•°•°•°•רק ידידים•°•°•°• - העונה השנייה התחילה!

מדהים
מוששלםם !!!

המשששך : ]

וואו!!
ישבתי וקראתי את הסיפור שלך במשך 4 ימים ברציפות
הסיפור הכי טוב שקראתי עד עכשיו אני חושבת
בכל פרק את משלבת מידע שלרוב לא ידוע וגמלי חידשת כמה דברים
תמשיכי לכתוב המון המון פרקים!!!! 😊 😊

פרקים מדהייימיים!!!
324886971..
תוסיפי אני אשמח לקרוא את הסיפור בבלוג..

ממהההמממממם פשוטטטטט.......
ואין מה להוסיף יותר מידי מ-ו-ש-ל-םםםםםםםםם

המממממממשך (:

יפההה

=פרק 221=

"אני... ההורים שלי נטשו אותי", אמרתי ובינתיים ניסיתי לחשוב על המשך לסיפור חיי.
"נטשו אותך? מה... מה זאת אומרת, מתי?", היא שאלה ולא הסירה את עיניה ממני.
"כשהייתי בת 15 חזרתי יום אחד מבית הספר ופשוט לא ראיתי אותם, הם.. לקחו את הכל וברחו, הם רק השאירו לי מכתב", נו, באמת, אני לא יכולה להמציא משהו יותר נורמלי?
המזכירה: "מה היה כתוב במכתב?"
אני: "ש... שהם לא יכולים לטפל בי יותר, שאין להם כסף, שאני... שאני סתם מטרד עבורם. הם גם לא היו ההורים האמיתיים שלי, זו הייתה משפחה אומנת. ההורים הביולוגים שלי מתו כשהייתי בת שנה".
המזכירה: "וואו, לא קל בהחלט, אני ממש מצטערת בשבילך חמודה".
כן, בטח. היא שומעת מקרים כאלה בכל יום.
המזכירה: "ואיפה היית עד עכשיו?"
אני: "הסתובבתי".
המזכירה: "הסתובבת... איפה?", היא שאלה והמשיכה לכתוב כל מיני דברים ביומן הגדול שלה.
אני: "א... את יודעת איך זה", חייכתי. מאיפה לי לדעת איפה הסתובבתי?
המזכירה: "כן, אבל בכל זאת?", החלטת להקשות, אה?
אני: "ברחובות, בכל מיני בתים של... של אנשים שהייתי מכירה, אמ, פעם עבדתי אז אני ועוד כמה נערות שכרנו דירה, אבל... העניין הזה התפרק מהר מאוד"
המזכירה: "והגעת לכאן"
אני: "כן"
המזכירה: "איך?"
אני: "ברגל?"
המזכירה: "התכוונתי... איך, איך גילית על המקום שלנו?"
אני: "הסתובבתי פה לאחרונה באזור הזה וכשסיפרתי למישהו שהכרתי על הכל הוא אמר שיש כאן בית יתומים"
המזכירה: "את מכירה אותו?"
אני: "אה... כן, סתם נער בגיל שלי, אבל הוא לא מבית היתומים, הוא... סתם פגשתי אותו פשוט"
המזכירה: "ויש לך קרובי משפחה?"
אני: "לא... לא שאני יודעת עליהם"
המזכירה: "אני מבינה.... אוקיי, תראי, ג'ון אמור לבוא מחר, אני אעדכן אותו בהכל, אספר לו עלייך, הוא בן אדם ממש נחמד", היא חייכה וקמה ממקומה, "את צריכה להירשם לבית ספר, את יודעת"
אני: "תראי, האמת ש... אני למדתי בבית ספר, אבל בשנה האחרונה לא למדתי, אני לא רוצה סתם להישאר כיתה או משהו כזה"
המזכירה: "את חייבת, יש לך בגרויות והכל, דווקא יש פה בתי ספר נחמדים בתל אביב"
אני: "אני יודעת", ועוד איך יודעת.
המזכירה: "את יודעת מה? אני אברר עם ג'ון בקשר לכל הדברים, יכול להיות אפילו שניתן לך ללכת לקורסים בשביל להשלים את הכל, הרי אנחנו אוטוטו בחופש הגדול... תלמדי הרבה בחופש ואולי תוכלי להתחיל שנה הבאה את כיתה י"ב, במקום להישאר עוד שנה"
אני: "וואי, באמת? ממש משקיעים פה. האמת שזה יהיה נפלא אם תצליחו לסדר לי את זה".
חזרתי לחדר שלי, בתוך לבי מאוד שמחתי, הרגשתי שסוף סוף למישהו אכפת ממני, אבל מיד נזכרתי שאני לא מתכוונת להישאר פה הרבה, אני בעצם לא יודעת מה אני מתכוונת לעשות.
---
נטלי התיזה על גופה עוד משמן הגזר ונשכבה בחזרה על המגבת, אחותו של חזי וחברתה הלכו לבית של חברתה ונשארו רק חזי, רועי, טל ונטלי. היא ראתה מרחוק את חזי וטל שוחים להם בים.
חזי עיצבן אותה. בכל הזדמנות שיש לו הוא חייב להגיד כמה היא שמנה, מלאה, "את בסך הכל עבה, אל תתרגשי מזה", בזמן שהוא דומה לכדור אבונפחה מנופח יתר על המידה.
הם יצאו מהמים והתיישבו על ידה.
"מה יש לך את עם פרצוף תשעה באב?", טל שאל ולגם מבקבוק המים הגדול
נטלי: "סתם... כלום", היא התהפכה על גבה, "עייפה".
חזי: "מה, רועי עוד לא חזר?"
נטלי: "לא, ראית מה זה? כבר חצי שעה"
חזי: "מה את קופצת?"
נטלי: "שאלת – עניתי"
טל: "הוא הלך לחפש מקום לקנות בו אוכל".
חזי: "וואלה חבל שלא דיברנו על מליון דולר"
נטלי סובבה את ראשה וראתה את רועי מתקדם לעברם, הוא התיישב על ידה והתחיל לאכול בהנאה את הטוסט-נקניק שקנה לעצמו.
"רוצה?", הוא הציע לה
נטלי: "אני שונאת נקניק, אתה יודע את זה"
רועי: "זו לא תוכנית לבקשתך, נטלי"
היא לא הבינה למה הוא לא שאל אותה אם גם היא רעבה, הוא לא העלה את זה בדעתו?
נטלי: "טוב, תביא חתיכה...", היא אמרה בלית ברירה, היא פשוט גוועה מרעב.
חזי: "זה משמין, את יודעת"
נטלי: "אז תתחיל לעשות דיאטה באמת"
היא ידעה שהיא הייתה צריכה לוותר על ההערה שלה, עכשיו חזי יתחיל במתקפת הירידות עד שיתעייף.
---
אמש, היה זה אחד הערבים הקשים שבחיי ליאור.
כאשר ישבו כל המשפחה לסעוד את ארוחת הערב, אמו סיפרה לו שהיות ואחותו קרן הגדולה ממנו בשלוש
שנים עומדת ללדת בקרוב בלוס אנג'לס, עיר מגוריה, היא שלחה לה כרטיס טיסה לתקופה לא מוגדרת. אביו
של ליאור חוזר בשעות מאוחרת של הערב כי לאחר שהוא מסיים את עבודתו הוא קופץ לעזור לאיתי, אחיו
הבכור של ליאור בבניית הבית החדש ביבנה. ליאור מאוד ניפגע הוא הרגיש מבחינתו שהוא לא קיים בשבילם,
סתם ילד מן השורה.
כשאחיו היו ילדים, הוא היה נוהג להתגרות בהם כדי לקבל תשומת לב. הוא היה חוטף לאחיו מה שהיה בידיו
כדי לגרום לו לרדוף אחריו, לא היה לו איכפת לחטוף ממנו מכות, אך הוא לא היה מוכן לנזיפה מאביו שהיה
מתערב ביניהם וחוזר ואומר באוזניו שהוא אמור לכבד את אחיו כי הוא גדול ממנו וגם כי הוא הבכור, ולא
להתנהג כמו טיפש, הוא היה מאוד נעלב.
