את כותבת מהממם😊
אההבתי........
תמשיכי מותק
תאמת שנכנסתי רק בגלל הכותרת
נראת לי מעניינתת ....
בקיצור אהבתתי...תמשיכיייי
עעעדניי !?@
זה ממושלם
קררראתי עכשיו את כל הפפרקים
ואני פשוט א.ה.ב.ת.י =)
ממחכהה כבר לעעוד ההמשך מוושלם !
שבת שלום בובי (:
יפפפה שלללייי
קראתי עכשיו ה כ ל !
אאהבתתי בטירוףף,
תמשיכי נסיכה
מוואאהה
מושלםם
המשךך..
אוהבתת מלאא
בריי כהן😊
יאאאי תודה על כל התגובותתתת 😁
הנה ההמשך
מקווה שתאהבבבבוו (:
שבת שלווום
ניגשתי לכפיר ועזרתי לו לקום.
"סליחה", אמרתי.
"על מה?", הוא שאל.
"הייתי צריכה לספר לך".
"היית...", הוא אמר ואז..............................................
הבנות באו ומשכו אותי אחורנית.
"מה זה היה?", דנית אמרה.
"מה זה היה מה?", שאלתי.
"ההצמדות הזאת לכפיר", שקד ענתה.
"דבר ראשון הוא נצמד אליי ושני זה לא כזה ביג דיל תירגעו", כעסתי.
חברות חברות אבל מה זאת ההתפרצות הזאת?
כאילו שאני זאת שאשמה שכפיר החליט לשים את הידיים שלו עלי.
"איפה סהר?", שאלתי.
"בסלון...עצבני", לינוי אמרה.
"אווויש נו כמו ילד קטן הוא מתנהג", עניתי.
"מה ילד קטן?!", אמרה דנית, "מעניין מה את היית עושה אם אחת הבנות הייתה נצמדת אליו ככה".
"לא מגיבה כמו שהוא הגיב זה בטוח".
ופתאום, להפתעתי הרבה, לירז החליטה לעמוד לצידי.
"אולי תעזבו אותה כבר?", היא אמרה ואני מיד הבטתי בה, לא מבינה מה קרה פתאום שהיא ככה
מגינה עלי, אחרי הכל אף פעם היא לא חיבבה אותי במיוחד.
"זאת אשמתה שהחדש הזה נדבק אליה? וחוץ מזה מאיפה הוא צריך לדעת שהם חברים?".
הבנות שתקו, כמו בכל פעם שלירז רק פותחת את הפה.
"יופי ועכשיו את", היא הסתובבה אלי.
"מה את נותנת לסהר ככה להתנהג? דברי איתו אחד ולתמיד...תגידי לו כל מה שאת חושבת".
מצד אחד, כל כך רציתי לעשות בדיוק מה שהיא אמרה. ללכת לסהר, להסתכל לו עמוק בתוך העיניים
ולהגיד לו כל מה שאני חושבת.
אבל מצד שני, אני עדיין אותה הפחדנית שהייתי פעם.
לא מסוגלת להגיד לסהר מה אני חושבת, העיקר שהכל בינינו יהיה בסדר.
מתי כבר יגיע הרגע הזה שיהיה לי אומץ לעמוד מולו ולהגיד הכל?
להגיד לו שההתנהגות שלו בזמן האחרון כבר נמאסה עלי !
"כן...הגיע הזמן שאני באמת יעשה את זה", הסתובבתי לכיוון דלת הכניסה.
זהו, החלטתי, אני הולכת לדבר איתו ויהיה מה שיהיה.
נכנסתי לסלון, עומדת מולו כשלצידנו עומדים נאור ודודי.
"מה זה היה עכשיו?!", אמרתי.
"מה זה היה מה?", הוא אמר.
"המכות, שהבאת לכפיר...", אמרתי בציניות.
"מגיע לו", הוא אמר, מחייך, "העיקר שאף אחד לא יינגע בך חוץ ממני", הוא התקרב אלי לתת נשיקה.
עצרתי אותו, מרחיקה אותו ממני במקצת.
"הוא חדש סהר, הוא לא ידע שאנחנו חברים", אמרתי.
"ועכשיו הוא יודע", הוא ציחקק ואני הרגשתי כאילו כל מה שאני אומרת נכנס מאוזן אחת ויוצא מהשניה.
