~!~@תאומות על אותו בחור@~!~ הודעה חשובה!

פרק 25
תוך כמה שניות נדבקתי גם אני בצחוק
אני:"רן?" שאלתי כי לא הייתי בטוחה שזה הוא
רן:"כן זה אני... את מזהה אותי?"
אני:"אתה נראה לי מוכר... אבל אני לא יודעת מאיפה" אמרתי קצת בביישנות
רן:"זה אני רן שימרון! הייתי עושה עליך ועל אחותך בייביסיטר כשהייתן קטנות"
אני:"רן!!" אמרתי בהתרגשות וחיבקתי אותו. מיד התחילו לעלות בי זיכרונות מהעבר.
----
אורי:"רן רן" היא צעקה תוך כדי ריצה בגן המשחקים "תתפוס אותי"
דניאל:"לא תתפוס אותי" היא קראה
רן רדף אחרינו וצחק בהנאה
רן:"כדי לכן לברוח מהר כי כשאני יתפוס אותן אני יטרוף אתכן!" הוא אמר ושאג כמו אריה
הוא רדוף אחרי דניאל, אור הפסיקה לרוץ ואמרה
אור:"נה נה בננה לא תתפוס אותי ולא תתפוס אותי!י" אמרתי בקול ילדותי
רן:"אנחנו עוד נראה" הוא אמר והתחיל לרדוף אחרי. הוא התקרב יותר ויותר עד שכמעט יכל לגעת באה וכשכמעט נגע אמר
רן:"תפסתי" הוא הושיט יד כדי לגעת באה אך היא ברגע האחרון הצליחה להתחמק אך תוך מספר רגעים היא נפלה והתחילה לבכות בכאב. רן רץ לעברה במהירות כפולה ממה שרץ מקודם. הוא התכופף לעברה בעדינות ושאל
רן:"את בסדר חמודה?"
אור לא ענתה והמשיכה לבכות בכי מר
רן:"איפה קיבלת מכה?" הוא ניסה שוב
אור:"כאן" היא הראתה לו את ברך תוך כדי הבכי. הברך הייתה משופשפת ומלאת דם. רן הסתכל על אור שהמשיכה לבכות. הוא נשק לה על הלחי, קרע חלק מחולצתו קשר אותה לברך של אור והרים אותה על ידיו
דניאל:"מה קרה לאור?" היא שאלה והסתכלה על אחותה הקטנה בוכה. תוך מספר רגעים גם היא התחילה לבכות כי כשכואב לאחותה התאומה כואב גם לה ( כך לפחות זה היה כשדניאל ואור היו קטנות)
רן:"דניאל בואי נשחק משחק, אני רץ ומרים את אור ואת צריכה לרדוף אחרי ולתפוס אותי אוקי?" הוא התעלם ממה ששאלה. אור נרגע מאט וכך גם דניאל
דניאל:"בסדר" היא אמרה וחייכה חיוך תמים שהיה לה כשהייתה ילדה קטנה, חיוך שנעלם עם השנים והפך לחיוך מאולץ ולא אמיתי.
רן התחיל לרוץ נושא את אור בזרועותיו ומדי פעם הסתכל אחורה כדי לבדוק עם דניאל עדין רודפת אחריו. הם רצו ככה בערך 7 דקות עד שהגיעו למרפאה. כשהוא נכנס לקומת הקרקע הוא נעצר ליד המעלית ולחץ על הכפתור. תוך מספר רגעים דניאל השיגה את רן
דניאל:"תפסתי אותך" היא אמרה בגאווה מיד אחרי שהושיטה את ידה הקטנה ונגעה ברגלו של רן "מה זה המקום הזה?" היא שאלה אותו
רן:"כאן אנחנו הולכים לשחק משחק חדש" הוא אמר לחוץ, מסתכל על הדלת של המעלית שמסרסת להיפתח "קוראים למשחק משחק השקט את מכירה את המשחק הזה?"
דניאל:"כן ואני שונאת אותו!"
רן:"למה זה כיף! בואי ננסה" הוא ניסה לדבר בקול רגוע והסתכל על אור. הבד שהיה קשור לרגלה ברשלנות היה מלאה דם אך היא נראתה רגוע יותר
דניאל:"אוקי" היא אמרה בכניעה "החמור פתח את פיו ואמר..."
המעלית שלה ציפה רן לא הגיע. הוא משך את דניאל אחריו והם עלו במדרגות בריצה. תוך כדי ריצה הוא לחש לאור שהייתה שקטה וחיוורת מאוד
רן:"הכל יהיה בסדר חמודה על תדאגי"
אור:"אני פוחדת" היא אמרה בקול שקט
רן:"אל תפחדי אני איתך"
רן פתח את הדלת שהייתה בקצה המדרגות במהירות. הוא נכנס לחדר ההמתנה שבו הייתה ישבה פקידה צעירה. הפקידה הסתכלה על רן והמראה שראתה מוזר ולא שיגרתי, נער בן 13 מחזיק ילדה בת 8 לכל היותר שלרגלה קשורה חתיכת בד מלאה בדם וליד הנער עומדת ילדה דומה להפליא לילדה שמחזיק הנער ושותקת
המזכירה:"אפשר לעזור לך?" היא שאלה
רן:"היא צריכה לראות רופא" הוא אמר בקול החלטי "היא נפלה ויורד לה הרבה דם"
המזכירה:"אני ראשה שזה מקרה חרום" היא מלמלה לעצמה ואמרה לילד "תיכנס לחדר ששם" היא הצביעה על דלת סגורה "תגיד לרופא שאני נתתי לך להיכנס כי זה מקרה חרום"
רן:"תודה רבה גברתי" הוא אמר בנימוס שהפתיע מאוד את המזכירה
המזכירה:"אין בעיה חמודי" היא אמרה וחייכה עליו
הוא הלך לעבר הדלת ודפק עליה
הרופא:"כן" הוא אמר ורן פתח את הדלת שמאחוריו הולכת דניאל
רן:"הילדה הזאת נפלה והיא קיבלה מכה בברך ירוד לה הרבה דם ו..." הוא אמר ופעם ראשונה במשך הזמן הזה הוא נשמע לחוץ
הרופא:"תסלחו לי" הוא אמר לגברת ולילדה "אבל אתם תצטרכו לצאת עכשיו... זה מקרה חרום" הם יצאו מהחדר במהירות. הרופא פתח את הבד שהיה מהודק על הברך והסתכל עליה
הרופא:"זאת אחותך?" הוא שאל
רן:"לא... אני עושה עליה בייביסיטר"
הרופא:"טוב תשמע... אני מציאה שתצא החוצה ותתקשר להורים שלה... אני בינתיים יתפור לה את הברך"
רן:"זה משהו רציני?" הוא שאל בדאגה
הרופא:"לא במיוחד... היא פתחה את הברך אבל תוך כמה ימים היא תחזור להיות כמו חדשה" הוא אמר וחייך אל אור
דניאל:"אחותי תהיה בסדר?" היא שאלה ולפי הקול שלה יכלו לראות שהיא עומדת לפרוץ בבכי
הרופא:"אחותך תהיה בסדר גמור" הוא ליטף את ראשה של דניאל "את רוצה ללכת עכשיו ולהתקשר לאמא ואבא ולספר להם מה קרה?"
דניאל:"כן" היא אמרה
היא ורן יצאו החוצה והתקשרו מהפלאפון של רן אל אמא של דניאל ואור
רן:"שלום רווית?" הוא אמר
רווית:"כן?"
רן:"מדבר רן השמרטף של דניאל ואור... אור נפלה והברך שלה נפתחה... אני עכשיו במרפאה של ד"ר גורבונוץ"
רווית:"אני מיד באה" היא אמרה
דניאל חטפה את הטלפון מידו של רן ואמרה
דניאל:"אמא את יודעת שרן סחב את אור כל הדרך מגן המשחקים עד לכאן לגמרי לבד? ואת יודעת ששיחקנו כל מני משחקים? ואת יודעת שאני ממש נהנת למרות שאור נפלה אבל רן אמר שהיא תהיה בסד אז אני לא דואגת כי רן אמר" היא אמרה והמשיכה לדבר כך עוד מספר דקות נוספות
------
אני: מה שלומך?" שאלתי אותו
רן:"אני? אני בסדר! מה שלום הברך שלך?" הוא שאל וקרץ לי
אני:"היא בסדר גמור תודה" אמרתי וחייכתי עליו
הסתכלתי עליו במבט בוחן. אני חייבת לציין שהוא ממש השתנה מאז הפעם האחרונה שראיתי אותו (טוב מה אני מצפה הפעם האחרונה שראיתי אותו הייתה כשהייתי בת 9)
רן:"השתנת" הוא אמר כאילו קרא את מחשבותיי
אני:"יותר נכון להגיד שגדלתי" אמרתי
רן:"כן אה?"
אני:"איזה עולם קטן! אני פשוט לא מאמינה שזה אתה!"
רן:"גם אני לא מאמין"
אני:"מה? שאתה זה אתה?" אמרתי והוא צחק
'יש לו צחוק יפה' רשמתי לעצמי
רן:"רוצה ללכת לאוכל איפה שהוא?"
אני:"למה לא?" אמרתי והוא הסיע אותי למסעדה חמודה כזאת
ישבנו ודיברנו במשך הרבה זמן. החלפנו חביות משותפות והתעדכנו במה שקרה אחרי שרן הפסיק להיות הבייביסיטר שלי
רן:"אני חייב להגיד שאת היית ממש גיבורה אז במקרה של הרגל"
אני:"מה פתאום?! בכיתי המון!"
רן:"רק בהתחלה אבל בכל השאר היית שקטה לגמרי! באמת!"
אני:"זה רק בזכותך... אני זוכרת שכל הזמן הרגעת אותי" אמרתי וחייכתי עליו
רן:"נותנים לך מחמאה ואת מנסה להעביר אותה למישהו אחר? קבלי אותה בשקט ותפסיקי להתווכח!"
אני:"כן המפקד!" אמרתי והצדעתי

