מה את בכלל יודעת על אהבה?!?

QUOTE (--eden-- @ 19/03/2007) QUOTE (שריני @ 18/03/2007) וואו איזה פרק ,
אבל יש לי שתי שאלות
1. איך הם התנשקו שאפחד לא ראה אותם ?
2. זה לא מפריע לכפיר שיש לקורין את סהר ?

מחכה להמשך ..
1. הם התרחקו המון מכולם בכדי שלא יראו אותם...
2. תיראי כבר מההתחלה היה אפשר להבין שהם מממשש לא מחבבים אחד את השני
ואם כפיר שונא את סהר ואוהב את קורין אז זה לא כל כך מפריע לו והעיקר שהוא יהיה
איתה...מבינה?

😊

המשך בהקדם
תגיבוו 😁
אה הבנתי מאמי (:
מחכה להמשך !

ייפה😊

המשךךךךךךךךך

איי איי איי

אייזה ההמשךך אאמא !

🙄 זה היה צריך לקרות מתי שהוא ..

עכככככשיו אני רוווצה הממשך 😊

אווהבבת אווותך המממונההמון !

מחכה להמשך 😊

אייי ששמנה..

מה עם ההמשך 😢

נוו מה עם הממשך יישמנה 😢

נטשת יותר מדדי בוובי :[

יש המשך ?

מאמי תמשיכי . .=[

אמאאאאאאאאא אייזה המממשך הוולך לההיות לכככן

פשוט מושלםםםםםם !!!

תודה על כל התגובות
ושוב, אני ממש מצטערת על הייבוש.. 😁
תהננוו (:

תוך כמה שניות הגעתי לקיוסק ולא האמנתי למראה עיני.............................................

סהר עמד שם יחד עם איזה מישהי, צוחק ונהנה לו.
לא יכולתי להאמין שזה קורה.
שהבנאדם שהייתה לי את המערכת יחסים הכי ארוכה איתו, שכל כך אהבתי אותו,
עומד ומתנשק לו עם מישהי אחרת.
אתם בטח חושבים עכשיו "מה היא חושבת לעצמה החוצפנית הזאת...הולכת ומתנשקת
עם כפיר ועוד אחר כך בוכה למה החבר שלה עושה את אותו הדבר??".
אז נכון, אולי אני חוצפנית, אבל אני קרועה בין שני אנשים שאני הכי אוהבת בעולם.
אני לא יכולה לבחור, אין מה לעשות.
כשאני עם כפיר אני מתגעגעת לסהר ושאני עם סהר אני מתגעגעת לכפיר.
מתוסבכת כזאת כן...
אבל ככה זאת האהבה, מסובכת.
באותו הרגע לא ידעתי מה לעשות.
לכעוס? לבכות? לוותר?
כל כך הרבה רגשות שלא היה לי מושג מה לעשות איתם.
הרגשתי איך הדמעות חונקות את הגרון.
איך הן מתאמצות לצאת ואני לא נותנת להן.
הרגשתי מן צביטה כואבת כזאת בלב,
כאילו לקחו לי אותו בבת אחת והחזירו אותו למקום.
פתאום כל הביטחון הגדול שהיה לי החל להעלם ובין רגע הרגשתי חסרת הגנה.
כאב לי...כאב לי שסהר עשה לי דבר כזה.

