אתן כל כך מקסימות, באמת תודה תודה תודה (:
ואני כבר ישים המשך, סורי שהזנחתי =\
אוהבת אתכן הכי שיש 😁
=אשליות של בת איכר=
פרק12:
"אז מה... טופז... כניראה ששכבנו בכיתה ט'... איזה כיף לי הא?" אמר בציניות, צוחק. החיוך שלי נמחק, והלב שלי פשוט קפץ לתחתונים .
"מההההה? אוריין סיפרה לך?" התרוממתי מהדשא, ושאלתי אותו בתדהמה גמורה.
הרגשה כל כך מדכאת ומתסכלת נפלה עליי פתאום.
הרגשתי שאני נוחתת היישר אל ידי השטן. אל ידי אוריין.
הרגשתי כל כך חסרת אונים. לא עיכלתי איך היא יכולה כל כך מרשעת ונוכלת.
ומכאן ואילך, החיים שלי הסתבכו.
"בטח" צחק לעצמו.
"מה אחי, שכבת עם זאתי?" שי שאל את תומר והביט בי בזלזול.
"כן מה רע, כוסית לא..." גיחך לעצמו תומר, והפיוזים שלי עלו.
"לא שי, הוא לא שכב איתי" הבהרתי את העניין לשי. שחר בינתים התרוממה גם היא.
"תקשיב טוב טוב תומר, אל תתחיל לפרסם אשליות של עצמך, זה לא קרה ולא ייקרה. ותמסור לאוריין שהיא יכולה לקפוץ" אמרתי לתומר בכעס מרובה ומשכתי אחריי את שחר. הספקתי לשמוע את שי צוחק על תומר והייתי מרוצה מעצמי.
"וואי, הרגשתי כמו בטלנובלה, איך הכול מסתבך" צחקה שחר.
אבל לא היה בי שום סנטימנטים של צחוק, רק עצב אכזבה וחוסר אונים. ולא יכולתי לחדול מלחשוב על כמות הארס שיש באוריין. הלכתי עם שחר והשפלתי מבטי.
"די, טופז, אל תתייחסי, יהיה בסדר" היא ניסתה לנחם אותי.
"איך יהיה בסדר במצב כזה? איך?!?"
הגענו אל הכיתה, ובדיוק הצלצול צילצל, מסמן את ההתחלה של השיעור הבא. התיישבנו אני ושחר כל אחת במקומה. היא חייכה אליי ואני זרקתי לה מבט עצוב.
המנהל נכנס לפתע אל הכיתה.
"שלום תלמידים" בירך אותנו. "שלום המנהל" ענו כולם פה אחד.
אחרי כמה מאחרים המנהל פתח בדבריו, שנשמעו כמו דקלום מתוך נאום:"בוגרים יקרים שלנו, לקראת החודש הבא אנחנו נצא לטיול מאורגן, אנחנו נטוס לצרפת, ללמוד אודות הצרפתים, תכירו את מגדל אייפל, ואת כל המקומום הבולטים והיפים בצרפת..." המנהל ניסה להמשיך בדבריו אך התלמידים שכבר השמיעו קריאות שמחה לא אפשרו לו.
"שקט תלמידים!, אפשר פשוט לבטל את העניין אם זה כ"כ מתסיס אתכם" הוא הזהיר וחייך חיוך ערמומי. כולם השתתקו.
"ככה אני אוהב אתכם" חייך לעצמו, והמשיך: "אנחנו נטוס לצרפת, זה יהיה טיול של בית הספר לכל השכבה, יצטרף אלינו עוד שכבת י'ב של בית הספר אחר באזור, פרטים תקבלו בהמשך, בינתים תודיעו להורים ותכינו את עצמיכם" המנהל המשיך בנאומו וחייך בגאווה.
"אני צריכה לקנות בגדים!!"
"צרפת,אני לא מאמין"
"לכמה זמן?"
"איזה כיף"
"הצרפתיות כוסיות אחת אחת"
"אחו שילינג"
נשמעו אינספור קריאות שמחה מכל עבר הכיתה.
