- זה לא עוד סתם סיפור, אלה החיים האמיתיים -

המממשך! :]

ודקלה רק שמעה את פצפוץ שבר המראה שנותר על רצפת הכביש הצדדי,
מרגישה שליבה מתנפץ בקרבה.





פרק 17-

"אפשר לקבל את מספר הטלפון שלך?" שאל אותי הזקן כשיצאנו מהאוטו
"אל תתקשר אליי, אני כבר אמצא אותך" התחמקתי.
יצאתי מהאוטו וטרקתי את הדלת, דוחפת את הכסף אל תוך הכיס שלי. סוגרת את כפתוריי חולצתי.
כל כך נגעלת מעצמי, לא מאמינה שזה מה שעשיתי.
כל גופי בער.הרגשתי כל כך מלוכלכת.
לאן הגעתי?
שכבתי עכשיו עם גבר שיכול להיות אבא שלי
ככה אני אשיג כסף מעכשיו? אמכור את גופי? נשמתי? שפיותי?
המשכתי להרהר. מגיעה אל אותה דלת ברזל כבדה.אין ברירה, אני שוב מתעשתת.
מבינה שאת הכל אני יעשה למענו. כמו שהוא עשה למעני.
הוא דואג לי ושומר עליי, המעט שאני יכולה לעשות בשבילו זה להרוויח כסף בשביל שהוא יהנה ממנו, ואולי יתן לי קצת גם. אני אסתפק בכל מה שיגיע.
דחפתי את הדלת והרגשתי את ידיי כואבות כמו שמעולם לא הרגשתי.
הוא ישב שם בפינה. מחזיק את ראשו בין ידיו.
"דקלה חזרת.." הוא ניסה להתרומם ונפל אל הרצפה.
ניגשתי אליו והתיישבתי לידו.מרימה את פניו בעזרת ידיי. רק אז הבחנתי בפצעים המדממים שנגלו עליו: עינו הייתה סגורה ואפו דימם, על פניו היו שריטות בכל מקום ושפתו התחתונה הייתה נפוחה ודיממה גם היא.
"מה קרה לך?" שאלתי בוכה. בכי היסטרי.
"כלום, כלום לא קרה" הוא ענה בקרירות, מתנשף. ידעתי שקשה לו.
"הבאתי את הכסף. הנה." אמרתי והתרוממתי קצת כדי שאוכל להוציא את הכסף מכיס מכנסיי. "150 שקל. זה מה שהשגתי" ליטפתי את פניו, מחזיקה את הכסף בידי השנייה.
"זה כל מה שהשגת??" החל לצעוק עליי. כבר חשבתי שישמח.
"כן" עניתי מבוהלת והגנתי את ראשי ופניי בידיי. ידעתי שהוא ישתגע
ואכן צדקתי, המכה לא איחרה לבוא. הוא הפיל אותי לרצפה ושכב מעליי.
"את לא עד כדי כך גרועה במיטה" הוא המשיך לצעוק ולהלום בי עם אגרופיו "אז למה רק 150?" הוא הפסיק, כנראה התעייף מלהכות אותי.
בטני שרפה וצלעותיי שבו והתפרקו לחתיכות עם כל אגרוף שלו.
אבל זה מגיע לי. רק 150 שקל!! יכולתי יותר.
"אני מבטיחה להביא פעם הבאה יותר כסף" התחננתי שיפסיק
"שום פעם הבאה! כבר מחחר את תצאי, שמעת אותי??" הוא צעק אל תוך אוזניי וקולו הידהד בראשי וסיחרר אותי
"כן אני מבטיחה.." בלעתי רוק.הרגשתי כל כך חלשה.
"יופי" הוא חזר ללחוש. ואחרי שניות מספר נשכב כולו מעליי. ממשש את החזה שלי.
"את יכולה להוריד את הידיים יפה שלי" הוא אמר ואני צייתתי.
"תפנקי אותי כמו שרק את יודעת" הוא שם את ידיי על גבו, מעין מבקש שאני אפשיט אותו מחולצתו.
"ואם מישהו יבוא?" הצלחתי ללחוש מתוך כל הכאב. מתוך כל האהבה.
"ששש" הוא שם את ידיו על שפתיי, גורם לי להרגיש בשנית את הפצע הטרי שהוא דאג לעשות לי. "אף אחד לא יגיע"
הוא חייך אליי והוריד לי את החולצה, פותח את כפתוריי המכנס ומותיר אותי ערומה.
"קחי"מכשראה שאני לא משטפת איתו פעולה, הוא תחב כדור לפי, תחושת עונג אינסופית הרטיטה את איבריי הפנימיים ביותר, גרמה לעיניי להיפקח ולתשוקה שלי כלפיו להידלק.
הפכתי אותו על גבו. מורידה את חולצתו את מכנסיו נוגעת בו
הוא גנח
"אמרת שאין לך עוד חומר" לחשתי וחייכתי, בלי לעשות כלום הרגשתי מסופקת. מדהים עד כמה כדור קטן יכול למלא אותי תוך שניות.
"זה למקרי חרום" הוא אמר וליקק את גופי העליון בלשונו.כל כך אוהבת אותו
למרות הכל.
התהפכנו והוא שכב מעליי, עצמתי את עיניי והרגשתי את חום גופו, שגופי כמה אליו, עוזב את גופי למספר שניות. לא הבנתי מה הוא עושה.
"זה רק כי אני אוהב אותך דקלה" הוא לחש ושב לעלות אליי,
מחבר אותי אליו בקשר בלתי נראה של אהבה..



