אין בכלל מלאכים בשמיים

ואוו אני לא מאמיינה 😮
אני בשווק..

לממה ?!

תמשיכי דחוף..
וסורי שרק עכשיו אני מגיבה..היה לי היום בגרות
ולחץ מטוורף..

אווהבת 3>

^ זה בסדר הלך לך טוב?

תוודה בנות, אני מתחילה לרשום עכשיו =]

המשך[=

אני אוהבת אותך" לחשתי לאוזנה.
"גם אני" אמרה ודמעות דלגו מענייה, כמו שני מפלים קטנים שזורמים וזורמים ואין סוף. שפתיה נעו לעבר אוזני והיא לחשה ישר לתוך אוזני "אבל זה גדול עלי."
היא התרחקה ממני כמבקשת ללכת ואני עצרתי אותה בעודי אחוז בידה. "אנ..."
"עזוב" אמרה וניסתה ללכת "ותעשה טובה תפסיק לעשן! יהיה לך ילד בקרוב..." היא ניסתה לצחוק אבל זה גרם לה לבכות יותר, והלכה, ואני בעטתי בדבר הראשון שהיה לידי, פח. אירוני לא? אני בועט בפח בדיוק שהחיים שלי בזבל.

פרק 45.
"באת.." אמרה רוני שראתה אותי עומד בפתח החדר.
היא לא ראתה עוד את המבט מלא הזעם שהיה לי, אבל שקלטה את אותו מבט היא נרתעה.
"אסור לי להתעצבן עכשיו" אמרה וליטפה את בטנה.
"למי אכפת! את הרסת לי את החיים עכשיו" אמרתי עצבני.
"זה לא שאני רציתי את זה" אמרה רוני "זאת לא אשמתי!"
"גלולות! זאת המצאה גאונית!"
"תפסיק להאשים אותי" אמרה וגם היא התעצבנה.
"זה היה סתם היום וחצי האלה, זה לא היה אמור לקרות" אמרתי.
"אז כנראה זה העונש שלך! על ששיחקת בי, מה חשבת שאני לא יפגע שאחרי מה שעשינו אתה עוזב, לא עונה לטלפונים, למה אתה חושב שלא התקשרתי אלייך ברגע שזה קרה?"
"אני לא יודע! אבל היית צריכה להפסיק עם זה ברגע ש.."
"ולהרוג תינוק? לא נראה לי"
"ולהרוס אותי כן?"
"אתה לא חייב אתה יודע" אמרה בהתרסה.
"את יודעת שאני כן! מי את חושבת שאני?" שאלתי.
"בדיוק מה שאתה, מניאק חסר רגשות" אמרה רוני והביטה בי בצער "אני לא מכריחה אותך, אבל את התינוק שלי אני לא מפילה."
"אז למה באת אלי בכלל?"
"תאר לעצמך איך זה לגדל ילד לבד!" אמרה עצבנית "אתה חושב שזה פשוט? שאין לי חיים גם? שההורים שלי באמת כאלה תומכים? לא, ממש לא!"
"מה אני אמור לעשות עכשיו?" שאל שחר.
"אני לא יודעת!" היא צעקה הפעם "מה שבא לך."
"אל תצעקי, הרסת את החיים שלי אל תהרסי גם את שלו" אמרתי.
היא התעצבנה. "הרסתי לך את החיים או את הדמות של הבחור המושלם?" שאלה עצבנית "אתה הרסת לי את החיים! ואני לא באה בטענות."
