הלכתי ונאצרתי ליד ספסל 'כנראה שכאן אני הולכת לישון הלילה' חשבתי. נשכבתי על הספסל. ודמעות התחילו לצאת לי מהעניים. חושבת למה? למה הייתי צריכה ללכת ראש בראש נגד כולם. להראות לכולם שאני גדולה ויכולה להחליט לעצמי? לאט לאט נרדמתי חושבת שאם רק הייתי חושבת לפני כן, אולי הייתי עכשיו שוכבת על המיטה בבית שלי. הרגשתי שמשהו נוגע בי. פתחתי את עיני וראיתי את...
פרק 37
דר' ברק הסתכל עלי. לא אמרתי כלום הייתי עייפה מידי. "בואי" אמר לי. לא היה לי כוח לקום הייתי עייפה ובקושי שהצלחתי לפתוח את העיניים שלי. הם נעצמו שוב. פתחתי את העיניים שלי יום למחרת בשעה 6 בערב. ראיתי שאני שוכבת על מיטה. לא הבנתי…זה לא היה החדר שלי. קמתי מהמיטה ויצאתי החוצה. ראיתי שזה הבית של דר' ברק. הוא ישב בסלון. "איך ישנת?" שאל
"בסדר" אמרתי "מה אני עושה כאן?"
"ראיתי אותך ישנה על הספסל ולכחתי אותך לכאן" אמר דר' ברק.
"תודה דר' ברק" אמרתי מקווה כל כך שהוא לא מצפה למשהו בתמורה.
"קראי לי אביב" אמר "ובבקשה"
"למה עשית את זה?" שאלתי "למה לכחת אותי?"
"דבר ראשון רציתי לעשות משהו כדי לגרום לך לסלוח לי שהאשמתי אותך במוות של הבן שלי וגם" אמר ונאצר "בגלל שאת הבת של.."
"של האשה שאתה אוהב" השלמתי ידעתי שהוא אוהב אותה.
"אפשר לומר" אמר אביב "עכשיו את רוצה לספר לי מה קרה שישנת על הספסל בחוץ?" שאל דר' ברק.
"אני בטיפול עכשיו?" שאלתי.
"את לא בטיפול" אמר אביב "אלה אם כן את רוצה לחזור שוב לזה"
נאנחתי "אני חושבת שזה יוכל לעזור לי" אמרתי "הרבה דברים קראו לי בשנה הזאת ונמאס לי כבר לנסות לעשות דווקא אני חייבת להפסיק כבר ללכת ראש בראש אם כולם"
"אני שמח לראות שהגעת להחלטה הזאת" אמר אביב.
"אז אתה זוכר שבאתי אלייך באותו היום שאמרת לי שאני אשמה במה שקרה לטל?" שאלתי. התחלתי לספר לו הכל ולהגיש איך כל מה שקרה חוזר אלי.
"את הפסקת את הטיפול ברגע שהכי היית זקוקה לו" אמר אביב.
"אני עשיתי יותר מידי טעויות ועכשיו אני רוצה להפסיק אם זה" אמרתי.
"למה הרגשת שאת זקוקה כל כך לדביר?" שאל אביב.
"אני לא יודעת…אני חושבת שהרגשתי לבד הרגשתי שאם הוא יעזוב אותי לא יהיה לי אף אחד" אמרתי.
"עברת הרבה…וזה הביא אותך למצב שבו את מרגישה כל כך תלויה במישהו אחר" אמר אביב.
"אני לא מיבנה למה כל כך רדפתי אחרי אהבה" אמרתי "לפני כמה זמן לא הייתי מוכנה להיות כזאת" אמרתי "ועכשיו אהבה הופכת להיות מרכז החיים שלי. היא מטמטמת אותי"
"יכול להיות שטחת מהסיבות היא שרצית מישהו שיוכל לאהוב אות מישהו שתוכלי להרגיש איתו בטוחה" אמר אביב.
"תמיד אמרתי שאני שונה אל עכשיו התברר לי שאני בדיוק כמו כולם רודםת אחרי אהבה" אמרתי.
"בואי אני יגיד לך דבר אחד תנוחי…אל תרדפי אחרי אף אחד. אל תנסי לחפש ריגושים תני לעצמך לנוח אחרי תקופה מלאת בלגנים" אמר אביב.
"אתה צודק" אמרתי "רק שאני לא יודעת איפה אני יגור"
"את יכולה לגור כאן עד שתסדרי את העניניים בינך לבין אביך" אמר אביב.
"תודה אביב" אמרתי וחיבקתי אותו.
"אבל יש לי מכה תנאים" אמר אביב.
"אני מקשיבה" אמרתי.
"את לא חוזרת בשעות מאוחרות את לא שותה כאן לא מביאה לכאן בחורים הבייתה ואם את מביאה רק בדלת פתוחה, את לא מבריזה מבית הספר ומפסיקה אם כל השטויות שלך" אמר אביב.
"אוייי אל תדאג אני יהיה בסדר גמור" אמרתי.
"טוב עכשיו אם תסלחי לי אני צריך ללכת" אמר אביב. הוא הלך ואני התחלתי לחטט קצת בבית. במילים יותר יפות לחקור את הסביבה. מצאתי בקבוק בירה. במקרר. באתי להוציא וראיתי שדבוק עליו נייר שרשום עליו 'שלא תעזי' צחקתי האביב הזה הוא משהו. החזרתי את הבקבוק. ולכחתי לעצמי משהו קטן לאכול. תמיד הרגשתי חופשי לא היה לי בעיה ולא משנה אצל מי.