"תירגעי, זה יעבור לו", הוא אמר.
"עזוב סהר לא באלי בכלל לדבר איתך", הסתובבתי ללכת והוא הלך אחרי.
"מה יש לך?!", הוא לחש לי, "את לא מבינה שאני אוהב אותך, חולה עלייך".
וכמו בכל פעם שהוא מתחיל לדבר ככה, אני התרכחתי.
"אני פשוט שונאת שאתה מתנהג ככה", אמרתי לו.
"אני מצטער", הוא לחש, מתקרב אלי...
"אני אוהבת אותך", אמרתי ונתתי לו נשיקה קטנה על השפתיים.
איך בכל פעם שהוא מדבר ככה אני תמיד סולחת.
תמיד הוא יודע להגיד את המילים היפות האלה שאי אפשר להמשיך לכעוס עליו,
למרות שהיה ברור לי שהמריבה הזאת בינו לבין כפיר תימשך.
"את באה החוצה?", הוא שאל.
"תכף, צא אני כבר יבוא", אמרתי.
הוא נתן נשיקה ויצא החוצה.
התיישבתי על הספה, מנסה לשכנע את עצמי שלסלוח לו עכשיו היה הדבר שהייתי צריכה לעשות.
'אני שונאת שהוא מתנהג ככה' חשבתי לעצמי.
למה הוא לא יכול להיות תמיד סהר המתוק והחמוד שאני אוהבת? למה לפעמים יש לו את
הקטעים האגויים האלה שיכולים להוציא אותי מדעתי...?
"על מה את חושבת?", שמעתי קול מוכר.
"אהבה", עניתי ולפתע שמתי לב שמי שהתיישב לידי היה כפיר.
"ומה יש לך להגיד על האהבה?", הוא שאל.
"שהיא הדבר הכי מסובך בעולם", עניתי בחיוך.
"מסכים", הוא אמר, "אבל זה כל מה שיפה לא? שהיא מסובכת".
לא האמנתי שכל המשפטים האלה באמת יוצאים מהפה שלו.
מהחדש, המצא'ו, זה עם הביטחון העצמי המופרז.
נוכחתי לדעת שדווקא הוא בחור רגיש, רומנטי כזה, אחד שבאמת (בניגוד להרבה בנים אחרים),
מבין כמה דברים באהבה.
השיחה הזו נמשכה שעה לפחות.
הוא ביקש סליחה שוב ושוב עד שכבר באמת התעצבנתי.
"זה בסדרררר", עניתי לו בפעם המאה לפחות.
"אז את סולחת!?", הוא אמר במן נימה מציקה שכזאת.
"לא!", חייכתי.
"אה ככה?", הוא עשה פרצוף והסתובב.
לפתע הוא התחיל לדגדג אותי.
"אני לא מפסיק עד שאת לא אומרת לי שאת סולחת...", ואני, שדי נהנתי מהקרבה הזאת בינינו
לא אמרתי שאני סולחת רק בשביל שהוא ימשיך.
"נו...", הוא אמר.
נשברתי.
"סולחת סולחת", אמרתי והוא התנתק ממני.
יושב לידי ומחייך.
פתאום היו כמה שניות של שתיקה.
כמה שניות שרק הבטנו זה בזו, ללא מילים.
בין רגע כל הדעות הקדומות שהיו לי עליו, על זה שהוא אגומניאק כזה, נעלמו להן.
לראשונה הבנתי שהרושם הראשוני לפעמים יכול להטעות.
הוא התקרב אלי.
לא עצרתי אותו.
"את באה החוצה?", הוא לפתע שאל.
"כן..בטח", עניתי, טיפה מאוכזבת.
יצאנו החוצה, סהר הסתכל עלינו.
אבל הפעם הוא לא עשה מהומה, כנראה שהוא באמת הפנים כל מה שאמרתי לו קודם.
הגיוני שאדם יכול להיות מאוהב ב-2 אנשים בו זמנית?
הרבה אומרים שלא.
אבל כרגע...אני די בטוחה שזה אפשרי.
נתתי נשיקה לכפיר והלכתי לכיוון של סהר.
"אני אוהבת אותך", לחשתי לו.
