=אשליות של בת איכר=

המשכווני ?

המששששששששששךך ???

המשךך מהרר

מה עם המשך ?

וואו, קראתי הכו-ל כרגע וזה מדהים!!! אני מתה כבר לקרוא את הפרק הבא... מתי תמשיכי? כל הקטע עם אוריין ועמית די צפוי ובכל זאת אני מתה להמשך...! (בלי להעליב, כן? אבל זה באמת נורא דומה לטלנובלה, אבל אני דווקא מתה על טלנובלות)
בכל אופן סורי על החפירה...
אסתי(:

מדהיייייייייייייים!!!!
המשך מדיידיד
לפ יווו

מור'צי 😊

מדהים , מחכה להמשך 😂

בבקשה בבקשה תמשיכי!!! התמכרתי לסיפור הזה!!! בבקשה?!

למה את לא ממשיכה??...=(

?!?!?! ;\

😊
קודם תודה לכל הקוראות המדהימות!! איזה תגובות!! מתה עליכן .
אני ממש מצטערת שהזנחתי ככה, בקושי היה לי זמן לנשום ככה שלא היה לי מתי לרשום פרק, ובכלל להכנס לאתר. אבל עכשיו אני כותבת ואני יפצה, אני ישתדל לשים פרק ארוך :] אוהבת אתכן יפות !

בנוגע ל- -אסתי-
קודם בובה שמחה שאהבת, ואני מקווה שלמרות שזה נראה לך צפוי, את תופתעי ותאהבי את הסיפור, ופרק חדש? היום!

בקיצור ? =כותבת=
מוריאל3>.

קצת מהפרק הקודם:
אחרי כמה שניות ארוכות הוא פשוט הוציא את הכול, בזעם, בהתפרצות ;
"אני פשוט לא יכול לסבול דקה אחת בבית שלי!" מחה ואז המשיך: "אבא שלי כל היום דבוק לתחת של האמא החורגת הנחשה שלי, אני שונא אותה, נשבע לך, לפעמים אני מרגיש כמו בסרט... עם האמא הרעה והאבא השפוט, זה הורג אותי, איך הוא החליף אותה ... " לפתע שטף מילים התפרצו מהפה שלו , הייתי מודהמת.
"מה? החליף את מי? " זה הצליח לבלבל אותי , אך בו בזמן הייתי סקרנית.
"את ... "

לפתע נשמעו קולות מהמסדרון שקטעו את דיבוריו של עמית, בדיוק ברגע הכי מותח, תוך שנייה הוא נעמד ועזב את הגיטרה. נעמדתי גם אני, התקדמנו לעבר הכניסה של חדר האודישנים וראינו את ליאת. אחת השופטות.
על גבה הונח תיק צד יוקרתי והיא הייתה לבושה בצורה מאוד רשמית, היא אחזה בידה מלא שקיות ונראה היה שקצת קשה לה לסחוב אותם.
"שלום חמודים, מקדימים הא?" היא קרצה, "ליאת מה שלומך?" עמית ענה וחייך אליה, הוא מייד נחלץ לעזרתה ועזר לה לסחוב את הכול, חייכתי אליה, אבל לא הייתי מפוקסת. השיחה עם עמית לא יצאה לי מהראש.
אם לפני שנייה חשבתי שאני בסרט, עכשיו אני בטוחה שאני בטלנובלה.