**
עידו קנה עוד חומר, עוד באותו הלילה,
שני כדורים הוא נתן לדקלה ואת כל ה20 שמר אצלו.
ככה היה כל הזמן. עניין הזנות כבר הפך לשיגרה,
דקלה יצאה מדי יום ביומו והביאה כסף. קיבלה מנות מועטות מעידו. וספגה את מכותיו.
בכל פעם כשיצאה אל הכביש היא תמיד חזרה אל עידו, לא הייתה בה השפיות לברוח ממנו, לעזוב אותו ולהתחיל מחדש.
היא כל כך פחדה.
היא הייתה רגילה לחיות איתו, בתוך כל הזוהמה, במשך מעל לשנה.
כל פעם מסתממים, מאבדים את תחושת הזמן.
היא אהבה אותה בכל מאודה, ולכן, ספגה את הדאונים שלו, את מצבי הרוח המשתנים שלו, היא הייתה בטוחה שהוא אהבת חייה, ואיתו מצאה את האושר.
גם הוא, אהב אותה בכל ליבו ונפשו למרות היחס המחפיר שלו כלפיה.
הם חוו רגעים יפים, קסומים ומלאי אהבה. אך גם רגעים שהיו,
איך נגדיר זאת, פחות יפים, כל פעם כשהשפעת הסם חלפה.
היא הייתה מוכנה לחיות ככה לנצח, לדעתה הכל נראה בסדר, שהם חיים כמו כל זוג מאוהב ורגיל, במחסן נטוש בלב העיר.
היא לא הבינה עד כמה השיגרה הזו,
הורסת את חייה,
ואולי,
לבלי שוב?
האם תהיה קיימת אופציה, איפושהו, בעתיד הרחוק או הקרוב, שבה היא תוכל לשקם את חייה? או שאומנם, אין אלו חיים?
הרי את כל חייה הקודמים, את משפחתה, את חברותיה בנפש, את ידידה המקסימים, את כל אשר הכירה היא נטשה לטובת הלא מוכר. לטובת אהבתה.
האם היא אי פעם העלתה בראשה שתגיע למצב שבו היא היום?
האם הם עדיין מאוהבים? או שמא הפך המצב הזה, להיות מבוסס על אובססיה וקיבעון בין שניהם?
כל האשלות האלו יוותרו פתוחות, ואולי,
פתוחות לנצח.



