- זה לא עוד סתם סיפור, אלה החיים האמיתיים -

פארלינג?!
מחכים =]

פרק 16-


את הבוקר שאחרי זה אני לא זוכרת
גם לא את הלילה,
ושלא נדבר על השעה שאחרי.
אני רק זוכרת את אותו חדר מלוכלך,
נטוש ומסריח. את גופי נטול חשק לחיות וחש כמיהה ענקית,
שוב.

--
"דקלה.. דקלה..בואי לפה" שמעתי קול מפינת החדר, עידו.
"עידו..מה זה? איפה אני?" ניסיתי לעמוד על רגליי ונפלתי כולי על היד,
החזקתי אותה מתקפלת מכאבים.
צחוקו המתגלגל של עידו ליווה את נפילתי. במקרים אחרים הייתי צורחת עליו, או אפילו מרביצה לו. הפעם, לא היה בי כוח.
שכבתי על הרצפה ושאלות צצו במוחי
מה אני עושה פה? למה אני פה? למה כל כך מגעיל פה?
ולמה לעזאזל אני לא זוכרת כלום?
"דקלה" שמעתי שוב את קולו של עידו.
"שתוק" סיננתי לעברו בשקט, והסתובבתי על הרצפה הקרה לצד השני,
עוצמת את עיניי, מנסה לדוג תשובות מבין כל החושך.




"קומי. קומי. קומי." שמעתי קול אדיש שניער אותי באגרסיביות.
"מה? מי זה?" הסתובבתי וראיתי את אותו אחד שבגגלו אני כאן,
את אותו אחד שהצחוק שלו עוד מהדהד באוזניי, אותו אחד שבגללו הכל התחיל.
"מה אתה רוצה?" עניתי בחוסר חשק, רציתי עוד.
"נשיקה חיים שלי" הוא ענה וכיווץ את שפתיו לעברי
רציתי להקיא עליו.
"כן בטח, אולי בפעם אחרת" נגעלתי, שוב מסתכלת סביבי.
"איפה אני?" הסתכלתי על שי שגלגל סיגריה
"את גמורה את, מה זה איפה את?" הוא לא הביט בי לשנייה. רק עסק בהכנסת החומר,וגלגול הסיגריה.
הרמתי את סנטרו בעזרת ידיי, והוא תפס את ידי ושם על חזהו החשוף,
מעביר אותה עליו וגורם לי ללטף אותו בחוסר רצון.
"תגיד לי אתה נורמלי?" כאב ראש ובחילות אפפו אותי, הרגשתי כל כך רע
"ששש" הוא הצית את הסיגריה, הכניס אותה אל בין שפתיו ונשף את הזיהום אל תוכו.
"רוצה?" הוא שאל
"ממש לא" דחיתי. "איפה עידו?" שאלתי מסתכלת סביבי
"הלך להביא עוד" הוא הביט בי, צמרומרת של גועל עברה בגופי, ליטפתי שוב את ידי הכואבת "לפני שלושה ימים נגמר שבי, יש סוחר משהו טוב שמ..."
"אפ אפ אפ" קטעתי אותו "נגמר מה?"
"השבי" הוא דקלם
"שו שבי?" תפסתי את ראשי, כל כך רציתי את אותה סיגריה
"החומר שאתם לוקחים, את מחוקה את מה?" הוא חייך אליי והעיף אותי על הרצפה,עולה מעליי ומנשק אותי.
"שי די" הוא סתם את פי עם פיו, דוחף את אותה לשון מרה אל תוך פי. אבל הוא לא עזב.
"עזוב" צרחתי וניסיתי להתחמק מבין זרועותיו, אך הוא ליטף את כל גופי ונגע בי, שוב ושוב.
אחר הוא נשכב מעליי, הרגשתי את כולו, כל כך פחדתי.
"עזוב אותי יא מיוחם" גייסתי את כל כוחי וזרקתי אותו מעליי, גורמת לגבו לפגוע בחוזקה בקיר. הוא רק צחק.
החומר כנראה השפיע.
"אני פה מעל לשלושה ימים?" הבטן כאבה לי, והראש איים להתבקע לשניים.
"עאלק שלושה ימים" הוא צחק והתיישב בנוחות, מחזיק בין אצבעותיו את הסיגריה, שואף ונושף.
"אולי במשך שלושה שבועות את פה כוסית" הוא נגע בכתפי החשופה.