=אשליות של בת איכר=
פרק 13:
"אח, עמית כמו תמיד ג'נטלמן, טופז? אני ממליצה לך עליו בחום" ליאת צחקה וגרמה לי להסמיק, עמית התנהג כאילו הוא לא שמע אבל ראיתי חיוך מרוח על הפרצוף שלו. "מה הקשר?!" סיננתי לליאת, מקווה שזה ייצא לה מהראש, למרות שלהיות עם עמית היה בעיניי התגשמות חלום.
"אין שום קשר, מה פתאום, אני רק מגיעה ומוצאת את שניכם לבד!" ליאת השיבה בטון ציני וגרמה לי לצחוק.
"הולה הולה" לפתע רוברטה נכנסה לחדר ושחררה מילות שלום בספרדית, בשפה הזו המבטא שלה ממש הורגש. "שלום רוברטה מה שלומך יקירתי?" שאלה אותה ליאת, ואני הלכתי הצידה, ליד השירותים של אותו חדר. שוקעת במחשבות, הסקרנות כמעט הטריפה אותי. נכנסתי אל השירותים ועשיתי במהירות מרובה את צרכיי,ונזכרתי שעוד מעט השופטים יכריזו מי נבחרה לשחק את יוליה, ועוד מעט אוריין תגיע בטוחה שאני מוותרת לה על התפקיד, וכשהיא תגלה שאני לא מוותרת היא תספר לעמית את כל הקלישאות והשקרים שהיא המציאה, הייתה במוחי מערובלת של מחשבות ודאגות, הרגשתי שהראש שלי מתפוצץ!
שטפתי את פניי וניגבתי אותם, זרקתי מבט אחרון למראה והעברתי את אצבעותיי על שערי, ויצאתי, מתפללת שהכול יסתדר, ואיך לא? מתפללת שילהקו אותי לתפקיד יוליה.
יצאתי מהשירותים ונכנסתי אל חדר האודישנים, כולם כבר הגיעו, מיקו, מאיר, אפילו... אוריין! היא דברה עם עמית בצד, רציתי כ"כ שהיא לא תבחין שהגעתי.
"שלום לך טופז!" קידם את פניי בברכה מאיר, והתוכנית שלי השתבשה לה, חייכתי אליו חיוך אילם, אוריין הסתובבה והביטה בי, מבט כועס,הסטתי מבטי ממנה. היא התרוממה.
"טוב, חבר'ה , בואו נעשה את זה קצר, בואו כולם לפה" מאיר קרא לכולם להתרכז במעגל אחד, הלב שלי דהר לו בקצב מטורף.
"אוריין? טופז? מתרגשות?" מיקו שאל אותנו, אני הנהנתי לחוצה לגמרי. "אז ככה..." ליאת פתחה בדבריה. "רגע רגע" אוריין לפתע קטעה אותה, כל המבטים הופנו לאוריין. "לטופז יש משהו להגיד לכם, משהו שיחסוך את כל המעמד הזה!" אוריין הכריזה והרגשתי איך הפנים שלי בוערות, והופכות אדומות, לפתע כל המבטים הופנו אליי, כולם הביטו בי במבטים שואלים, רציתי שהאדמה תפתח ותבלע אותי. "מה טופז? מה יש לך להגיד? זריז" רוברטה הלחיצה אותי, לא היה לי מה לומר, לפתע עלו בי כל הרצונות להשתתף במחזה, ועם הרצונות גם התשובה. "לא, אין לי שום-דבר להגיד" אמרתי מביטה בחיוך מנצח באוריין, מדגישה את המילה: שום-דבר.
"אוקיי," ליאת הסכימה מבולבלת. הפנים של אוריין בערו, ואני חייכתי, זרקתי מבט לעמית, והבחנתי בו, הוא החליף מבטים ביני ולבין אוריין, כלא מבין. חייכתי והבטתי במאיר.
"טוב, חברים, לעניין, היה קשה להחליט, שתיכן באמת באמת מצוינות, אבל אין מה לעשות, חייב לבחור רק אחת, אני רוצה להדגיש שהתייחסנו אך ורק אל הדרך משחק ולא לשום-דבר אחר..." מאיר משך את העניין "בקיצור יוליה במחזה הגדול של הכפר" ומשך... הייתי כל כך לחוצה, ואז הגיע הרגע הגדול: "זו שתשחק לצד עמית היא טופז "
לרגע לא עיכלתי שהוא נקט בשם שלי, אחר כך הבנתי שזה נכון, לפי כל המבטים המברכים שהופנו אליי, גל נפל עליי, אך הפעם לא גל של אכזבה ועצב, גל גדול של שמחה, שניפץ כל רע ומר בחיי, הרגשתי שהכול מושלם, שאוליי זוהי לא רק אשליה של בת איכר, זוהי המציאות, האשליה הגדולה והנערצת שלי התממשה, תוך שנייה חיוך ענק נמרח על פניי, והלב שלי צהל בתזמורות שהתקיימו אך ורק בגופי. צבטתי את עצמי, לוודות שאני לא חולמת, אבל לא, לא חלמתי, זו הייתה התגשמות המציאות המציאותית!
"ברכותיינו טופז" מאיר הוסיף ובירך אותי. מייד ליאת נחלצה לחיבוק אמהי וגדול, ולחשה לי באוזן "לי היה זה ברור מההתחלה" היא החמיאה. "תודה" השבתי לה . "אני כל כך מאושרת" מלמלתי.
כולם ברכו אותי, חוץ מרוברטה, שלא זרקה אפילו מילת-עידוד קטנה, היא הייתה עסוקה בלעודד ולנחם את אוריין, יחד עם עמית, אך זה לא היה אכפת לי, האושר עלה לי עד מעל לראש. לפתע הרגשתי שאני חייבת לגלות אנושיות ואכפתיות, ובין כל העידודים והברכות נגשתי לאוריין, ב'עידוד' ציני: "מצטערת אורייני, אבל רק הטוב ביותר מנצח!" לחשתי בשקט והרגשתי שהיא רותחת מעצבים. "עוד יש לי איתך חשבון פתוח" הודיעה לי, אבל לא היה לי אכפת, עם עמית, אני כבר אסתדר, בינתים, נחייה את הרגע, שמחתי.
אוריין יצאה בריצה מהחדר אנחנו נשארנו לחגוג את המחזה, הרגשתי קצת מיותרת, אבל ליאת דאגה לשפר לי את ההרגשה, אהבתי אותה, היא הייתה אישה מקסימה.
מאיר נשא כמה מילים על המחזה השנה, כמה שהוא חשוב, ושהוא מקווה שהוא ייצא נהדר, הוא הוסיף כמה דברים על הניהול והשחקנים, דיבר על החזרה הראשונה שתערך ביום רביעי,השבוע, ואחרי כמה דיבורים מיקו הפתיע;
"יש לי הפתעה בשבילכם חבר'ה, לכבוד המחזה השנה!" מיקו הכריז ומתוך החבא-יד שלף בקבוק שמפניה, "אתה שובב אתה" רוברטה זרקה לו וכולם צחקו. מיקו פתח את הפקק בגסות וכל הגזים נשפכו על הרצפה, הוא השפריץ מעט על הנוכחים, ומזג לכולם בגביעים יפהייפים לשתות. כולם התנגשו בכוסותיהם עם אחרים וקראו "לחיים", זה היה ממש נחמד.
לבסוף הסתובבתי לעמית, הוא הגיש את כוסו אל שלי וכך עשיתי גם אני, כוסותינו התנגשו. "לחיים" הוא קרא בקולו המצמרר. "לחיים" השבתי כמעט מהופנטת, שתיתי בהנאה, מביטה בעיניו התכולות, הוא הביט בעיניי וחייכתי אליו, בין השלוקים החריפים שלקחתי. ונהנית מטעם השמפניה הממכר. 'אלו החיים הטובים' חשבתי לי.
"טופז, תאכלס, היית מעולה, היה שקוף שתהיי יוליה" עמית החמיא ואני הסמקתי. "תודה רומיאו" גיחכתי. "אנחנו הולכים לבלות הרבה זמן ביחד מעכשיו הא?!" עמית רמז. "יהיה כיף" השבתי בחיוך והוא הוסיף: "יהיה מצוין!"


