- זה לא עוד סתם סיפור, אלה החיים האמיתיים -

יום מדהייים


"אני לא עוזבת את עידו, אני אוהבת אותו" היא חזרה לצרוח, מקווה שיניח לה לחיות את חייה האומללים כרצונה.
אך הוא, רק תפס אותה בזרועותיה, הביט בה בעיניו הגדולות בצבע דבש, ולחש אליה "לא משנה מה תגידי דקלה, אני לא עוזב אותך, לא הפעם"




פרק 18

"די.. אני לא רוצה" התחלתי לבכות והרגשתי את ליבי נקרע בקרבי.
אני באמת לא רוצה?
הוא רק חייך אליי את חיוכו המאיר, שכמו תמיד השרה עליי תחושת ביטחון לא מוגדרת והושיט את ידו אל עבר ידי, מלטף ואז מושך אותי מהרצפה. התרוממתי בחוסר רצון כשידו מושכת אותי אל הצד השני של המקום אליו הגענו.
הכרחתי את רגליי להינטע בקרקע, "אני לא זזה מפה! מה אתה לא מבין?"
הוא עצר והביט בי.. "ממה את כל כך פוחדת תגידי לי? אה?" הבטתי בו חסרת אונים.
למה הוא היה חייב להופיע? הכל היה כל כך מושלם.
"את מזהה אותי?" הוא התקרב אליי והחזיק את פניי "תעני לי" הוא צעק..
הבטתי בעיניו והדמעות המשיכו לזלוג .
"זה אני, עומרי!! " הוא הנמיך את קולו ומחה את דמעותיי, כנראה זכר שאני לא יכולה שלא לבכות כשצועקים עליי .
הנהנתי בראשי "אני יודעת" לחשתי והבטתי בעיניו, מתהפנטת מיופיו, מצטמררת מהדמיון העז בינו לבין עידו שלי .
"בואי אליי" הוא פרש את ידיו לצדדים ואני צייתתי.
התקרבתי אליו, מרגישה את חום גופו ומריחה את אותו ריח מוכר
פתאום הרגשתי את רגליי עוזבות את הרצפה ואת גופי לשנייה קלה באוויר,
ואז נוחת על כתפו הרחבה של עומרי "מה אתה עושה?" צעקתי אליו אבל הוא התחיל להתקדם.
"מה אני עושה? אני עושה את מה שהייתי צריך לעשות מזמן, לוקח אותך הביתה"
נלחמתי בו בכל הכוח שנותר לי, בעטתי בבטנו והנחתתי עליו אגרופים " תניח לי " ניסיתי לצעוק יותר חזק, אבל גם זה לא עזר כל כך "תוריד אותי" לקחתי אוויר וניסיתי שוב, אבל עומרי רק צחק.
כל כך התרגזתי, הוא עושה ממני בדיחה!! "מה מצחיק?" הוא רק המשיך לצחוק, "אוח שתקי כבר י'מופרעת"
"שתוק אתה!! אני באמת רוצה לשמוע ממה מצחיק אותך?" לא הפסקתי להילחם בו, כוחותיי הלכו ואזלו וצעדיו של עומרי הלכו וגמעו את המרחק בדרך חזרה אל האוטו .
"מצחיק אותי עד כמה נשארת אותה דקלה שעזבה אותי ל..פני שנה וחצי" קולו רעד מעט
'שנה וחצי' מילותיו הידהדו בתוך ראשי ושלחו גלים של צמרמורת אל כל גופי שרעד מהקור.
"הנה הגענו" ומולי ניצב אותו האוטו המפואר והנטוש.
עומרי הכניס אותי פנימה, אל תוך האוטו, וחגר אותי בחגורת הבטיחות.
מוציא את המפתח מכיסו ונועל אחריי את הדלת, לא מותיר לי אפשרות להימלט.
עומרי נכנס אל מושב הנהג והכניס את המפתח אל תוך מקומו, האוטו התניע.
"איפה חברים שלך?" שאלתי, פחות רועדת מהקור המקפיא שנהדף אל בין קירות המכונית.
"לא יודע, בטח ראו שלא חזרתי אז עפו מפה.. את יודעת, זה לא מקום כל כך סימפתי" עומרי הדליק את החימום וידיי נצמדו אל פתחי האוויר.
הנהנתי בראשי וידיו של עומרי ליטפו את פניי ועצרו על צלקות ופצעים טריים "מה זה דקלה?" עומרי שאל בקול תקיף, והדליק נורה אדומה בראשי. לא האמנתי שאני באמת הולכת לעזוב פה הכל.
בשנייה של חוסר מחשבה פתחתי את החגורה ואת מנעול הדלת ויצאתי מהרכב.
ניצלתי את הדקות האחדות שייקח לעומרי לצאת החוצה ורצתי, כנראה לא הספקתי להבין שהוא מהיר ממני פי כמה.
הבנתי זאת רק כשעומרי משך אותי אליו, מטרים ספורים לפני דלת הברזל המוכרת.
"מה את עושה? את נורמלית? את באמת רוצה להישאר פה?" עומרי צעק עליי ופגע בכל חלק חשוף בגופי, לא רציתי שמילותיו יגרמו לי לחשוב.
"עומרי פשוט לך מפה! אתה לא מבין שטוב ליי?" צרחתי בחזרה ובכיתי, אח כמה שבכיתי.
"טוב לך?! ככה טוב לך?? דקלה תתעוררי!!" הוא תפס אותי בכתפיי וניער אותי "מה הוא עשה לך?? אה? המניאק הזה שרף לך את המוח!?"
"לא!" צרחתי, מנסה להתגבר על קולו, "הוא גנב לי את הלב" לחשתי
עומרי שיחרר את אחיזתו בי והלך כמה צעדים אחורנית.
"אני לא אכריח אותך" גם הוא לחש, ובכה.
הבטתי בו עוד שניות אחדות, פוסע לאחור ומביט בי, עד שהסתובב והלך.
"בי עומרי" לחשתי אל גבו ההולך ונעלם.