הבטתי על בגדיי המלוכלכים ועל חולצתי הקרועה, נגעתי בשערי שהיה קשה מתמיד, ועל אצבעותיי שהיו שחורות.
"מה? ואיך אני לא מרגישה שאני פה שלושה שבועות? זה לא יכול להיות" סירבתי להאמין
"אמרתי לך מותק" עוד שאיפה "את מחוקה" ושוב אותו הצחוק.
"אולי תפסיק לצחוק? אתה משגע אותי" צרחתי וצחוקו המשיך להדהד באוזניי. כל גופי כאב, ראשי הסתחרר והרגשתי את הקירות סוגרים עליי, פקחתי את עיניי והבטתי בסיגריה,
"אני בעצם כן אקח שאכטה" אמרתי ונשפתי לתוכי, לעולם לא האמנתי שאני אעשה זאת.
"זה טוב" אמרתי כשראשי חדל מכאב, וגופי התמלא בתחושת שאנטי מטורפת "מה זה?"
הוא לא ענה, רק צחק ועלה עליי בשנית
רציתי לפתוח את הפה ולהגיד לו להפסיק, אך הוא נגע עם ידיו המסריחות בשפתיי ולחש באוזני "שששש,רק תהני" הוא נישק את צווארי ברכות וירד אל הבטן, עובר דרך החזה ופותח את כפתוריי מכנסי.
נשענתי לאחור, נותנת לדממה לעטוף אותי בפתאומיות, נותנת לכאבים לצאת ממני ולגופי להתמלא באנרגיה
ועוד כפתור נפתח.


--
עידו לא חזר ימים שלמים, איש לא ידע היכן הוא, ומה מעשיו.
דקלה ושי נשארו ביחד בתוך המרתף הנטוש, הם הסתדרו.
שניהם היו מסוממים. כל היום עוד מנה ועוד מנה, ועוד כדור ועוד שאכטה מסיגריה.
הכל נראה להם כל כך פשוט כל כך נורמלי,
עד שזה הפך לשגרה.
חלפו חודשיים.
חודשיים מאז עזבה דקלה את הבית ברגע של הזייה, עם עידו, ומאז לא חזרה.
ההורים שלה נותרו שבורים, וככה גם כל החברות והידידים
הם ניסו לחפש אותה, ולא פעם
אבל במקום הכי אבסורדי הם לא ניסו למצוא אותה. כנראה, הם לא היו אמורים.
הכל היה רגיל. עד שיום אחד עידו חזר, בדיוק יום אחרי, שנגמר כל החומר.



"עידו" לחשה אליו דקלה המטונפת והזרוקה בתוך כל העיתונים וערימות המזרקים המשומשים והשקיות הריקות.
"מה את רוצה?" הוא זרק מבט מזלזל אליה וחיטט בעצבנות בארון הרקוב פותח מגירות וסוגר ברעש צורם.
"לאן נעלמת ?חיכיתי לך, איפה היית?"
"מה זה אכפת לך?! עופיי מפה רגע" צעק עידו מגלגל את דקלה הצידה. מחפש מתחתיה שאריות של סם, שאריות של תקווה לפני שלא יוכל יותר
"מה אתה עושה?" דקלה הביטה על עידו מהצד, הוא היה עסוק בחיפושים כמהים, אפילו מטורפים ואגרסיביים, אפילו לא טרח להפנות אליה את המבט
ותאמת? מי ירצה להביט בה עכשיו?
פעם, הייתה מדהימה, עם עיניים נוצצות וגדולות שיער תלתלים רך, פנים חלקות וגוף שכל גבר חשק בו
והיום? היום היא מה? היא סתם אחת, רזה, מאוד רזה. כמעט שלד, שערה כבר איבד כל צורה והפך לקשה ומסורבל פניה היו מטונפות, ועיניה,כבר מזמן איבדו את הברק שלהן.
דקלה התפתלה מכאב על הרצפה, אותו הכאב שתקף אותה אתמול בלילה כשהייתה צריכה עוד.
"עידו אני צריכה עוד חומר" לחשה אליו והשתעלה בכבדות, הרגישה את הכאב חזק וחזק יותר, כמו מהלומות פשיט בראשה הקטן.
"מה את אומרת.את צריכה עוד חומר" עידו התקרב אל דקלה תפס אותה בזרועותיה והושיב אותה בחזקה, נותן לראשה להידפק בקיר. עוד כאב.
דקלה עצמה את עיניה והרגישה את ראשה מתפוצץ. היא כבר העדיפה לעזוב את העולם ולא לחוות שוב רגע של כאב כזה. היא ניסתה לא לחשוב על אותו כאב, להרחיק אותו ממנה, להתנתק מהגוף סופית.
"את תסתכלי עלי שאני מדבר איתך!" הוא צעק עליה, אחוז דיבוק, מטורף משהו, ואז החזיר אותה אל הרצפה בסטירת-לחי משתקת.
הרים אותה, ושוב החזיר אל הרצפה.
"את את רוצה עוד חומר אז את צריכה לעבוד בשבילו! הכסף כבר נגמר לי בגללך!! את מבינה?? נ ג מ ר " אמר עידו מדגיש כל הברה בפיו, תופס את דלקה השמוטה בין ידיו ומנער אותה
מכשהיא לא הגיבה, שוב העיף אותה על הרצפה, משחרר בה את כעסו, בועט בצלעותיה. דקלה, שהספיקה להתעלף התעוררה לתחושת סבל אינסופית.
היא הרגישה את צלעותיה מתנפצות בשניות, היא ניסתה להתחמק ממנו ולהגן בידיה הקטנות על גופה, אך כבר לא היה בה כוח.
היא רק חשבה על אותו הרגע שבו הכאב ייפסק. על אותה השלווה שתאפוף אותה כשתקבל את הסם שלה.
היא כנראה כבר הייתה רגילה לזה ממנו,הוא תמיד כזה.
"איך הגעתי לזה" מילמלה לעצמה דקלה, רק כדי להרגיש בשנית את שפתיה המדממות. את קולה האבוד.
רק כדי להבין, שעוד יש בה מוח שעובד, יותר נכון שאריות של תקווה שגם זה לא נשרף באמצעות הסמים שהיא כל כך רצתה עכשיו..
"את רוצה עוד?" הוא אמר, והעמיד אותה על רגליה
"תעמדי!" הוסיף לצעוק והיא נעמדת, ספק מרצון, ספק מפחד. ספק מטיפשות.

