=אשליות של בת איכר=

ליגה (: המשך .

המממשךך ?

מה עם המשךךךךךךך ?
את שכחת אוותנו הא ?
מחככה להמששך (:

איזה כיף שני פרקים חדשים שקראתי עכשיו!😊 אחרי שבועיים בפנימייה הכתיבה שלך מנחמת לגמרי...
😊 הציפייה הייתה שווה...
אממ... המשך?! 😊

השלמתי (: אהבתי ביותר, מדהים 🙄

המששך ?

תודה נסיכות מקסימות שלי3>
אני מזה מצטערת שלא שמתי המשך כ"כ הרבה זמן, אבל המחשב שלי היה בתיקון.......
אבל אני מפצה עכשיו בפרק מגניב, אני ממש אהבתי אותו !

קצת מהפרק הקודם:
"אל דאגי, לא בעייה להוציא שם-רע על מישהו, אני כבר ידאג לזה"
"וואלה, את אשכרה מלכה, אני מרחמת על טופז, נכנסת בה חזק, לא רק עמית ישנא אותה, כל השכבה ישנא את הצדיקה תמימה הזו"
"צדיקה תמימה לשעבר! טוב תביאי את העפרון שלך"

"סיימתי, בואי חיימשלי" אחרי מספר שניות של שקט,אוריין קראה לשנייה, ושרתה דממה בשירותים.

=אשליות של בת איכר=
פרק 19:

הלב שלי האיץ פעימות, הרגשתי איך אני נרטבת מבפנים... איך הדמעות זולגות ומרטיבות את כל דפנות ליבי, הפנים שלי כבר היו ספוגות במיים.
הפנתי את ראשי ומשכתי חתיכת נייר מהגליל שהיה תלוי על הקיר, ופשוט ניגבתי את הדמעות בחוזקה, הרגשתי איך העור שלי נשרט ממגע הנייר הקשיח, אבל לא היה אכפת לי.

יצאתי מחוץ לתא השירותים וזרקתי מבט מתעב למראה, בפעם הראשונה בחיים שלי התחשק לי למות, לא לחיות אפילו לא בשביל אמא שלי. אמא שלי...המחשבה שתמיד חיזקה לי, הפעם לא הצליחה לספק לי ולו מעט כוח.
שטפתי ידיי ותלשתי נייר נוסף מהגליל הגדול, הבטתי בפח, וראיתי את המגבון שאוריין ניגבה בו את פניה, עם מעט כתמים שחורים, התחלתי לדמיין איך הפנים שנוגבו במגבון, עוד ילוטפו ע"י עמית.. וההרגשה החליאה אותי.
אבל לא יכולתי להכנע, לא יכולתי להרים ידיים.
אני לא אחת כזאת, אני לוחמת, אני אאבק, אני יחזיק מעמד, והכול על מנת שעמית יאמין בי, כי כבר לא חשוב לי שיאהב אותי, או להיות איתו ביחד.
חשוב רק לשנות את ההבעה שהוא תלה בי בבוקר, ההבעה הריקה והחסרת-משמעות הזו, המזלזלת, המכאיבה כל כך.
יצאתי מהשירותים וכל מסדרונות בית הספר היו ריקים, בטח כולם בשיעור מחשבה רצה במוחי והתחלתי לצעוד, יצאתי מהשער של בית הספר, לבינתיים, היה חשוב לי להעלם.

הלכתי והלכתי, לאן שהרגליים יוליכו אותי... מרחוק כבר ראיתי את בית הקברות של הכפר, ודמעות מלאו שוב את עיניי.


סגרתי אחריי את השער של בית הקברות, שוב הלכתי, לעבר החורשות של הכפר.
התיישבתי על אחד הסלעים הנידחים ופשוט חשבתי, מה קורה פה בעצם? מה קרה לי בחיים? באיזה שלב נעלמה השלווה השגרתית שנחה לי על הלב, ואותה החליפה הרגשה של עצב מהול בכאב אינסופי?
נזכרתי בדברים שהחליפו ביניהן אוריין וחברתה;
"ומה עם זה שהיא שרמוטה ידועה? מסכנה, הילדה נראה לי לא התנשקה בכלל, את עושה ממנה שרמוטה? איך הוא יאמין?"
"אל דאגי, לא בעייה להוציא שם-רע על מישהו, אני כבר ידאג לזה"
"וואלה, את אשכרה מלכה, אני מרחמת על טופז, נכנסת בה חזק, לא רק עמית ישנא אותה, כל השכבה ישנא את הצדיקה תמימה הזו"
"צדיקה תמימה לשעבר! טוב תביאי את העפרון שלך"

ומחר? מה ייהיה בבית הספר? מה ייקרה שאכנס לכיתה? איזו קבלת-פנים תקבל אותי?
אף פעם לא הייתי במצב הזה, תמיד דאגתי לשמור על פרופיל נמוך, על כבוד-עצמי, ועל שקט נפשי, סוג של ביישנות נראית לעיין.
אבל עכשיו מה ייקרה? מה יהיה עליי? ועמית? מה הוא יעשה לי? מה הוא יחשוב עליי? הוא יהיה מסוגל להסתכל עליי בכלל?