אחרי שקיבלנו את המנות שהזמנו שאלתי אותו
אני:"אז אתה אמור להיות בן 21 עכשיו?"
רן:"כן... ואת בת 16 אם אני לא טועה..."
אני:"נכון" אמרתי

בכל המשך הערב נהנתי מאוד רן התגלה לא רק כבייביסיטר מצטיין אלה גם כבחור חמוד מאוד, חכם ומצחיק
בסוף הערב הוא לקח אותי הביתה
רן:"עדין אותו הבית?"
אני:"בטח" אמרתי
כשיצאתי מהמכונית הוא יצא גם ונעמד מולי
רן:"אנחנו עוד נפגש?"
אני:"בטח למה לא?"
הוא הסתכל לי בעיניים ולאט לאט פנינו התקרבו בזהירות. לבסוף כששפתינו נגעו אחד בשני התחושה הייתה מוזרה. זה היה נראה לי לא נכון... הרגשתי כאילו אני מתנשקת עם אח ולא עם חבר.
זזתי אחורה באמצע לאט
אני:"רן סליחה אבל... אתה בשבילי כמו אח גדול ו... אני לא יכולה"
רן:"כן ברור" הוא אמר בהיסוס
הסתובבתי והתחלתי ללכת לעבר הבית שלי
רן:"אור" הוא קראה לי
אני:"כן?" שאלתי והסתובבתי אליו
רן:"מה שקרה עכשיו לא יגרום לנו לא להיפגש נכון?" הוא שאל
אני:"מה פתאום" אמרתי והסתובבתי שוב לעבר הבית שלי
רן:"ו... אור?" הוא אמר
אני:"כן?" שאלתי והסתובבתי אליו שוב
רן:"את אולי תוכלי לשכוח את מה שקרה עכשיו?"
אני:"מה קרה עכשיו? קרה משהו?" עניתי לו
רן:"תודה" הוא אמר ונכנס למכונית שלו ואני נכנסתי לביתי
====
יש לי הודעה... היום מתחיל לי שבוע של הופעות וחזרות ואני לא חושבת שאני ישב ליד המחשב בכללל... אם כן אני יוסיף פרק אבל אם לא אני מבקשת סליחה 😁

פרק 100מם
תמשיכי כשתוכלי=]
בהצלחה בהופעות😊

מהמם [:

