קצת מהפרק הקודם:
"תודה שחר, אני שמחה שפגשתי אותך אתמול!" אמרתי בהתלהבות, והתרכזתי בכניסה של בית-הספר. נכנסנו ביחד אל הכיתה, והתפצלנו כל אחת ישבה במקומה. הבטתי סביבי וסקרתי פרצופים, מחפשת את... את... עמית ואוריין!
ואכן מצאתי, אך הסיטואציה בה הם היו שרויים לא שימחה אותי במיוחד, הם היו קרובים, קרובים מאוד אפילו, והבחנתי שאוריין לחשה לו משהו אל תוך האוזן...........
החיוך שלפני רגע שרר על פני,נשמט, ובמקומו מילתה את פרצופי הבעה מודאגת, מוטרדת, עצבות לא בטוחה. אלוקים? עוד בקשה קטנה? שהכול יסתדר, פיללתי בליבי שאוריין לא תשפוך את הארס שלה, ועמית ידע את כל מה שהיא מתכננת, וישנא אותי, ולא יהיה לי שום סיכוי איתו, אוי לא, רק לא זה 😢 .
=אשליות של בת איכר=
פרק14:
"בוקר טוב תלמידים" קול המורה נשמע מפתח הכיתה, אוריין ועמית מייד התנתקו ועמית יצא מהכיתה, והלך אל כיתתו, מבלי בכלל להעיף מבט.
במהלך השיעור אוריין זרקה לעברי מספר מבטים זדוניים, הלב שלי כמעט דעך לנוכח המחשבה שמא היא סיפרה לו את כל מעלליה.
חיכיתי כבר שהשיעור יסתיים.
בשעה טובה הצלצול הגואל סוף-סוף הגיע, ואפילו לא הייתי צריכה ללכת אל אוריין, היא הגיעה לבדה.
התלמיד שישב לידי יצא מהכיתה, ונשארנו במקום שלי רק אני והיא, היא דיברה בלחש.
"את הבאת את זה על עצמך, אני בטוחה שברגע זה עמית כבר שונא אותך!" אוריין ישר ירתה בגאווה.
"מה?" התבלבלתי לגמרי, ידעתי היטב למה היא מתכוונת אבל רציתי לשמוע זאת במפורש.
"את מבינה מצוין, בגלל שלא וויתרת לי אתמול על התפקיד, סיפרתי לעמית ש...רגע רגע אני יספור" היא הושיטה את אצבעותיה והתחילה למנות את כל מה שהיא אמרה לו:
"אחד, ששכבת עם תומר בכיתה ט'. שתיים, שכל השכבה יודעת כמה שאת שרמוטה, שלוש, שאת ענייה לגמרי...ומממ..מה עוד זה היה? לא זוכרת...." אוריין חייכה ביהירות, היא ביטאה כל מילה באיטיות, הייתי המומה, לא הצלחתי לעכל.
הרגשתי שהיא מתנהגת כמו ילדה קטנה, מתחילה להשמיץ אותי בעיני עמית, זה משחקי גנון ממש. והטחתי זאת בפניה:
"אוריין מותק שלי, לא מעניין אותי מה אמרת לו, את יכולה לומר לו מה שבא לך, תתבגרי כבר, את בתיכון, כיתה י'ב. לא בגנון. עברנו את המשחקי חרם האלו לא?!" קצת שיקרתי, זה מאוד עניין אותי, אבל הייתי חייבת לשמור על הכבוד שלי.
התרוממתי, חטפתי את התיק שלי, ופשוט הלכתי משם, מותירה אותה עם האצבעות באוויר.
"שחר, בואי" קראתי לה.
"חיכיתי לך! מה היא אמרה לך הנחש הזאת?" שחר מייד התעניינה.
"בחוץ!" הודעתי לה ויצאנו.
הלכנו לאורן מסדרון בית הספר, הבחנתי בעמית, הלב שלי בער, הוא בטח חושב עליי כל כך הרבה דברים לא נכונים, המחשבה אכלה אותי, הוא הביט בי במבט ריק, זה שבר אותי.
"היי,הנה עמית" שחר מיהרה ליידע אותי.
"שמתי לב"
הגענו אל הדשא הקבוע שלנו והתיישבנו בו, ועוד לפני שהספקתי לפצות את פי ולספר לה, תומר הגיע משום-מקום.
"את יודעת מה שאלו אותי הבוקר?" פנה אליי, והתשובה כבר עלתה במוחי, אבל לא יכלתי לשמוע אותו אומר את זה בכלל.
"לא מעניין אותי בכלל" סיננתי לעברי והסתובבתי אל שחר. הוא אחז בכתפי וסובב אותי אליו. "שאלו אותי..."
"לא מעניין אותי אמרתי, " קטעתי אותו, הרגשתי שהוא לא הולך לעזוב אותי אז נעמדתי, ורצתי, שוכחת מהעובדה ששחר נשארה איתו, אבל זה לא עניין אותי, באותו רגע רציתי להתאדות.
הלכתי אל השירותים של בית הספר, נכנסתי לאחד התאים, ישבתי, וחשבתי.