"מכורה..אה?" עידו העביר בה מבט מזלזל, ידו שוב התרוממה באוויר, אך לא בשביל מכות
הוא ליטף את פניה הפצועות, וברשעות נישק את שפתיה המדממות.הסדוקות. אם היה בה עוד יכולת להרגיש כאב, היא הייתה מרגישה את הצריבות.
"אחח יפה שלי תמיד תישארי יפה" לחש אליה ופתח את שני כפתורי חולצתה
"אם את רוצה עוד חומר, תביאי כסף" אמר והוציא אותה אל מחוץ לדלת המרתף, אל החושך.הקור. אל הרחוב.
"קחי את זה,ואת זה, ותעשי אותי מאושר, שמעת?" אמר מזיז את שערה לאחור, תוחב לתוך ידיה שבר של מראה ומטלית רטובה.
"מה.. מה אני צריכה לעשות?" היא גמגמה.והייתה מוכנה להכל
היא הביטה בו, הוא היה כל כך יפה, תמיד היה ותמיד יהיה.
כולם אמרו, כולם ידעו וכולם הזהירו,אבל היא כבר נשבתה בקסמיו.
"תיהיי יפה, תעמדי פה ליד הכביש הצדדי, ותקחי כמה שיותר" אמר, התקרב כדי לנשק את שפתיה ברפרוף, היא התקרבה אליו, כדי להרגיש את חום גופו שכל כך התגעגעה אליו.
את מגע ידיו המלטפות.. האוהבות.. אך עידו נעלם ומולה נמצאה רק דלת הברזל הכבדה של המרתף.
היא התחילה ללכת, יודעת בדיוק מה היא צריכה לעשות כדי להשיג את הכסף.לוקחת בידיה את שבר המראה, מביטה על פניה.
כמה שהיא השתנתה.בחיים לא היתה מזהה את עצמה.
בעודה מנקה את פנייה נזכרה דקלה בשיחה שהתרחשה פעם אחת בינה לבין שיקי.


