מה את בכלל יודעת על אהבה?!?

ככזה יפה =]
תמשיכיי מאמי
מואאהה

קראתי עכשיו הכל מעניין תמשיכי מאמי 😊
בת כמהה את?

מדהייםם...
המשך=]]

עעעדניי בבאלייי הממשך 😛

אני בדיוק באמצע כתיבה של ההמשך חחחח
יעלוווש אני בת 15 (:
ועונגגייי ראיתי שהקפצת את קצב החייים חחח 😊
שני יש לך אייסיי!?

😁

😊
המשךך?!

המשך
תהנו 😊


עלינו במדרגות לכיוון של הכיתה שכל הדרך כפיר ממשיך את השיחה שלנו מהאוטובוס.
הוא סיפר מאיפה הגיע, על החיים שלו שם וכל מיני דברים שהאמת, מאוד התעניינתי לשמוע.
"קוווריייייין", פתאום שמעתי מישהו קורא לי מאחורה.............

הסתובבתי ולצערי זאת הייתה המחנכת שלי, חגית.
היא התקרבה אלינו וכבר על תווי הפנים שלה הבנתי שהיא רותחת מכעס.
הסתכלתי על כפיר.
הוא הביט בי חזרה, מחזיק לי את היד.
"שניכם, לכיתה, עכשיו!", הוא אמרה.
הדלת נפתחה ואני והוא נכנסנו אחרי חגית, שכבר דאגה לסלק את כל הילדים שעמדו בחוץ
וניסו לשמוע מה קרה.
היא התיישבה על הכיסא והורתה לנו להתיישב גם.
"בבקשה, תתחילי גברת קורין", היא אמרה, "נראה איזה תירוץ תמציאי הפעם".
ואני, לשם שינוי שתקתי, ידעתי שאם אני יתחיל לפתוח את הפה אני לא ייצא מזה והמרחק ממני
ועד לסילוק מהבצפר הוא מאוד מאוד קטן.
"ואת לא מתביישת", היא כעסה עוד יותר, "לגרור את הילד החדש לשטויות שלך?".
'מה היא רוצה ממני המכשפה הזאת?' חשבתי לעצמי, 'כל הזמן היא נטפלת רק אלי...נמאס!'.
היא ממשיכה לצעוק ואני יותר ויותר מתאפקת לא לפתוח את הפה.
וכפיר? "הגבר", זה עם הכל כך הרבה ביטחון עצמי והאגו המנופח, שותק לו.
לא לוקח אחריות ואומר לה שרק בגללו אנחנו איחרנו.
האמת, אם זה היה בנסיבות אחרות, או בשנה שעברה, לא היה ממש אכפת לי שהיא תצעק,
תאיים, או אפילו תעיף אותי מבצפר.
אבל דווקא עכשיו, בתחילת השנה החדשה, שהבטחתי להורים שאני יהיה ילדה טובה, זה קורה לי.
והכל בגלל מי? בגלל הכפיר הזה !
"אני מצטערת", נכנסתי לה באמצע המשפט, "לא הייתי בסדר".
היא הסתכלה עלי, שותקת.
לא מאמינה שבפעם הראשונה, אני, קורין, הודתי שלא הייתי בסדר.
אחרי הכל, מאז שאני וסהר ביחד ההתנהגות שלי די גרועה.
"אוקי", היא אמרה, "הפעם אני ישתוק לך על זה, אבל בפעם הבאה...", היא עשתה לי עם היד
סימן של 'תיעזרי שזה יקרה שוב'.
"תודה", אמרתי והתיישבתי במקום, מביטה בחגית יוצאת מן הכיתה.
הדלת נסגרה.
שתקתי.
כל כך כעסתי על כפיר מבפנים שלא יכולתי להוציא מילה.
מצד אחד כל כך חמוד ורגיש מצד שני אגומניאק שאכפת לו רק מזה שהוא ייצא בסדר.
האמת שדי תכננתי להגיד לו את כל זה ולשאול אותו למה לעזאזל הוא שתק ולא אמר כלום,
אבל פשוט לא היה לי כוח לזה.
רציתי שקט, קצת שקט מכל היומיים האלה.
קמתי במטרה לצאת החוצה, הוא תפס בידי.
"עזוב אותי", אמרתי ויצאתי, משאירה אותו לבד בכיתה.
ירדתי במדרגות, ממהרת לחלק האחורי של הבצפר שבדרך כלל אין בו ילדים.
פתאום הפלאפון צלצל.
"הלו", עניתי.
"איפה את?", זאת הייתה דנית, "שמעתי שחגית צעקה עלייך...מה קרה?".
'איך שהשמועות מתפרצות מהר בבצפר הזה', חשבתי לעצמי, כולם פה רכלנים אחד אחד.
