מסכנה
אבל מה הוא עשה לה?
תמשיכיי
וואאייי מהמםםם :]]
אהבתתיי.. תמשייכיי מאמייי
תוודה בננות ((:
אני ממש מקווה להספיק לכתוב המשך היום ..
אוההבת אתככן !
המששך יפורסם מחר :]
שיהיה לכן לילה מדהים !
אוההבת 3>
פרק 11
בדרך למפקדה, לחפש את ענבל, לא יכולתי עוד לשאת את כל המועקה מבפנים.. הדמעות פשוט פרצו בכל עוצמתן.
עם כל דמעה שנפלה כך התסכול בתוכי גבר..
כל כך שנאתי את עצמי על שהתקפלתי כך מולו, שלא היה לי הכוח להתמודד עם הכאב והכעס ולהטיח בפניו את כל ההאשמות.
הרצתי במוחי את הפגישה הקצרה עימו שוב ושוב בראשי, וכל הזמן חשבתי כמה עלובה וחלשה הייתי.
רציתי לחזור אחורה, לחזור אליו ולהוציא את הכל..
אך לא יכולתי, הדמעות הרבות לא הפסיקו לזלוג וכיסו את פני הכואבים.
הגברתי את קצבי ורצתי מהר לעבר אזור השירותים. לא היה לי כוח להיתקל בחברותי ולעמוד מול שאלות ותחקירים..
רציתי להיות לבד, להיות לבד עם עצמי למשך השנה הקרובה ולא לראות אף אחד אחר..
רציתי פשוט להיעלם.. לעבור למקום אחר, שקט ורגוע, בו לא אצטרך להתמודד עם הכל.. להתמודד איתו, עם נדב..
הלוואי והייתי יכולה פשוט להחזיר את הגלגל לאחור, הייתי משנה את הכל..
הייתי יכולה למנוע את כל הכאב של התקופה האחרונה..
למנוע את הטעות הענקית הזו, שאז נראתה כמו הדבר הטוב ביותר בחיים שלי, הטעות שנקראה- נדב.
הדרך לשירותים, שתמיד נראתה ארוכה ומייגעת, נהפכה פתאום קצרה.
ראשי היה כל כך טרוד במחשבות וברגשות עזים, עד שכנראה איבדתי את תחושת הזמן ולא שמתי לב בכלל לשום דבר אחר מסביבי.
נכנסתי לאחד התאים של השירותים הכימיים ונעלתי מבפנים.
בדרך כלל בלתי אפשרי להיות שם יותר מכמה דקות ספורות. בדקה הראשונה מנסים לעצור את הנשימה לכמה שיותר זמן,
וכשמתייאשים, עושים את הכל בזריזות לפני שהריח הנוראי יחדור לכל תא ותא בגוף.
וכמובן, כשיוצאים החוצה, שואפים את האוויר הנקי בהקלה, כאילו רק עכשיו יצאנו ממקלט סגור וחנוק אחרי כמה שנים טובות.
הפעם הריח לא הפריע לי, בכלל לא הרגשתי אותו..
כנראה שכשבפנים התחושה שהעולם קורס בין רגלייך וכבר לא יכול להיות גרוע יותר,
הריח נעשה פתאום צרה קטנה וחסרת חשיבות לעומת המועקה העצומה שבפנים.
אני לא יודעת כמה זמן הייתי שם, בתוך תא השירותים.
בכיתי כל כך הרבה.. אני לא זוכרת מתי בפעם האחרונה בכיתי כל כך הרבה זמן..
בעצם, אני כן זוכרת.. באותו היום, באותו היום שראיתי את נדב.. שראיתי אותו עושה את מה שעשה..
כן, אז, לפני בערך חצי שנה..
-----------------------------------
לבשתי את הג'ינס שהכי אהבתי, גם נוח וגם מונח בצורה מושלמת
וגופיה חדשה וחמודה מפוקס בגוונים של אדום-ורוד, שתמיד מחמיאים לצבע עורי.
זה היה ביום השנה שלנו, שנה שלמה של לגמרי ביחד..
היינו בבית הספר ביחד, באותה השכבה..
חלקנו הרבה מאוד שיעורים באותו השולחן, כשאנחנו מרוכזים רק בעצמנו..