מדהים .
המשך

מקסיים המשךך

פרק 26:
נכנסתי לאוטו ונסעתי. איזה אידיוט אני! למה עשיתי את זה?? למה הייתי חייב לנשק אותה?
זכרתי אותה כל כך שונה ממה שהיא עכשיו! טוב למה ציפיתי? אז היא הייתה ילדה קטנה... גם אז היא הייתה חמודה אבל בדרך אחרת, ילדותית כזאת... ועכשיו? היה בה משהו, משהו שלא יכולתי להסביר אותו כבר מההתחלה נוצר בי הדחף לנשק אותה, זה היה מין דחף מוזר כזה, דחף לגעת בה, ללטף אותה ולחבק אותה. לא כמו 'אח גדול' אלה כמו חבר. כל הערב היא הייתה כל כך מקסימה! כששמעתי את הצחוק שלה לראשונה הערב כל כך רציתי לשמוע אותו שוב! היה בו משהו מיוחד ואמיתי בלי מסכות ובלי כלום, היא הייתה פשוט היא עצמה. מזמן לא פגשתי בחורה כזאת שלא מנסה להרשים אותי ולעשות כל מני הצגות. בהמשך כל הערב ניסיתי לגרום לה לצחוק שוב. נראה היה שהיא נהנת, אבל אני הייתי חייב להרוס את הכל בנשיקה מפגרת הזאת והכל בגלל ה'דחף שלי'. לפעמים אני כזה מטומטם!!!
-----
כשנכנסתי הביתה עליתי מיד לחדר שלי כדי שאוכל להתקשר למורן ולשירה בכל זאת הבטחתי להן...
נכנסתי לחדר שלי והלכתי לשידה שלצד המיטה שלי שם היה הטלפון. התיישבתי על המיטה וחשבתי למי להתקשר קודם למורן או לשירה. פתאום נסגרה דלת החדר שלי 'זאת בטח רק הרוח' חשבתי והמשכתי להתרכז בדילמה הקודמת למי להתקשר קודם. פתאום האור שבחדרי נסגר 'מה קורה פה?' חשבתי
אני:"יש כאן משהו?" שאלתי אך לא הייתה תשובה
הלכתי אל המתג כדי לפתוח את האור וכששמתי את ידי על המתג משהוא שם את ידיו על עייני. באותו הרגע קפצתי כזאת קפיצה שהייתי בטוחה שאם המורה לספורט הייתה רואה אותי היא הייתה ממש גאווה בי.
....:"ששש.... מה את נבהלת ככה?" שמעתי קול מאחורי
וישר ידעתי מי זה. הוא הוריד את ידיו מעיניי וחיבק את מותני
אני:"איך רצית שאני לא ייבהל?? קודם אתה סוגר את הדלת ואחר כך את סוגר את האור ובסוף אתה קופץ עלי ככה ושם את הידיים שלך על העיניים שלי!" אמרתי כשהוא עדין מחבק את מותני ואני עדין לא הסתכלתי עליו
....:"יש בזה משהו" הוא אמר וצחק צחוק קטן
אני:"מה אתה עושה? שאלתי אותו
...:"יש משהו שאני צריך להגיד לך כבר הרבה זמן" הוא לחש באוזני
יכולתי להרגיש את הנשימות שלו על הצוואר שלי
אני:"ולמה אתה מחבק אותי מאחורה?" שאלתי אותו עדין לא מבינה את הקשר
.....:"כי זה קשור למה שרציתי להגיד לך" הוא לחש ונישק את צווארי
-----
....:"אני פשוט לא מאמינה שהוא נפרד ממני!!!" היא בכתה לי בטלפון
אני:"לידור? באמת הוא נפרד ממך?" שאלתי ועל פני עלה חיוך קטן
....:"כן ועוד בסמס!" היא המשיכה לבכות
אני:"רוני את רוצה שאני יבוא אליך?" שאלתי בקול מנחם
רוני:"אבל עכשיו מאוד מאוחר..." היא האמרה והמשיכה לבכות
אני:"בשבילך מאמי? הכל"
רוני:"ומה זה תודה דניאל את חברה אמיתית"
אני:"ברור שאני חברה אמיתית! עוד 20 דקות אני אצלך כפרה" אמרתי וניתקתי
'עכשיו גם אלעד וגם לידור יהיו שלי' היא חשבה וחייכה 'אני בטוחה שלידור לא יעמוד בפני חירמון טוב'

-----
'אני פשוטו חייב לראות אותה! אני אוהב אותה, נכון? אני חייב לבדוק את זה אחרת אני לא אוכל להמשיך.'
המחשבות האלה התרוצצו במוחי בדרך לרונית. נסעתי מהר כל הדרך עד שהגעתי לבניין של רונית. היא גרה שם לבד בגלל שההורים שלה בשליחות בחו"ל והיא לא רצתה לבוא איתם.
נכנסתי לבנין שלה והלכתי אל המעליות. לחצתי על הכפתור דל המעלית בעצבניות וחיכיתי שהיא תגיע.
כשנכנסתי למעלית חשבתי 'מה אני עושה בכלל? איך אני יכול לבדוק אם אני אוהב אותה?'
כשעמדתי בפתח הדירה אמרתי לעצמי 'על החיים ועל המוות' וניסיתי לפתוח את הדלת אבל היא הייתה נעולה 'מוזר חשבתי 'היא ישנה?'
הוצעתי את המפתחות לדירה שלה שהיא הביאה לי. נכנסתי אל הדירה ושמעתי קולות מוזרים מהחדר שלה. התקרבתי אל הדלת של חדרה ופתחתי את הדלת. לא רציתי להאמין למה שראיתי פשוט לא! רונית הייתה במיטה עם איזה חתיכת בן זונה באמצע אורוגזמה! הסתכלתי עליהם ורציתי לחרות את התמונה הזאת במוחי 'רואה היא לא אוהבת אותך אז הבעיה נפטרה' ניסיתי לשכנע את עצמי. הרגשתי כאב, כאב של פספוס, פספוס של זמן שהייתי ביחד איתה.
רקכ שהיא גמרה היא שמה לב לזה שאני שם
רונית:"בן" היא אמרה בכאב
אני:"מה?" שאלתי בקול נוקשה "זה לא מה שאני חושב? את אוהבת אותי וכל העסק עם החתיכת בן זונה הזה היה דחף בלתי נשלט?" שאלתי אותה "בבקשה על תגידי את זה כי זה יגרום לי לחשוב שאת אפילו יותר זולה ממה שאני חושב עכשיו"
רונית:"בן בבקשה" היא אמרה ומעיינה ירדה דמעה
אני:"שם בן בבקשה ושם כלום איתך אני גמרתי יחתיכת שרמוטה" צעקתי עליה
זרקתי את המפתח של הדירה שלה והלכתי משם בטריקת דלת. אחרי שיצאתי משם הרגשתי תחושת הקלה לא ברורה.
נכנסתי לאוטו, הדלקתי את הרדיו ועל פני התפשט חיוך של הקלה 'אני לא אמור להיות עצוב ומדוכא? או שאני סתם לא נורמאלי' חשבתי לעצמי משועשע
-----