ושוב היא עומדת בכביש הזה.
פותחת את כפתוריי חולצתה, מחכה ללקוח האחרון להיום.
300 שקלים כבר היו בכיסה מלקוחות קבועים.
אבל הפעם הבטיחה לעידו שתביא לו מעל 400 שקל. היא הייתה מוכנה להקריב את נשמתה למענו, ואכן עשתה זאת.
וכשכבר כמעט והתייאשה עצרה לידה מכונית.
מכונית דיי רועשת, היו שם לפחות שלושה אנשים.
דקלה פקחה את עיניה כדי לראות טוב יותר מבין כל החושך.
היא קלטה בתוך המכונית נהג, ילד שישב לידו ועוד שניים מאחורה.
'בקבוצה, היא עדיין לא עשתה את זה' היא חשבה לעצמה וגופה התמלא בצמרמורות של פחד, ובחילה.
אבל עוד לקוחות זה עוד כסף, ועוד כסף יעשה את עידו מאושר יותר.
היא עטתה על פניה חיוך מאולץ והתקרבה אל המכונית.
"כמה את לוקחת בובה?" חייך אליה יצור רזה מתוך האוטו,
היא לא חשבה שהוא רחוק מגילה הנוכחי, בטח סתם פוזאיסט.
"150" היא דקלמה.
"יקרה" הוא חייך אליה "יש מצב להנחה?" הוא שלח את ידו מן החלון וליטף את ישבנה.
באינסטינקט הראשוני, היא רצתה להירתע.
אך במקום זאת היא חייכה חיוך ריקני בפנים חסרות הבעה.
פנים חיוורות, ורזות.
מול עיניה רק רצו אותך תמונות שלה ושל עידו מתנשקים, נוגעים אוהבים.. בשבילו היא הייתה מוכנה שיגעו בה.
"אני לא יקרה, אבל אם אני לא מתאימה לכיס שלכם, אתם יכולים להמשיך לנסוע." היא הוציאה את זה מהפה, והתחרטה.
היא התפללה בליבה שהם לא באמת יעזבו, שהיא לא באמת יקרה לכיס שלהם, היא רצתה כבר לסיים 'לעבוד' ולחזור אל עידו, לראות אותו מאושר.
"פשש.. אומץ.." הוא אמר ופתח את הדלת, יוצא מתוכה ונעמד מול דקלה.
היא נראתה גמדה לידו.
גופו היה רזה, אך בנוי היטב, ועיניו היו קטנות ושחורות.
"אני אוהב בנות עם אומץ" הוא הוסיף ונגע בפניה של דקלה "איך אמרת שהשם?"
"דקלה" היא ירתה אליו "אבל אל תתאמץ, בונבון, אני גדולה עליך" החוצפה שהייתה בתוכה אף פעם לא עזבה אותה.
"שמעתם??" הוא צחק וצעק אל תוך האוטו "מתחצפת" הוא התקרב אליה ונישק את שפתיה בפרעות.
ברקע היה קול דלת מכונית נפתחת, ונטרקת.
ולפתע שמעה קול קורא לה מכיסא הנהג "חכה חכה. דקלה, זו את?"
הנער ניתק ממנה בזריזות, והיא התמקדה על זה שיצא מהאוטו.
בשנייה הראשונה היא הייתה בהלם, רגליה שותקו אל הקרקע ופצעיה הטריים עוד שרפו מהבוקר.
היא זיהתה את הקול מיד, לא האמינה עד כמה עצוב הוא צחוק הגורל.
"כן זו את!!" הוא חייך אליה. והחל להתקדם לעברה, פסיעות קטנות.
"לך מפה" צעקה דקלה והחלה לרוץ אל תוך הסימטאות החשוכות.
"חככי! דקללה.. אל תברחי" הקול נעשה קרוב וקרוב יותר, ודקלה הגבירה את ריצתה.
רגליה כבר לא היוו חלק מגופה, וגם לא צלעותיה השורפות בתוכה.
היא לא רצתה שיגלה אותה, כי אם יגלה אותה יחזיר אותה הביתה.
הבית, החברים, המשפחה שהיא הותירה מאחורייה,
והלכה כעיוורת אחרי שולל אהבתה.
ממשיכה לרוץ, מתנשמת ומתנשפת. שומעת את צעדיי הריצה המהירים שלו הולכים וקרבים.
לפתע היא מועדת, נופלת על הרצפה בחזקה על בטנה, מחזיקה אותה מתוך תחושת כאב איומה.
"דקלה מה קורה לך? לאן את בורחת?" הוא התיישב לידה, וחיבק אותה. היא בכתה אל חיקו. ריחו הטוב שיכר אותה בדיוק כמו אז.
בדיוק כמו תמיד. בדיוק כמו עכשיו.
ידיו הלכו ולחצו עליה, הוציאה אנקת כאב מתוך פיה.
"אני מצטער שהתייאשתי.חיפשנו אותך במשך שנה ולא מצאננו, בואי. ניקח אותך מפה"
"עזוב אותי" היא צרחה והתנתקה מתוך ידיו, קמה על רגליה בשנית.
אך הוא לא הרפה ממנה.
"אני לא עוזבבת את עידו, אני אוהבת אותו" היא חזרה לצרוח, מקווה שיניח לה לחיות את חייה האומללים כרצונה.
אך הוא, רק תפס אותה בזרועותיה, הביט בה בעיניו הגדולות בצבע דבש, ולחש אליה "לא משנה מה תגידי דקלה, אני לא עוזב אותך, לא הפעם"

עומרייייייי......... :]
תמשיכיי מאאמי

מדהים תמשיכי

מדהייים.

אה מושלם [:
קראתי כבר את הסיפור,
אבל כיף לקרוא שוב 😛

אוהבת 3>

יאיייאאאאאאאא.....
המששךך!!

דאאאממ.. עומריי?!
* כן כן , אני קוראת חדשה *
את כותבת מדהיים 😊 מחכה להמשךך

מהמםם
תמשיכי

יואואו קראתי את זה כבר..............נזכרתי עכשיו
המשך!!=]]]]]

פשוט מדהים !
המשך : )

מ-ד-ה-י-ם-!
אפילו יותר מזה...

רק מישהו יכול להזכיר לי שוב מי זה עומרי?
ראיתי באחת התגובות 😛
ואני זוכרת שהיה ביניהם משהו..אבל מה בדיוק 😊

כמה טוב..😊

איי איי, כתיבה לא מהעולם הזההההההה😊

אוהב אותך דניאלו😊

עומרי זה ידיד שלה מהעבר . .
הוא החבר הכי טוב של עידו ותמיד הייתה בין שניהם משיכה אדירה, אבל דקלה הייתה מאוהבת בעידו .


המשך בערב,
ותווודה (:

כוותבת . .