גם כשהיה מתגרה באחותו, כאן הוא היה חוטף מכות מאמו, שהיתה נוהגת לומר שבנים לא מרביצים לבנות,
והוא צריך להתבייש בעצמו. היה לה מבט קבוע של הערצה כלפי אחותו ואין אוזניים שלא שמעו עוד כשנשאה
אותה ברחמה שהיא מתפללת לבת, בנות הן חברות של האמא, בן זה לאבא, כך סיפר לו אבי שאמו נהגה לומר
בפני כולם. מצידו של אביו לא היה משנה אם תלד אפילו תשע בנות, אבל הכל בתנאי שהבכור יהיה בן, זה היה
מן כרטיס גאווה גברית בקרב בני משפחתו. את ההריון עם ליאור אמו סיפרה לו שזו היתה תאונה והוא לא היה
בתוכנית, הדבר הזה ליווה את חייו של ליאור והעיק על ליבו. גם כשהתחיל ללמוד בבית הספר, כשהיה מראה
את הציונים היפים בשבת לכולם, מיד אביו היה מזכיר את אסיפת ההורים של אחיו, שהמחנכת היתה אומרת לו
שהיה מיותר לבוא, אין חדש, הוא רק משתדרג.
אמו נהגה לשמור את כל הדברים הטעימים ותפנוקים למיניהן בצד כי אחותו אהבה מתוקים.
היו מקרים שביקש כסף מאמו כדי לקנות בגדים היא היתה מסבירה לו שהם קצת בלחץ כלכלי אך יום למחרת
היא היתה חוזרת עם אחותו עם שלל בגדים מהקניון, כשניסה להתלונן בפני אמו על האפליה, היא היתה
מתרצת שככה זה בנות הן זקוקות למלתחה גדולה יותר משל בנים. ליאור היה פגוע, מידי פעם אם היה מעלה
את השיחה בישיבות משפחתיות, אביו ואחיו היו מגחכים, ואומרים לו שהוא מדבר כמו נקבה שכל הזמן רק
מתלוננת, ואביו היה מוסיף שאולי בטעות נולד כבן. מאז,הוא למד להפנים את הכאב ולא דיבר איתם יותר על
הדברים שהעיקו עליו.
כשאחותו התחתנה, כל המשאבים היו כלפיה, בחיפוש אחר האולם, הקייטרינג, ההזמנות, השמלה, הנעליים
התסרוקת, כל השיחות היו סביב הנושא הזה. בדקה התשעים נזכרה אמו שלא קנתה לו בגד לחתונה,
וכשהלכה איתו למדידות האיצה בו לקנות כל מה שנראה סביר בעיניו ולא בעיניה. גם לאחר החתונה, במשך
מספר חודשים הם צפו בדיסק של האירוע, היו מקרים שהשאירו את הדיסק בסי די ממשיך לפעול והיו יוצאים
מהבית. גם באירועים משפחתיים אביו היה מתגאה באחיו הגדול יותר מאשר בו. אחותו היתה תלותית באמו
וכל הזמן היתה משתרכת אחריה ואמו היתה מאוד קשורה אליה, כי היא חיזקה לה את האגו האמהי,
שהתפקיד שלה לא תם. וזה מאוד החמיא לה.
עם הזמן הוא איבד מוטיבציה בלימודים שדחק אותו לשוליים מבחינה חברתית. הוא איבד אמון בבני אדם.
כשאמו בדקה את הציונים בתעודה, היא צרחה עליו ונהגה לומר לו שהעתיד שלו מתקרב למנקה רחובות או
כפועל זבל של העיריה. אביו היה אדיש אליו או מזכיר לו כמה אחיו היה מוצלח בגילו.
כשאנה השתתקה ברגליה לאחר התאונה ליאור היה היחיד שחש אמפתיה אליה, הוא בא מהמקום של הכאב
והבדידות, ואת כל העידוד והתמיכה והאהבה שהקדיש לה זו היתה הזעקה הפרטית שלו לאותה האהבה
והתמיכה שהיה זקוק ממשפחתו.
הוא למד להחליף מסיכות עם הזמן כדי לשרוד. יותר לא קראו לו נקבה בבית, הוא ידע איזו מסיכה עליו לשים
בשעת הצורך. אבל ליאור לא היה הוא עצמו יותר, הוא מחק את האני שלו, ושיחק את משחקי החברה.
הוא הרגיש כמו כבשה שחורה.
היו לילות רבים שהיה מתבודד בחדרו, מפעיל את אתר המוזיקה, ומעלה את כל הזכרונות הלא נעימים שהקיפו
את חייו. לפעמים הוא ביקש מאלוהים שיקח אותו כי בין כך הם לא ירגישו בחסרונו, הוא גם התעניין בנושאי
התאבדויות באינטרנט, לא ששאף להתאבד הוא הבין שהוא לא אמיץ מספיק אבל הוא ייחל לעצמו בתוך תוכו
שיקרה משהו, שלא ימות מזה אלא שיגרום לכולם להתקרב ולפצות אותו על האהבה החסרה.
באחד הימים הוא סבל מכאבי ראש עזים, באותה תקופה הוא בלע חבילות של משככי כאבים בשבוע, אך
משלא עזר והלך לבדיקות בעקבות דאגתם של הוריו. תוצאות בדיקות דם הראשונות שקיבל רמזו על המשך
בדיקות מקיפות ומעמיקות, רק אז בישרו לו את מהלומת חייו. מאז הוא התכנס יותר בעצמו, ניכנס לרחמים
עצמיים, אבל נהנה מהאמפתיה והאהבה המקיפה של כולם. זה היה השכר המועט שקיבל בעקבות מחלתו
ולמרות הכאב והסבל שהוא עובר מאז, השכר הזה מפצה אותו לא מעט.
עכשיו, לאחר שאמו הודיעה לו שהיא נוסעת לחו"ל כי היא חייבת להיות לצד בתה בהריון הראשון שלה, עולמו
שוב חרב. למרות תחנוניו והפצרותיו שלא תיסע ותעזוב אותו לבד, היא מיד הרגיעה אותו שאם מצבו היה
מדרדר היא לא היתה נוסעת, ולכן זה רק צריך לעודד אותו שמצבו השתפר.
שוב כל ההכנות סביב הנסיעה, סדרת הטלפונים מלוס אנג'לס לישראל או להיפך תפסו מקום עיקרי בחיי היום
יום בבית.
ליאור התכנס בעצמו וכל יסוריו מאז ילדותו צפו בזה אחר זה... שוב הכבשה השחורה.
הוא ניסה להתנחם באנה ולכן ניסה להתקשר אליה במשך היום ולא קיבל מענה. גם הודעות למיניהן שהשאיר
לה במזכירה האלקטרונית לא הגיעו אליה. כך בני אדם נוהגים לומר במקרים כאלה, כשצרה אחת מגיעה,
השאר מגיעות בסדרות.
ליאור נרדם מוקדם בערב ולא הקפיד לקחת את התרופות במשך היום מלבד מורפיום בגלל כאבי הראש
שתקפו אותו מחדש.
כבר בבוקר למחרת, אדם התקשר אליו וליאור סיפר לו את כל קורות חייו שסופר כאן.
***
בן וגולן יצאו לבדם לאחד מהברים בתל אביב הקטנה. זה היה רעיון של גולן להתנזר מבנות לערב אחד ולעשות ככל העולה על רוחם. המוזיקה ברקע לא היתה שקטה והם נאלצו להרים את קולם מידי פעם.
גולן: "תגיד, עוד מטרידים אותך בטלפון?"
