם די גדול כשמתחילים להציץ בלב של מישהו. פתאום הייתי כמעט נבוכה ממה שגיליתי על אמא. הסרתי
ממנה את מבטי והתמקדתי בתמונות שעל הקיר. תוהה איך הם יראו בבית החדש.
חשבתי כמה אכזרי היה יכול להיות בשביל הורי אם הייתי מתלוננת ללא הפסק על המעבר ועל הבדידות הכרוכה
בכך. קיטורים ותלונות לא יעזרו לי ורק יצערו את אמא ואבא. טוב, לפחות, שמיטל אחותי, כבר בארץ. לפחות
משהו יהיה לי מוכר שם.
*********************
תגיבו...
המשך...
מיטל מבוגרת ממני כמעט בעשר שנים. באמת! והיא כבר נשואה ויש לה תינוקת מקסימה בשם תמר.
היא וגידי, בעלה, גרים במצפה בגליל העליון, ופתאום, כבר לא יכולתי לחכות. הייתי מוכרחה לראות
אותה. שוב, הגעגועים האלה. כל הזמן, לכל דבר, לכל מקום ובכל מקום-תמיד געגועים...
טוב, אני אנסה להיות מרוצה בירושלים, החלטתי בשקט, ולא אכפת לי כמה קשה זה יהיה.
אז עכשיו עמדתי מול החלון שבביתנו החדש בן 150 השנים שבמושבה הגרמנית בירושלים, והבטתי
על הגשם שטיפותיו היכו בכוח על חלון המטבח, וחשבתי על שמשת המכונית של אמא שתתלכלך אחרי
שהנער בעל החיוך המקסים והשיניים הלבנות, המושלמות, ניקה אותה.
עוד מחשבה עברה בראשי, מחשבה מעט עצובה. הלוואי, שאוכל למצוא כאן חברה, ובמהירות.
מישהי שאוכל להנות בחברתה, לקשקש איתה בטלפון ולהסתובב איתה בבית הספר ולספר לה על
הקטע שהיה לי עם החתיך הזה קודם, ואולי... בקשר אליו... אולי אפילו יצא לי להתידד איתו ו...
ומי יודע מה יתפתח.
ידעתי היטב למה אני מתכוונת, אבל זה היה חלום וידעתי גם את זה. אלה היו רק משאלות הלב שלי.
אבל בכל זאת אף פעם לא הזיק לקוות.
-*-*-*-*-
****************************************************
תגיבו ויהיה המשך....
הנה קבלו עוד המשך...
תהנו 😊,
אל תשכחו להשאיר תגובות 😉
המשך...
אבא חזר מהמשרד באותו ערב בשעה מוקדמת למדי, משהו כמו שש, ושמעתי את אמא אומרת לו שזה נחמד
שהוא מתחשב, ובא מוקדם כדי לעזור. ובהחלט היו הרבה דברים שהיו יכולים להחשב כהתחשבות: קודם
כל-היה צריך לסדר את הבלאגן שהיה בבית החדש; ואדם אחד, גם אם הוא סופרמן, דבר שאמא שלי היתה
די קרוב אליו, לא מסוגל לעשות לבד.
דבר שני, מישהו היה מוכרח להשגיח על המובילים, שדווקא באמצע הגשם הכבד ששטף פתאום את ירושלים,
החליטו להגיע ולפרוק את כל הדברים ששלחנו עם המכולה הגדולה מהפיליפינים.
אחרי שהמובילים הלכו, עברו עוד כמה שעות עד שאנחנו פרקנו כמה ארגזים ובסביבות השעה תשע בלילה,
היה הבית 'מסודר למדי' על פי הגדרתה של אמא, כלומר: הרהיטים כבר היו במקומם, הסדינים והמגבות היו
מסודרים בתוך הארון שבחדר האמבטיה, כלי הזכוכית, החרסינה, המחבתות והסירים היו רחוצים, יבשים
ועמדו כבר על מדפי ארונות המטבח, והטלוויזיה כבר היתה מחוברת. נותרו עדיין ארגזים רבים שעדיין היו
סגורים בערימה וחיכו במסדרון האחורי אבל הם יכלו לחכות, לא היו בהם חפצים שהיינו צריכים באופן מיידי.
********************************
תגיבו... 😉
יפה מאוד אבל שימי המשכים יותר ארוכים מתה שתמשיכי כבר
ההמשך הקצר הזה זה עמוד 1 והמשך ארוך זה 2 עמודים,
יותר קל לי להעתיק המשך קצר מאשר המשך ארוך ,
שמחה שאת אוהבת ת'סיפור הנ"ל,
אני מתה מעייפות,
מחר יהיה המשך...
ולכל השאר...
מקווה לראות מחר עוד תגובות...
אתר האהבה הישראלי