עדן:"מורן?"
אני:"אה?" שאלתי אותו חצי ישנה כשהוא ישוב על המיטה ואני שמה את הראש שלי על החזה שלו
עדן:"את כל כך יפה" הוא אמר בשקט וליטף את שערי
אני:"תודה" אמרתי וחייכתי "עדן?"
עדן:"מה?"
אני:"תתקרב רגע לפה" אמרתי לו והא התקרב אלי "עוד קצת" אמרתי לו בקול מתוק והוא התקרב עוד
בשנייה שהוא היה מספיק קרוב נישקתי אותו נשיקה קטנה על השפתיים
עדן:"זה כל מה שמגיע לי?"
אני:"כן" אמרתי בהחלטיות והוא עשה פרצוף עצוב "בוא הנה שלא תתחיל לבכות לי עכשיו" קירבתי אותו אלי ונישקתי אותו נשיקה ארוכה. אחרי כמה דקות של התמזמזות נוצר מצב שהוא מעלי מסתכל לי עמוק לתוך העיניים.

כשהתעוררתי הבגדים שלי ושלו היו מפוזרים בחדר שלי והוא קרוב קרוב אלי. הסתכלתי על החלון וראיתי שהשמש כבר זורחת. התקרבתי עליו ונישקתי אותו נשיקה קצרה על השפתיים הוא פתח לאט לאט את העיניים המדהימות שלו
אני:"בוקר טוב יפה שלי" אמרתי לו וחייכתי
עדן:"בוקר מושלם מלאך שלי" הוא חייך אלי ונישק אותי "היה מדהים אתמול בלילה" לחש לי באוזן
ואני בתור תשובה נישקתי אותו שוב 'איזה מזל שהבן אדם הזה איתי!'
=====
היום הופעה ראשונה!! אני מתה מהתרגשות!!!!
בהצלחה לי 😁

מדהים 😊
בהצלחה לך מאמי.

בהצלחה במופע מותק
המשך

מקווה שהיה לך כיף ומהנה .
אוהבת 3>

יצא מדהים , המשך .