משום מה הרגליים שקעו בחול ולא נתנו לי לזוז.
ככה עמדתי כמה דקות, מאפשרת לדמעות לזלוג ומביטה בהם מתנשקים.
לא ידעתי מה לעשות עם עצמי אבל הבנתי שלהשאר שם אני לא יכולה.
לקחתי את הרגליים וברחתי משם כמה שיותר רחוק.
הדמעות שזלגו מעיני הסגירו את הכאב הכל כך גדול שהרגשתי מבפנים,
הסגירו אותו בפני סהר.
רצתי מהר ולא יכלתי לעצור את עצמי.
שמעתי אותו קורא לי, לא היה לי אכפת, רציתי רק להמשיך לרוץ ולהיות לבד.
"קוריייןן...", שמעתי את הקול שלו מתחזק יותר ויותר.
שוב לא עניתי.
מה יכולתי להגיד? מה יכולתי לעשות?
לעצור ולעמוד מולו כמו מפגרת ולשמוע את כל התירוצים בשקל של 'זה לא מה שאת חושבת'?
לא יכולתי, פשוט לא יכולתי.
המשכתי לרוץ כמה דקות עד שכבר לא היה לי כוח יותר.
עצרתי ונשכבתי על החול, מביטה אל השמיים.
סוף סוף לבד.
'יכול להיות שהבעיה היא בעצם אצלי?', חשבתי בעוד הדמעות לא מפסיקות לזלוג.
איך תמיד שמשהו קורה ושסהר יוצא הלא בסדר, אני תמיד יודעת להפוך הכל ולהאשים את עצמי.
ואולי בכלל הגיע הזמן שאני יודה בזה שאני וסהר לא נועדנו להיות ביחד.
מצד אחד, כל כך כעסתי ונפגעתי ממנו אבל מצד אחר, הייתי שמחה שסוף סוף נפתחו לי העיניים.
הנשיקה שהייתה שם עכשיו, לא היית נראת אחת כזאת של פעם ראשונה, זה היה ברור
שמה שהיה בינו לבין אותה אחת נמשך כבר כמה זמן.
משום מה לא כל כך זכרתי את הפנים שלה, זכרתי רק את המבט של סהר כשהוא נישק וליטף אותה.
התחלתי לבכות שוב.
רק להיזכר במה שקרה פה כמה דקות קודם לכן, עשה לי רע.
עצמתי את העיניים וניסיתי לתת להכל לעבור.
פתאום נעמד מולי מן צל כזה של מישהו, מחייך.
ניסיתי לזהות אותו אבל לא כל כך הצלחתי.
הוא חייך והבטיח שהכל יעבור.
הוא גרם לי להרגיש ביטחון, הגנה....
פתחתי את העיניים.
אף אחד לא באמת עמד שם.
'כנראה שדמיינתי', חשבתי לעצמי בעוד הפלאפון החליט לצלצל.
זה היה כפיר.
"הלו", עניתי בקול חנוק.
"איפה את?", הוא שאל בדאגה.
"סתם...", גמגמתי.
"קורין מה קרה?", הוא אמר והדמעות החלו שוב לרדת.
"זה...זה סהר..הוא.."
"מה הוא עשה לך?!?", הוא אמר במן נימה של כעס.
"הוא היה איתה", אמרתי.
"איפה את?", הוא שאל.
הסתכלתי לאחור, היה מן שלט כזה שכתוב עליו "פנינת הים".
"ליד פנינת הים", אמרתי לו.
"אני בא ביי", הוא אמר וניתק.
חזרתי לשכב ולהביט אל השמיים.
פתאום מתוך כל הדמעות והבכי, התגלה חיוך קטן.
'טוב שיש כאלה שדואגים לך', חשבתי לעצמי.
אחרי 10 דקות בערך, הוא הגיע.
"מה קרה מאמי? ספרי לי הכל", הוא אמר והתיישב לידי.
חיבקתי אותו.
אחרי כמה שניות של שתיקה סיפרתי לו מה קרה מקודם.
"ואז ראיתי אותו מתנשק איתה....".
כפיר היה נראה בהלם, כאילו לא האמין שסהר מסוגל לעשות דבר כזה.
"מה?? אני לא מאמין איזה כלב..", הוא התעצבן.
האמת שחשבתי שהתגובה שלו תהיה אחרת.
אחרי הכל עכשיו הוא יכול להיות איתי בלי ששום דבר יפריע לו.
אבל הוא הרגיש שנפגעתי...והוא ידע שלמרות שיש בינינו משהו, עדיין אני מרגישה לסהר דברים