אמא מייד עלתה לי לראש, היא בטח כל כך תתרגש, חשבתי על העניין. צרפת, פאקינג צרפת, בחיים לא יצאתי מגבולות המדינה, והפעם, הפעם זה יהיה...חשבתי על המילים של המנהל "...לכל השכבה..." והלב שלי רעד מהתרגשות, זה אומר שגם עמית יהיה, כן כן, גם עמית יהיה. אני הולכת לבלות עם עמית בצרפת.
הלב שלי צהל משמחה, המנהל הודיע כמה דברים, ויצא מהכיתה, מותיר אותי ואת הכיתה כולה, תוססים ומרוגשים.
"ביי שחר" נפרדתי ממנה ונכנסתי לכיוון הבית שלי. גיליתי גם היום שהיא גרה בכיוון שלי. והיא כל כך נחמדה. שמחתי שמצאתי לי חברה חדשה, וטובה כמו שחר(:
נכנסתי אל הבית והוא היה ריק. רציתי לספר לאמא שלי על היום הסוער שעבר עליי. אבל היא לא נמצאת,היא בעבודה...|:
בקלילות חטפתי גבינה צהובה מהמקרר ופיסת לחם, ואכלתי, משביעה את רעבוני.
ישבתי על הספה של ביתי ופשוט חשבתי, הרהרתי.
הבנתי שאפילו לא חשבתי על העניין. אני לא יודעת מה לעשות בקשר למחזה.
לפנות את השטח של ההצגה לאוריין? או לעשות את מה שאני באמת אוהבת, אך בו בזמן לאבד את האהוב שלי?
הייתי מבולבלת. אבל לא יכולתי להרשות לעצמי לוותר על המחזה. ועוד בשביל אוריין. לא לא, אני לא יוותר על המחזה. ובנוגע לעמית? הלוואי שהכול יסתדר, כי לבעיה הזו... לא היה לי פתרון.
כשהגיעה השעה 4, נכנסתי להתקלח בזריזות, לבשתי גופייה צמודה לבנה ומכנסיים שחורים עד הברך, את הסנדלים הקבועות שלי, ופיזרתי את השיער וסידרתי אותו לצד. כשסיימתי לסדר, סגרתי את הבית והתחלתי להתקדם לכיוון החדר אודישנים.
נכנסתי אל תוך הבניין. שיערתי שהשעה כבר 5. נכנסתי במהירות אל תוך החדר אודישנים והבטתי סביבי.
לא היה שם אף אחד, חוץ מקול נגינה דקיק של גיטרה... המשכתי להכנס והקול הלך וגבר, נכנסתי עמוק אל תוך החדר ובצד בצד, ישב ע-מ-י-ת, מחזיק בגיטרה.. ושר.. הלכתי לאט ובשקט ושמעתי אותו שר.. הוא שר כל כך יפה, שיר ישן, אך ממכר...
תראי זה אני בוכה, אל תלכי
כי לא נשאר דבר
רוצה שתדעי מה שאת בשבילי
תני עוד מבט אחד
עוד עמדתי מאחוריו, והוא לא הבחין בי, האזנתי לקולו העדין והרך, ואז כשהגיע הבית השני, פשוט המשכתי איתו...
טוב לך בלעדי
אני רוצה יותר מדי שתוותרי בשבילי.
אבל זה ישתלם, אני לא אעלם
כשתצטרכי אותי אז בואי נדבר,
נעצור ונתקרב, אז שוב נבין הכל.
בהתחלה כשהצטרפתי לשירה שלו, הוא הסתובב והיה בהלם מוחלט... אחר כך הוא פשוט שר איתי... זה היה כל כך מקסים, התקרבתי והתיישבתי על ידו.
מחכה שתגלי שנשארתי רק אני
עומד וצועק בקול.
כשהסתיים הבית הזה, הוא הפסיק לנגן, וחייך. "מה את עושה פה כל כך מוקדם?" פתח בדו-שיח.
"קצת התבלבלו לי הזמנים, חשבתי שכבר 5..." צחקתי לעצמי, "מה אתה עושה פה כל כך מוקדם?" שאלתי מסוקרנת.