הסתכלתי בראי על עצמי. נראתי נורא אחרי כל הבכי של אתמול. נכנסתי לאמבטיה ושטפתי לעצמי את הפנים. הרגשתי מסריחה. נכנסתי לחדר שהיה של טל וראתי שהמזוודה שלי נמצאת ליד המיטה לכחתי חולצה גדולה כזאת ישנה וטייץ שלושתר'בה שהיה כבר דאוי. לכחתי תחתונים ונכנסתי להתקלח. שוטפת את כל גופי. גמרתי להתקלח ויצאתי מהאמבטיה התלבשתי ונכנסתי לחדר. הרגשתי טוב בתוך החדר של טל. מן קירבה שלעולם לא תיהיה שוב אחרי שנפטר. ורק עכשיו אחרי שעבר הרבה זמן מאז הוא מת אני השלמתי אם העובדה שהוא בעצם אחי. אהבתי אותו. אהבתי אותו מעוד. אבל עכשיו הוא בשביל אח ולא אהבת חיי. הסתכלתי על תמונה שהייתה על השידה ליד המיטה. "אלווי ולא הייתה מת" ביקשתי משאלה בלתי אפשרית.
*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*
חיכתי עד שדביר יצא מהבית. רציתי להחטיף לו. אתמול בערב ממש מאוחר צלצלה אלי ליאת וסיפרה לי מה קרה לאדר. על איך שהשתכר וסיפר לה שהוא נשואי. 'בן זונה' אמרתי לעצמי. התכוננתי לתת לא את המכות של החיים שלו. אף אחד לא מתעסק אם אחותי. ראיתי שהוא יוצא באתי להתקרב אליו. אבל ידעתי שאם אני יגע בו יש הרבה סיכוים שאדר תגלה שאני בעצם חיי. היה רק בן אדם שהיה יכול לתת לו מכות בלי שאני יסתבך. יריב. שנינו אחים שלה. ושנינו בוודאי דואגים לה. נסעתי לאמא שלי הבייתה.
"יריבו'ש מה אתה עושה כאן?" שאלה מופתעת.
עינייה היו אדומות. והיא הייתה עייפה ותשושה. כאילו עברה הרבה לילות של חוסר שינה מרוב דאגה.
"אל תגידי לי ששוב לכחת" אמרתי עצבני.
"אני לא יכולה אם זה יותר אדר נעלמה ואני לא מוצאת אותה" אמרה "אני מתחילה לדאוג לה"
לא סיפרתי מה קרה לה. "וזאת סיבה להרעיל לעצמך את הגוף?" שאלתי הייתי עצבני עליה. הורים נורמלים מחפשים את הילדים שלהם מצלצלים למשטרה ולא מסניפים כל מיני חומרים.
"אני לא מצליחה אם זה כל הזמן קורה משהו ואני מרגישה שאני חייבת אני אומרת לעצמי שזאת תיהיה הפעם האחרונה אבל אז אני מוצאת את עצמי לוכחת עוד פעם" אמרה.
"אם זה היה תלויבי הייתי לוכח אותך ממזמן למוסד גמילה או מאשפז אותך בבת חולים למה זה פשוט מוגזם" אמרתי.
"אני בטוחה שלא באת כדי לדבר על בעיית הסמים שלי" אמרה אמא.
"תגידי יש לך את המספר של אחייה של אדר?" שאלתי.
"למה אתה צריך את אחייה?" שאלה אמא.
"אני רוצה לדבר איתו על משהו" אמרתי.
"אהמ…שניה אני יבדוק" אמרה. התיישבתי בסלון שהיה נראה יותר נורא מאי פעם. ידעתי שימיים נוראים עברו עלייה. אבל לא יכולתי לעשות כלום היא לא רצת ללכת למוסד גמילה וגם לא שיאשפזו אותה. היא מצאה והביאה לי.
"תודה" אמרתי.
*~*~*~*~*~*~*~*~~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~
שכבתי בחדר וראיתי טלוויזיה. ואת האמת הרגשתי כל כך טוב אם זה. זאת הייתה הרגשה מצוינת. לשכב בלי לעשות כלום לנוח וזה הכל. בלי שום בלגנים. דברים אחרים יכולים לחכות לאחר כך. אביב חזר הבייתה. "מה קורה איתך?" שאל.
"נהדר" אמרתי.
הוא חייך כאילו שמח לראות אותי מאושרת. "תודה אביב" אמרתי "בטח טל היה שמח ש..שהיה בחיים שאתה אבא שלו"
אביב חייך חצי חיוך. "אני צריך לדבר איתך" אמר אביב.
"על מה?" שאלתי.
"טוב אז.." הוא בא להתחיל אבל הפלאפון שלי צלצל.
על הצג היה רשום חסוי. עניתי בכל זאת. שנאתי שאנשים מצלצלים אלי מחסוי. זה פשוט עצבן אותי.
"הגעתם לפלפון של בחורה שסוף סוף באמת מאושרת אז מיזה? ואם הוא רוצה להרוס לי את המצב רוח שיוותר וילך להזדיין" אמרתי שעניתי.
""אז מה? מאושרת? חתיכת בת זונה…" שמעתי קול מוכר בקיו השני.
לפחות בפרק הזה לא ממש התעללתי בא..חחח
סתם תגיבו אם אהבתם
*-*אוהבת*-*
......מירב.......