שלא הרגשתי כלפי אף אחד אחר.
הוא חיבק אותי.
"ומי הייתה איתו?", הוא פתאום שאל.
"לא כל כך ראיתי...", אמרתי.
"כן..נכון..איזה שאלה מטומטמת", הוא אמר, "איך תשימי לב בכלל...בטח כעסת בגלל סהר ו....",
הוא ניסה להסביר לי.
"זה בסדר", אמרתי לו, "אין לך מה להסביר...זה שאתה פה זה כבר אומר הרבה".
"אניי....", הוא החל להגיד משהו ולפתע נעצר.
"גם אני", חייכתי אליו.
ושוב התסבוכת הזאת בלב שלי חזרה לה.
איך זה שאני אומרת לו שאני אוהבת אותו בזמן שאני כל כך נפגעת מזה שבגד בי?
זה לא הגיוני...
הבנתי שאני צריכה לדבר על זה עם מישהו וזו שהכי יכולה לעזור זו דנית.
ניגבתי את הדמעות וחזרתי עם כפיר לכולם.
סהר, כמובן, לא היה שם.
"איפה היית כל כך הרבה זמן?", דנית שאלה, "ומה קרה לך?", היא התקרבה אלי.
"למה בכית?", היא נלחצה.
"תראי....", אמרתי ולקחתי אותה לצד, "זה סהר...".
"ידעתי, ומה הדפוק עשה עכשיו?!", היא אמרה.
"ראיתי אותו...עם...מישהי אחרת...", שוב היה קשה להגיד במילים את הזיכרון הכואב הזה.
"ראית אותו עם מי?!?!?", היא כמעט וצעקה.
"כן...", עצרתי את הדמעות.
"לא ראיתי מיזאת...אבל הוא התנשק איתה...", אמרתי.
וגם היא, כמו כפיר, הייתה די בהלם.
עם כמה שסהר הוא אגומניאק לא היה נראה בחיים שהוא מסוגל לבגוד בי.
"יאווו...מאמי", היא חיבקה אותי, "איזה דפוק הסהר הזה".
"ספרי לי על זה", אמרתי לה.
---------------------------------------------------
הדרך הביתה הייתה שקטה למדי.
לא המשכתי את הסיפור עם סהר, דנית לא שאלה.
"תקשיבי...", אמרתי לפתע, "אני הולכת לספר לך משהו...אבל אני לא רוצה שתשתגעי מזה".
"דברי", היא ענתה.
"תראי...", התיישבנו על אחד הספסלים בדרך.
התחלתי לספר לה את כל הסיפור עם כפיר...על השיחה שלנו במסיבה ההיא אצל עומרי, על הנשיקה...
פשוט הכל !
לא יכולתי לשמור את זה יותר בלב, הייתי חייבת לדבר עם מישהו.
"אממ....", היא אמרה ברגע שגמרתי לדבר, "אני לא יודעת כל כך מה להגיד".
"תראי אני יודעת שזה נשמע הכי ביץ' בעולם, אבל זה מה שאני מרגישה ולא יכולתי להחזיק את זה יותר...".
"כן...אבל להיות מאוהבת בשני אנשים בו זמנית זה טירוף, אין דבר כזה !".
"עובדה", אמרתי, "אני בעצמי לא מבינה את מה שאני מרגישה...מצד אחד אני כל כך אוהבת את סהר,
מצד שני כפיר הוא....".
"סטוץ", היא פתאום אמרה.
שתקתי...יכול להיות שמה שקורה לי עם כפיר הוא באמת סטוץ?
שאני אוהבת את סהר אבל מרוב שהיינו ביחד, הייתי צריכה משהו חדש?
פתאום כל הרגשות, שכבר די התחילו להסתדר להן מקודם, החלו להתבלבל שוב.
"נו באמת קורין, תעשי לי טובה...את באמת חושבת שאת מאוהבת במישהו שהכרת רק עכשיו?"
שוב שתקתי, היא המשיכה.
"זה לא הגיוני, אין דבר כזה...! את בקושי מכירה אותו, את לא יודעת מיהו בכדי לאהוב אותו...
זה סתם סטוץ תאמיני לי".
יכול להיות שמה שהיא אמרה נכון...אבל מה אני אמורה לעשות עכשיו עם סהר? לחזור אליו מחר בחיוך
כאילו כלום לא קרה?