חבטתי בשולחן בעצבנות. "הרסתי לך את החיים? ההורים שלי שונאים אותי עכשיו! חברה שלי עזבה אותי! אני לא יכול להשאיר ככה את הבן שלי, אז אני צריך לעבוד, אולי לנשור מהבית ספר, להרוס את כל מה שרציתי לעשות! אז אל תגידי לי שהרסתי לך את החיים."
"והמשפחה שלי לא כועסת עלי? חבר כבר לא יהיה לי, גם אני צריכה לעבוד, לטפל בו, להחליף לו חיתול, או אלוהים! אתה באמת חושב שאני מוכנה לכל זה?"
שתקתי.
"אני מתה מפחד" אמרה.
"גם אני!" אמרתי "רועדות לי הביציים מרוב פחד! אני לא מוכן לכל זה."
היא הביטה בי במבט המבקש פיוס כאילו שלחה אלי דגל לבן.
"אנחנו תיקו" אמרה בקול של השלמה עם המצב.
"מסתבר" אמרתי ושלחתי מבט אל הבטן העגולה שלה.
"בן או בת?" שאלתי.
"בן" אמרה רוני.
"נלמד אותו מגיל צעיר לדאוג שמי שזאת לא תהיה תיקח גלולות" אמרתי היא הביטה בי לראות עם אני רציני קרצתי לה.
היא חייכה, לא היה שום דבר אמיתי בחיוך שלנו.
!@#$%^&**&^%$#@!
"מה הסיכוי מ1 עד מ200 שאנחנו נעבור דירה?" שאלת.
"למה את רוצה לעבור דירה?" שאל דרור.
"כי אני שונאת את המקום הזה!" אמרתי כל כך הרבה דברים רעים קרו לי ולא רק בזמם האחרון, מהתאבדות והריבים של ההורים שלי עד עכשיו, נדמה כאילו שום דבר טוב לא יכול לקרות לי כאן!.
הוא הביט בי בעצב. "לא נראה לי נוכל לעבור מכאן בזמן הקרוב" אמר דרור. ידעתי שאם הוא היה רוצה ההינו עוברים, אבל הוא חיי פה כל כך הרבה זמן והוא לא מסוגל להתנתק.
"אז אני יעבור" אמרתי "ככה אתה תוכל להתחתן עם סיוון והכל יהיה טוב."
"מה?" שאל מופתע ממני.
"אני יודעת שאתה כבר רוצה להציע לה" אמרתי.
"מאיפה זה בא.."
"אתה אמרת לי!" אמרתי.
"כי הייתי עצבני"
"וזה לא נכון?" שאלתי "למה אתה מחכה? שאני יתחתן? זה לא יקרה בקרוב".
"יש לי זמן"
"בזבוז זמן!" תיקנתי אותו "אני יכולה להסתדר לבד."
"על מי את עובדת?" שאל דרור.
"ככה יהיה טוב לכולנו אני יעוף מפה כמה שיותר רחוק, יתחיל חיים חדשים, ואתה תהיה נשואי באושר" אמרתי.
"את יודעת, יש לזה שם, לברוח" אמר דרור.
"ואתה סתם פחדן שדואג יותר מידי" אמרתי "היא לא תחכה לך תמיד אתה יודע" פשוט סירבתי לדבר איתו על עצמי.
"אל תתחמקי"
"ממה?" שאלתי.
"ממה שאת רוצה לברוח ממנו" אמר דרור.
"עזוב אתה לא מבין בכלל על מה אני מדברת איתך" אמרתי.
יצאתי החוצה לשבת בחצר על הדשא, לאחר חצי שעה של מחשבות יצא גם דרור והתיישב לידי .
"נעשה הסכם, אני יציע לה להתחתן איתי נתארס ובעוד כבערך חצי שנה נתחתן טוב?" שאל דרור.
"טוב" מלמלתי זה כבר לא עניין אותי.