פרק 27:
אני:"מה אתה עושה?" שאלתי אותו אבל לא דחפתי אותו (לא רציתי לפגוע בו... יכול להיות שהוא רק התבלבל או משהו כזה)
....:"מה נראה לך שאני עושה? אני מנשק אותך" הוא אמר והמשיך לנשק לי את הצוואר וגם ללקק לי אותו
אני:"לידור מה השתגעת? יש לך חברה" אמרתי לו והפעם ניסיתי גם לדחוף אותו מעלי 'יש גבול לכל תעלול! אני לא אתן לאף אחד ללקק אותי ככה! במיוחד לא למשהו שרק "התבלבל"!!!'
לידור:"השתגעתי... והכל בגללך" הוא לחש וסובב אותי לאליו הפעם הוא נישק אותי אל השפתיים. הוא הצמיד אותי לקיר וניסה לדחוף את הלשון שלו לתוך הפה שלי אבל אני סגרתי את הפה ואת השינים כל חזק שהלשון לשלו לא הצליחה לעבור
אני:"לידור די... זה ממש לא מתאים לי... והחוץ מזה אתה חבר של רוני!" אמרתי לו שוב את הטיעון המאוד משכנע שלי ממקודם
לידור:"לא היא לא" הוא אמר והפסיק (תודה לאל) לנשק אותי
אני:"היא כבר לא חברה שלך?"
לידור:"נכון"
אני:"נפרדת ממנה?" שאלתי בפליאה
לידור:"כן"
אני:"למה? כי נמאס לך ממנה ועכשיו באה לך עלי?" עקצתי אותן
לידור:"כן"
אני:"באמת?" שאלתי בפליאה 'לא באמת התכוונתי לזה... סתם רציתי לעקוץ אותו'
לידור:"כן" הוא אמר וחייך אלי "את הרבה יותר יפה ממנה וכוסית אל"
אני:"אם נראה לך שאני יהיה בובת משחק שלך כמו כולן אתה עושה טעו..." לא גמאתי את המשפט כי לידור שם לי עצבה על הפה והמשיך
לידור:"את כוסית אל באמת! אבל לא מהסוג שאני רגיל עליהן... את לא נותנת בקלות אם בכלל" הוא הסתכל עלי מחכה לתשובה ממני וכשהבין שאני לא הולכת לענות לו הוא המשיך "את באמת מיוחדת... בדרך כלל בנות נופלות לרגלי... הן מתעלפות רק מזה שאני מדבר איתן אבל את... את היית שונה לגמרי... נראה ששנאת אותי..."
אני:"כן די שנאתי אותך... אבל עכשיו זה לא כך אתה יודע" אמרתי לו 'זה באמת נכון עכשיו אני ממד לא שונאת אותו הוא ידיד טוב'
לידור:"זה סיקרן אותי... בקיצור באמת בא לי עליך" הוא אמר והתקרב עלי כך שהפנים שלנו היו במרחק סנטימטרים ספורים
אני:"לידור אני... אתה ידיד שלי... ו... אני לא יכולה..."
לידור:"מה לא בא לך עלי? אני לא מושך אותך?" הוא לחש וליקק לי את הצוואר
אני:ל"ידור די! אצלי צריך יותר ממשיכה כדי להיות בקשר ואתה? אתה בן אדם של סטוצים, של זיון מזדמן ואני ממש לא כזאת... חוץ מזה לא מתאים לי להיכנס לקשר עכשיו... הבנתי שאני צריכה קצת הפסקה מבחורים... אני מקווה שאתה מבין ושלא תפסיק להיות ידיד שלי בגלל כל הקטע הזה" אמרתי את כל זה ברוגע בלי להראות שום לחץ למרות שבפנים הייתי ממש לחוצה 'כל הקטע עם רן לא הספיק לי היום? מה פתאום כולם באים בהצהרות אהבה היום? איפה ההצהרות האלה היו כל השנים האלו ומה פתאום הם מופיעים פתאום?' חשבתי בעצבנות 'אני פשוט לא בנויה ללחץ הזה! זה יותר מדי בשבילי!'
לידור:"אני מבין.." הוא אמר "מבחינתי זה בסדר להיות הידיד שלך" הוא אמר והרגשתי כאילו אבן יורדת לי מהלב
אני:"פששש למישהו פה יש ביטחון עצמי!!" אמרתי ודחפתי אותו דחיפה ידידותית
לידור:"למה זה עושה לך את זה?"
אני:"לידור!" נזפתי בו
לידור:"צוחק איתך!" הוא אמר וצחק "אבל תדעי שההצעה שלי עדין בתוקף" הוא קרץ
אני:"כשיהיה בא לי סטוץ מהיר אני מבטיחה לבוא אליך"
לידור:"טוב אז אני הולך" הוא אמר
אני:"נתראה בבית הספר"
לידור:"נתראה" הוא אמר והלך
ברגע שהוא יצא מהדלת התיישבתי על המיטה ונאנחתי 'זה יותר מדי אקשן בשביל משהיא כמוני' חשבתי 'מעניין למה הוא נפרד מרוני... הרי בטח לא יהיה אכפת לו שגם אני וגם רוני נהיה בקשר איתו באותו הזמן... הוא בטח חשב שאם אני ידע על זה שהוא לא נפרד מרוני ובא ככה אלי אני ממש יכעס...'
------
מה קרה פה עכשיו???? היא דחתה אותי? אני לא מאמין שהיא דחתה אותי!
היא חושבת שבא לי עליה בתור סטוץ... אוף!!!!!
אפילו נפרדתי מרוני בשבילה! אם הייתי רוצה אותה בתור סטוץ לא הייתי נפרק מרוני!
אף פעם לא הייתי 'ידיד' של משהיא (טוב הייתי ידיד של כמה בנות אבל הן רצו אותי)
אני חייב ללכת להירגע! להוציא את העצבים איך שהוא...
לקחתי את הפלאפון והתקשרתי לרוני
אני:"רוני?"
רוני:"כן?"היא ענתה
'נשמע כאילו היא בכתה הרבה' חשבתי
אני:"זה אני"
רוני:"לידור?" היא שאלה ומשכה באפה
אני:"כן מאמי זה אני... תקשיבי עשיתי טעות... אני לא יכול לחיות בלעדיך"
רוני:"באמת?" היא שאלה ונשמעה מאושרת
אני:"כן מאמי שלי מלאך שלי באמת" שמעתי שהיא מחייכת אז המשכתי "אני יכול לבוא אליך?"
רוני:"בטח" היא אמרה בשמחה
אני:"עוד 20 דקות אני אצלך" אמרתי וסגרתי את הפלאפון
------
סגרתי את הטלפון
....:"נו? מה הוא אמר?"
אני:"חזרנו" אמרתי בשמחה
....:"את נורמאלית? הוא בטח סתם מנצל אותך" היא אמרה
אני:"דניאל זה לא יכול להיות! אני מאמינה בו!"
דניאל:"תעשי מה שאת רוצה" היא אמרה בסנוביות "אבל כשהוא ישבור לך את הלב.... שוב" היא אמרה בארסיות "אל תבואי לבכות אצלי"
אני:"דניאל בבקשה" אמרתי "אל תכעסי עלי... אני אוהבת אותו"
דניאל:"אני לא כועסת אליך מאמי" היא שינתה מיד את נימת הקול שלה "אני רק דואגת לך זה הכל..."
אני:"תודה דניאל! אין כמוך" אמרתי וחיבקתי אותה
דניאל:"אין בעיה מאמי" היא אמרה
אני:"דניאל.... הוא... הוא באה לפה עכשיו אז..."
דניאל:"אין בעיה מאמי אני הולכת.... אני לא יפריע לכם" היא אמרה וקרצה
אני:"כבר אמרתי שאין כמוך "
דניאל:"כן"
אני:"אז אני אומרת לך שוב! אתה פשוט מלכה!"
דניאל:"תודה... טוב אני הולכת ו... תיזהרו! שלא תיכנסי לי להריון או משהו כזה"
אני:"אל תדאגי אני תמיד נזהרים"
------
אוף איזה סתומה היא! למה הם חזרו?!?
טוב לא נורא.... בסוף גם לידור יהיה שלי... חוץ מזה רוני תלויה בי
היא לא תזוז סנטימטר בלי הסכמה שלי
-----
הגעתי לבית של רוני ודפקתי על הדלת. תוך פחות משניה רוני פתחה לי אותה. היא לבשה סימלת מיני אדומה. היא נראתה טוב.
אני:"היי מאמי שלי" אמרתי ונישקתי אותה נשיקה קטנה ומגרה "את נראת סקסית בשימלה הזאת" אמרתי ונישקתי לה את הצוואר
רוני:"והכל בשבילך" היא אמרה בקול מפטה
קפצתי עליה והתחלתי לנשק אותה בפראות תוך כדי הליכה לחדר שלה. כשהגענו לחדר שלה זרקתי אותה על המיטה והורדתי לה את השמלה
====
לא אהבתי איך שיצא 😊

אני אהבתי , אהבתי😊

מדהים !
המשך(:

דווקא יצא חמוד תמשיכי בובית😊

QUOTE (smallgirl @ 30/06/2008) דווקא יצא חמוד תמשיכי בובית😊
😉

המשך ? 😕

פרק 28:
החזרות למופע התחילו ואני התרגשתי מאוד. נכון כבר הופעתי בהרבה מופעים אבל אני תמיד מתרגשת מההתחלה כאילו זאת הפעם הראשונה שאני עולה על הבמה.
בשבוע הראשון של החזרות הוציאו אותנו למשתי שיעורים בשביל החזרות. בשבוע השני והשלישי הוציאו אותנו מ-6 שיעורים בשביל החזרות. גם נשארתי שביעית שמינית בשביל החזרות. נראה שלמרות שיש עוד לפחות חצי שנה עד למופע יש הרבה חזרות... טוב אין פלא הריקודים של פתי ז'ון מולנה ממש קשים! הכי קשים שרקדתי אי פעם! בגלל זה אני כל כך נהנת לרקוד אותם. הם מאוד מאתגרים והם מותחים את גבול היכולת עד לקצה... בשלוש שבועות האחרונים אני קצת עמוסה... כל העניין של החזרות בבית הספר והחוגים אחרי הצהרים די תופסים לי את כל הזמן... ככה שלא ממש יצא לי לדבר עם עדן/מורן/שירה/אלעד/רן/לידור. וכשיש לי זמן לדבר איתם (בשעורים או בהפסקות) אני מתה מעיפות ולא ממש מקשיבה. אז כמו שאפשר להבין לא פטרתי את המקרים המביכים עם רן/לידור ולא השלמתי עם אלעד.
עם דניאל בקושי רבתי במשך כל השלושה שבועות האלה (זה אף פעם לא קרה) כי אני הולכת ישר מבית הספר (שנגמר מאוחר יותר בגלל החזרות) ישר לריקוד וכשאני חוזרת הביתה אני כל כך עייפה ונטולת כוחות עד שאני הולכת להתקלח ולישון (בדרך כלל גם בלי לאכול ארוחת ערב). זה יוצר מצב שאני בכלל לא רואה את דניאל...
בן נראה מודאג מאוד. בעצם לא ראיתי אותו מודאג כל כך מאז שדניאל שברה את הרגל כשהיא נעסה עם מישהו על אופנוע והאופנוע התחלק על הכביש. הוא כל הזמן אומר משפטים כמו "את כבר לא אוכלת ארוחת ערב" או "את כל כך עייפה בבוקר שצריך לשפוף עליך כוס מים קרים כדי שתתעוררי" או משהו כמו "בזמן האחרון את כל הזמן עייפה שבקושי אפשר לדבר איתך" או "הרזת?"
כל העניין הזה די מציק... לפעמים אני רוצה לצרוח "תקלוט! אני ילדה גדולה! אני יכולה לדאוג לעצמי! אני לא צריכה שתגיד לי לאוכל ארוחת ערב או ללכת לישון יותר מוקדם! אני בסדר גמור! אני לגמרי בשליטה!" אבל אני לא אומרת דבר שכזה (גם כי אני יודעת שהוא רק דואג לי וגם כי אין לי כוח לצרוח עליו...)
שירה/עדן/מורן דואגים לי גם כי אני "לוקחת על עצמי יותר מדי ובסוף אני עוד יגיע לבית חולים בגלל זה" או משהוא כזה (זאת הייתה מורן) ושירה הוסיפה ש"אני לא מדברת איתם כבר כי אני עמוסה מדי או עייפה מדי" ועדן לא אמר כלום. מוזר.
למרות שלא הגדשתי להם הרבה זמן בשלושה שבועת האלה עדן נראה מוטרד ממשהו.אז בשיעור מחנך שאלתי אותו
אני:"עדן?"
עדן:"מה?"
אני:"מה קרה?"
עדן:"מה זאת השאלה הזאת באמצע החיים?" הוא שאל
אני:"אני יודעת שאני קצת יותר עסוקה מהרגיל בזמן האחרון אבל... שמתי לב שמהוא קרה... מה קרה?"
עדן:"כלום באמת" הוא אמר ולא הסתכל עלי
אני:"עדן אולי אני קצת עייפה אבל אני לא מפגרת. אתה לא יכול לשקר לי כי אני ידע את זה! מה קרה?"
עדן:"טוב זה פשוט... בן דוד שלי עובר לחיפה ו... הוא ילמד איתנו בבית הספר"
אני:"ו...? מה הבעיה?"
עדן:"הפעם האחרונה שראיתי אותו הייתה בגיל 6... הם עברו לארצות הברית לשליחות והם חוזרים עכשיו...."
אני:"אני עדין לא רואה את הבעיה..."
עדן:"מה עם הוא יהיה נודניק? או חנון או גרוע יותר אולי הוא יהיה סנוב? את יודעת שאני שנוא סנובים!!" הוא אמר את זה בלי לקחת אוויר אפילו פעם אחת. הבנתי שזה הציק לו מאוד
אני:"עדן... אין סיבה שהוא יהיה סנוב... וחוץ מזה לי יש אחות כזאת בבית... אחות תאומה.... וזה לא כל כך נורא... אפשר להתרגל לזה... זה לא שתגורו באותו בית או משהו כזה אז גם אם הוא יהיה סנוב מגעיל זה לא אמור להפריע לך"
עדן:"כן.. זה יכול להיות" שמעתי לפי הקול שלו שהוא לא לגמרי השתכנע אז אמרתי
אני:"וחוץ מזה בני דודים זה לא דבר רע! כך לדוגמה את מורן, יש בה משהו רע? (חוץ מהקטע שהיא תוכנת שוקולדים בכמויות מטורפות ולא משמינה מזה)"
עדן:"צודקת! לא חשבתי על זה ככה" הוא אמר מעודד
אני:"אתה רואה? אני תמיד צודקת!" אמרתי בשמחה "תגיד... מתי בן הדוד שלך בא?"
עדן:"מחר..."
אני:"מחר?" שאלתי כדי להיות בטוחה ששמעתי נכון
עדן:"כן מחר!"
אני:"יש לי רעיון... אולי נעשה לו ולמשפחה שלו מסיבת 'חזרה לארץ'?
עדן:"רעיון בכלל רע!" הוא אמר בהתלהבות "צריך לארגן את הכל ממש מהר כדי שהכל יהיה מוכן למחר"
אני:"נכון... אני יארגן את מה שאני יוכל בזמן השיעורים ואתה ושירה תארגנו את כל השאר אחרי הלימודים טוב?"
עדן:"אין בעיה"
אני:"נעשה אתך המסיבה אצלך?"
עדן:"בטח"

המהלך שאר השיעורים ארגנתי את המסיבה: מה צריך לקנות, את מי נזמין, איזה מוזיקה להביא וכאלה.
החלטתי שאני רוצה לעשות להם עוגה יפה לכבד החזרה שלהם לארץ 'אחרי שאני יחזור היום מהריקוד אני יעשה את העוגה' חשבתי למרות שידעתי שאני יהיה עייפה מאוד