"ומה עם סהר?", שאלתי.
"תדברי איתו...", היא אמרה, "אז נכון שמה שהוא עשה זה הדבר הכי נורא שהוא היה יכול לעשות...
אבל הוא אוהב אותך ולמרות שהוא טמבל שלא יודע מה הוא עושה...הוא לא יפסיק לאהוב אותך".
לא ידעתי מה לעשות.
והאמת שדנית, לא בדיוק עזרה אלא רק בלבלה אותי עוד יותר.
פתאום צלצול הפלאפון שלי נשמע.
"סהר שלי", היה כתוב על הצג.
לא רציתי כל כך לענות, במיוחד לא עכשיו, אבל דנית איכשהו שיכנעה אותי במבטים שלה.
"הלו", עניתי.
"אני כל כך מצטער", הוא אמר במהירות.
"גם אני...", עניתי לו אחרי כמה שניות של שתיקה.
"זה באמת לא היה מה שזה נראה...לירז פתאום באה ונישקה אותי ו......", הוא שתק.
'אז זאת הייתה לירז', חשבתי לעצמי, 'כמה שאני לא מופתעת'.
"וואלה..", עניתי בקרירות.
"קורין אני אוהב אותך את יודעת את זה...בחיים לא הייתי עושה לך משהו כזה", משהו בנימה של הקול
שלו היה נשמע לי אמיתי, אפילו הבכי, שהוא די ניסה להסתיר, הראה לי שהוא באמת מתחרט.
אבל למרות הכל לא יכולתי עדיין לסלוח.
"בסדר..", שוב עניתי בקרירות.
"זה בסדר שאת כועסת אני מבין...", פתאום הוא היה נשמע לי לא הסהר שאני מכירה, אחרי הכל
סהר שלי אף פעם לא היה מודה שהוא טעה ובטח שלא 'מבין' או משהו כזה.
"אני שמחה...", אמרתי לו, "אני לא יכולה לדבר עכשיו, ביי לך", אמרתי וניתקתי.
למרות שבתוך תוכי ידעתי שהוא באמת מתחרט לא רציתי לתת לו את התענוג הזה של 'היא תמיד תהיה שם...ואני
יכול לעשות מה שבראש שלי'.
דנית הסתכלה עלי.
הסתכלתי אני עליה.
"זה בסדר...", היא חייכה, "עשית את הדבר הנכון..".
חייכתי גם אני, טוב שיש לי אותה.
----------------------------------------------------------------------
טו טו טו......השעון המעורר צלצל בדיוק בשעה 7 בערב.
אחרי השיחה הארוכה שהייתה לי עם דנית, שנמשכה בערך עד 5 הגעתי הביתה
והדבר שהכי רציתי היה לישון.
קמתי, שטפתי את הפנים וירדתי למטה.
אמא ישבה בסלון עם כמה מהחברות שלה, מדברות בקולי קולות.
"היי", אמרתי בעייפות.
"היי מאמי איך היה בים? באת ישר להתקלח ולישון...", היא אמרה.
"בסדר..נחמד", אמרתי עם חיוך מאולץ כדי שלא תרגיש שמשהו לא בסדר ותתחיל לחקור.
"יופי..", היא חייכה וחזרה לחברות שלה.
בדרך למטבח כבר שמעתי אותן אומרות כל מיני משפטים כמו 'איך גדלת' 'איזה יופי את נראת'.
הסתובבתי וחייכתי, "תודה", אמרתי, לא יותר מזה, לא היה לי כוח.
לקחתי משהו לשתות ועליתי למעלה.
נכנסתי לחדר והתיישבתי מול המחשב, מדליקה את המסך.
פתאום שמתי לב שיש לי הודעה חדשה בפלאפון.........................................



תגיייבו 😊

השלמתי עכשיו הכול
סיפור מדהים
אהבתי ת'צורת כתיבה שלך
מחכה להמשך

מאיה

תמשיייייייכיי זה כ"כ יפה!!
ודיי אל תייבשי אותנו שוב כ"כ הרבה זמןןן 😁

אממממאא

אייזהה יפפה
אני ככבר אאמררתי לךךך אתת דדעתי..

אאבלל אנני אוממר שווב..

אייזהה המשך מושלםםםםםםםםםםם

מחחכה לעעוד

והפעם ?
בלי יבושים!

פרק יפה (:
מחכה להמשך