הלכתי אל ביתי מאושרת, מעט ספקות עמדו לי על הלב, בנוגע לתוכנית הזדונית של אוריין, ועדיין, בנוגע לעמית, מה שהוא סיפר לי לא יצא לי מהראש.
הגעתי הביתה וראיתי את אמי עם הגב אל הדלת, שוטפת כלים בכיור של ה'מטבח' של ביתינו, נכנסתי בשקט, צעדתי לכיוונה, וקפצתי עליה! בחיוך מאושר היא הסתובבה ויידיה היו מלאות סבון, היא הרימה אותם למעלה ופניה נראו מסוקרנות. "טופז תזהרי, אני עם סבון, ולמה את כל כך מאושרת ? אל תגידי לי ש ..." היא הביטה בי, וידעתי שהיא מבינה . השתחררתי מחיבוקה והתהלכתי באושר בחדר בבית, "אמא, תתגאי בבת שלך... -אני יוליה! התקבלתי למחזה! אני יוליה! אני יוליה!" פלטתי בגאווה ובשמחה מרובה, אמא שטפה מהרמהר את ידיה ונגבה אותם, היא חייכה חיוך ענקי. "הו, ילדה יפה שלי, אני שמחה בשבילך, מוכשרת שלי " היא חבקה אותי ולא הפסיקה לומר לי מילות עידוד וברכה, התיישבנו בסלון וסיפרתי לה איך הכריזו על זה, וששתינו שמפניה, ואת כל החגיגה שנעשתה שם היא התרגשה וחייכה. "טופז, אני גאה בך כל כך" אמא החמיאה לי, שמחתי לשמוע מילים כאלו מאמא, בכל זאת, היא הבנאדם היחיד שיש לי בעולם הזה.