היינו בתנועה ביחד.. כל ימי הפעילות שהתגנבנו שנינו ל"האוס" שהיה ריק וחשוך, כל המחנות בהם ישנו ביחד באוהל מחובקים, והטיולים שהיו איתו תמיד כל כך מדהימים ורומנטיים..
כל היציאות, המסיבות.. זה תמיד היה איתו..
היינו שנינו באותה החברה, כל הזמן ביחד. 'מעיין ונדב' היה כבר מעין צירוף תמידי.
אף פעם לא היה לנו ריב רציני, תמיד ידענו לפתור את הכל בדרך טובה ואוהבת.. לפעמים אני הייתי מוותרת, לפעמים זה היה הוא שהתפשר..
אהבתי אותו.. אהבתי כל כך !
כל שנייה שלנו ביחד אף פעם לא היתה משעממת.. לא משנה אם רק ישבנו שנינו מבלי לעשות דבר..
הוא היה האחד שאיתו הייתי יכולה אפילו רק לשבת ולשתוק, פשוט ליהנות מ'הביחד', מבלי לעשות כלום..
דיברנו על הכל.. היינו כמו החברים הכי טובים..
סמכתי עליו ובטחתי בו, יכולתי לספר לו הכל מבלי לחשוש אפילו טיפה.
אהבתי להסתכל עליו, אהבתי לדבר איתו, אהבתי להתכרבל בתוכו, אהבתי לנשק אותו, אהבתי לשתוק איתו, אהבתי להרגיש אותו.. פשוט אהבתי אותו.
ביום הזה, אחרי שנה שלמה של ביחד, של ביחד מושלם ואוהב, הוא אמר שהוא מתכנן לי הפתעה..
קבענו שהוא יאסוף אותי בשמונה..
אבל אני, לא יכולתי להתאפק..
בשלוש וחצי, שעתיים אחרי שחזרנו מבית הספר, רציתי להפתיע אותו ולבוא אליו הביתה עם הברכה המושקעת שהכנתי לו, עליה עבדתי יותר משעה.
התלבשתי והתאפרתי, סידרתי את שיערי הארוך ויצאתי לכיוון ביתו.
הייתי במצב רוח מושלם, כל הזמן חשבתי על כמה חיי נפלאים וכמה אני מאושרת איתו, איזה מזל יש לי שיש לי כזה חבר מושלם.. שיש לי כזאת אהבה מושלמת..
"אהלן מעייני!" פתחה לי את הדלת סיגל, אימו של נדב.
"היי, מה נשמע סיגל?"
"הכל מצוין יפה! היום שנה ביחד הא??" חייכה סיגל וסימנה לי להיכנס פנימה.
"אה האא" עניתי בחיוך גדול.
"מה שלום כולם? איך אמא?"
אחרי שנה ביחד, המשפחות שלנו כבר הכירו טוב אחת את השנייה. אני הייתי בת בית אצלו וגם הוא אצלי.
ההורים של שנינו מאוד אהבו ותמכו בזוגיות שלנו.
"כולם בסדר גמור, אמא מסרה ד"ש" עניתי לה בחיוך.
"נדב למעלה?"
"כן מתוקה, הוא למעלה בחדר."
"תודה" עניתי לה ופניתי לכיוון המדרגות.
עליתי למעלה ודפקתי על דלתו של נדב, אף אחד לא ענה.
שמעתי מבפנים מוזיקה רועשת מהמערכת החדשה שלו, שקיבל ביום ההולדת האחרון מסבתו.
דפקתי חזק יותר, אך הוא עדיין לא שמע.
פתחתי באיטיות את הדלת..
החדר היה חשוך וחנוק והמוזיקה נשמעה בווליום צורם.
הוא היה שם על מיטתו, ידיו החסונות עטפו אותה ושפתיו הרכות היו צמודות לשלה..
עמדתי שם מספר שניות, לא מאמינה למראה עיני..
ראיתי את נדב, את נדבי שלי, עם מישהי אחרת..
הוא חיבק אותה, בדיוק כמו שחיבק אותי..
הוא נישק אותה, נשיקה רכה ואמיתית.. בדיוק כמו הנשיקות שלנו..
עמדתי והסתכלתי עליהם משותקת. לא יכולתי להוציא הגה מפי.
אותה ההרגשה, אותו הכאב שחשתי, בלתי ניתן לתיאור..
