ת' לכולכן על התגובות,
מווווווואההההההההה,
אין עליכן,
גילי
ת' על התגובה מאמי,
ולכל השאר אתם/ן מוזמנים להמשיך להגיב 😉
אחלה סיפור נשמה .. אהבתי תסיגנון כתיבה
למרות שהוא כזה כמו סרט איימה
הכל כזה מתואר אחרת .. ביפור מקורי כאילו הכיתה נורא מקורית
לא ראיתי כתיבה כזאת..
ויאלה נשמה תמשיכי..
באהבה ..
טל
יאאאאאאאא אני חולה על הספרים "חלומות מקומיים " ו"חלומות מתוקיםםם!"
תמשיכי איזה כיף שאת מפרסמתתת!!
מואהה
אורינ'וש!! 😊
הודיהההההההה חתימה מהממתתתת
וסיפור מדהיםםםם חחח
שימי המשךךך מאמי
מוואה ענקיתתת 😛
א. חיחי תודה נשמה ושמחה שזכרת את השם שלי 😉
ב. ממש יפה בובה שימי המשכו'ש 😊
טל:
ת' מאמי,
כן אבל זה מה שהופך ת'סיפור למרתק ומעניין יותר,
דרך אגב אי אפשר לקרוא לי בנאדם שאוהב לקרוא ספרים,
ועל הספר הזה ישר איך שראיתי אותו החלטתי שאני הולכת לקרוא אותו עד הסוף,
ואין לי סבלנות,
אבל הלכתי על זה,
שמחה שאהבת ת'סיפור,
המשך יהיה בקרוב 😉
***********************
אורין:
וואלה?,
זה הספר הראשון שקראתי,
בכללי,
אני לא מתה על ספרים,
אבל הספר הזה משך אותי,
המשך יהיה בקרוב 😉
************************
חן:
ת' בובה שלי 😉 ,
המשך יהיה בקרוב 😉
*********************
גילי:
אין בעד מה יפתי 😉 ,
ת' רבה חיים מושלמים שלי,
המשך יהיה בקרוב 😉
המשך...
יודע? מי סופר?
מאז שהייתי קטנה, אבא שלי הועבר כל כך הרבה פעמים ממקום למקום במסגרת העבודה שלו וכבר הייתי רגילה
לעבור למדינה אחרת, ללמוד להכיר את השכונה, את האנשים, את הדרך לבית הספר, את החנויות המדליקות.
בכל המקומות שחיינו בהם עד עכשיו, עברתי את אותן התחושות. וזה היה מעייף להתחיל בכל פעם מחדש.
וכמובן-היו הגעגועים האלה שתמיד ליוו אותי ממקום למקום. געגועים לחברות, לחברים, לחדר הישן שלי
(ותמיד היה לי חדר ישן באיזשהו מקום בעולם...), לסוכנת הבית שלנו (ובדרך כלל היו לנו סוכנות בית, זאת
אומרת-בפעמים בהן התגוררנו בחו"ל-וזה קרה הרבה מאוד); געגועים לריחות, לטעמים, לצלילים, ולנופים
של מקומות זרים, שלרגע-כלומר, לכמה שנים נקראו הבית שלי.
ואיפה לא גרתי? נולדתי בירושלים, ושם גרתי עד גיל שלוש בערך, משם נסעו הורי לאירופה-וגרנו, בערך בכל
אחת מהמדינות שבמערב היבשת: שוויץ, איטליה, ספרד, צרפת וכאלה. טוב, אולי קצת הגזמתי, ולא גרנו בכולן,
אבל עדיין-גרנו בדי הרבה מדינות.
אחר כך, כשהייתי בסוף בית הספר היסודי, חזרנו לירושלים לשנתיים, ולמדתי פה בכיתות ה-ו, ואחר כך-שוב
נסענו. הפעם לפיליפינים, שם אבא היה שגריר, במשך חמש השנים האחרונות, ועכשיו-חזרנו לארץ, עוד לפני
שנגמר לאבא שלי מועד השליחות, כי אבא התבקש לבוא ולהחליף מישהו שיצא לגימלאות במשרד בירושלים,
ואבא, להפתעת כולנו, הסכים. וככה חזרתי לארץ, ועוד באמצע שנת הלימודים של כיתה י"א, ועכשיו שוב הייתי
צריכה להתחיל מחדש.
המקומות הרבים בהם גרנו כשהייתי קטנה התערבבו לי בראש. בעבר, לעבור מקום היה נסבל כל עוד הייתי
עם אחותי הגדולה, ועם כל הצעצועים שלנו, עם האופנים שלי, ועם בובת הסנופי והארנבת הורודה שליוו אותי
כל לילה לפני השינה. אבל עכשיו כשאני בת שש עשרה, ואחותי בת עשרים וארבע והיא כבר לא גרה איתנו
יותר, לעבור מקום היה לגבי סיוט.
מנסיוני יכולתי לדעת מה צפוי לי. השבועות הקרובים-אולי אפילו החודשים הקרובים עלולים להיות קשים. לא
הייתי פסימיסטית מטבעי אבל ידעתי שלוקח זמן עד שמרגישים מרוצים במקום חדש. להתחיל ללכת לבית ספר
חדש היה תמיד עינוי בשבילי וכך גם למצוא חברים חדשים בעיקר כשאני באה באמצע שנת הלימודים ושאר
התלמידים כבר מכירים מתחילת השנה. כשמגיעים בתחילת שנה זה קל יותר. כולם חדשים, הרבה תלמידים
עוברים מגמות, כך שתחושת הניכור היא לא כל כך חזקה.
ידעתי שאני אצטרך לחייך לכולם, והרבה. לפעמים אני אצטרך לחייך בשעה שפשוט ארצה לבכות. בטח כולם
יתקעו בי מבטים, יתלחשו סביבי, ומהדברים האלה אני אצטרך להתעלם כאילו שאני לא מרגישה אותם. ולמשך
זמן כמעט אינסופי אני אהיה מחוץ לכל הפעילויות החברתיות של בית הספר. אני רק אביט על התלמידים
****************************
תגיבו ב'...
המשךךךך
חולה עלייךךךךך
מואההה אורין!!
😍 😍
בובה מושלםםם
תמשכיייינשמתי
אוהבת*-*אולוש*-*
מ=ו=ש=ל=םםםםם
שימי המשךךך
מוואה ענקיתתת 😛
מהמם יפה שלי
המשךךך דחוףףףף מאמי
מתה עלייך מוואהההה
יואוו אני מתה על הסיפורים שלךךךך
המששששך דחווווף דחוווווווף דחווווףף
מואהההה 😂
חנוששששששש
אתר האהבה הישראלי