לא ספרתי לאמא כל מה שקרה עם אוריין, ומה שקרה עם עמית, את כל היום המסעיר שעבר עליי, לא רציתי להעיק עליה. אהבתי את החיוך שהיה מרוח על שפתיה ללא הרף, ולא רציתי שהוא יימחק.
החלפתי לפיג'מה מחממת, החורף כבר מתחיל לסלול עקבות בטמפרטורה, בעיקר של הלילה, התכסיתי בשמכה דקיקה ונרדמתי, לילה-טוב, כמו תינוקת, מסלקת את כל המחשבות הלא רצויות, קצת שמחה (:

בבוקר קמתי, שטפתי פניי והברשתי את שיניי, קצת חששתי, בנוגע לעמית, האם אוריין כבר קיימה את דבריה? האם היא תקיים? חשבתי גם על שחר, וכמה אני ישמח לספר לה שליהקו אותי ליוליה, אבל בין כל המחשבות זרקתי 2 פירות לתיק וכמה מחברות, לבשתי חולצה ארוכה ירקרקה עם עיטור שחור וחמוד בצד, ומכנס שחור, הסנדלים שלי, ויצאתי לדרך .
בדרך אל בית הספר, שמעתי קול קורא לי. "טופז, חכי לי" הסתובבתי והבחנתי בשחר שהזדעקה, היא התקדמה אליי בצעדים מהירים, חיכיתי לה, "איך היה אתמול? ספרי אני סקרנית!" שחר מייד דרשה כשהגיעה אליי הפנתי מבטי לעבר הדרך והייתי מסתורית "היה... היה בסדר..." מייד הסתובבתי אליה וצרחתי באושר "שחר? התקבלתי!!" לרגע היא הוכתה תדהמה, ואז עיכלה ועטפה אותי לחיבוק חמים, "טופזוש כפרה עלייך, שמחה בשבילך" היא בירכה אותי בכנות וחייכתי אליה, סיפרתי לה כל מה שקרה אתמול, חוץ ממה שהיה עם עמית בהתחלה. את זה בינתים עדיף לשמור לעצמי. צחקקנו יחדיו ושמחנו.
אחרי כמה שניות של שקט מותח,"אבל שחר ... למרות כל האושר... את יודעת ..." הבטתי בה מעט עצובה והרגשתי שהיא מבינה. "בקשר לאוריין?" ביררה ואני הנהנתי, "מאמי שלי, תקווי לטוב, אחרי הכול, את יוליה ולא היא! מגיע לך! חוץ מזה את תהיי עם עמית הרבה זמן, תוכלו להבהיר את כל הבעיות בחזרות,תספרי לו שאת הכול אוריין המציאה" היא הציעה לי ותלתה בי תקוות, אולי באמת אוכל לדבר איתו בין לבין, הרי נפגש הרבה מהיום. "אבל בינתים תשמחי, את יוליה!" היא הוסיפה ותחושת אושר הציפה את כולי.
"תודה שחר, אני שמחה שפגשתי אותך אתמול!" אמרתי בהתלהבות, והתרכזתי בכניסה של בית-הספר. נכנסנו ביחד אל הכיתה, והתפצלנו כל אחת ישבה במקומה. הבטתי סביבי וסקרתי פרצופים, מחפשת את... את... עמית ואוריין!
ואכן מצאתי, אך הסיטואציה בה הם היו שרויים לא שימחה אותי במיוחד, הם היו קרובים, קרובים מאוד אפילו, והבחנתי שאוריין לחשה לו משהו אל תוך האוזן...........
החיוך שלפני רגע שרר על פני,נשמט, ובמקומו מילתה את פרצופי הבעה מודאגת, מוטרדת, עצבות לא בטוחה. אלוקים? עוד בקשה קטנה? שהכול יסתדר, פיללתי בליבי שאוריין לא תשפוך את הארס שלה, ועמית ידע את כל מה שהיא מתכננת, וישנא אותי, ולא יהיה לי שום סיכוי איתו, אוי לא, רק לא זה 😢 .



איך? מקווה שאהבתן!
השתדלתי לעשות אחד ארוך, הפרק הזה היה מלא בתיאורים אז זה היה קצת מסובך לכתוב אותו, מקווה שהבנתן טוב.
אוהבת מלא3>
ומבטיחה לא להזניח שוב, מוריאל (:
😊

מהממםם :]

פשוט מדהים!! [ :
ובאמת הזנחת אונתו =\
ייאלה עוד המשך :]

מהמם... המשך מהרר אני במתח...