מה את בכלל יודעת על אהבה?!?

איזה יפה😊

רררררעה 😢😢

המשךךךךךךךךך

מממאאמי אני פוררשת שיהיה הממשך אז תגידי לי באיסיקיו ..
\=

חחבל זה סיפור מדדהים..

אבל את לא ממשיכה אותו אז שתמשיכי תגידי לי באיסיקיו

עכשיווו קראתת =הכל=
פפשוטט סיפווור יפפפפהה!!!!

אוההההההבת
-רעות-

תווווווודה על כל התגובות.
ושוב, אני מצטערת על הייבוש פשוט אין לי זמןןןן לכלום...
ולמרות שאני תכף צריכה ללכת, התיישבתי וכתבתי לכם המשך 😊
תהנו...(:

"תראי קורין אני....", הוא התכוון להגיד משו כששמתי את ידי על הפה שלו.
"אני אוהבת אותך", אמרתי ונישקתי אותו..........

התנתקנו אחד מהשני.
"אני ממש מצטער...", הוא אמר.
חייכתי.
"את הבנאדם שאני הכי אוהב בעולם הזה ולא הייתי צריך לפגוע בך".
אני כל כך אוהבת אותו שהוא ככה, שהוא פשוט סהר. סהר החמוד והרגיש שלי שלא עושה פוזות
על כל העולם.
אני רק מקווה שזה יישאר ככה ושלא יקרה מצב שאני יראה אותו שוב עם הלירז הזאת.
"ולירז?", שאלתי.
"מה איתה?", הוא ענה באדישות.
הסתכלתי עליו במן מבט כזה של "אתה עושה צחוק?". הוא, כרגיל, תמיד מבין את המבטים הללו.
"היסטוריה", הוא אמר.
"אני מקווה..", חייכתי ונתתי לו נשיקה קטנה על השפתיים.
קמתי והתיישבתי מול המחשב.
הוא, נשכב על המיטה שלי.
הדלקתי את המסך ופתחתי את האייסיקיו.
לא יכולתי למנוע מעצמי לראות את האווי של כפיר. הייתי פשוט חייבת לדעת שהוא בסדר.

"את היית שלי ילדה
ועכשיו את בין ידיו
בליבי עוד זכרונות
מאותם אותם לילות...

יהיה טוב =\ "

כל כך רציתי לרוץ אליו, לחבק אותו, להגיד לו שאני לא יכולה בלעדיו...וש...אני אוהבת את שניהם
ושהאהבה הזאת לא יכולה להיפסק כלפי אף אחד מהם.
אבל אני את הבחירה שלי עשיתי וכבר אי אפשר להחזיר את הגלגל לאחור.
מה שנותר לי רק עכשיו הוא לנסות ולשכוח אותו, לנסות ולעקור אותו מהלב שלי.
סהר קם מהמיטה.
סגרתי מהר את חלון ההודעה של כפיר.
"עכשיו תספרי לי למה בכית מקודם..", הוא אמר.
"זה סתם...באמת", עניתי.
"תכף תגידי לי שניכנס לך לכלוך לעיין", הוא צחקק.
"ממש לא...", צחקתי גם אני.