בן: "כן הטרידו אותי, וגם את נטלי ואפילו הגיעו לבית של מיטל, מעניין מי זאת, כזאת חסרת מצפון."
גולן: "וואללה? התקשרו לבית של מיטל? איך אתה יודע?"
בן: "אבא שלה התקשר אלי וסיפר לי על זה, אמרתי לו שהוא לא היחיד בסיפור גם אני וחברה טובה שלה מקבלים שיחות ביזאריות כאלו."
גולן סימן בידיו למלצרית, כשהתקרבה לעברם הוא הזמין 2 שוטים של ייגר, השולחן שלהם היה גדול כוסיות קטנות ריקות, הם שיחקו ביניהם משחקי קרב ילדותיים.
בן: "אני מרחם על אבא של מיטל, זה הכי בן זונה לעשות לו דבר כזה."
בן: "אני יודע, ולי זה בסדר שיעשו את זה?"
גולן: "לא נשמה, אם הייתי יודע מי זו הייתי דופק לה את הצורה"
בן: "בקיצור, אבא שלה שאל אותי אם אני יכול לחשוב על מישהי מסויימת, אמרתי לו שאין לי שמץ של מושג."
גולן: "תנסה לחשוב מי יכולה להיות, רק אתה יכול לנחש."
בן: "אתה חושב שלא שברתי את הראש, אין לי מושג. אה, ואבא של מיטל אמר לי שיש לו משהו לספר לי אבל מוקדם מידי לדבר על זה, ניסיתי לשכנע אותו לספר לי כי זה מאוד סיקרן אותי, אבל הוא הבטיח לי שאם הסיפור יעמוד בציפיות שלו אני הראשון שהוא יספר לי, מעניין אותי, למה הוא התכוון?"
גולן היה שיכור מידי להיכנס לעומק השיחה ובן הרגיש שהוא נמצא במין בועה והיושבים מסביב נשמעו לו די רחוקים. בן סימן למלצרית.
המלצרית: "כן, מה להביא לכם?"
בן: "אני רעב, מה את יכולה להציע לי?"
המלצרית: "יש לנו כל מיני מתאבנים, אם ..."
בן: "אני לא שומע אותך."
המלצרית: "יש לנו כל מיני..."
בן: "גולן, אתה שומע מה שהיא אומרת?" וגופו התנדנד לצדדים.
גולן: "מה, לא הבאת אוכל מהבית?" המלצרית צחקה.
המלצרית: "טוב אני אשב לידכם שתשמעו אותי טוב יותר." היא גררה את הכיסא לאחור והחלה להתיישב.
בן: "תיזהרי, את יושבת על החבר הדמיוני שלי." היא שוב צחקה.
גולן: "סליחה רגע, איפה השירותים כאן אני חייב לשלשל?"
המלצרית: "אתה רואה את האיש שעומד שם, אז בצד שמאל שלו בסוף." עיוותה בהסתר את פרצופה.
בן: "גולן, זה לא היה מנו...מנומס להגיד שלשול, ועו...ועוד ליד בחורה." נשמע מנומנם
גולן: "תגיד תודה שהבאתי אותך לכאן להנות קצת, באברבנל היה לך יותר טוב עכשיו?"
המלצרית הביטה בבן בפליאה: אתה באת עכשיו מאברבנל?"
בן: "תלוי איך את מסתכלת על החיים, כי כל המשוגעים בחוץ והשפויים בפנים." היא קלטה את ההומור.
המלצרית: "אז אני משוגעת בגלל שאני בחוץ?" שאלה בחיוך.
בן: "אולי את השפויה שצריכה להיות שם בפנים."
המלצרית: "אם אחד כמוך נמצא שם אני כבר בפנים איתך."
גולן: "תגיד, הריח הזה בא ממך או ממך?" תוך שהוא מרחרח את בן ולאחר מכן מתקרב אל המלצרית.
בן: "לא, זה דווקא בא ממך." גולן רחרח את עצמו.
גולן: וואללה, אתה צודק, כל השבת אכלתי חמין, אני אוהב את השבת כי יש חמין וכדורגל ואת התוצאות של שניהם אני שומע במוצאי שבת."
בן והמלצרית התגלגלו מצחוק. בן הזמין מתאבנים עם שתיה נוספת.
***
התהפכתי במיטתי כל הלילה, שוב לא הצלחתי להירדם. הדיבורים של החבר'ה מהחדר ליד לא נתנו לי לישון, אבל מצד שני הם לא דיברו חזק מידי כדי שאוכל לשמוע על מה הם מדברים, לפחות ככה לא הייתי משתעממת. אבל כל מה ששמעתי היו רק רעשים מעצבנים שלא הצלחתי לפרש אותם.
היה לי מוזר שאף אחד עדיין לא הציג את עצמו או שאל על העבר שלי, הייתי בטוחה שהם יתאכזרו אלי כמו בסרטים, שתמיד מתאכזרים לילדה החדשה, או שלפחות יהיו נחמדים, אבל הם פשוט התעלמו מקיומי.
---
"היי", נועה נכנסה בחיוך אל משרדה של יהודית, היא ידעה שאיחרה ברבע שעה לפגישה.
"המונית...", היא התיישבה על הכיסא, מול יהודית.
יהודית: "מה נשמע נועה?"
נועה: "אה... הכל טוב, הכל טוב"
יהודית: "את נראית עייפה"
נועה: "כן, הלכתי לישון קצת מאוחר..."
יהודית: "מה קרה?"
נועה: "לא הייתי עייפה כל כך", שיקרה. היא נשארה ערה עד 3 וחצי לפנות בוקר כדי לוודא שבן חזר הביתה. היא כל כך התעצבנה שבן יצא עם גולן לבר, ממתי הוא יוצא לבלות בלעדיה?
יהודית: "אז תשתדלי לישון כמו בן אדם, מצידי תקחי גם כדורי שינה, את נראית על הפנים, נועה"
נועה: "תודה", היא מלמלה בציניות
יהודית: "אני לא צוחקת איתך, יש לך עיגולים שחורים מתחת לעיניים"
נועה: "טוב"
יהודית: "את לא צריכה להתעצבן או להיפגע"
נועה: "אני לא נפגעת..."
יהודית: "את יודעת שכל דבר שאני עושה או אומרת זה רק לטובתך, נכון?"
נועה: "כן, יהודית יש לי מבחן עוד שעה, באתי לכאן על הבוקר ובמילא אני מאחרת איחור רציני לבית הספר אז...", שוב שיקרה, אין לה שום מבחן, אבל כל כך לא היה לה כח ליהודית על הבוקר.
יהודית: "הקמפיין לבעלי החיים"
נועה: "מה איתו?"
יהודית: "הוא שלך"
נועה: "את רצינית?!", היא הרימה את קולה, "את לא... לא עובדת עלי נכון?"
יהודית: "לא, הם רצו אותך"
נועה: "וואו", חייכה, "מגניב"
יהודית: "רק יש בעיה אחת קטנה..."
נועה: "כן, אני יודעת, זה בהתנדבות. אבל אז מה, אני מוכנה ללכת על זה, את זוכרת שדיברנו על זה, נכון?"
יהודית: "נועה..."
נועה: "את אמרת לי שאפילו שזה ללא תשלום זה כולל מלא פוסטרים, מודעות, פרסומות ו..."
יהודית: "זה לא..."
נועה: "ואנשים יתעניינו בזה, אז מה אכפת לי? זה לא שחסר לי כסף, ובמילא אני עושה פול כסף על קמפיינים אחרים, אז פעם אחת אני אעשה משהו בהתנדבות, ביג דיל. אני בטוחה ש..."
יהודית: "זה לא זה, נועה, אנ..."
נועה: "שאנשים יראו את זה לטובה וממש יעריכו אותי על זה, ובכלל, זה... זה רק יעשה לי טוב, וחוץ מזה גם..."
