אה סורי מאמי,
לא ידעתי,
נעים מאוד! 😉 ,
מתה עלייך יפתי מוווואההההה
חחח לא לבקש ממני סליחה.. 😉
חפיף בובה נעים מאוד גמלי! 😊
אני רואה שלא יהיו עוד תגובות,
אוקי
נשמה, איזה סיפור מהמם!!
איילייק איט!
כתבי המשך !
מואהה ענקית!!!
המשךךך!!
אה ולא הבנתי..הוא ערבי או לא...?
מוואאהה שלי!
לא הוא לא ערבי,
ת' מתוקות שלי,
דרך אגב איך החתימה החדשה שלי?!,
הוספתי כמה דברים ושיניתי...
מוווווווווואהההההההההההההה,
הנה...
המשך...
"איפה תלמדי?" שאל.
"בגימנסיה, אני חושבת", אמרתי, והוא חייך.
היו לו השיניים הכי לבנות שאי פעם ראיתי.
"אה, יופי. גם שם נהיה שכנים. גם אני לומד שם".
ניסיתי לחשוב מה להגיד, משהו מבריק, אינטליגנטי וידידותי כדי לרמוז לו שאני מקווה לראות אותו שוב ושאני
לא סתם טיפשה שלא יודעת להגיד כלום, אחת שמתרגשת לדבר עם בנים, אבל הראש שלי היה ריק. פשוט ריק!
הוא חיכה דקה ארוכה ועיניו הביטו בי וכשנשארתי שותקת, הוא הזדקף והפסיק לחייך.
היה לי ברור שהוא ציפה שאני אמשיך את השיחה. ידעתי את זה ושנאתי את עצמי בגלל שלא הייתי מסוגלת
לדבר בקלות עם בנים אלא אם הכרתי אותם ממש ממש טוב וגם אז היה לי קשה. מה לעשות. ככה אני, כלומר,
ככה תמיד הייתי-מאז ומעולם.
אמא שלי חזרה למכונית, ונעצה בי מבט מוזר, כשהושיטה את ידה למתנע היא שאלה: "הכל בסדר, שרון? את
נראית קצת אדומה, יש לך אולי חום?" והיא מיששה את מצחי ואז הביטה בנער שעמד בחוץ והיה ברור שיש
דברים שאינם ברורים לה.
"מה הוא רצה ממך?" היא שאלה.
"שום דבר", אמרתי. "הוא ניקה את החלון".
"את רואה", אמרה אמא, "אמרתי לך עוד קודם שהירושלמים קצת משונים, והנה הוכחה-כל אחד יכול לראות
שעוד חמש דקות ירד מבול, והבחור הזה-מנקה לנו את השימשה. נראה לך שנתרגל אליהם ואל העיר הזאת, שרון?"
אמרתי לה שכן, אבל ה"כן" שלי נתקע לי קצת בגרון, כי לגמרי לא הייתי בטוחה.
כשיצאנו מתחנת הדלק הסתובבתי וראיתי את הנער זורק לפח את נייר העתון הרטוב איתו הוא ניקה את השימשה
של המכונית שלנו, וממהר לתחוב את ידיו לכיסי המעיל שלו. בצעדים ארוכים הוא התקדם לכיוון המשרד של
התחנה, כתפיו מורמים כמעט עד האוזנים שלו, ונראה היה כאילו הוא קפוא למחצה.
יכולתי לפתח את השיחה איתו. יכולתי לשאול אותו כל מיני דברים על בית הספר, חשבתי לעצמי בכעס. יכולתי
לשאול אותו למשל באיזו כיתה הוא וגם לשאול אותו איך קוראים לו ולהגיד לו איך קוראים לי. נכון, הוא לא שאל,
אז מה. זה לא אומר כלום. אני-הייתי צריכה לקחת יותר יוזמה ולדבר איתו ממש, לא רק סתם לחייך. והחיוך
שלו-אח! החיוך המקסים שלו...
לא יכולתי להפסיק לחשוב עליו כל הדרך הביתה. למה-חשבתי שעה שעזרתי לאמא לסחוב את שקיות הניילון
פנימה, ולהאבק בגשם השוטף שהחל יורד, למה אני אף פעם לא יודעת להגיד את המילים הנכונות... למה
אני תמיד מפספסת?
******************************
תגיבו ב'...
ניראה סיפור יפהההההההה 😁
שימי המשךך יפתי
מוואה ענקיתתת 😛
ואיך החתימה שלי? 😉 ,
בקרוב יהיה המשך...
אני מחכה לעוד תגובות,
ת'
א.החתימה ממש חמודה אהבתי חיחי 😊
ב.הסיפור ממש יפה מאמי שימי המשך דחוף ומהר
אוהבת אותך המונייי מוואהה
ת' רבה נישמתי 😁 ,
אין איזה חיוך דבוק לי על הפנים עכשיו חבל"ז,
מפה לאוזן,
כמו איזה מסטולה,
גמני אוהבת אותך המונים חיים שלי מוווווואהההההה,
המשך יהיה בקרוב 😁
מדהיייייייים!!!
המשךךךךך!!!
הודיההה סיפור מהמם!!!
מושלםםםם
תמשיכיי דחוףףף
אוהבת*-*אולוש*-*
אתר האהבה הישראלי