עכשיו בטח עמית שונא אותי, מתעב אותי, נגעל ממני, ובבית ספר הזה, בו הרכילויות עפות כמו הרוח, גם זה יתפשט, ולאט לאט כולם יידעו ויחשבו כך, ולא יהיה לי שום-דבר לעשות נגד כך.
חשבתי ולא יכולתי שלא להרגיש את ליבי דואב, כואב יותר מאי-פעם, תמיד שמרתי על התדמית שלי, להיות בחורה הגונה ומכובדת ועכשיו הכול מתפוצץ רק בגלל גחמה מטופשת של אוריין.
פרצתי בבכי, בכי אילם, קולות הבכי לא נשמעו, אך הדמעות זלגו בלי סוף.
לפתע שמעתי קולות של בנות נכנסות אל תוך השירותים.
"איכס, מסריח פה" אחת מהן רטנה.
"איזה חתיך השי הזה, אני מתעלפת" השנייה מהן אמרה בהתלהבות, לא מתייחסת לדברי הראשונה.
"לא משהו, אני לא אוהבת אותו כל כך, אני מעדיפה את עמיתוש שלי" הראשונה השיבה, מייד נדלקתי והצמדתי את אוזני אל הדלת והאזנתי קשובה.
"כוסעמק נמרח לי השחור" אותה אחת שינתה נושא, הקול היה לי מוכר.
"יש לי מגבון" השנייה נחלצה לעזרתה.
"תביאי לי כפרה" ביקשה הראשונה, ואז הצלחתי לזהות את הקול, זו הייתה אוריין, כן כן אוריין. אוריין אוהבת את עמית-אז מכך נובע כל הרצון שלה. נפל לי האסימון.
"אז מה נסגר עם המחזה אורייני?" השנייה שאלה, והבנתי שצדקתי. זו אוריין.
"לא סיפרתי לך...?" אוריין השיבה לה לאט, הקול שלה נשמע מרוכז במשהו, בטח בניגוב העפרון השחור מעיניה, חשבתי לי.
"טופז הכלבה הזאת לא וויתרה לי, בסוף השופטים בחרו בה, אבל התנקמתי בה טוב טוב, שתדע להבא לא להתעסק איתי" אוריין הפעם דיברה במהירות, הרגשתי בקולה אושר, ושוב דמעות מילאו את עיניי.
"וואלה, מה עשית לה? שפכי שפכי..." השנייה התעניינה.
"נכון זה שבמחזה הוא רומיאו?" אוריין שאלה.
"עמית? החדש?"
"כן" אישרה אוריין.
"נו"
"הקיצור, מסתבר גם טופז הזו דלוקה עליו"
"זה שאת אוהבת? פחחח למה נראה לה הוא בכלל יסתכל עליה" הוסיפה השנייה, וליבי דאב.
"עזבי את זה, עכשיו הוא בכלל לא יפזול לכיוונה, שמעי מה אמרתי לו"
"מה?"
"אמרתי לו שטופז לא כל כך תמימה כמו שהיא נראית, המצאתי שהיא שכבה עם תומר בכיתה ט', ושהיא שרמוטה ידועה פה בשכבה, ושלא לא כדאי לו להתעסק איתה, ההוא היה המום, כמעט לא האמין, אבל אמרתי לו לך אפילו תשאל את תומר"
"אבל זה לא נכון, תומר יכחיש" השנייה לא הבינה.
"אמרתי לתומר שיגיד שזה נכון." אוריין השיבה מרוצה.
"ומה עם זה שהיא שרמוטה ידועה? מסכנה, הילדה נראה לי לא התנשקה בכלל, את עושה ממנה שרמוטה? איך הוא יאמין?" השנייה ביררה שוב.
"אל דאגי, לא בעייה להוציא שם-רע על מישהו, אני כבר ידאג לזה"
"וואלה, את אשכרה מלכה, אני מרחמת על טופז, נכנסת בה חזק, לא רק עמית ישנא אותה, כל השכבה ישנא את הצדיקה תמימה הזו"
"צדיקה תמימה לשעבר! טוב תביאי את העפרון שלך"
"סיימתי, בואי חיימשלי" אחרי מספר שניות של שקט,אוריין קראה לשנייה, ושרתה דממה בשירותים.
איך?
יום מאושר לכולכן
😊
המשךךך... אוףף אני שונאת את האורין הזאת!
שונאת את האוריין הזאתי !
מדהים :]
מדהיםםםם# : ]
עכשיו תגידי שטופז הקליטה אותןןןן 😊 חחחחח\
מווווווווווווווווווווווושלם !!! [:
תמשיכייי !!
אוריין כלבה!!!
מותחחח
תמשיכי מאמייי!
אוהבת. . . .
מור'צי 😊
שרמוווווווטה
טוב זה מעצבן אוותתיי
ייאלה המשך :]
הממשש'ךךךך 3>
סופ"ש מושלם..
יאאאאא איזה זבלל האוריין הזאאאאאאת !
להרווג אוותה ! 😠
מסכננה טופפז : \ , מרחמתת עלייה !
אבבל אני בטוחה שעמית לא יאמיין לכל השקרים ההללו !
בקיצווווור מ ו ש ל ם (:
מחכה להממשך ארוווווווך 😁
-קוראת חדשה-
יפההה ,
תמשיכיי מאמי ?!
מזכיר לי סרט כלשהו.חח
מדהים!