יהודית: "נועה!", הרימה את קולה
נועה: "מ...מה?"
יהודית: "את לא נותנת לי להשחיל מילה. זה לא זה, זה לא העניין של ההתנדבות"
נועה: "אז מה קרה?"
יהודית: "זה בעירום".
---
"שלום", נכנסה רכזת השכבה אל הכיתה, "אני מצטערת על ההפרעה", היא פנתה אל המורה להיסטוריה, "אני צריכה רק שתי דקות".
גולן: "את מוציאה אותנו מריכוז!", הוא צחקק
הרכזת: "טוב, כולם להקשיב, זה בדיוק שתי דקות".
לאחר שהכיתה השתתקה היא עברה בניהם וחילקה לכולם דפים, "אנחנו יוצאים לטיול של יום אחד בירושלים, ביום שלישי הזה, זאת אומרת מחרתיים, תעשו לי טובה ותגיעו ברבע לשמונה לבית הספר, בלי איחורים, אתם תמיד מאחרים, במיוחד הכיתה שלכם, אתם מעכבים את כולם"
נטלי: "לא רק אנחנו מאחרים, תפסיקי להאשים רק את הכיתה הזאת", אמרה פתאום
הרכזת: "סליחה, נטלי? שמעתי נכון או שהמאחרת הראשית יוצאת להגנת כיתתה?"
שובל: "אבל היא צודקת, אתם עושים מאיתנו איזה כיתה של מופרעים"
הרכזת: "לא אמרתי מופרעים, אמרתי מאחרים, בדרך כלל אתם אלה שמרשים לעצמכם לאחר בחצי שעה איחור ולפעמים גם יותר כי אתם יודעים שלא יסעו בלעדיכם, אז אני רק רוצה להודיע לכם שהפעם זה לא יהיה ככה, הפעם כל אחד יגיע בזמן ולא מתי שמתחשק לו, ומי שיאחר אפילו בחמש דקות, אנחנו לא נחכה לו, תזכרו את זה".
נטלי: "אפשר לחשוב מה זה חמש דקות"
הרכזת: "לא הייתי ממליצה לך לנסות אותי"
---
ירדתי במדרגות אל הקומה התחתונה, שוב לא היה אף אחד כמעט בבית הגדול חוץ מהמזכירה, הטבחית ועוד נערה שישבה על ספה גדולה בחדר המגורים.
"סליחה?", פניתי אליה והיא הביטה בי, "איפה אני... יש כאן טלפון? אני פשוט צריכה להתקשר"
היא לא ענתה ורק הצביעה לעבר שולחן קטן ועליו היה מונח טלפון כסוף.
"תודה", אמרתי בשקט. התקדמתי לעבר הטלפון, אני חייבת להתקשר לאבא שלי, דורון, אבא מאמץ, לא יודעת כבר איך לקרוא לו. מצד אחד הוא לא האבא הביולוגי שלי אבל מצד שני הוא אימץ אותי והתנהג אלי כל כך טוב, אני פשוט מרגישה שהוא אבא שלי, אבא לכל דבר. החלטתי להתקשר מחסום, אני לא רוצה שהוא ידע איפה אני נמצאת ויתחיל לדאוג לי, אני חייבת לדבר איתו, אני כל כך מתגעגעת אליו.
חייגתי באיטיות את מספר הנייד שלו וחיכיתי למענה.
"כן?", שמעתי את קולו ולבי פעם בחוזקה, הקול שלו השתנה, הפך לעמוק יותר, לרציני יותר. ניתקתי. הרגשתי כמו ילדה קטנה. מה אני אגיד לו? מעניין מה הוא יענה כשאשאל אותו למה הוא לא בא לבקר אותי. או... אולי בעצם הוא בא לבקר אותי כשהייתי בקומה, התכוון לחזור כשבדיוק ברחתי?
---
כולם ישבו בחצר בית הספר, נועה נכנסה לבית הספר וכל המבטים הופנו אליה. היא שנאה את הימים האלה שהייתה צריכה להגיע לבית הספר מיד לאחר פגישה עם יהודית בסוכנות, כי אל יהודית היא תמיד הייתה צריכה להגיע עם בגדים כמו ביום צילומים ועקבים גבוהים, ידוע שהגובה שלה הוא לא בדיוק גובה של דוגמנית מסלול.
נטלי, שישבה על הדשא עם לאון, הביטה בנועה.
"אני לא מבינה איך היא באה ככה לבית הספר", גיחכה
לאון: "היא בטח הייתה אצל אמא שלי"
נטלי: "אה נכון, אני תמיד שוכחת שאמא שלך היא הסוכנת שלה"
לאון: "עכשיו אני נזכר, אמא שלי אמרה משהו אתמול על זה שהיא צריכה לדבר עם נועה, משהו על איזה קמפיין..."
נטלי: "בואנה, היא עובדת בטירוף הנועה הזאת"
לאון: "כן, דווקא בקטע הזה היא ממש רצינית"
נטלי: "אבל עדיין, מה, לא היה לה עשר דקות לעצור בבית ולהחליף בגדים? מי בא לבית הספר עם חצאית מיני כזאת ונעלי עקב וורודות.... ועוד הגופייה הזאת, זה כמו גופיה שהולכים איתה לים"
לאון: "טוב, מה אכפת לך? כאילו... מה זה משנה? שתלבש מה שבא לה".
---
נועה התעלמה מכל המבטים שהופנו אליה ונכנסה מיד אל חדר השירותים. היא תיקנה את האיפור במראה ושלפה את הפלאפון מהתיק.
"אה, נועה?", בן ענה לאחר כמה צלצולים
נועה: "הגעתי עכשיו, איפה אתה מאמי?"
בן: "אני בקפיטריה עם אסף"
נועה: "אה, טוב, אני באה, יאללה..."
בן: "נועה, חכי"
נועה: "מה?"
בן: "אל תבואי, אנ..."
נועה: "מה, למה?"
בן: "אנחנו מדברים, סתם... בשביל מה לך לבוא? עוד כמה דקות נגמרת ההפסקה"
נועה: "לא צריך", היא סיננה בעצבים וניתקה.
"מטומטם", מלמלה בשקט. ושוב חייגה את מספר הנייד של דורון ולא שכחה לעשות *43 לפני.
"הלו?", נשמע קולו של דורון
"אבא...", נועה לחשה והתאפקה שלא לפרוץ בצחוק
דורון: "מה, מי זה?"
"אתה לא מזהה אותי? מה יש לכם כולכם? זאת אני, מיטל... אבא, נו..."
דורון: "תפסיקי לעבוד עלינו, את לא מבינה שזה לא מצחיק?"
נועה: "נו, באמת, מה יש לך? אתה לא מתגעגע אלי? טוב לך שאני בגן עדן והבית ריק? ככה אתה ומאיה יכולים להשתעשע לכם כמה שתרצו בלי שאפריע? נו נו נו, לא יפה בכלל"
דורון: "אני רוצה לדעת מי זאת!", הוא צעק
נועה: "הבת שלך, אדון דורון, מיטל, הבת שלך, זוכר אותי? אה?!"
דורון: "אני מבקש ממך להפסיק להטריד אותי, את אשתי, את החברים של מיטל, אני לא מבין מה לא בסדר איתך, את...", קולו נשמע חנוק.
נועה: "בו-הו, לנגב לך את הדמעות?"
דורון: "תפסיקי!"
נועה: "אני בשניה אחת יכולה לרדת מכאן, מגן עדן, אני עם כנפיים וזה, אתה יודע, אנ...", עוד לפני שהספיקה לסיים את המשפט, נשמע צליל הניתוק. היא חייכה לעצמה והחזירה את הפלאפון לתיק.
---
הרטט בפלאפון של נטלי לא הפסיק, היא הביטה על הצג וראתה את שמו של רועי. "המורה, אני יכולה לענות?"