מאז עבר שבוע, שבוע ארוך.
ימים כאלה שמצד אחד נהנתי עם סהר ומצד שני התגעגעתי כל כך לחיבוקים של כפיר.
הייתי אבודה. לא ידעתי מה לעשות, לא ידעתי מה אני מרגישה.
אבל המשכתי עם סהר...חשבתי שאולי האהבה שלנו תצליח לגרום לי לשכוח.
בכל מקרה הגעתי למסקנה חד משמעית, אני אחת כזאת שלא יכולה לתפקד בלי אהבה.
"אתם באים היום כן?!?", דנית ניגשה אלי עם חיוך.
"ברוווור", אמרתי וחייכחתי חזרה.
סהר, שדי השתנה לטובה בשבוע האחרון, חייך גם הוא.
"איזה שתי חמודות אתן...", הוא אמר וצבט אותנו בלחי.
"אה ככה?", עשיתי פרצוף עצוב, "רק חמודה?".
"את הכי חמודה ומקסימה ומתוקה ומשגעת וההההכל !", הוא נתן לי נשיקה.
"איכ איכ כמה שאתם דביקים", דנית ציחקקה.
"זה מה יש", אמרתי לה ועלינו יחד במדרגות לכיוון הכיתה.
"מה קורה אחי?", דודי התקרב אלינו.
"הכל טוב נשמה", סהר נתן לו מן חיבוק 'גברברים' שכזה.
"אתם באים היום כן?", הוא נתן לנו נשיקה.
"כמוווובן", ענינו ביחד.
היום בערב יש לנו מסיבה שאירגן ביה"ס, באיזה אולם גדול בעיר.
בדרך כלל אנחנו לא נוהגים ללכת, אבל כנראה שהפעם דנית הצליחה ממש לשכנע את כולם.
והקטע, שהיא גוררת אותנו לשם רק בגלל שהיא רוצה לראות את החמוד מי'א שיבוא.
למרות שעכשיו, כשחושבים על זה, המסיבה לא כזאת נוראית, אפילו די כיפית.
צלצול להיכנס לכיתות קטע את שיחתנו המעניינת וכן, גם הצרחות של חגית.
נכנסתי והתיישבתי ליד השולחן, מחכה שהגברת תתחיל בשיעור ותסיים אותו כבר.
פתאום, כפיר נכנס אל הכיתה.
הוא הביט בי במן מבט עצוב שכזה לכמה רגעים ולאחר מכן סובב את הראש.
הרגשתי לא טוב עם עצמי, אבל מהר מאוד סילקתי את הרגש הזה.
במשך כל השיעור הרגשתי איך המבטים שלו מאחור חודרים אל גופי וממלאים אותי ברגשי אשמה.
כל כך רציתי לצעוק לו 'דיייי' אבל לא יכולתי.
אז נכון, פגעתי בו, אבל שיפסיק להסתכל עלי ככה ולגרום לי להרגיש לא טוב עם עצמי.
הוא ביקש שאני יחליט לא?!
אז החלטתי.
"קוריייין...", חגית קטעה את מחשבותיי.
"אה?", עניתי.
"אולי תפסיק לעופף ותפתחי כבר מחברת?", היא צעקה.
"טוב", עניתי באדישות, לא היה לי ממש כוח להתווכח איתה עכשיו.
כל היום הזה עבר יותר מדי מהר.
בקושי ראיתי את כפיר, רק בשיעור. וסהר? סהר היה כל כך חמוד שבכלל לא התחרטתי שחזרתי אליו.
בשעה 1 בדיוק יצאנו מהשערים לכיוון הבית.
נפרדתי מכולם והמשכתי ללכת עם דנית.
"מה את לובשת?", היא שאלה בהתלהבות. ידעתי שזה יגיע.
"לא יודעת...נראה עכשיו. מה את?", שאלתי.
"נראה לי את החולצה הצהובה שקנינו שבוע שעבר", היא ענתה.
"יפה...", אמרתי בחיוך.
"טוב אז נראה אותך יותר מאוחר?", היא אמרה, נתנה נשיקה וחצתה את הכביש.
"ביי", אמרתי והמשכתי ללכת.
אחת המכוניות עברה פתאום בסהרה ומתוכה נשמע השיר "אם זאת אהבה".
בלי לשים לב בכלל נדבקתי אליו והתחלתי לזמזם אותו כל הדרך.
"אם זאת אהבה...אז למה היא, לא טובה...", איזה טיימינג יש למכונית הזאת, חשבתי,
הרי השיר הזה כל כך כתוב עליי.
"גם כשהיא קרובה אין רגע שקט, אין שלווה...", עדיין שמעתי אותו מתנגן, "אהבה הורגת, אהבה רעה.
כל יום, כל שעה....", המשכתי ללכת.
גם כשהתרחקתי כבר מהמכונית עדיין שמעתי אותו מתנגן במוחי.
"מגעל קסמים סוגר עלי, אין מוצא.
לא יודעת אם אני רוצה, או לא רוצה.
לא מוצאת בי כוח, לוותר ולעזוב אותך
אין לי מנוחה".
"איזה שיר...", שמעתי קול מוכר מדבר אלי מאחורה.
הסתובבתי.
להפתעתי זה היה כפיר.
"כן..", עניתי, משפילה את עיני משום מה.
"מצחיק שהשיר הזה מתאים למצב שלך לא?", הוא אמר במן קול מתנשא שכזה.
"מצחיק", עניתי באדישות, מתחילה ללכת מהר יותר ויותר כדי לא להיות קרובה אליו.
"למה את ממהרת?", הוא שאל, באותה נימה מעצבנת של מקודם.
"ככה", עניתי לו.
פתאום הוא התחיל גם ללכת מהר, משיג אותי ונעמד מולי.
הוא התחיל ללטף את פניי.
נרתעתי.
לפתע כל הליטופים שכל כך התמכרתי אליהם פעם, הרגישו לי לא כל כך נעימים.
כאילו לא באמת באים מהלב.
"מה קרה? כבר לא נעים לך?", הוא אמר.
"לא...", עניתי והוצאתי את ידו מפניי.
"למה? עד לפני כמה ימים אהבת אותם...", הוא תפס אותי בחוזקה.
"עד לפני כמה ימים...", אמרתי לו, "פעם".
"אז זהו? ככה את מוותרת?".
"אני ויתרתי כבר כפיר, תתבגר", העפתי את ידו שתפסה אותי בחוזקה ומיהרתי ללכת.
הוא המשיך ללכת אחריי.
"אני צריך להתבגר? לא אני זה שמעמיד פנים ומשחק יענו בתמימות בכולם", הוא צעק.
נעצרתי. לא יכולתי לסבול את כל הדברים האלה שהוא אומר.
בלי בושה הוא ממשיך לפגוע בי, כאילו שזה יעזור לו במשהו.
"סליחה?", הסתובבתי ודחפתי אותו על הקיר. מצמידה אותו לשם, "שכול את המילים שיוצאים לך
מהפה כפיר".
"למה מה תעשי? תביאי אלי את חבר שלך?", הוא התקרב אלי.
השפתיים שלי כבר כמעט ונגעו בשלו.
והוא ממשיך לדבר, נוגע בהן מדי פעם, מגרה אותן.
פתאום הוא החל לשיר בלחישה "אם זאת אהבה, אז למה היא לא טובה...?".
שתקתי. כועסת עליו, כועסת עליו כל כך...אבל מבפנים, עמוק בפנים רוצה אותו.
"מה הבעיות שלך?", דחפתי אותו יותר. מחכה שרק יפסיק עם השטויות שלו וייתן לי להמשיך בחיים שלי.
"את הבעיות שלי", הוא אמר ולפתע התחיל לנשק אותי.
רציתי לעצור אותו, רציתי להעיף אותו ממני ולא להתקרב אליו יותר בחיים...אבל פשוט לא יכולתי !
כאילו משהו מאצלו משך אותי אליו בצורה שלא ניתן לתאר.
אבל אסור לי, זה לא נכון לעשות לסהר דבר כזה ועוד אחרי מה שקרה.
אספתי את כל כוחותיי והתנתקתי ממנו, מתרחקת אחורנית.
"מה אתה חושב שאתה עושה?", שאלתי.
"מנשק אותך...", הוא ענה באדישות.
"וואלה", עניתי לו, "אתה לא חושב שאתה טיפה מגזים?!".
"מותק, אם לא היית רוצה, היית מפסיקה אותי ממזמן ולא מנשקת אותי חזרה".
"שלא תעז בחיים יותר להתקרב אליי אוקי?", אמרתי ומיהרתי ללכת משם.
כל הדרך חשבתי על מה שהוא אמר. על איך שהוא כל כך צודק.
הרי אם לא הייתי רוצה, לא הייתי מנשקת אותו בחזרה.
למה כל זה קורה דווקא לי?!
למה לא יכולה להיות לי אהבה נורמלית?!

