- זה לא עוד סתם סיפור, אלה החיים האמיתיים -

דניאללוש תמשיכי =]

ממשיכה .
יום דבש אהובים שלי (:




"ועכשיו?" העברתי את לשוני על שפתו העליונה
"רגיל.." הוא לחש. נדלקתי, הוא מנסה אותי?
"ועכשיו?" אמרתי כשאני מקרבת את כל שפתיי אל שפתיו.. מצמידה אותן.
מסתחררת. מתנתקת משפתיו, ונוחתת על הרצפה.




פרק 20 -

כשדקלה נחתה על הרצפה בהלה רבה תקפה את עומרי.
הוא נזרק אחריה, מן הספה אל הרצפה, והזיז את השולחן בכדי שיהיה לה קצת אוויר
"דקלה? דקלה??" הוא הזיז אותה קלות, מחכה שהיא תקום, לא מסיר את מבטו לשנייה מעליה.
"דקלה!! דקלה קומי " הוא צורח, בהדרגה מנער אותה יותר ויותר חזק. כלום לא עוזר.
הוא מלטף את פניה ומנגב מהן את דמעותיו, שהספיקו לזלוג מעיניו על גופה. ואז נזכר.
הוא היה בקורס "עזרה ראשונה" בקיץ. איך הלחץ דוחק ממוחך הכל דווקא ברגעים החשובים. "דבר ראשון" הוא חזר לעצמו בקול רועד "צריך לבדוק דופק"
אמר ושלח את ידו אל עבר צווארה. שם לא מצא דופק.
עבר לעבר ידה,תמיד שם ישנו הדופק,
"למה אין לך דופק?" זעק צעקה נואשת מלאה בכאב. פחד שאולי,
לא. לא. זה לא יקרה.
"שלב שני" הוא ניגב את דמעותיו ופתח את פיה, מצמיד את פיו אליו ונושף לתוכה, מעסה את אזור ליבה ושוב נושף. מודד שוב דופק.
הדופק עדיין לא חזר אליה.
"את לא תלכי לי דקלה הבנת??" הוא לוחש לה וחוזר על פעולת ההחייאה בשנית. ובשלישית. וחוזר למדוד דופק.
"למה את לא קמה?" הוא בוכה וביד כבדה ניגש אל הטלפון,
וביד רועדת מחייג את המספר.
"שלום" הוא מדבר בקול חנוק " אני רוצה להזמין בבקשה אמבולנס, לרחוב חבצלת מספר 7,תגיעו מהר, בבקשה" הוא ניתק. משתטח לידה על הרצפה ומחבק אותה.


אני הולכת והכל חשוך.
אני לא מצליחה לגעת בקירות החדר, ואין אוויר שנכנס או יוצא ממקום כלשהו. רק תחושה נעימה אופפת אותי, וכאב הראש כבר לא משפיע.
הכל כל כך שלו.
רגליי ממשיכות להתקדם, ולי אין מושג לאן הן מובילה.
כאילו נתווה להן איזה שביל שמוביל אותן הלאה, והלאה, בחיים לא הייתי במקום כזה.
החושך שבמקום זה הוא מוחלט,
אך אני לא חוששת מכלום, ממשיכה להתקדם.
לפתע, מבין כל החושך, אני רואה נקודת אור קטנטנה. רגליי ממשיכות בשביל המתווה אליה.

"מהר!! היא הולכת לנו !!! " הרופא שבחדר צועק ומכשירי הלחץ האפורים מוצמדים אל ליבה של דקלה, גופה הקטן שמוטל על המיטה קופץ מרוב הזעזוע.
"לא מה אתם עושים לה?" עומרי צורח. עד עכשיו הוא עמד בשקט בחדר, מבלי שבכלל יבחינו בו.
"מה הוא עושה כאן?" אומר הרופא הראשי שפועל בנסיונות אחרונים להצלת חייה של דקלה "אני מבקש שתוציאו אותו מכאן" הוא לוחש והרופאה שלידו מנגבת עגלי זיעה מראשו.