יום המחרת הגיע מהר. זה היה יום שישי אז לא היה לי חוג או חזרות. ישנתי עד מאוחר. צלצול פלאפון האיר אותי
עדן:"איפה את?"
אני:"במיטה ישנה" אמרתי מנומנמת
עדן:"זוכרת את המסיבה? היית אמורה להיות אצלי לפני חצי שעה!" הסתכלתי על השעון והשעה הייתה 12:00 'שיט נכון קבענו שאני יהיה אצלו ב-11:30'
אני:"אני כל כך מצטערת!! פשוט השעון המעורר לאיר אותי... אני אצלך עוד 10 דקות" התארגנות במהירות שיא ותוך 8 דקות הייתי בדלת עם תיק וכסף
אני:"בן!!" צעקתי
בן:"מה??" הוא צעק מהמטבח
אני:"אתה יכול לקחת אותי לעדן?? זה ממש דחוף!!" הוא נכנס לסלון (ששמה נמצאת הדלת למחוץ לבית) כשהוא מחזיק לחמנייה ביד
בן:"בסדר בואי" הוא אמר ולקח את המפתחות לאוטו 'מוזר... הוא לא שאל כלום...'
בדרך לעדן בן שאל
בן:"אז... שירה תהיה שם?" הסתכלתי על בן וחייכתי
אני:"כן. אם אתה רוצה אתה יכול לבוא לעזור לנו לארגן את המסיבה ו... אולי גם להיות עם שירה קצת לבד" אמרתי וקרצתי
בן:"נו באמת את יודעת שלא התכוונתי לזה ככה... כאילו היא בחורה בסדר... זאת אומרת היא חמודה... כלומר היא חמודה בתור ידיה שלך..." הוא אמר ואני המשכתי לחייך
אני:"אמרתי משהוא?"
בן:"לא, אבל אני מכיר את המבט הזה שלך" הוא אמר ואני המשכתי לחייך "אוף תעזבי את זה"
אני:"בסדר בסדר..." אמרתי והסתכלתי עליו "אז? אתה רוצה לעזור לנו או לא?"
בן:"אם את כל כך מתעקשת בסדר" הוא אמר וחייך חיוך קטן
-----