המורה: "ממש לא"
נטלי: "זה אבא שלי", שיקרה, "הוא לא מפסיק להתקשר. אולי... אולי קרה משהו?"
המורה: "טוב, תצאי ותעני בחוץ, וזריז, יש לך מתכונת עוד כמה ימים, את מעופפת"
"מה קורה מאמי?"
רועי: "שעה עד שענית"
נטלי: "כן... הייתי בכיתה פשוט יצאתי לרגע. מה... קרה משהו?"
רועי: "כן, אבל משהו טוב"
נטלי: "נו..."
רועי: "יש לי חופש מהצבא באופן חד פעמי ביום..."
נטלי: "חופש מהצבא, אפשר לחשוב, אתה ג'ובניק רועי, טבח בצבא, חופש" היא צחקקה
רועי: "מה את צוחקת, מפגרת? אותך בכלל לא יקחו לצבא"
נטלי: "מה אתה נפגע? זה היה בצחוק"
רועי: "טוב, עזבי לא משנה"
נטלי: "נו... סליחה, מה קרה?"
רועי: "יש לי חופש ביום שלישי, קיצור... תבואי לישון אצלי יום שני ואל תלכי לבית הספר ביום שלישי וככה נהיה ביחד"
נטלי: "אני לא יכולה ככה סתם לא לבוא"
רועי: "כולה יום אחד"
נטלי: "יש לי מתכונת עוד כמה ימים בהיסטוריה, גם הבגרות מתקרבת"
רועי: "יאללה, הפכת לי לאיזה מצטיינת..."
נטלי: "אה! שכחתי, יש לי גם טיול כזה של יום אחד לירושלים"
רועי: "נו, אז אל תלכי, מה כבר תעשי שם?"
נטלי: "עושים לנו סיורים בכל מיני מקומות שם, בערב גם נלך לכותל"
רועי: "את מתכוונת לשים שם פתק?"
נטלי: "כן, נראה לי... למה, רוצה שאני אשים גם בשבילך?"
רועי: "כן, תאחלי לי למצוא אהבה ובשבילך תבקשי לרזות"
נטלי: "לא, ממש בוגר, אין עליך", אמרה בציניות
רועי: "טוב, בקיצור, את לא באה?"
נטלי: "אני לא יכולה, זה לא שאני לא רוצה..."
רועי: "אם היית רוצה אז היית באה"
נטלי: "אבל אני לא יכולה, אני מסבירה לך שיש לי סיור מבית הספר"
רועי: "טוב, יאללה אני עף להתקלח, תהני לך בסיור הזה שלך, ביי", ניתק.
---
בסביבות השעה שבע בערב ירדתי אל המטבח, כולם כבר היו שם ואכלו, חלק מהמבטים הופנו אלי, שוב, התעלמות.
"בואי, תשבי", המזכירה חייכה אלי. הבנתי שהיא לא רק מזכירה, היא בעצם מטפלת פה בהכל בזמן שג'ון לא נמצא.
"מתי ג'ון חוזר?", שאלתי
המזכירה: "הוא מתעכב קצת, אבל אל תדאגי. מה את רוצה לאכול?"
אני: "אה.. לא, אני לא כל כך רעבה האמת"
המזכירה: "לא אכלת כמעט כלום היום"
אני: "כן, אני יודעת, אני... אין לי כל כך חשק. מתחשק לי לצאת לסיבוב קצר, לנשום קצת אוויר, לא יודעת..."
המזכירה: "זה בסדר, אני מבינה אותך לגמרי. רק... אל תחזרי מאוחר מידי, אוקיי? את בטח... בטח קצת קשה לך להתרגל למקום, זה בסדר". שמחתי שהיא הבינה אותי ולא תחקרה אותי יותר מידי.
עליתי לחדרי ולקחתי משם את המעטפה עם הכסף, החבאתי אותה בחולצתי ויצאתי מבית היתומים.
האמת? הייתי מאוד רעבה. גוועתי מרעב. פשוט לא יכולתי לשבת איתם, הרגשתי נטע זר, לא שייכת, אפילו אפשר לומר שהרגשתי לא רצויה.
לאחר הליכה של רבע שעה הגעתי לאיזה דוכן של אוכל, קניתי נקניקיה בלחמניה, כמובן שאת הלחמניה פוצצתי בהמון קטשופ ובלי טיפת חרדל, קניתי גם פחית ספרייט והתיישבתי ישיבה מזרחית על אחד הספסלים הקרובים. אכלתי במהירות את הלחמניה, הייתי ממש רעבה.
היה לי מוזר להסתובב בדרום תל אביב, הכל נראה ישן, יותר מידי אנשים, יותר מידי רעש. מצד אחד שנאתי את זה, התגעגעתי לשקט שלי, אבל מצד שני אהבתי את העניין שאין שקט אפילו לא לדקה אחת, לא הרגשתי בודדה כמו שחשבתי שארגיש.
כשסיימתי התחלתי ללכת חזרה אל בית היתומים, בדרך נעצרתי על יד טלפון שקלים והחלטתי שהפעם אני חייבת לאזור אומץ ולהתקשר שוב לאבא שלי, הפעם אני לא אנתק. נשמע צליל החיוג והשניות האלו הרגישו לי כמו נצח.
"הלו?", קולו נשמע, בלעתי את הרוק שלי שהקשה על הנשימה שלי.
"א... אבא?", הגוף שלי רעד, הרגשתי איך הצמרמורות מתפשטות על כל גופי ודפיקות הלב האיצו.
דורון: "מי זאת?"
אני: "אבא, מה יש לך? זאת אני, מ... מיטל"
דורון: "תגידי לי, את לא מבינה? את משחקת אותה טיפשה בכוונה?"
אני: "מ.... מה?"
דורון: "מה עובר עלייך? את השתגעת?!", הוא הרים את קולו וידי החלו לרעוד
אני: "אבא.... אבא, מה יש לך? מה קרה? אתה לא.... זאת, אני, מיטל, הבת... הבת שלך! אתה בכלל לא באת לבקר אותי ו...."
דורון: "תקשיבי לי ותקשיבי לי טוב, חתיכת מופרעת, אני דורש ממך להפסיק להתקשר לכאן! הבנת אותי?"
אני: "אב..."
דורון: "ובפעם ההבאה שתתקשרי לכאן אני אערב את המשטרה, תפסיקי להטריד אותי!!!", הוא צרח וניתק. בחיים לא שמעתי אותו צועק ככה.
עמדתי כמה שניות עם השפופרת בידי, צליל הניתוק המשיך והכאיב לי, הייתי המומה. תחושת ההלם הכאיבה לי, כל כך. החזרתי את השפופרת למקומה ונשארתי קפואה במקומי.
מה קורה כאן?

פיייי איך הכל מסתבבבך ..
פרק יפה .. המשך .

ואו ואו ואו

מדהייים המשךךך

=פרק 222=

הכרית הייתה רטובה מרוב שספגה את דמעותיי, הבטתי לעבר השעון וראיתי שהשעה כבר שלוש לפנות בוקר, אני לא אצליח לישון הלילה, זה ברור. למה אבא שלי לא רוצה לדבר איתי? מה עשיתי לו?
הצעקות שלו הדהדו באוזני, "תקשיבי לי ותקשיבי לי טוב, חתיכת מופרעת, אני דורש ממך להפסיק להתקשר לכאן! הבנת אותי?", הבכי התחזק וקברתי את ראשי בתוך הכרית. מעולם הוא לא דיבר אלי ככה, בחיים. למה הוא כועס עליי כל כך? מה כבר עשיתי? מה כבר קרה? אולי הוא כועס עלי בגלל שניסיתי להתאבד? אבל הוא אמור לתמוך בי במצב כזה, במקום לנתק איתי את הקשר. עצמתי את עיניי בחוזקה, מנסה לשכוח מהכל, לא שזה עזר לי במיוחד. זהו, אני יודעת, הוא לא רוצה לשמוע עלי יותר בגלל מה שעשיתי באילת, בטח פחד בגלל מה שאנשים יגידו. מה, הוא מתבייש בי? אין לי לאן ללכת, הוא בטוח לא ירצה לשמוע ממני בכלל. אבל בכל זאת זה לא מצדיק את הניתוק ממני. למה הוא צריך להתבייש בי? הוא היה אמור לתמוך בי, לבוא לבקר אותי, לחבק אותי, לעודד אותי ולהגיד לי שיהיה בסדר, שהוא יהיה איתי בכל דבר. ומה עם מאיה? גם היא חושבת כך? אני לא מוותרת, אני חייבת לברר למה הוא כועס עליי כל כך.
