=אשליות של בת איכר=

כ"כ מדהים.

תודה על התגובות יפות שלי(: הנה המשך! 😉

=אשליות של בת איכר=
פרק9:


"את...גרה פה?" ליאת שלא הקשיבה כלל לדבריי, התעניינה בחוסר הבנה, מביטה בביתי הדל.
"כן..." השפלתי את ראשי, וכבר יכולתי לדמיין אותה חוזרת בה מהצעתה....
"אוקיי..." מלמלה.
"טוב אני יזוז, מתי האודישן?" שיניתי נושא, ובליבי התפללתי שהיא תשכח, שזה פשוט יפרח מראשה.
תוך כדי פתחתי את דלת הרכב וסגרתי אותה, נעמדתי על יד החלון.
"יום ראשון, 5 בצהריים." הודיעה, ותוך שנייה התניעה, הרכב שלה הסתלק במהירות, מותיר מאחוריו שביל אבק פרוע.
התהלכתי ברשלות לעבר ביתי, פתחתי את הדלת והבטתי באמא יושבת ומחייכת מאוזן לאוזן.
"טופזי!" קראה לי בשנייה שקלטה אותי.
"לא התאפקתי, רציתי לשמוע איך הלך לך" תירצה את הישארותה ערה עד עכשיו, וקמה לעברי.
ואני שעוד לא הספקתי להכנס לבית, צעדתי והתיישבתי על הספה הקטנה והדלה של ביתי.
"שפכי, שפכי" דרשה, והתיישבה בכיסא, לידי.
צחקתי, "אחח אמא, את לא משתנה!" הקנטתי אותה. מתחתי ידיי על שיערי ואספתי אותו לקוקו גבוה.
"אוקיי אמא... אז ככה" פתחתי ועיניי מייד התעצבו.
"זה התחיל גרוע כל כך..........." סיפרתי לה הכול, מבלי להחסיר שום פרט.
היא הקשיבה בהבנה, מפזרת מידי פעם חיוכים, מידי פעם מלטפת את ידי ברוך.
"לא נורא, העיקר שבסוף, כמו כל סיפור אהבה, היית קצת עם אהובך החדש" עודדה אותי מעט. "אחחח, טופזי שלי מאוהבת!" נאנחה מחויכת.
"אמא!" ביקשתי, ושתינו צחקנו.
"רגע, עמית מה?" התעניינה לשם משפחתו, שמא היא מכירה אותו, ואת משפחתו.
"לא יודעת..." אמרתי מרימה גבותיי, והיא חיקתה אותי, מרימה את גבותיה כמוני. צחקתי.
"הא ואמא היום גם..." הוספתי והתחלתי לספר לך מה שקרה עם ליאת. היא הקשיבה והשפילה מדי פעם מבטה. שנאתי את ההרגשה שגרמתי לה.
"טופז את באמת רוצה להשתתף במחזה הזה? חבל שתפגעי מהם סתם..." אמרה אכולת ספקות.
"אמא אני מאוד רוצה! ואם אני לא יתקבל, אז אני פשוט יבליג וינסה לשכוח מזה לגמרי..." אמרתי והתחלתי להרהר על איך אגיב אם שוב, אתאכזב. התעצבתי.


השבת עברה בנעימים עם אמא. יום ראשון הגיע ואחרי בית הספר- הגעתי לבית ומייד נכנסתי להתקלח.
הסתבנתי וחפפתי את ראשי, מהרהרת. ומלאי התקוות והציפיות מתמלא, שוב, אשליות, שליבי משתוקק שיתממשו.