הוא פסע לכיוון האוטו, את פניו מרטיבות דמעות של כאב, החמצה.
לא האמין שהיא הייתה בידיו והוא לא הצליח להחזיר אותה אליו. כל כך הרבה פעמים חלם שהוא מוצא אותה, מחזיר אותה משקם אותה.
הרי הוא הכיר את מצבו של עידו וידע שמתישהו גם היא תגרר לכל העסק.
הוא הגיע אל האוטו ופתח את הדלת, התיישב מול ההגה, וסגר את החימום, ישב מקופל ופשוט בכה. בכה על האהבה שלו.
"אני אוהב אותך דקלה" הוא לחש. דמעות יוצאות מליבו גולשות על פניו, נבלעות אל בין שפתיו החמות.
הוא עזב אותה כי ידע היטב שאין הוא יכול להילחם באהבה.
היא באמת אוהבת אותו.

היא עמדה עוד ליד דלת הברזל, מהססת
להיכנס או לברוח.
הייתה לה הזדמנות, אולי הזדמנות של החיים לחיות משהו טוב יותר? אמיתי יותר?
מוחשי יותר?
והיא נתנה להזדמנות לברוח לה מבין האצבעות. ולמה בעצם?
היא התקרבה מספר צעדים קדימה, ומיששה את דלת הברזל בכף ידה העדינה והלבנה,
מזילה דמעות של אהבה שגולשות על הברזל הקר.
"אני אתגעגע" לחשה והסתובבה לכיוון החופש.


עומרי ניגב את פניו ופתח מעט את החלון, לאוורר את מוחו.
המפתח שוב הוכנס והאוטו הותנע.
עוד מבט אחד לכיוון המקום שממנו חזר, אולי היא תתחרט,
אך שום זכר אליה לא נראה באופק.
עיניו נתקעו על המושב שבסמוך לו, איפה שהיא ישבה עד לפני כמה רגעים, ועליו היה מונח בעדינות צמיד עדין שכנראה נפל ממנה.
עידו הביט על הצמיד שניות אחדות, מקרב אותו אל פניו, נזכר בריח הקסום שלה.
עוברות שניות מספר והוא נושק לצמיד, מכניס אותו אל כיסו ושם שתי ידיים על ההגה,
מתכונן לתזוזה.