"סתם...הפסדתי את האוטובוס וזה..ואז כפיר והאיחור ו...", הגעתי אל חצר הדשא האחורי.
ולפתע, בלי לשים לב בכלל, דמעות התחילו לזלוג מעיני.
ניתקתי לדנית ושכבתי על הדשא, מביטה למעלה ומנסה להבין מה לא בסדר.
כפיר משגע אותי, סהר בא והולך מתי שבא לו, ואני? אני כבר בקושי יודעת מי אני.
פעם היו לי מטרות ברורות, חלומות...אפילו עשיתי רשימה של כל מיני דברים שהייתי רוצה להגשים,
כאלה אפילו שלא באמת יכולים להתגשם.
והיום, חוץ מזה שהפכתי להיות בנאדם אחר לגמרי, אני לא מכירה את עצמי.
הדמעות יורדות ומשום מה אני לא ממש מנסה להסתיר אותן.
אני שוכבת ונותנת לכולן לצאת...אחת אחת, עד שהן ייגמרו.
פתאום מישהו נעמד מולי.
"זוז", אמרתי, "מי שזה לא יהיה", השמש המסנוורת לא נתנה לי לראות מי זה היה.
"מה יש לך?", הצל הלא מובן התיישב לידי.
זאת הייתה דנית.
"סתם...", עניתי.
"נו מאמי ספרי לי...", היא הביטה בי.
"רבתי עם אמא בבוקר, אני וכפיר פספסנו את האוטובוס, בלי לשים לב בכלל הברזנו והקטע
שאני אשמה בהכללל", הדמעות שחשבתי שכבר נגמרו להן, החלו לזלוג שוב.
"די אל תבכי...", היא אמרה לי, "יש ימים כאלה...".
"כן...", עניתי, "הקטע שאצלי זה כבר הופך להיות שגרתי".
"לא נכון...ממה בדיוק יש לך להיות מבואסת?", היא אמרה בטון מאשים שכזה, "יש לך את החבר הכי
מושלם שיש, את נראת טוב, את מקובלת...מה עוד?".
היא דיברה וכאילו האשימה אותי בכל מיני דברים.
אבל כצפוי, גם היא לא באמת הבינה אותי.
ובכלל, עד שמצאתי מישהו כזה (כפיר), גם הוא הצליח לאכזב אותי.
"יהיה בסדר", היא פתאום אמרה וחיבקה אותי.
בחיי שאי אפשר להבין את הילדה הזאת.
מצד אחד היא יכולה להיות הכי מפרגנת ותומכת בעולם ומצד שני להיות תמיד ביקורתית וחסרת הבנה.
הדמעה האחרונה שהייתה על עיני הלכה וזלגה לה.
דנית ניגבה אותה והסתכלה עלי.
"יאללה בואי, אני שונאת לראות אותך ככה", היא אמרה.
"תכף...", עניתי, "אני ירגע קצת ויבוא אוקי?".
"אוקי", היא חייכה ועשתה דרכה חזרה אל המגרש.
המשכתי לשכב על הדשא, שוב מביטה אל השמיים.
הפלאפון צלצל.
"איפה את?", שמעתי את קולו של סהר מן הקו השני.
"מאחורי המגרש", עניתי לו.
"אני בא", הוא אמר וניתק.
כל כך לא רציתי לראות אותו עכשיו.
רציתי עוד כמה דקות של שקט עד שחוזרים לכיתות.
פתאום הוא בא מאחורי.
"הגעת מהר", התיישבתי.
"מה יש לך מאמי?", הוא שאל.
"סתם, יום חרא, לא משהו רציני".
"מה קרה אבל?", הוא שאל בכזאת התעניינות ששמחתי שסוף סוף הוא התאפס על עצמו.
"פספסנו את האוטובוס והגענו מאוחר, אז חגית השתגעה".
"מיזה פספסנו?"
"אני וכפיר"
"אני מבין", הוא עשה פרצוף.
"תירגע, הלכנו ביחד בבוקר ופשוט הגענו מאוחר".
"אוקי", הוא אמר לי במן נימה מתוקה שכזאת, "חגית לא צריכה להזיז לך".
"אני יודעת", חייכתי, "זה יעבור".
"אני אוהב אותך", הוא אמר לי.
תמיד ידעתי שסהר הוא כזה.
מבחוץ כולו מלא פוזה, אגו, אבל מבפנים הוא הכי מתוק שיש.
התחבקנו.
כרגיל הצלצול היה חייב להפריע ולהודיע לנו שאין ברירה אבל צריך לחזור לכיתות.