הגעתי אל חדר האודישנים לבושה במכנסי ג'ינס עד הברכיים משופשים, יחסית אופנתיים, וחולצה ארוכה חומה, הסנדלים הקבועות.
פתחתי את הדלת ולנוכח עיניי נתגלו צוות השופטים, עמית שנראה יפה מתמיד ושלישיית נערות כבגילי, שנראות מוכרות, ביניהן נמצאת גם אוריין היפייפיה, 2 מהבנות הכרתי-מבית הספר. הבנתי שגם הן נבחנות על התפקיד יוליה.
כולם הביטו בי בוחנים, והרגשתי שהאדמה לרגליי עומדת לפול. צעדתי באיטיות, מנסה לשמור על פרופיל נמוך, למשוך כמה שפחות תשומת לב.
שמתי לב שאוריין התלחששה עם אחת הבנות, הרגשתי שזה היה עליי.
"טוב אנחנו לא נחכה לטל, אנחנו נתחיל" רוברטה במבטאה הקבוע קבעה, התפנתה מסידוריה ונעמדה. הבנתי שאמורה להגיע ילדה נוספת ששמה טל.
השופטים המשיכו לשבת, מתייעצים ומדברים ביניהם.
"כיוון שהמחזה הוא בעצם רומנטי, אנחנו נצטרך שבין שני השחקנים הראשיים, עמית-והנבחרת, תהיה כימיה מושלמת ועבודת זוג פרקטית וטובה, על זה אנחנו בעצם נעבוד הפעם"
תבעה וסימנה בידה משהו אלינו, הבנו שאנחנו צריכות לעבור לבמה.
לפתע נכנסה טל, וזיהיתי שזוהי טל- מבית הספר.
"סליחה שאיחרתי" התנצלה ומיהרה למקומות הבנות, היא נעמדה על ידי שומרת על מרחק, בזלזול וסלידה. זה פגע בי.
הבטתי על עמית, ותפסתי אותו מביט בי גם, הוא קרץ לי ואני חייכתי משפילה ראשי.
"קחו" הבחנתי בליאת שעברה בין הבנות מחלקת דפים קטנים. "טופז אני שמחה שבאת" זרקה לעברי וחזרה למקום מושבה.
עיינתי בדף, זו הייתה אותה סצנה שנבחנתי עליה בהתחלה, רק שהפעם, היא התחילה משתי משפטים, ואז הנשיקה, הבנתי שהפעם לצורך הכימיה בין השחקנית לעמית, דרושה נשיקה, מקצועית, פחדתי שהלב שלי ישתולל ואני ירעד, כי לצד עמית, אני חסרת שליטה מוחלטת.
"אוריין זינגור" מיקו קרא מתוך הדף וסימן לשאר הבנות לפנות את הבמה, אוריין הנבחנת הראשונה. עמית ואוריין נעמדו על הבמה, והרגשתי שלראות אותם ביחד, ישבור לי את הלב לרסיסים, אז פשוט לא הסתכלתי.
"טופז..." לחשה לי רוברטה, הופתעתי ומייד קמתי בצעדים איטיים, תוך כדי שמעתי את מילות האהבה שמחליפים ביניהם עמית ואוריין, הלב שלי נחצה לשניים.
"כן" מלמלתי. "את פה על תנאי, תעשי את כל המאמצים הדרושים כדי שנדע שלא סתם קראנו לך לפה לשלב השני" דרשה כועסת וסימנה לי בידה לחזור.
חזרתי, והבטחון העצמי שלי נחת. התיישבתי על יד טל "מה את בכלל עושה כאן?" לחשה ואני לא התרכזתי בה, הבטתי בנשיקה הסוערת שהתנהלה בין עמית לאוריין,הם טרפו אחד את השני, מבלי להתחשב בכך שזהו סך הכול אודישן.
הרגשתי שמישהו צריך לעצור אותם, הרגשתי שזה לא אודישן, שהם עושים את זה מהלב, וכמעט ונשברתי.
"טופז? מה את מרחפת? תעני" דרשה טל, והגביהה את קולה.
"ששש" הרשיתי לעצמי להתחצף אליה מעט ולהשתיק את קולה הצפצפני.
חייכתי חיוך מוסתר וערמומי ושבתי להביט בנשיקה, החיוך שלי נשמט מפניי.
"טוב, קאאאאאט! זה כולה אודישן" מאיר שהרגשתי שהיה מעט נבוך הזכיר.
השופטים חייכו, ונראו מרוצים, הלב שלי דאב.
עמית ואוריין נפרדו אחד מהשני והליפסטיק של אוריין נותר מרוח על שפתיו של עמית.
כל הציפיות שלי לגביו, אבדו.
לפתע הרגשתי שאני צריכה להשלים עם העובדה, שאנחנו אף-פעם לא נהיה ביחד, אנחנו כמו אש ומיים.
זרקתי מבטים לכל הנוכחים בחדר האודישן והרגשתי לא שייכת, כולם לבשו מותגים ובגדי יוקרה, התאפרו בעדינות. ונראו מכובדים, ורק אני בבגדים זולים ובלים. מתי כל זה ייגמר? מתי הסיוט הזה שנקרא החיים שלי יעבור? מתי יהיו לי חיים נורמלים ורגילים.. כמו... כולם !?
אפילו פחדתי שיגיע הרגע של האודישן שלי, פחדתי להתנשק עם עמית. רציתי להסתלק משם. הבטתי בהם מחויכים, ואני כמעט דמעתי.
"בא לך לענות?" טל כמעט צרחה לי באוזן.
"נו מה? עזבי אותי" השבתי והשפלתי מבטי, לא רציתי שהדמעות יפרצו כמו ים סוער אל פניי...

יפה 😊

המשך

מקסים 🙄

מהממם

דחוף המשך!!

QUOTE (בעילום-שם @ 17/01/2008) דחוף המשך!!
😊

יפה ( =

מווווושלם !!
תמשיכי

מהממם!

מדהים :]
תמשיכי

אני חולה על הסיפור הזה! (:
המשך!

QUOTE (mayafi16 @ 18/01/2008) אני חולה על הסיפור הזה! (:
המשך!
..

מדהיםם [:
מתיי המשךך ???

המשך מדיידידייד
פשוט מקסייייייייייים!!!!
לפ יווווווווווו

מור'צי 😊