---
"נו, כמה זמן?", קייט חגרה את חגורת הבטיחות בזמן שנועה התיישבה ומיד התניעה את הרכב.
נועה: "השיער לא הסתדר לי. אני לא מבינה למה את צריכה להסיע אותי לבית הספר ולא ג'פרי"
קייט: "הוא בחופש, נועה"
נועה: "אז תמצאי מישהו שלא צריך כל שני וחמישי לצאת לחופש"
קייט: "כל בן אדם זקוק לחופש, מן הסתם"
נועה: "טוב..."
קייט: "על מה רצית לדבר איתי אתמול?"
נועה: "נכון הקמפיין הזה של בעלי החיים?"
קייט: "הקמפיין שקיבלת אותו ואת אמורה לעשות אותו בהתנדבות?"
נועה: "כן"
קייט: "זה ממש נחמד שהסכמת"
נועה: "נכון"
קייט: "אז... על מה רצית לדבר?"
נועה: "יש בעיה אחת ו... ויהודית אמרה לי לדבר איתך כי צריך את האישור שלך ושל אבא"
קייט: "מה קרה?"
נועה: "כאילו, תראי, מלא מפורסמות עובדות עם החברה הזאת, דוגמניות- על והכל"
קייט: "נו?"
נועה: "אז כל מה שנעשה שם זה מקצועי לגמרי, זה לא איזה קמפיין פרובוקטיבי, הכל בשביל ה..."
קייט: "אני בטוחה שהם מקצועיים, אז אני לא מבינה מה הבעיה"
נועה: "זה... נו, בלי... בלי בגדים כזה"
קייט: "מה זאת אומרת בלי בגדים, בעירום?"
נועה: "כן"
קייט: "מה?! נועה, אנ..."
נועה: "אבל חכי! זה לא עירום פרובוקטיבי מסריח כזה שרואים הכל ובא להציג אותי כאילו איזו זנזונת כמו הדוגמנית שנסעתי איתה לקמפיין של דיזל"
קייט: "ליהי?"
נועה: "כן, זה ממש לא ככה, את יודעת שלא הייתי מסכימה ככה סתם להצטלם בעירום, מטשטשים הכל ו... אוף, אמא, בבקשה תסכימי"
קייט: "בשום פנים ואופן לא!"
נועה: "אמא, בבקשה"
קייט: "אין על מה לדבר בכלל, חבל על המאמץ שלך, אני לא מסכימה ואבא... אבא בכלל לא יסכים, הוא ימות לפני שהוא יסכים"
נועה: "אבל אמא, את לא מבינה, זה לא כמו שאת חושבת! נו, בבקשה, אני מתחננת. אפילו תבואי לסט ותראי שזה לא ככה"
קייט: "את בת 17 נועה! אני לא מכירה דוגמנית בת 17 שמצטלמת בעירום!"
נועה: "נעמי קמבל! כשהיא הייתה קטינה היא הצטלמה לאיזה עיתון בעירום"
קייט: "כשתהיי נעמי קמבל, אז נדבר"
נועה: "תודה רבה שאת ממעיטה מהערך שלי בתור דוגמנית באמת"
קייט: "זה לא קשור, כשתהיי כושית שבאה מבית הרוס, אז תלכי להצטלם בעירום!"
נועה: "כושית או לא כושית, היא בין הדוגמניות הכי מצליחות בעולם, ואגב, כושית, אל תגידי לי פעם הבאה שאני גזענית! את הכל אני לומדת ממך"
קייט: "ואני יכולה להביא לך אלף דוגמאות של דוגמניות מצליחות שלא היו צריכות להדרדר לזנות בשביל להצליח"
נועה: "נו, באמת, אמא.... אבל אני רוצה!"
קייט: "ל-א!"
נועה: "אבל מה הקטע שלך, יואו!"
קייט: "כשתהיי בת 18 תצטלמי לאיזה קמפיין שאת רוצה ואיך שאת רוצה, כל עוד שאת קטינה ותחת חסותי את תנהגי בהתאם. אין ,אני מההתחלה אמרתי לאבא שלך שרק צרות יבואו מהמקצוע הנחות הזה שבחרת לך"
נועה: "את כל כך מגזימה, אבל כל כך!"
קייט: "שיהיה לך יום טוב", היא עצרה בפתח בית הספר.
נועה: "גם לך!", אמרה בעצבים ויצאה מהמכונית בטריקת דלת.
---
התישבתי על המיטה בחדרי ולא ידעתי מה לעשות, האם לרדת למטה ולאכול עם כולם? או שוב לקנות אוכל בחוץ?
"למה את לא יורדת לאכול?", הרמתי את מבטי ונתקלתי בפנים יפות, עדינות, אולי קצת שובבות.
"אני... כן, בדיוק התכוונתי לרדת, האמת", חייכתי.
"תראי, אני יודע שקשה לך", הוא התקרב והתיישב על ידי, "גם אני הייתי חדש כאן לפני שנתיים, הם לא ידברו איתך מיוזמתם"
אני: "זה מה שאתה עושה עכשיו"
"אני שונה"
אני: "וואלה"
"כן... את צריכה להציג את עצמך, מה, את עד כדי כך ביישנית?"
אני: "לא ביישנית, פשוט... לא יודעת, אני מרגישה לא כל כך קשורה לכאן"
"אני יוגב, נעים מאוד"
אני: "מי... נטלי, נעים מאוד" חייכתי.
יוגב: "אז... את באה?"
---
נטלי יצאה מהכיתה, היא הייתה בין הראשונים שסיימו את המתכונת.
"איך ה.... הלך לך?", חנן התקרב אליה
נטלי: "חרא, לא ידעתי כמעט כלום, ואני נשבעת שלמדתי, מה איתך?"
חנן: "הלך טוב"
נטלי: "כן, בטח קיבלת מאה"
חנן: "אל תגזימי"
נטלי: "סליחה, תשעים ותשע", חנן חייך.
חנן: "איך לא ידעת כלום? זה היה יחסית קל"
נטלי: "בשבילך אולי, אבל... אין, הראש שלי לא פה בכלל"
"אז איפה הוא?", לאון שאל ברגע שגם הוא יצא מהכיתה.
נטלי: "אני יודעת..."
לאון: "ולמה יש לי הרגשה שזה קשור לרועי?"
נטלי: "האמת? כן... התווכחנו טיפה אתמול, הוא רוצה שאני אבריז מחר מהטיול והיום אישן אצלו, ככה נשאר מחר כל היום אצלו או משהו"
לאון: "איזה חצוף"
נטלי: "הוא בסך הכל רוצה לבלות איתי יותר זמן"
לאון: "אז שיפגש איתך בערב ולא ילך עם החברים שלו כל הזמן. אני במקומך הייתי מעיף אותו מזמן, נכון, חנן?"
חנן: "מה? אה... כן, כן, צודק, נ...כון"
לאון: "רואה? אפילו חנן מסכים איתי"
נטלי: "אני כבר רגילה אליו ו... אוף, עזוב. בכלל, גם בא לי להתפטר מהעבודה הזאת, נמאס לי לעבוד בקיוסק הדפוק הזה"
לאון: "אם את רוצה, אני יכול לשאול את הבוס שלי אם הוא צריך עובדים"
נטלי: "ומה, אני אעבוד במספרה?"