נקודת האור הקטנה הולכת ומתקרבת אליי, או שבעצם אני אליה.
כפות רגליי, שרק עכשיו הרגשתי שהן יחפות, פוסעות פסיעות מהירות יותר אל עבר הנקודה הקטנה. הנקודה הופכת ונעשית גדולה יותר.. וגדולה יותר. ואני רק רוצה לגעת בה.
היא משדרת אליי גלים של חום ושלווה, ואני רק רוצה לגעת בה. רגליי ממשיכות להתקדם לעברה והנקודה ממשיכה לגדול.



"אני לא מאבד אותך את שומעת??" הרופא לוחש בעצבנות לדקלה ושוב מצמיד את מכשירי הלחץ לבית החזה שלה.
שוב היא קופצת מזעזוע.
"זה לא עוזר דוקטור..מה עושים?" הרופא שמהדק את ידיה למיטה כבר כמעט ונשבר.
"לא מתייאשים" הוא עונה ומצמיד אליה עוד מכת לחץ.
הפעם גופה הקטן מקבל זעזוע יותר חזק.


אני כמעט שנוגעת בה. רק עוד מספר צעדים והשלווה תהיה בידיי.
כבר כלום לא מעניין אותי ואני לא מבינה איך זה קורה.
בחיים לא הייתי במקום כזה.
ידי מרגישה את חומה של הנקודה, אני מנסה להאחז בה.
"דקלה" אני שומעת את שמי ומסרבת להסתובב אך הנקודת אור מתחמקת ממני, אני שוב מתקרבת.
"דקלה!!" אני שומעת את שמי בשנית.
לפתע,
נקודת האור נעלמה ושוב הכל מסביבי כל כך חשוך.
אך הפעם התחושה היא שונה. כל המקום מתערבל בגופי והראש מסתחרר.
החדר ממשיך להסתובב.. הכל קורה כל כך מהר. תוך שניות אחדות,
אני מרגישה את גופי עוזב את החדר.

"עוד פעם אחת" הרופא צועק "אני צריך לחץ, אסיסטנטית, את שומעת?"
"כן כן, אין בעיה " היא מאשרת ומוסיפה "בעוד שלוש, שתיים, אחת, לחץ " הוא צועקת ומכשירי הלחץ מוצמדים אל גופה הקטן של דקלה בפעם הרביעית. כל גופה רועד.
"אסיסטנט מספר 5.. דופק" הרופא לא מרפה לרגע, האסיסטנט שעומד לידה מתקרב אליה. ולוחש בפנים עצובות "אין דופק"
הרופא הראשי כמעט ומתייאש.
"תבדוק שוב" הוא מצווה עליו "היא כל כך צעירה" דמעה זולגת מעיניו.
אסיסטנט שוב בודק דופק וגם דמעה זולגת מעיניו שלו.






"זה נס"
הרופא הראשי מרים את פניו כלפי מעלה וחיוך נסוך על פניו.
"היא נושמת" מכל המקומות בחדר נשמעות מחיאות כפיים, חיבוקים, אנחות הקלה באוויר. לא איבדנו אותך.

הרופא הראשי ואסיסטנט מספר 5 מחברים אותה למכשירי דופק ומעקב שונים ומשאירים שלוש אחיות לשמירה עליה .
הם יוצאים מהחדר והרופא הראשי לוחש לעוזרו בחיוך "כבר חשבתי שאיבדנו אותה"
האסיסטנט לא מגיב, רק מחייך ומנשק את המזוזה בצאתו מהחדר.





**

כשפקחתי את עיניי וראיתי את החדר,
זכרונות מרים תקפו אותי.
נזכרתי איך אחריי שהייתי עם עידו באותה מסיבה מקוללת, הובלתי לבית החולים.
נזכרתי בפנים המודאגות של כולם, בייאוש שתקף אותם כשלא יכולתי להוציא מילה מהפה שלי. במהרה פתחתי את פי והחזקתי את גרוני.
"אאא" הוצאתי מהפה וחזרתי לנשום באופן סדיר.
פחדתי שאני לא אוכל לדבר שוב, ואולי הפעם לנצח.
התיישבתי במיטה ושבתי להביט מסביב, אלפי סלסות ממתקים עטפו את החדר ברכות והשאירו בו ניחוחות עדינים שהעלו על פניי חיוך.
על כל אחת מהסלסלות שראיתי היה מונח פתק, ידי התקרבה אל אחד מהפתקים,
הסרתי אותו בעדינות ופתחתי אותו, אותו כתב מסולסל וקטן הופיע נגד עיניי:
"החלמה מהירה יפה שלי, עומרי"

חיוך מאוזן לאוזן נסוך על פניי,
אני מעריצה אותו.