כאילו סכין ננעץ בליבי באכזריות, מנפצו לרסיסים ומרסק את הרסיסים הקטנים עד שהם הופכים לנוזל הזורם בכל תאי גופי ומעביר בהם צמרמורות ורעד.
עמדתי שם בעיניים לחות והסתכלתי בהם, פשוט עמדתי והסתכלתי.
"מעיין!" הוא קלט אותי פתאום וקפץ ממיטתו.
הוא הסתכל עלי במבט מפוחד, מבוהל, מבט שלא הכרתי..
דמעות החלו להציף את עיני.. עמדתי מולו ונעצתי את עיני בעיניו.
הוא החל להתקרב, הושיט אלי את ידו..
ברחתי משם. רצתי מהר ככל שיכולתי ויצאתי מביתו.
שמעתי אותו רודף אחרי, קורא לי וצועק..
רצתי מהר יותר, רצתי כל כך מהר.. לא הייתי מדמיינת שאני מסוגלת לרוץ במהירות כזו..
רצתי כל הדרך הביתה כשאני אינני מפסיקה לבכות..
לא האמנתי, סירבתי לקלוט..
אחרי שנה שלמה ביחד, ביום שאמור להיות הכי מושלם..
הגעתי בחזרה לביתי וטרקתי את הדלת, כשאני מתנשפת בכבדות ודמעות מציפות את פני.
שמעתי אותו דופק, דופק וצועק..
לא פתחתי, לא יכולתי לראות אותו.. לא יכולתי להסתכל עליו..
נכנסתי לחדרי ונפלתי על מיטתי.
הרגשתי כל כך רע.. חשבתי עלינו, חשבתי על הכל..
כל מה שעברנו.. כמה שאהבנו..
איך הוא יכל ?! איך הוא יכל לעשות לי דבר כזה ?!
כעסתי עליו, שנאתי אותו.
לא יצאתי מהחדר עד היום למחרת.. בכל הזמן הזה פשוט בכיתי, בכיתי ובכיתי..לא יכולתי להפסיק..
הוא פגע בי.. כל כך פגע בי..
-----------------------------------
מאז, מאז לא דיברנו..
הוא כנראה התבייש, הוא אף פעם לא בא להתנצל, אף פעם לא בא לדבר על מה שהיה..
ואני? אני סחבתי בתוכי את הכאב הזה.. את המועקה הזו שישבה בתוכי..
בכל פעם שראיתי אותו ליבי כאילו נפל ממקומו.. רציתי ליפול על הרצפה ולבכות..
אך מבחוץ נשארתי חזקה, לא נתתי לו לראות כמה שאני סובלת מבפנים..
בכל פעם שמבטינו נפגשו, הסטתי את עיני במהירות לכיוון אחר,
לא יכולתי להסתכל בעיניו..להסתכל בעיניו העמוקות והיפות..
אחרי בערך חודש, הוא עבר עם משפחתו לרעננה,
והשאיר אותי כאן, לבד, עם כל כך הרבה שאלות ותהיות בראשי.
מאז עברה חצי שנה, חצי שנה בה לא דיברנו, חצי שנה של זיכרונות, של כאב..
והיום, היום כשראיתי אותו עומד למולי, כשהבטתי את תוך עיניו היפות, הכל חזר אלי..
אותה ההרגשה הנוראית, אותו רעד..
הכל התערבב בתוכי עם הגעגוע העז, הגעגוע שהצטבר בכל חצי השנה שעברה..
לא ידעתי אם לשנוא אותו, אם לאהוב אותו..
הוא עמד שם מולי, ואני הייתי אדישה. אדישה וקרה כקרח.
ישבתי שם, בתוך תא השירותים, ובכיתי..
הקרח נמס בתוכי ונזל החוצה בדמעות קטנות ובלתי פוסקות..
לא יכולתי להתמודד עם הכל שוב, להתמודד מולו שוב..
נדב, שכבר חצי שנה לא שמעתי ממנו דבר, ורק זיכרונות וכאב נותר לי ממנו,
חזר אלי פתאום..
אוההבת אתכןן הממון !
שתהיה שבת שללום 😊
ו א ו ו
יא מדהימה אחת !
איזה סיפור סוחף...
כתיבה ממש ממש עמוקה.
תמשיכי מהר מאמי [=
ספירי.
אתר האהבה הישראלי