"תוותר על זה, תאמין לי", גולן הצטרף לשיחה וצחק, "היא תהרוג את הלקוחות"
נטלי: "כן, גולן, מישהו שאל אותך?"
גולן: "לא דיברתי איתך, תראי איך את נראית, א-ת רוצה לעבוד במספרה?"
לאון: "זו לא עבודה קשה, האמת... כאילו, את יכולה להיות חופפת או משהו"
גולן: "תהיי חופפת ביום שתחליטי שמקלחת אחת בחודש לא מספיקה"
נטלי: "בואנה, גולן, אתה מרשה לעצמך יותר מידי"
גולן: "לפחות אני מרשה לעצמי ולא תלוי ברשות של אחרים!"
נטלי: "על מה אתה מדבר?"
גולן: "על מה אני מדבר? 'רועי, אני יכולה לצאת עם חברות? רועי אני יכולה ללכת למכולת לקנות גבינה?', חתיכת שפוטה"
נטלי: "מה, מה כואב לך כל כך, מה?!"
גולן: "לא כואב לי שום דבר, מטומטמת"
נטלי: "עלק"
גולן: "אם יש לך משהו להגיד – תגידי"
נטלי: "כי אתה בן אדם שאוהב שהכל דוגרי והכי אוהב שאומרים לו מה חושבים עליו בפנים?!"
גולן: "כן!"
נטלי: "אז אתה ילד פחדן, מעצבן, מסכן וחסר ביטחון! טוב? קיבלת את מנת ההשפלות שלך להיום?"
גולן: "י'א זונה, מי את חושבת שאת בכלל? יאללה, לכי, לכי תבכי עוד קצת על כמה שרועי מתעלל בך, חתיכת מזוכיסטית", צרח והתרחק מהמקום.
---
לאחר שיוגב הציג אותי בפני כולם הרגשתי קצת יותר טוב, אומנם עדיין היה את הלחץ הזה, עדיין אף אחד לא בא והתישב לידי או שאל אותי שאלות, הם רק חייכו מידי פעם כשקלטו שאני בוהה בהם.
"אתה לומד?", שאלתי אותו תוך כדי שאכלתי את החביתה שלי.
יוגב: "סיימתי שנה שעברה"
אני: "אהה... אז מה אתה עושה בינתיים?"
יוגב: "אני משחק כדורגל"
אני: "באמת? וואו, מגניב!", חייכתי ומיד החלטתי להסתיר את ההתלהבות שלי. נזכרתי בבן, באהבה המטורפת שלו לכדורגל.
יוגב: "כן... ואני עובד שלוש פעמים בשבוע ב'זארה', בקניון"
אני: "אה, אז משם הבגדים היפים"
יוגב: "כן", הוא חייך ואפילו יכולתי לראות קצת סומק על לחייו. "אז מה, את נשארת כאן לבד כל היום?"
אני: "אממ.... האמת, לא יודעת, כן, נראה לי שכן, אין לי מה לעשות"
יוגב: "את גם סיימת ללמוד?"
אני: "הייתי אמורה לסיים עכשיו את כיתה י"א, אבל אתה יודע, החיים מתגלגלים ו..."
יוגב: "מובילים אותך לכל מיני מקומות"
אני: "כן... וכשדיברתי עם המזכירה שלכם אז היא... היא אמרה לי שאני אצטרך להישאר כיתה, אני ממש לא רוצה להישאר כיתה, כאילו, לא... בקיצור, היא אמרה שהיא תנסה לברר לי על קורסים להשלמה עם ג'ון ואז בעוד שלושה חודשים אני אוכל להתחיל ללמוד בכיתה י"ב".
יוגב: "כן, אני יודע על מה את מדברת. אז יאללה, תתחילי להזיז עניינים, תרשמי לקורס הזה ו... ויאללה", חייך.
אני: "אתה לא מתגייס?"
יוגב: "דחיתי את הגיוס, לבינתיים, אבל ברור שאני אתגייס. טוב, אני סיימתי כאן, אני עף לעבודה, את תסתדרי, נכון?"
אני: "כן" חייכתי, "תודה, יוגב"
יוגב: "אין על מה".
לאחר שסיימתי גם אני לאכול התיישבתי ליד הטלפון, כל כך רציתי להתקשר, לדבר, לא היה לי למי. לאבא שלי אני בטוח לא אתקשר, אולי למאיה? אולי היא תסביר לי מה הבעיה של אבא שלי? לבסוף החלטתי להתקשר לנטלי, היא בטוח תגיב בשמחה לשמוע את הקול שלי, מעניין מה איתה.
---
"חכה רגע, יש לי טלפון", נטלי עצרה את לאון באמצע סיפור מצחיק על אחת הלקוחות במספרה שבה הוא עובד וענתה לשיחה.
"היי נטלי"
נטלי: "מי זאת?"
"נו, גם את לא מזהה אותי בהתחלה? מיטל..."
נטלי: "שוב את?"
"שוב? מה הכוונה?"
נטלי: "תפסיקי לשחק אותה ראש קטן"
"אל תגידי לי שגם את כועסת עליי"
נטלי: "לא, מה פתאום, למה שאני אכעס? אני לא כועסת על חולות נפש"
"נטלי... מה יש לך?"
נטלי: "טוב, תשמעי, כנראה שקליטה זה לא הצד החזק שלך, אבל אני אבקש ממך שוב, לא להתקשר אלי יותר"
"תגידי, מה עובר עלייך? לא דיברנו הרבה זמן, לא ראית אותי חצי שנה, וככה את מגיבה?"
נטלי: "טוב... את, את לא מבינה מה שאני אומרת לך? אני לא אשתתף במשחקים החולניים שלך, חתיכת פסיכית!".
לאון: "מה, ניתקת לה בפרצוף?"
נטלי: "כן, מטומטמת זאתי. אין, אני אומרת לך שאם אני אגלה מי זאת אני תולשת לה שערה אחרי שערה, איך היא בכלל מעזה להתחזות ככה למיטל, הילדה מתה, למען השם! איזה חוסר לב צריך בשביל לעשות דבר כזה"
לאון: "את לא צריכה להתייחס, פעם הבאה פשוט תנתקי לה ישר, בשביל מה את צריכה לענות את עצמך ככה?"
נטלי: "צודק, באמת שאתה צודק"
---
נטלי? נטלי קראה לי פסיכית, גם נטלי לא רוצה לדבר איתי. החזקתי בכח את הדמעות שאיימו לפרוץ החוצה ולהטביע אותי ואת הטלפון ביחד.
לא הייתי מסוגלת לקום מהכיסא, למרות שרציתי פשוט לקום ולברוח.
נזכרתי בחיוך שלו, בעיניים הצוחקות שלו, אך שוב הכעס החליף את הגעגוע. הכעס אליו, על מה שהוא עשה, אבל הסתקרנתי, אני רוצה לדעת מה איתו, מה עם אהבת חיי. האם הוא זוכר אותי? האם הוא מתגעגע אלי? נזכרתי כמה הוא רצה שנחזור, אמר לי שהוא אוהב אותי שניות ספורות לפני שאיבדתי את הכרתי.
אפס... חמש.... ארבע... ארבע... חייגתי את המספר באיטיות, ועצמתי את עיניי, הגעגועים הציפו אותי, שוב תחושת האהבה המוכרת, ריח של פעם, תחושה של פעם, תחושה של ביטחון, תחושה שלי ושלו.
---
"אחי! יש לך טלפון!", אסף צעק מהשולחן בקפיטריה בזמן שבן עמד בתור.
"תענה!", בן השיב
אסף: "נו, זה חסום, בוא כבר!"
בן ויתר על מקומו בתור והתקרב לשולחן, "מה אתה דפוק, עכשיו אני אצטרך לחכות עוד חצי שעה!"