"תתעוררי כבר, אוהב, עומרי"

צחוק קל יצא מפי.
את כל החדר הוא מילא בסלסלות עם פתקים כאלו מתוקים, לאכול אותו .
עברתי פתק פתק והשמחה בלב איימה להרקיע לשחקים, למה הוא עושה את זה בשבילי?

הושטתי את ידי לעבר הסלסלה עם הפתק האחרון:
"מתגעגע, עומרי"

"אח עומרי" מילמלתי בקול וקירבתי את הפתק לבית החזה שלי. לפתע נפתחה הדלת והופיע שם דובי לבן ענקי, עיניי התמלאו בדמעות. הדובי היה מוחזק בידיי מישהו מאחוריו,
לא היה קשה לנחש מי זה.
"עומרי" לחשתי.
"יפה שלי" הוא אמר והוריד את הדובי הענקי שהסתיר את כל פניו היפות "בסוף החלטת להתעורר אה?" הוא חייך והתקרב אליי.
"ראית מה זה?" לחשתי בציניות וחטפתי את הדובי מידיו
"מה איתך? איך את מרגישה?" הוא שאל והתקרב אליי, מתיישב ליד מיטתי ומלטף את פניי
"יותר טוב, כבר אין כאב ראש" חייכתי
"הפחדת אותי" עיניו חיפשו את מעמקי עיניי
"אני יודעת מאמי, אני יודעת" לחשתי והשפלתי את ראשי "סליחה אני"
"ששש" עומרי הניח אצבע מלטפת על שפתיי וצייר אותן כבעזרת מכחול קסם,
הוא התקרב אליי.
"הרופאים סיפרו לי הכל" לפתע הוא התאושש ועיניו התנתקו מעיניי, מהר מדיי
"מה הם סיפרו?" חיפשתי את עיניו
"שכל גופך היה מלא ב, חומרים ממכרים" הוא חיפש את המילה המתאימה כדי לא לפגוע בי
"אתה יכול להגיד סמים, עומרי" הרגשתי מטומטמת
"כן, אז הוא היה מלא בהם, התרגלת לזה תקופה ארוכה והגוף שלך רגיש לטלטלות מהסוג הזה" הוא הפסיק לרגע והביט בי
"לא הבנתי מילה" גירדתי את ראשי
"לראשונה כשהכנסת את הסמים לגוף שלך" הוא עצר "אושפזת בבית החולים נכון?"
הנהנתי בראשי, המסיבה הזאת לא תרפה ממני , כנראה, לעולם.
"הגוף שלך היה רגיש לחומרים מסויימים שהיו בסם, וזה מה שקורה. כל גוף מקבל את זה אחרת"
"ועכשיו?" נכנסתי בדבריו
"הייתה לה הפסקה של כמעט יומיים מהחומר שהיית רגילה לקבל כל יום, ובכמות ענקית, שוב גופך עבר טלטלה והגיב באופן חמור" הוא נשם נשימה עמוקה.
הבטתי בו "כמעט הלכת לנו, את יודעת??" קולו רעד
"אל תדאג, ייקח הרבה זמן עד שתצליח להיפטר ממני עכשיו"
"חושבת?" עומרי חייך אליי
"בטוחה. חזרתי בשביל להישאר" חייכתי
"אבל..דקלה" פניו הרצינו
"כן?"
"את יודעת שזה הולך להיות תהליך קשה נכון?" הוא ניסה להיות עדין
"איזה תהליך?" קולי רעד מעט
"תהליך,הגמילה " שוב עיניו חיפשו את הרצפה
"אני לא מכורה !!" צעקתי עליו
"דקלה, תרגעי" הוא נרתע "אין טעם לברוח מהאמת" הוא הסתכל עליי, מנסה לקלוט אם אני באמת מקשיבה לו
"שום אמת אין פה!! עומרי חאלס לבלבל לי במוח!! " רתחתי עליו. באיזה זכות הוא יכול להגיד לי, שאני מכורה?
"אני לא מכורה ! " חשבתי בקול רם
"דקלה די "
"שום די!! עומרי אל תשגע אותי. אני לא מכורה וזהו" כל כך כעסתי עליו
"את לא מכורה?" הוא צעק עליי "אז מהה את?"
"אני יכולה להפפסיק מתי שאני ארצה " לא האמנתי שיוצא לי מהפה משפט כזה, רק בסרטים מדברים ככה.
החיים שלי בשנים האחרונות באמת הפכו להיות סרט.
סרט רע.
"תעשי מה שאת רוצה" עומרי שילב את ידיו ונחת על הכיסא הקרוב למיטה.
"בדיוק" אמרתי ונשענתי לאחור, משלבת את ידיי בעצבנות.
"טוב אני הולך" הוא אמר וקם מהכיסא "כשתחליטי להכיר בעצמך, דברי איתי"
"לך" לחשתי
עומרי שלח נשיקה באוויר וסגר אחריו את דלת החדר הלבן.