עדן ניתק את השיחה עם אור
מורן:"נו? מה היא אמרה?"
עדן:"היא אמרה שהיא כבר יוצאת..."
שירה:"לא מתאים לה לאחר... בדרך כלל היא אפילו מקדימה ב-5 דקות..."
עדן:"היא אמרה שהשעון המעורר לא האיר אותה..."
מורן:"היא כל כך עייפה בזמן האחרון... אפילו השעון המעורר לא האייר אותה..."
שירה:"מה אתה רוצה? היא רוקדת מצאת החמה עד צאת הנשמה..."
מורן:"היא בסוף תתעלף מעומס יותר!! חייבים לעשות עם זה משהו..."
שירה:"אבל... היא לא נותנת לנו לעשות עם זה משהו..."
עדן:"כל פעם שאני רק מעלה את הנושא היא מתרגזת עלי..."
מורן:"אז מה? רק בגלל שהיא מתרגזת עלינו ניתן לה להמשיך להעמיס על עצמה עוד ועוד?"
שירה:"אבל מה אפשר לעשות?"
מורן:"אני ממש לא יודעת אבל אני לא הולכת לתת לזה להמשיך"
עדן:"אולי... אולי נדבר על זה איתה במסיבה?"
שירה:"אבל זה סתם יהרוס לה את מצב הרוח..."
עדן:"נכון..." הם שתקו מספר דקות עד שמורן אמרה
מורן:"אני ידבר עם אמא שלה... היא בטח תקשיב לי... בכל זאת היא דודה שלי..."
שירה:"זה נשמע קצת יותר טוב..."
עדן:"טוב את תדברי עם אמא שלה אבל לפני זה אנחנו צריכים לסדר את הבית ולארגן את הכל... איפה הרשימה של הקניות??"
שירה:"אני חושבת שאצל אור..."
עדן:"אני מקווה שהיא מתכוונת להגיע בקרוב" הוא אמר
מורן:"גם אני..."
שירה:"בואו נתחיל לסדר את הבית" היא אמרה והם התחילו לסדר
-----
אני ןבן יצאנו מהאוטו ונכנסנו לבנין של עדן
אני:"בן" אמרתי
בן:"מה?"
אני:"יש לי בקשה... לא אכפת לי מה הולך בניך ובין שירה... ההפך אני יהיה שמחה אם תהיו חברים אבל..." אמרתי בקול רב משמעות
בן:"אבל?" הוא שאל חרד
אני:"תפסיק להזיל עליה ריר מרחוק! תעשה עם זה משהו! כי זה פשוט משגע אותי שאתה רק חולם עליה ולא עושה כלום!"
בן:"אבל היא חברה שלך! אני לא יכול..." הוא אמר בקול עצוב
אני:"תפסיק לדבר שטויות! מפריע לך שהיא חברה שלי?"
בן:"אולי לך זה יפריע..."
אני:"לא יותר פשוט לשאול אותי במקום להגיד 'אולי זה יפריע לך שאני יצא עם חברה שלך'! "
בן:"זה יפריע לך?"
אני:"ברור שלא טיפש!" אמרתי "אני רוצה בשביל חברות שלי את הטוב יותר ואתה הטוב ביותר!"
בן:"אין אליך!!" הוא אמר וחיבק לי את הכתף
אני:"אז נכנס?"
בן:"נכנס" נכנסו לבית ואמרתי
אני:"עדן? שירה? מורן? הגעתי!"
עדן:"סוף סוף! איפה היית?" הוא אמר מהחדר השני
אני:"והבאתי תגבורת"
שירה:"תגבורת?" היא שאלה מחדר אחר ובאה לחדר הכניסה שבו אני ובן עמדנו
כשהיא ראתה את בן היא הסמיקה ואמרה בקול מבויש
שירה:"היי"
בן:"היי"
אני:"טוב אני הולכת לסדר כל מיני עניינים..." אמרתי והלכתי
-----
אני:"אז... מה קורה?" שאלתי אותה
שירה:"הכל טוב תודה לאל" היא אמרה בביישנות
====
שתיקה
====
שירה:"נחמד מצידך שבאתה לעזור..."
אני:"שטויות... אני תמיד שמח לעזור לך זאת אומרת לעזור לאור ולכם"
====
שתיקה
====
שירה:"טוב בוא נתחיל לסדר" היא אמרה והתחלנו לסדר
------
מורן:"איפה היית?"
אני:"אני הייתי מאוד עייפה ו... לא שמעתי את השעון המעורר... אני ממש מצטערת"
עדן:"הבאת את הרשימה?"
אני:"כן" אמרתי והבאתי לו את הרשימה "בן באה לעזור אז הוא יוכל לנסוע באוטו ולהביא כל מה שיש ברשימה..."
מורן:"יופי!"
אני:"ואני חושבת שגם שירה צריכה לבואו איתו" אמרתי "יש שם כל כך הרבה דברים.. הוא בטח יצטרך עזרה" אמרתי בצורה מוקצנת מדי
עדן:"צודקת"
אני:"הודעתם לכל מי שצריך לבוא?"
עדן:"כמעט... היו רק כמה שלא ענו"
מורן:"עשית את העוגה?"
אני:"כן אבל השארתי אותה בבית במקרר כדי שהיא לא תתקלקל"
עדן:"טוב אני הולך להגיד לבן ושירה לצאת"
-----
נסענו כל הדרך בשתיקה, שתיקה מביכה כזאת. לא יכולתי להגיד מילה, לא כשהוא ישב לידי.
בן הדליק את הרדיו ואני הסתכלתי על היד המושטת שלו לרדיו, היד היפה והחזקה הזאת שכל כך רציתי שט
שתלטף אותי.
מדי פעם כשהייתי בטוחה שהוא לא שם לב הסתכלתי עליו. למרות שהוא סתם ישב שם עם מכנסים וחולצה לא מיוחדים או יפים במיוחד הוא נראה כל כך טוב!
מההכרות שלי איתו הוא לא היה עוד סתם מישהו חתיך עם שרירים. הוא היה נחמד מאוד ותמיד שמח לעזור.
פעם כשהייתי הכיתה ט' והיה לי מבחן מאוד חשוב בביולוגיה הוא עזר לי ללמוד (אני ממש גרועה בביולוגיה!) הוא ישב איתי שעות ולימד אותי. ובהתחלה כשלא ממש הלך לי (טוב אם להגיד את האמת לא הלך לי בכלל) הוא עודד אותי וגרם לי להמשיך לנסות. בסוף קיבלתי במבחן 89!! אני בביולוגיה!! מי היה מאמין!!
בדרך כלל השיחות בנינו זרמו... אבל משהו קרה בזמן האחרון... תמיד הייתי קצת נבוכה לידו אבל הוא תמיד היה איך שהוא מעביר את זה.... אבל עכשיו... היה נראה כאילו גם הוא נבוך.
-----
הדלקתי את הרדיו. אולי מוזיקה תעזור לי להירגע קצת.... אני פשוט לא מאמין שאני חושב בכלל על לנסות להתחיל איתה!! רק מהמחשבה אני נעשה אדום כולי! אני חייב איך שהוא לפתוח בשיחה
אני:"ממ... שירה?"
שירה:"כן?"
אני:"מה קורה?" איזה אידיוט אני! המשפט הכי טוב שהצלחתי לחשוב עליו זה 'מה קורה'????
שירה:"בסדר... מה איתך?"
אני:"בסדר את יודעת... נפרדתי מחברה שלי"
-----
אני לא מאמינה הוא נפרד מרונית?!?!!! אני לא מאמינה!!! ואני חשבתי שהוא אהב אותה!!!זה אומר שיש לי סיכוי עדין... אני לא מאמינה שזה מה שאני חושבת עכשיו! הוא בטח מאוד עצוב!! אולי בגלל זה הוא שקט כזה!! הוא בטח מדוכא... אני חייבת לעודד אותו איך שהוא
אני:"אני כל כך מצטערת... למה נפרדת ממנה?"
בן:"היא בגדה בי" הוא אמר בפשטות
אני:"אני כל כך מצטערת" אמרתי וחיבקתי לו את הכתף אבל מיד אחרי זה הורדתי את היד 'מה אני עושה?'
-----
היא מחבקת לי את הכתף! אנלא מאמין!!! היי רגע!! למה היא הורידה את היד? רציתי שהיא תשאיר אותה שם!
אני:"עזבי שטויות... רציתי להיפרד ממנה כבר כך... אני... אני חושב שאני אוהב משהיא אחרת" 'אני חושב שאני אוהב אותך' רציתי להגיד אבל כמובן שלא היה לי אומץ
-----
הסתכלתי עליו מופתעת. הוא אוהב משהיא אחרת. זה הכל אבוד. אין לי סיכוי... טוב מעכשיו אני אהיה הידידה טובה שלו. אני אצטרך להתרגל לזה אבל זה מה שיש...
באותו רגע בן חנה את המכונית ואני והוא ירדנו ממנה.
במהלך הקניות שעשינו (לפי הרשימה המפורטת שאור עשתה) צחקנו ולא העלנו את הנושא של 'נפרדתי מחברה שלי ואני אוהב משהיא אחרת'. עשינו מרוץ עגלות בסופר וכמובן שאני ניצחתי
אני:"ניצחתי ניצחתי!!!" הוא התנשף ואמר
בן:"אבל רק בגלל שנתתי לך לנצח" בוא חייך
אני:"כן בטח" אמרתי וחייכתי חיוך מתגרה
בן:"רוצה מרוץ חוזר ואני יוכיח לך?"
אני:"בבקשה" אמרתי והתחרו שוב
הפעם הוא ניצח אותי ניצחון גדול ומוחץ במיוחד. אנשים התחילו להסתכל עלינו במבטים מוזרים אז הפסקנו אם המרוץ. שילמנו על כל הדברים וסחבנו אותם לאוטו.
בן:"רואה?" הוא אמר כשגמרנו להעמיס את הכל הדברים שקנינו על המכונית
אני:"רואה מה?" שאלתי אותו והתיישבתי במושב האחורי של המכונית. בן התיישב לידי מאחורה
בן:"שניצחתי אותך הפעם"
אני:"זה לא היה פייר"
בן:"באמת?"
אני:"כן באמת!" אמרתי לו ודפקתי לו חלש על הבטן עם האגרוף שלי
בן:"אז את מרביצה לי???" הוא אמר ועשה ברצוף מופתע ומוקצן
אני:"ממ... כן!" אמרתי וחייכתי
בן:"את תראי מה זה כן" הוא אמר והתחיל לדגדג אותי. אחרי כמה דקות של צחוק היסטרי שלי בן הפסיק לדגדג אותי והסתכל לי בעיניים
אני:"אמ... אני..." התחלתי לגמגם אבל הוא עצר אותי
בן:"ששש..." הוא אמר ושם את האצבע שלו על שפתי. הוא נישק אותי נשיקה מדהימה, נשיקה שחיכיתי לה הרבה זמן