"גם אני אותך", הוא לחש לי חזרה והתחלנו לרקוד.
---------------------------------------------------------------
בסביבות 3 וחצי יצאנו משם.
כפיר, שלא הפסיק לשתות עד לרגע שיצאנו, התחיל לעשות שטויות.
"אם הוא לא יודע לשתות שלא ישתה", שמעתי את לירז אומרת ללינוי.
בחיי שאני לא סובלת את הילדה הזאת.
דנית ושקד שעמדו לידי, הסתכלו על כפיר.
"תגידו אם מישהו שיכור, הוא לא זוכר יום אחרי זה שום דבר ממה שקרה לו נכון?", דנית פתאום
יצאה ביציאה מוזרה.
"אממ...", שקד אמרה, "לא נראה לי".
"וואלה..?", היא אמרה והביטה בכפיר.
הסתכלתי עליה, יודעת בדיוק מה שהיא חושבת לעשות.
"דנית תירגעי", אמרתי לה.
"מה כבר אמרתי? מילא הוא לא יזכור כלום בבוקר".
"פשוט אל...", אמרתי לה והתחלנו לצחוק.
שתהיה בריאה היא והמחשבות המלוכלכות שלה.
אחרי 10 דקות בערך כל אחד כבר חתך לבית שלו.
יצא ככה שנשארנו רק אני, דנית, סהר וכפיר שנהיה מסטול מכול השתיה.
אני וסהר הלכנו מחובקים מקדימה כשדנית הולכת עם כפיר מאחורה.
פתאום צלצול הפלאפון שלו נשמע.
"הלו", הוא ענה, "טוב טוב אני מגיע".
הוא אמר לנו שלום, ביקש סליחה על זה שהוא לא יכול להישאר ומיהר להסתלק משם.
דנית גם הייתה חייבת ללכת, והבניין שלי כבר היה קרוב ככה שלא היה לי ממש אכפת.
נשארתי עם כפיר לבד.
הייתי כל כך עייפה שלא היה לי אכפת מכלום, העיקר להגיע הביתה ולישון.
"אז מה? נשארנו לבד..", הוא אמר.
"כפיר תירגע, אתה מסריח מאלכוהול".
"אני? מסרייח", הוא אמר והתחיל להריח את עצמו.
הגענו אל פתח הבניין ונכנסנו אל חדר המדרגות.
כשהגענו אל פתח הבית שלו הוא התיישב.
השתישבתי גם אני.
"איזה יפה את", הוא אמר.
חייכתי, אחרי הכל לא היה לי כל כך מה להגיד, הבנאדם היה שיכור.
"טוב לילה טוב", אמרתי לו, ממהרת לקום.
הוא הושיב אותי חזרה.
"לילה טוב", הוא אמר ואני עליתי למעלה.
טו טו טו.....השעון המעורר צלצל בדיוק ברבע לשמונה.
'זאת הפעם האחרונה שאני יוצאת לפני בצפר', חשבתי לעצמי מנסה לקום מהמיטה.
שתפתי פנים, התארגנתי מהר וירדתי למטה.
אמא כבר הייתה שם, הביטה בי בפרצוף כועס במיוחד.
"מתי חזרת אתמול?", היא שאלה.
"לא מאוחר", שיקרתי.
היא הסתכלה עליי, ידעה שלא אמרתי את האמת.
"את יודעת שאני לא מרשה לך לחזור מאוחר לפני בצפר".
"אמא, אני כבר כיתה י' את יודעת...".
"אזמה?", היא אמרה, "לפני בצפר לא חוזרים בשעות כאלה.
תסתכלי על עצמך, חצי מתה".
"טוב סורי נו...", אמרתי, מנסה לרכך אותה, "זה לא יקרה עוד פעם".
"אני בטוחה שזה לא יקרה עוד פעם", היא חיבקה אותי, "כי סוף השבוע הזה את לא יוצאת לשום מקום".
"נווו אמא...", התחלתי לריב איתה.
"יאללה מאמי שלי את מאחרת", היא חייכה.
אחחח זה יכול להרוג אותי שהיא משחקת אותה נחמדה ואז דופקת לך עונש.
מה זה אמור להביע?
ממש חוצפה יש לאמהות האלה.