היא רצה הכי מהר שרק יכלה לכיונו.. "רק אל תסע" התפללה בקול רם.
אומרים שרק כשעומדים למות כל חייך חולפים מול פנייך,
אבל באותו הרגע שהיא הרגישה שהיא עומדת לאבד אותו לנצח, חלפו לה כל הרגעים היפים שלהם מול העיניים.
למה מצאה את האושר שלה דווקא עם המישהו הלא נכון? למה בחרה דווקא בעידו?
הלב לא שאל שאלות מיותרות, ומה שצריך היה לקרות בסופו של דבר קרה.
הנה היא כבר מתקרבת, היא רואה את האוטו בעיניה,
הוא באמת לא נסע.
וכשחיוך נסוך על פניה, נתנה מאמץ אחרון וכמעט שהגיעה.



הרגל כבר על הדוושה והיד מורידה את האמברקס,
ואחר שניה מכוונת את מוט ההילוכים אל האות " D"
מכוון את המראה לגובה הרצוי, ולוחץ על הדוושה.

היא הבחינה באוטו זז,
דווקא כשהייתה מטרים ספורים ממנו.
רגליה נעצרו ובית החזה שלה עלה וירד במהירות מהמאמץ הרב שעשתה.
דמעות זלגו מעיניה, היא לא מתכוונת לפספס אותו,
לא שוב.
"עווומרי" היא צרחה אל חלל האוויר וכל גופה רעד.


האוטו נבלם בפתאומיות, הוא שמע והרגיש את קולה בכל מקום בגופו.
תחושת כמיהה לא מובנת עטפה אותו וכל מבוקשו היה רק היא.
הוא עצר את האוטו ויצא מהדלת.
"דקלה" הוא לחש אליה ורץ לעברה, מחבק אותה, מרים אותה באוויר צמוד אליו.
"אז בסוף חזרת אה?" אמר והרגיש אותה מתנשפת.
"לא רציתי לעזוב אותך, שוב" היא אמרה וחייכה. אולי בפעם הראשונה מזה שנה וחצי.
"דקלה"
הא הביט בעיניה, מבטם הצטלב וחיבוקם לא הרפה אפילו לרגע.
"כן?" היא לחשה אליו
"אני.. אני אוהב אותך" הוא השפיל את ראשו והיא רק נשקה על מצחו.
הבלבול ערפל את כל חושיה.
האם ליבה באמת שייך אך ורק לעידו? גם אחרי הכל?
וגם אם כן. אז עכשיו היא מותירה אותו לבדו.
האם הדבר הנכון הוא לברוח?
היא לא ידעה לענות לעצמה,
אבל ליבה כעת הורה לה לברוח מכאן, ומהר.
הם עלו לכיוון האוטו,
שוב מתניעים, שוב הרגל על הדוושה.
ושוב המבטים מצטלבים והחיוך כבר כדרך קבע על פניהם.
"עומרי"
היא לחשה אליו, התהפנטה ממנו ושוב זלגה מעיניה דמעה.
עיניו של עומרי נצצו, הוא הביט בה בכל כך הרבה אהבה.
"כן?" הוא גימגם מעט, רוצה כבר לשמוע את מה שחיכה לו כל כך הרבה זמן, אולי יותר מדיי זמן
אך היא רק חייכה "אל תשכח לחגור חגורת בטיחות" היא הפנתה את ראשה קדימה ולחצה על הכפתור שמדליק את החימום ברכב.

אחד הסיפורים היותר יפים שקראתי :]
תמשיכי מאמי

מדהיייים=]
המשךך

פרק מדהים !!!

יפההה!!!! (:

מדהים !!!
תמשיכי [ :

QUOTE (HeNNNNNNN @ 12/11/2007) פרק מדהים !!!
תמשיכי😊

כל פעם מרגש מחדש.

אוהבת.

מדהים:]

וואי איך נלחצתי שהיא כמעט פיספסה אותו

מדהים, מדהים ועוד הפעם - מדהים !

תווודה תווודה תוווודה
אאין עליככם (:

בבקשה תמשיכי!
היא מכורה לסמים ואני מכורה לסיפור שלך!
גמני כל כך נלחצתי התחלתי לבכות!
תמשיכי

QUOTE (gilimoran @ 13/11/2007) בבקשה תמשיכי!
היא מכורה לסמים ואני מכורה לסיפור שלך!
גמני כל כך נלחצתי התחלתי לבכות!
תמשיכי
כנל :]

אני עובדת היום ..

מבטיחה להמשיך בצהריים, כבר התחלתי לכתוב .


תודה יפווות שלי,
אוווהבת כל כך (:

= מחכה להמשך :] =