עלינו במדרגות יחד, מחובקים.
'זה ברור לי שאני אוהבת אותו' חשבתי לעצמי, 'כנראה שכפיר היה סתם משהו חולף שניסה להזכיר
לי איך סהר מתנהג כשהוא רוצה'.
הוא נפרד ממני והלך לכיתה שלו.
דנית שעמדה ליד הדלת, חייכה אלי.
"איזה חמודים אתם ביחד...", היא אמרה.
חייכתי גם אני.
נכנסנו לכיתה, ישבנו במקומות והשיעורים כרגיל עברו בשיעמום נוראי.
הצעקות של המורות על דן שלא מפסיק לשיר שירים ו"לחבל" להן בשיעור, עלי ועל דנית שאנחנו
לא מפסיקות לדבר ועל עוד כמה שלא הכינו שיעורי בית, בקיצור יום רגיל.
כל השעתיים האלה רק הרגשתי איך המבטים של כפיר נעוצים בי.
לא יכולתי לדבר איתו מרוב שכל כך כעסתי, אז העדפתי לשתוק.
הוא מביט בי ואני מזיזה את הראש וגורמת לו לחשוב שלא ראיתי.
הוא קורא לי ואני לא עונה, עושה את עצמי לא שומעת.
שיבין קצת, שיפנים שהוא חוצפן שלא מגיע לו בכלל שאני ידבר איתו שוב.
פתאום הגיע אלי פתק.
הסתובבתי ואף אחד לא הראה סימן של 'זה ממני'.
"למה את כועסת?", היה כתוב.
הבנתי שזה ממנו.
'למה אני כועסת?' חשבתי.
איך הוא לא מבין למה אני כועסת עליו, מה הוא טיפש או משהו כזה?
נותן לאחרים לקחת את האשמה עליהם במשהו שהוא אחראי עליו ועוד אחר כך שואל 'מה עשיתי?'
כל כך רתחתי שלא יכולתי להתאפק.
"תחשוב לבד", כתבתי, "הכי קל זה להפיל את זה על מישהו אחר".
קיפלתי את הפתק וזרקתי לו.
תוך כמה שניות הוא קרא לי ועשה סימן של 'אני לא מבין'.
לא עניתי.

ההפסקה של 12 הגיעה וכרגיל כולם מאושרים יוצאים מהכיתות.
קמתי מהמקום והכנסתי את הדברים לתיק.
"מה יש לך?", הוא שם את ידו על התיק שלי.
"אתה לא חושב שאתה חוצפן?", אמרתי לו, "אתה נותן לחגית לחשוב שאני אשמה בכל מה שקרה היום?"
הוא שתק.
"בגללך הברזנו לא בגללי", כעסתי עוד יותר שהוא לא מגיב, "ואתה עוד יושב שם כמו טיפש ולא אומר
שום דבר?", הזזתי את היד שלו ויצאתי החוצה.
"מה הוא רצה?", דנית שאלה אותי.
"עזבי לא משנה", עניתי לה.
יצאנו מהכיתה לכיוון המדרגות כשפתאווום.......................



תגייייבו אווווהבת
עדנוש (:

😊 יפהההההה המשךךךךךךךךך

עעעעדני =)

איייזה ייפההה זה @

איי כמה שאאני אאהבתיי ואוההבת את הצוורת כתיבה ששלך!

רווצה עוד ועוד הממשכים 😊

ודדברי איתי באיסיקיו כבר בבובי 😊

אוווהבת 3>#

שנינו'ששלך ! 😁

כרגילללללללללל כ"כ מהמם שזה לא יאמן!
המשךךךךךךךך
תשלחי לי באיסי הודעה שאת מעלה את ההמשך אחרת אני כמו מכורה כל יום אכנס לבדוק

מממדהים !
חולה על הכתיבה שלךךך :]]]
תמשיכיי בייבי
מוואאהה

מדהייים 😛

QUOTE (עונגי @ 13/03/2007) כרגילללללללללל כ"כ מהמם שזה לא יאמן!
המשךךךךךךךך
תשלחי לי באיסי הודעה שאת מעלה את ההמשך אחרת אני כמו מכורה כל יום אכנס לבדוק
אאאז אניי עושה את זה כללל שעה חחחחח

עעעדני [:

בבאליי הממשך !

ודבררי עעמי באייסיקו 😁

מאמי תמשיכי !