"חתיכת דפוק" מלמלתי לעצמי "באיזה זכות הוא החליט שאני מכורה? ועוד לסמים?" תפסתי את הדובי בין שתי ידיי,
מלטפת אותו, מנסה להרגע מעט. נשכבתי על המיטה והתכסיתי בשמיכה, מכניסה את הדובי מתחת לשמיכה ומחבקת אותו.

לפתע דפיקה בדלת.

"כן??" קראתי לעבר הדלת
הדלת נפתחה ובפתח עמד עוד דובי, ענקי יותר מזה שאיתי במיטה.
חיוך הופיע על פניי.
"כנס" לחשתי וכל כעסי אל עומרי נעלם.
הוא החל להתקרב, סוגר מאחוריו את הדלת.
לאט לאט הוא התקרב למיטתי,
משהו פה נראה לי לא הגיוני. עומרי לא חוזר על ארבע בדרך כלל.
"עומרי?" לחשתי לעבר הדובי החום המתקרב אליי

זה לא ייאמן!
את כותבת מדהים!

פשוט מדדההים!!

מדהים !
המשך 😊

O: זה לא עומרי ?!

סיפור מדהים [:
מחכה להמשך 3>

זה לא עוממרי?! :|
פרק מדהים בוביתת
תמשיכי
מווואאה

למרות שאני כבר מכירה את כל מה שיהיה
זה מדהים אותי כל פעם מחדש .


תמשיכי !

תודה מדהיימות (:
בוקר טוב ..

עכשיו סיימתי לקרוא הכל ..
סיפר מדהההההיםםםםםםםםםםםםםם (( :

המשךךך

😮
המממששך!

מישהו אמר עידו..? חחחח


פרק מדהים ביופיו!!!😊.
אהבתי. כ"כ.

תמשששששייכיכיכיכיכיכייכייככיכיכי😊

עידוו.

אוהבתת

פרק מקסים.

מאמי הסיפור מדהים..
אני מאלה שבאתר קוראות מלא מלא סיפורים אבל מגיבות..
לא דעת למה אני שוווננאאתת להגיב..
אבל אצלך..

אני פשוט חייבת להגיב..
אני קוראת אותו מאז שכתבת אותו פעם ראשונה באתר..
וקרא לי משו מוזר..
אני ממש ממש ממש אשמח אם תכנסי אליי לאייס ורק תגידי שזו את..
משו מוזר קרה פה..
289878798
תיכנסי...=]
תודה בובה=]

אוקייי תשמעייי זה הסיפור הכי יפהה שקראתי בחייים שלי!!!!!!!!!!!!!!
את כותבת כול כך יפההה!!!
אני חייבת המשךךך אני סקרנית3>
אוהבת 😉