=אשליות של בת איכר=

תודה על התגובות(:
אוהבת אתכן, ושמחה שאהבתן!
המשך:

=אשליות של בת איכר=
פרק8:


"מה זאת אומרת להקיא?" שאל מבולבל, הוא עיקם את גבותיו-מסמל את ההפתעה הלא נעימה שנחתה עליו, יכולתי לקרוא את הרגשתו -מה זאתי נפלה עליי עכשיו!?-
שנאתי את עצמי באותו רגע, הרגשתי מטופשת כל כך, הרגשתי שהכול, וכולם תיאמו ביניהם להרוס לי את הערב, את המצב רוח, ואת הסיכוי הזעיר לקצה חוט של קשר עם עמית.
הבטתי בו בייאוש, ופשוט רציתי שהאדמה תיפתח ותבלע אותי, התחושה המגעילה המשיכה ונתנה את כל הסימנים שהקיבה שלי עומדת להתפוצץ על עמית, לא ידעתי מה לעשות.
בלעתי רוק בכבדות, מנסה לשמור את התערובת בפנים.
"את בסדר?" עמית שאל למצבי והמבט שלו היפנט אותי.
"נראה לי" השבתי והחזקתי בראשי המסתובב, הרגשתי מתוסכלת לגמרי, הצטערתי שהגעתי למסיבה הזאת.
"עוד שנייה והיית עפה, שמעי מותק את צריכה דחוף קפה חזק ולנוח" קבע כמומחה יוסי.
"כן תארגן לה משהו" ביקש עמית, והלב שלי רעד מההתרגשות, יכול להיות שעמית דואג לי?
"לא, לא, אני ילך הביתה..." ביטלתי בשנייה, ונעמדתי על רגליי, ניסיתי לצעוד אבל רגליי התעקלו והסתבכו אחת בשנייה.
"לא נראה לי שתוכלי.. בואי, בואי" עמית צחק, אחז בי, ומשך אותי שוב אליו, המגע שלו העביר בי צמרמורות מטורפות, הרגשתי שכל שערותיי סומרות.
"ט.ו..ב" מלמלתי ויוסי הגיש קפה שחור. "קח אותה לספה הזאת שמה" יוסי הציע, והצביע לעבר מושב של ספות.
"לא נו, אני הולכת..." החלטתי וניסיתי לצעוד, אך עמית לא הניח לי, הוא נטל בידיו את הקפה והשעין זרועותיי על כתפו "שש..בואי איתי..." הרגיע, והוביל אותי, דרך כל הרוקדים והמשתגעים במסיבה, עמית החליט לצאת, אל מחוץ לאולם.
התיישבנו בחוץ על המדרכה הקרירה. והכוס קפה שולח אדים חמימים. "תשתי..." הציע והגיש לי את הכוס, התכוונתי לקחת את הכוס מידיו אך הוא לא שחרר וקירב את הכוס אליי, משקה אותי ברומנטיות, לגמתי מהכוס בעדינות, מביטה בעיניו, ומנסה להרגיע את ראשי.
"סליחה ש..נפלתי עליך ככה, אתה לא חייב להיות פה..." הצטערתי והשפלתי מבטי, "אני לא חייב אבל אני רוצה" הציב עובדה בפניי, וחייך, חייכתי בחזרה והבטתי בו מספר שניות "תשתי..." שבר את השתיקה והגיש לי שוב את הקפה, הוא העביר ידו בשערי בזמן שלגמתי מהכוס, הרגשתי בחלום.
"אתה.. יכול לחזור אם אתה רוצה..." הודעתי לו, מפחדת שמא הוא לא רוצה להיות פה. "את כל כך רוצה שאני ילך?" נעלב, "לא, מה פתאום אני..." נלחצתי מייד. "אני סתם צוחק אל תדאגי" חייך והסיר דאגות מליבי.
כשהקפה נגמר, קמתי מייד. "טוב, אני ילך" החלטתי להתקפל. "רגע..." ביקש. "כבר שכחת?" שאל בחיוך. "מה?" נלחצתי. "את עוד חייבת לי ריקוד..." הזכיר בחיוך ערמומי.
צחקתי מייד. "לא... זה לא בדיוק הזמן, פעם אחרת" קבעתי למרות שליבי השתוקק לרקוד איתו, אך אחרי הבושות של הערב הזה, הדבר היחיד שרציתי הוא להקבר במיטה.