~~
"אז מה כוסית? רוצה בטוסיק?" שיקי צחקה והביטה בפה פעור בדקלה,
שלבשה חצאית מיני וגופייה לבנה שהבליטה בדיוק במקומות הנכונים והייתה מונחת עליה בשלמות אין-סופית.
שערה המתולתל והריחני נח בקלות על כתפייה, פניה היו מאופרות קלות ושפתייה האדומות הבריקו
"זה זה לא פרובוקטיבי מדיי?" שאלה דקלה בחשש, מפנה את שיקי מדרכה לכיוון המראה
"פרובו..מה?" שיקי נעצה מבט מבולבל בדקלה
"פרובוקטיבי טיפשה, זה כולה מועדון, זה לא ידביק אליי יצורים?" דקלה הסתובבה ובחנה את הפרופיל שלה במראה,
מנסה להרים את הגופייה ולהפוך אותה לכמה שפחות חשופה
"פרובקצימי, לא פרודשגיפי..מה את רוצה ללבוש למועדון? דובון? החרמונית במדף השלישי בארון" שיקי העיפה את דקלה מהמראה ועברה להתבונן בעצמה
דקלה התיישבה על הכיסא באי-נוחות, מביטה על שיקי משועשעת.
"בואי כבר נרקיס, אנחנו לא נמצא מוניות בגללך!!" מושכת את שיקי אחריה, יוצאת מדלת הביתה ונועלת.
הם יוצאות לרחוב. מתחילות ללכת ברגל לאורך הכביש הראשי, לתחנת המוניות.
צופרי מכוניות נשמעיים מכל כיוון.
"כוסית רוצה בטוסיק??" איזה ערס אחד צעק מתוך מכונית, דקלה הביטה על שיקי במבט מאשים..
"אל תסתכלי עליי, זה בשבילך!" שיקי התחילה לצחוק
"את רואה? אמרתי לך שיידבקו אליי יצוריים!" קלה רקעה ברגליה והחלה לצחוק
צחוקה התצטרף לצחוקה של שיקי, ושתיהן צחקו כל הדרך אל תחנת המוניות
~~



נזכרת בימים עברו,
ימים טובים.. מתמלאה בגעגועים לצחוקים של פעם,
אבל לא מתחרטת שהלכה עם עידו, בעקבות אהבתה. היא בטוחה שכל הכעס שלו זה באשמתה.
הוא קונה את כל החומר, תמיד. ודואג להביא לה.
אולי פעם אחת תעשה את זה הפוך? תקנה ותביא לו?
אבל קודם שתשיג כסף.
היא הגיעה לכביש הצדדי, ואחריה שהניחה את שבר המראה על הרצפה, על המטלית,
שמעה קול
"היי את..כמה את לוקחת?" היא הסתובבה אל האוטו שעצר, וחלונו ליד הנהג היה פתוח, מתוך החלון הציצו פנים זקנות. ממורמרות. מחייכות.
היא כבר יודעת מה היא צריכה לעשות.
"150" אמרה ונכנסה אל האוטו, רגשות מעורפלים תקפו אותה. היא הרגישה מיותרת..
מה היא עושה כאן בכלל?
עד לאן היא תגיע בשביל אהבתה? ומתי זה ייגמר?
"יקרה, אני מקווה שאת שווה את זה" אמר הזקן וליטף את פניה, מעביר בה תחושת גועל.
עוצרת את עצמה כדי לא להתחרט. היא חייבת את הכסף, גופה לא מתפקד יותר ללא הסם. הוא הוריד את האמברקס, לחץ על הגז ונסע.
ודקלה רק שמעה את פצפוץ שבר המראה שנותר על רצפת הכביש הצדדי,
מרגישה שליבה מתנפץ בקרבה.







השקעעתי
מואאאאאאה 😁

אאא!
איזה מפחייד זה!

הכתיבהה שלך? סוחפפת ברמותת!

ו..חח את יודעת הרבה על זה ..

תמשיכי שתוכליי!
אני פשוט נהנית לקרא את הסיפור שלך

אמרתי לך כבר שאת מוכשרת? 😊

ת-מ-ש-י-כ-י 😊

נשימתי נעתקה!!! :]

אוהבת.

פרק כל כך מדהים !

תמשיכי 😊

=[[ מסכנה..
פרק מדהים!
תמשיכיי דניאלי

אממאא..
אני מרגישה כאילו שאני שם עם הכתיבה שלך!
כאילו מרגישה את מה שהיא!

המשךך! (:

מבססוטה שאהבתם (:

תווודה

וואוו איזה כתיבה
את כל כך סוחפת !!!
אני כל כך נהנית לקרוא את הסיפור שללךך ..
את כותבת מדהיים !
תמשיכי מהרר מאמיי (:
😊

איך היא הגיעה למצב כזה אמא..
עצוב אבל מדהיםם תמשיכי..

תווודדה .. 😊


המשך בערב..

המששך?

😊"

כווותבת..

עוד קצת, המשך..