פתחתי את דלת הבית ורצתי מהר לחדר.
צלצול הטלפון פתאום נשמע.
זאת הייתה אמא.
"כן...?", עניתי.
"מה קורה מאמי?", היא אמרה.
"בסדר אמא מה קורה?".
"נחמד..תקשיבי, אני צריכה שתשמרי על מאיה עד שאני יבוא היום".
"אבל אמא...יש לי היום את המסיבה הזאת בביה"ס שכחת?".
"זה לא הרבה זמן, סה"כ עד 9 בערך".
"ומי ייקח אותי אחר כך למסיבה?".
"אני מקסימום, או אבא".
"טוב", עניתי וניתקתי.
'היום הזה רק הולך ונהיה יותר מגעיל ', חשבתי לעצמי.
החלטתי ללכת לישון קצת...אולי שאני יקום המצב יהיה יותר טוב.
החלפתי לפיג'מה, סגרתי את האור ונירדמתי.
בסביבות השעה 5, שמעתי מישהו קורא לי מלמטה...................................


תגיייבו 😊
אוווווהבת, עדנוש ( :

מקסים (:

תמשיכי מאמי.

😊

מדהים!! 😊

מחכה להמשך מאמיי 😛

רחלוש =]]

יווווווווווווווווווא
המשךך דחוףף מאמייייייייייייי

יאאאאאאאאאאאא
המשךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךך

פרק כזה מממדההים !!
תמשיכיי בובה
מואהה ענקית

כזה...
מדהים(:

הכי יאפה שישש=]
אני אוהבת את הסיפור שלך הוא מוציא אותי לכמה זמן מהמציאות שלי..=\

פרק מקסססססססים =]

מחכה להמשך. ..

אאאייייייפההההההה ההמשךךךך?