"עמית..." קראתי בשמו והוא הרים מבטו אליי. "תודה...ו...נהניתי" חייכתי אליו, הוא חייך, ושלח את ידיו, עוטף אותי בחיבוק חמים ונעים. אחרי מספר שניות השתחררתי ממנו, שלחתי חיוך אחרון, הסתובבתי והתחלתי להתקדם לכיוון ביתי. "טופז!" הסתובבתי וקלטתי את עמית מנופף לי לשלום, הוא שלח בידו נשיקה באוויר והסתובב, שלחתי את ידי ותפסתי את הנשיקה, מביטה בדמותו המתרחקת, ומצמידה את הנשיקה לפי... משרבבת שפתיים וחולמת בהקיץ.
הבטתי על איך שאני נראית, השמלה החליפה את צבעה מלבן נקי וטהור לחום בהיר מלוכלך, איזה ערב לא מוצלח, מה אני יגיד כעת לדודתי, דמעות קרירות התחילו לעלות על פניי, איך הרשיתי לעצמי לשתות ככה בפזיזות, ללכלך את השמלה ו...אויש! לשכוח את המסיכה, נזכרתי ששכחתי את המסיכה שם... כבר לא היה בי כוח לחזור לאסוף אותה, אוף, אני ללא ספק-נזק מהלך! ממש אסון!
התקדמתי לכיוון ביתי. "טרמפ?" עצר למולי רכב גדול ושחור, הבטתי אל תוכו וראיתי את הנהגת, ליאת.
"ליאת.. אני מצטערת שהלכתי היום כש..." הרגשתי צורך להתנצל על שהברזתי לה.
"זה בסדר טופז, תעלי מותק, מה שרציתי לומר לך חשוב מאוד" אמרה ופניה הרצינו, רצתי מייד אל הצד השני של הרכב והתיישבתי במושב הקדמי-לצידה.
היא התניעה את הרכב ופתחה בדבריה. "טופז, האודישן שלך, היה בין המצוינים שהיו לנו"
"עזבי, כבר..." קטעתי אותה, רציתי לומר לה שכבר הבלגתי על האכזבה.
"רגע, תקשיבי לי" קטעה אותי והמשיכה בדבריה: "כולם מצוות השופטים התרשמו מהאודישן, רק רוברטה, שהייתה מקובעת על אחת מהשחקניות פסלה אותך, וכיוון שהמילה שלה חשובה בחבר השופטים, נאלצנו לא לקבל אותך, ניסיתי לאתר אותך, אצל חווה, אבל לא הצלחתי, בקיצור ולעניין, רצינו לקבוע איתך אודישן נוסף, לשלב הבא"
היא הגתה את המילים באיטיות. ובלי לשים לב, כבר עברה את ביתי. "רגע רגע, עצרי" ביקשתי ממנה לעצור את הרכב.
היא לקחה רברס מעט אחורה. "את רצינית?" התרגשתי מדבריה. "רצינית לגמרי, רוצה להבחן שוב?" שאלה.
"אם אני רוצה? אני מתה לעוד הזדמנות, וואי ליאת עשית אותי מאושרת" הודעתי לה, והרגשתי שעיני נוצצות מהתרגשות.
"את...גרה פה?" ליאת שלא הקשיבה כלל לדבריי, התעניינה בחוסר הבנה, מביטה בביתי הדל.
"כן..." השפלתי את ראשי, וכבר יכולתי לדמיין אותה חוזרת בה מהצעתה....







יצא לגמרי קצר הא?
מצטערת! אני פשוט ממש לחוצה ממבחנים ועוד מעט בגרויות וזה... סורי 😕
אוהבת, מוריאל3>. 😁

מדההים ~

מדהים(;;

כזה מדהים ! 😊

מקסיייים!

איזה כתיבה, מקסים! המשך

יוואו איזה סיפפור מדהים!!
תמשיכיי.. :]

וואוו כ"כ יפפפפפפה !!
תמשיכי

מווווווווושלםםםםםם : ]
מחכה להממשך (:

ג'יזס קררריייססס את חייבת להמשיך :]

2 פרקים מדהימים!!!!
המשך מדיידיד
לפ יווו

מור'צי 😊

המשך(:

יפפפפפפפפה =]
המשך .

המשך=]]

המשך :]