כאילו שאני איזה ילדה בכיתה ה' שצריך להכתיב לה מתי לחזור, מתי לצאת...
יצאתי מהבית, טורקת אחרי את הדלת.
להפתעתי, כפיר חיכה לי שם.
"מתפוצץ לי הראש", הוא אמר.
"בוקר טוב גם לך", אמרתי ונתתי לו נשיקה.
"אה סורי בוקר טוב...", הוא אמר, יורד אחרי במדרגות.
"שתיתי כל כך הרבה אתמול?", הוא שאל.
"לא מה פתאום..", אמרתי בציניות, "כל כך הרבה זאת לא מילה".
"טוב חכי אל תלכי כזה מהר", הוא אמר, מנסה להשיג אותי.
"אז תלך יותר מהר, אנחנו מאחרים".
"מה יש לך?", הוא שאל.
"סתם...עזוב", אמרתי, מאיטה את קצב ההליכה שלי.
"נו", הוא חיבק אותי.
"על הבוקר, אמא שלי והשטויות שלה", אמרתי.
"מה כבר קרה?", הוא חייך.
"ריתקה אותי לסוף השבוע".
"אייי מבאס".
"תודה על העידוד", אמרתי.
הוא צחק, "לא נורא".
"אני יבוא לארח לך חברה בבית", הוא אמר.
חייכתי גם אני.
בדיוק בשניה שהגענו לתחנה האוטובוס המשיך לנסוע.
רצנו אחריו במהירות, אבל זה לא עזר.
"יופי, ומה עושים עכשיו?", הסתובבתי אליו.
"הולכים ברגל", הוא אמר ואני עשיתי לו פרצוף.
"אווווף".
"רוצה לשתות?", הוא שאל.
"כן", עניתי.
"יופי, קחי תקני גם לי", הוא אמר ואני הסתכלתי עליו.
"אתה חצוף אתה יודע את זה?", אמרתי לו.
"כן", הוא חייך והלך לכיוון של הקיוסק.
חיכיתי לו בחוץ בנתיים.
אחרי כמה דקות הוא יצא עם 2 שקיות שוקו וכמה קארסונים.
"בתאבון", הוא אמר לי.
התיישבנו על אחד הספסלים, שוכחים לגמרי שאנחנו מאחרים לבצפר.
"תודה", חייכתי.
"בשביל זה יש חברים לא?".
ישבנו שם, מדברים.
הוא מספר בדיחות כל כך לא מצחיקות, ואני יושבת ומקשיבה, נקרעת מצחוק רק מאיך שהוא מספר אותן.
מרוב שנהנתי, לא שמתי לב בכלל איך הזמן עובר.
הבטתי בשעון, השעה הייתה בדיוק רבע לעשר.
"אני לא מאמינה", אמרתי לו, "תראה מה השעה".
"לא נורא, בקטנה", הוא אמר.
"מה פתאום, יהרגו אותי, קום", אמרתי ומיהרנו לתחנה, תופסים מיד את קו 5 הראשון שמגיע.
תוך 10 דקות היינו בבצפר.
למזלנו הגענו בדיוק להפסקה, ככה שלא שמו לב כל כך שנכנסנו מהגדר האחורית.
הצלצול לא איחר לבוא.
עלינו במדרגות לכיוון של הכיתה שכל הדרך כפיר ממשיך את השיחה שלנו מהאוטובוס.
הוא סיפר מאיפה הגיע, על החיים שלו שם וכל מיני דברים שהאמת, מאוד התעניינתי לשמוע.
"קוווריייייין", פתאום שמעתי מישהו קורא לי מאחורה.............
תגיייבו 😉
עעעדן זזה מממדהים !
שבוע טוב חיים שלי (:
ממחכה לעוד הממשך יפפה כמוו כוללם !%
כ"כ יפהה!!
המשך..
אה ותגידי את יכולה לשים פה קישור להמשך של הסיפור קצב החיים או משהו דומה, גם הוא שלך..
יפייפפפפפפפפפפפפפפפפפפפפפפפפפפפפפפפפה!!!!
ממש יפה..
מחכה להמשך מאמי.. 😛
ות'אמת אני אם הייתי חוזרת כזה מאוחר לא הייתי קמה בכלל.. חח 😊
אוהבת רחלוש =]]
אתר האהבה הישראלי