!@#$%^&**&^%$#@!
השבוע הזה היה אחד המושלמים, אני ואור, אור ואני נטו.
אף אחד לא ידע עוד על זה שאנחנו זוג, הכל נשמר ביני לבינו עוד, פשוט ההינו כל הזמן ביחד כך שלא היה איך שמישהו ידע.
קמתי לצידו במיטה אחרי שהוא חיבק אותי כל הלילה והוא לחש לי בוקר טוב אוהב.
"בוקר טוב" אמרתי לו בחיוך מאושר.
"מתאים לך ככה, מאושרת" אמר אור.
"באמת?" שאלתי "כי ניראה לי אני ישאיר את הלוק החדש הרבה זמן" נישקתי אותו מתענגת על כל שנייה שאני קרובה אליו, על כל שנייה שהוא אוהב אותי.
והכי חשוב על כל שנייה שהוא שלי.
הוא הכין לי ארוחת בוקר מפנקת ואכלנו, לרגע הרגשתי כאילו אנחנו זוג נשואי מאוהב עד השמיים.
רגע אחרי הכופה וצפוי לנו עתיד מזהיר, חייכתי.
"זה רק אני או שיש לי הזדמנות למשהו טוב?" שאלתי.
"לשנינו" אמר בחיוך "וזה יהיה הכי מושלם."
צללתי לבין זרועותיו בחיבוק.
"אני רוצה ללכת לבית הקברות" אמרתי "להראות לעמית שאני מאושרת.."
"אני ייקח אותך" אמר אור.
"לא, אני רוצה לבד" אמרתי "בסדר?"
"טוב" אמר.
ידעתי שזה לא פייר מצידי, כי זה אח שלו, כואב לו יותר ממני, הוא גדל איתו כל החיים, אבל הייתי חייבת להיות שמה לבד.
לקחתי אוטובוס ונסעתי לבית הקברות, שמצאתי את הקבר עליו חרוט שמו של עמית נאנחתי.
עברתי עם אצבעותיי על האותיות החרוטות.
"אני יודעת שאתה שלחת לי אותו, בחירה טובה עמית" אמרתי "אח שלך הוא...באמת זה שיוכל לעשות לי הכי טוב מכל אחד אחר, תמיד ידעת לבחור"
רוח קלילה נשבה מעיפה את שערי, חשבתי איך זה שתמיד מגיע מצב שיש רוח קלילה כזאת, כאילו האנשים שכב אינם רוצים להראות לנו שהם מקשיבים...
"אז טעיתי יש מלאכים, ועכשיו אתה מלאך, ותודה לך! תודה שאתה שומר עלי."

!@#$%^&**&^%$#@!

מצאתי את עצמי בצהרים מסתובבת שוב עם בובו, החבר הכי טוב שלי בתקופה האחרונה, הפעם לא דיברנו, נראה שגם אני וגם בובו ההינו במשבר.
"שלום?"
"שחר.." מלמלתי הוא הביט בי במבט קפוא.
"מה נשמע?" שאל שחר.
שתקתי.
"אז ככה…לא נדבר?"
"אתה עושה את זה קשה" אמרתי.
"זה קשה"
"כן" מלמלתי
עיני נלכדו על פיאט לבנה. או יותר נכון לומר על האש שהיה בפנים.
"זה אבא שלי" אמרתי. הייתה לי מן תחושת דג'וו של מלפני שנתיים
"הוא לא בחו"ל?" שאל שחר.
"לא תראה זה אבא שלי" אמרתי.
שחר הסתכל והוא נראה מופתע.
"בואי" אמר וגרר אותי לאופנוע שלו. עליתי מאחוריו ושמתי את בובו ביני לבינו כדי שלא יפגע, ידע אחת אוחזת בתול המסכן ויד שנייה בשחר כדי שאני לא ייפול, ואי אלוהים אני כל כך אוהבת אותו! הרגשתי את כל העור שלי עור ברווז.
הוא נסע אחרי המכונית הלבנה של חיים, ושראה אותה עוצרת ליד איזה בית הוא עצר במרחק מה משמה.
חיים יצא מהמכונית וניגש לדלת, אישה בשנות השלושים פתחה לו את הדלת ונישקה אותו.
אוי אלוהים היא נישקה אותו!
אבא שלי מספר לי שהוא טס לחו"ל בלי לומר בשביל מה ובסוף הוא בארץ מנשק אישה שבחיים שלי שמעתי עלייה.
ילדה קטנה בלונדינית חיבקה את רגלו, ושנייה לפני שנכנסו לתוך הבית מצאתי את הקול כדי לקרוא לו.
"אבא.."

😮

מה?!?! 😮

😮

😮
וואו אין סוף להפתעות...
מדהים

😮 😮

מדהים.
המשך (:

מה זהה??
איזהה שקרןן!!

תחזיריי אותםםם 😢 אולי הילד לא של שחרר?? 😛 חחח

תמשיכיי :]

ואוו 😮

וווואוו 😮
מווושלם !
הממממממשך .

מדההההים

תודה 😊

כזה יפה......

תמשיכי מאמי..........