"סתם... אוהב להעביר פה ת'זמן" צחק.חושף טור שיניים לבנות ובוהקות. הוא המיס אותי, היופי שלו הפנט אותי ולא יכולתי להסיר את המבט מעיניו החודרות.
"אוקיי." אמרתי לא כל כך בטוחה שהוא ענה לי את האמת, האמת שהיה בקולו טון טיפה מוזר.
"עדיף לי כאן.... מאשר בבית" שיתף אותי. עזב את הגיטרה והניח אותה בצד.
"למה?" הסתקרנתי, הוא לא מהילדי שמנת? עם המשרתות וחיי הפאר? הייתי מבולבלת.
"זה ממש ממש מסובך." אמר וגיחך לעצמו.
"אני יצליח להבין" דירבנתי אותו לספר לי.
"אמרו לך פעם שאת יפה...?" שינה נושא, וגרם לי להסמיק, הוא שלח את ידו וליטף את הלחי שלי, היד שלו הייתה כל כך נעימה.
"די נו, תספר לי" התעקשתי.
אחרי כמה שניות ארוכות הוא פשוט הוציא את הכול, בזעם, בהתפרצות ;
"אני פשוט לא יכול לסבול דקה אחת בבית שלי!" מחה ואז המשיך: "אבא שלי כל היום דבוק לתחת של האמא החורגת הנחשה שלי, אני שונא אותה, נשבע לך, לפעמים אני מרגיש כמו בסרט... עם האמא הרעה והאבא השפוט, זה הורג אותי, איך הוא החליף אותה ... " לפתע שטף מילים התפרצו מהפה שלו , הייתי מודהמת.
"מה? החליף את מי? " זה הצליח לבלבל אותי , אך בו בזמן הייתי סקרנית.
"את ... "
לפתע נשמעו קולות מהמסדרון שקטעו את דיבוריו של עמית, בדיוק ברגע הכי מותח, תוך שנייה הוא נעמד ועזב את הגיטרה. נעמדתי גם אני, התקדמנו לעבר הכניסה של חדר האודישנים וראינו את ליאת. אחת השופטות.
על גבה הונח תיק צד יוקרתי והיא הייתה לבושה בצורה מאוד רשמית, היא אחזה בידה מלא שקיות ונראה היה שקצת קשה לה לסחוב אותם.
"שלום חמודים, מקדימים הא?" היא קרצה, "ליאת מה שלומך?" עמית ענה וחייך אליה, הוא מייד נחלץ לעזרתה ועזר לה לסחוב את הכול, חייכתי אליה, אבל לא הייתי מפוקסת. השיחה עם עמית לא יצאה לי מהראש.
אם לפני שנייה חשבתי שאני בסרט, עכשיו אני בטוחה שאני בטלנובלה.
טוב, פרק קצת מסעיר חחח.
אני לא כל כך יודעת אם אתן אוהבות שהעלילה מסתבכת והכול כזה סוער, אם כן אז תגידו לי, ואם לא אני יכולה לשנות 😉
אוהבת אתכן מלא מלא מלא 3>
מוריאל.
יאייי, אהבתי את הפרק (:
את פשוט כותבת מ-ד-ה-י-ם !!!
QUOTE (-נויה- @ 31/01/2008) יאייי, אהבתי את הפרק (:
את פשוט כותבת מ-ד-ה-י-ם !!!
😊
QUOTE (שלומיתי144 @ 31/01/2008) מהממם !
תמשיכי כך !!!
QUOTE (-נויה- @ 31/01/2008) יאייי, אהבתי את הפרק (:
את פשוט כותבת מ-ד-ה-י-ם !!!
😛
מדהים :]
אין צורך שתשני כלום 😊
מחכה להמשך
את כותבתתתתתת מושששלםםם !!!!!!
אוףףףףף שתגיד לו מה אורין רוצה לעשותתתתתתתת !!!
חח נכנסתי לזה 😉
תמשיכי מאמי 3>
ממש אהבתי : ]
מחכה להמממשך ...
אתר האהבה הישראלי