מיליון שאלות הסתובבו ונחבטו אחת בשנייה במוחי, התחשק לי לטבול במיים קרים ולהסיר את כל המחשבות הארורות האלו, אבל הן, לא הראו סימן שהן מתכוונות לעזוב, אפילו לא כשדפקתי את ראשי בסלע כמו מטורללת.
"הלו? מה את פסיכית? מה את עושה?" קול נשמע מאחוריי, אחזתי בראשי, המכה עוד הורגשה על מצחי, הסתובבתי לאחור.
בחור כבן 20, לבוש בגופיית עבודה, ומכנסיי דגמ"ח רטוב כולו מזיעה, ניצב למולי, מביט בי במבט לא מבין, הוא מייד חייך, כמזהה אותי, לא הבנתי מדוע.
לפתע דמויות החלו לרוץ במוחי כמו סרט-ישן, ונעצרתי על דמות אחת, נזכרתי, כן כן, זה הוא, יוסי... הברמן מהנשף בבית הספר.
"יוסי?" שאלתי מנסה לזהות.
"אוקיי נשמה את מוכרת לי, תזכירי לי מאיפה?" הוא צמצם את עיניו, מבט משחזר.
גיחכתי מעט לעצמי, "פועל ביום? ברמן בלילה? אתה ממש רב-מעש!" התלוצצתי.
"שנייה שנייה אני נזכר..."
"אה, הבובה היפייפיה שהתמסטלה לה בנשף, ואח"כ עוד הייתי צריך להגיש לה קפה" הוא זיהה, ונתקף צחוק הוא החל להתפקע מצחוק, נזכרתי גם אני וצחקתי גם.
"אז מה קורה? אני רואה עוד לא התגברת על התסכול מאותו ערב?" שאל, וגרם לי להזכר שלפני כמה שניות הוא ראה אותי חובטת את ראשי בסלע, הסמקתי מעט.
"הלוואי שזה היה רק התסכול הזה..." גיחכתי לעצמי. "יש עוד הרבה" הוספתי.
"אני בטוח, אם זה גרם לך לדפוק ת'ראש בסלע" הוא צחק לעצמו, עליי.
הוא הוציא מכיסו בקבוק מיים והחל לוגם ממנו אט-אט... הבטתי בו, בוחנת כל איבר בגופו, הבחור אתלטי וחסון, וגם נראה לא רע...
"אז ספרי לי, מה איתך...?" קול קרע את חוט מחשבותיי. הבטתי בו. "מה?" שאלתי לא מבינה.
"תגידי, את שיכורה גם בלי לשתות?!" גיחך לעצמו.
"טוב אתה מוכן לא לשמוח על העצב שלי?!" דרשתי בציניות, והוא שוב צחק לעצמו.
"יש רגע בחיים שלך שאתה לא צוחק?" שאלתי שאלה נוספת.
כנראה שהייתי הליצן שלו, כי הוא לא הפסיק לצחוק. חשבתי לי.
"אני מבינה שלא!" קבעתי בישירות, והפעם, גם אני הצטרפתי לצחוקו. הפסקתי לצחוק, אבל יוסי עוד היה בשיא הצחוק המתגלגל שלו.

משכתי את בקבוק המיים שלו מידיו ושפכתי מעט על פניו.
"תנחת מותק!" ניסיתי לעצור את צחוקו המתגלגל בעזרת השפרצת המיים עליו.
"יואוווווו?" הוא היה המום, הוציא גלון-מיים, שלא הבנתי מאיפה שלף אותו, פתח את הפקק שלו והרים את הבקבוק.
"לא, אתה לא הולך..."

וכנראה שנקם בי....כי הרגשתי גל מיים אדיר נוחת על כולי.
הבן-אדם לא שפוי, כל כולי נרטבתי.
"אתה לא נורמאלי!" הטחתי בו.
"את התחלת!"

והוא שוב צחק.

הוא לא שפוי, אבל הוא לפחות גרם לי לשכוח לזמן-מה את הצרות שנעמדו על ליבי, ואפילו להחליף אותם במספר דקות שמחות, חשבתי לי, והפעם הלב שלי חייך.





איך יצא? מקווה שאהבתן, המשך מחר בע"ה [:
מוריאל 3>

כל כך יפה!!!

תמשיכיי 😊

מדהיםםםםםםםםםםםםם
המשך מידידיייייייייי

מור'צי 😊

מממדהייייייייייים.

יפה מאוווד((:

מדהיםם, יש לך כתיבה כלכך מרגשת..
המשך? 😊

ווווואי מהמם !
תמשיכי

ממדדההייםם!!1
תמשיכי :]
אבל תיראי אמי.. את רשמת פרק 19 ואנחנו רק בפרק 15 =S

^ כנראה התבלבלה במספרים ..
מדהיים :]