אסף: "תענה כבר"
בן: "הלו?"
---
הלב שלי כמעט יצא מהמקום.
"בן...", לחשתי וחיוך קטן עלה על פניי.
---
בן: "אני לא מאמין..."
אסף: "מה, מה?"
בן: "עוד פעם המטומטמת"
---
אני: "מ...ה? בן... אתה איתי?"
בן: "איתך, איתך, בטח שאיתך!"
אני: "אתה... מה, אתה לא... לא מזהה אותי?"
בן: "איך אני יכול שלא לזהות אותך, אה מיטל?"
אני: "אה... אוקיי... אני... מה, מה נשמע?"
הייתי מאוד מופתעת מהתגובה שלו שנשמעה די אדישה ומרוחקת.
בן: "הכל מצויין, מה איתך, מיטלו'ש?"
אני: "הכל... בן, מה... אתה מתנהג מאוד... לא יודעת, זאת אני, מיטל, לא דיברנו הרבה זמן"
בן: "טוב, דיי, אין לי כח למשחקים המטומטמים שלך, את כנראה לא הבנת את הרמז אה?"
אני: "רמז למה?"
בן: "לזה שאני לא רוצה שום קשר איתך! ואל תתקשרי אלי בכלל! מטומטמת!"
אני: "בן! מה יש לך? זאת אני! מה, אתה דפוק? למה אתה צועק! מה יש לכם כולכם?!", לא יכולתי לעצור את הדמעות.
בן: "אוי, את בוכה? מסכנה שלי... צריכה שאני אנגב לך את הדמעות? חתיכת חולת נפש!"
אני: "בן... בן!"
---
אסף חטף מידו את הפלאפון, "תקשיבי לי, ילדה, זה ממש לא מצחיק, הוא אמר לך שהוא לא רוצה קשר איתך, לא רוצה לשמוע את הקול שלך, אז למה את ממשיכה להטריד, אה? מה לא בסדר איתך, לעזאזל!"
---
זיהיתי את קולו של אסף, לאחר שהוא צרח עלי, הוא ניתק ואני לא מנעתי מהדמעות להמשיך לרדת.
החזרתי את השפופרת למקומה וקמתי מהכיסא, לא התחשק לי כלום, הצטערתי שלא מתתי באותו יום וככה הייתי גומרת עם הכל. למה אף אחד לא רוצה לשמוע ממני? מה כבר עשיתי? למה הם לא מסבירים לי מה קרה?! התקפלתי בתוך עצמי ופשוט פרקתי את הכל, את כל הכאב. הרגשתי בודדה, יותר מאי פעם, הרגשתי פשוט לבד, שאין לי אף אחד בעולם הזה.
"נטלי?", המזכירה התקרבה אלי ומיד ניגבתי את דמעותיי, לא רציתי שהיא תפריע לי לבכות ולפרוק את כל הכאב שבי. "את בסדר?", היא שאלה. כן, אני בוכה ואני בסדר. תמיד שנאתי אנשים שרואים מישהו בוכה ושואלים אותו אם הוא בסדר. אם הוא היה בסדר הוא לא היה בוכה, היגיון פשוט, לא?
אני: "כן, אני בסדר", עניתי בשקט. ואני גם שונאת את האנשים שבוכים ואומרים שהם בסדר. טוב, לא ניכנס לזה.
המזכירה: "את בוכה". הבחנה דקה יש לה.
אני: "סתם... באמת שזה לא משהו רציני"
המזכירה: "טוב, אם תצטרכי משהו אל תהססי לבקש"
אני: "תודה. אני יוצאת לסיבוב"
המזכירה: "את לא מוצאת את עצמך כאן, אה?"
אני: "סוג של..."
היא דיברה איתי עוד קצת, עודדה אותי טיפה. אספתי את שערי הארוך לקוקו מרושל ויצאתי מבית היתומים. ידעתי בדיוק לאן אני הולכת והאמת שהדרך לשם לא הייתה ארוכה כמו שחשבתי שתהיה.
ירדתי בתחנת האוטובוס הקרובה לבית שלי, לבית הישן שלי. כל כך התגעגעתי.
ידעתי שאין אף אחד בבית. רציתי את המיטה שלי, את החדר שלי, הו, החדר שלי.
שלפתי את המפתח ממקום המחבוא הממש מקורי שלו – בתוך העציץ שעל יד המדרסה, בזמן שסובבתי את המפתח בתוך המנעול הרבה מחשבות התרוצצו בראשי.
נזכרתי בכל הפעמים שהייתי חוזרת מבית הספר עם בן, הוא היה מחבק אותי מאחור בזמן שהייתי פותחת את הדלת אבל ברגע שהיינו נכנסים הוא היה שוכח אותי ורץ אל המקרר.
---
שובל: "נועה, תפסיקי להיות מבואסת כבר, אפשר לחשוב, מילא זה היה קמפיין של איזה שישים אלף דולר, אבל על קמפיין בהתנדבות את מגיבה ככה?"
נועה: "לא, את לא מבינה! זה לא הקמפיין, כאילו, זה כן, אבל זה קמפיין שהיה אמור לעשות המון המון רעש, יותר מקמפיין רגיל לחברת בגדים"
הדר: "אז זהו, שזה קמפיין בלי בגדים", צחקה
נועה: "ואפשר לחשוב כבר מה זה, באמת, זה לא שרואים לי את ה..."
הדר: "אבל עדיין זה עירום"
נועה: "מטשטשים את הכל!"
שובל: "טוב, אין טעם להתווכח, אמא שלך אמרה שלא, אז..."
נועה: "היא יכולה להמשיך להגיד 'לא' עד מחר"
הדר: "מה... את לא מתכוונת לעשות מה שאני חושבת שאת מתכוונת לעשות, נכון?"
נועה: "אוהו, אני בהחלט מתכוונת לעשות מה שאת חושבת שאני מתכוונת לעשות"
שובל: "איבדתי אתכן"
נועה: "מפגרת"
שובל: "מי מתכוונת לעשות מה שההיא חושבת?"
נועה: "אני אעשה את זה גם אם אמא שלי לא תסכים, אני לא מתכוונת לוותר על זה"
הדר: "אני לא יודעת איך את מתכוונת לעשות את זה, אבל... בסוף זה יתגלה, את לא יכולה להסתיר את זה ממנה"
שובל: "כן, זה לא קמפיין שישודר רק בקמבודיה, כל העולם יראה את זה"
נועה: "חתיכת טיפשה, אם זה היה בקמבודיה, נראה לך שמישהו היה רואה את זה?"
שובל: "למה לא?"
הדר: "כי אולי אין להם בבית כסף לטלוויזיה בכלל?"
נועה: "כן", היא חייכה, "מרוב שהם רעבים שם הם היו מוציאים אותי מהמסך ואוכלים אותי"
שובל: "וואי, איזה רעה, הם באמת מתים שם מרעב"
נועה: "שימותו", היא אמרה באדישות וגררה מבטים מזועזעים מהדר ומשובל.
---
בשניה שנכנסתי הביתה וסגרתי את הדלת בובי קפץ עלי בנביחות וליקוקים, התכופפתי וחיבקתי אותו.
"לפחות מישהו אחד התגעגע אלי, אה?"
הבית כמעט ולא השתנה, הוא היה יותר מסודר מהתקופה שהייתי גרה בו ואני בהחלט יכולה להבין למה, אני די מבולגנת. הייתי כל כך רעבה, ניגשתי מיד למקרר והתאכזבתי לגלות שכל העוגות והגלידות נעלמו, במקום זה היו כל מיני יוגורטים, משקאות דיאט, ירקות, קופסאות ובפנים כל מיני מאכלים מוזרים.
זה באמת הבית שלי? סגרתי את המקרר והחלטתי לחפש משהו בארון, נתקלתי בקופסת מטרנה, אוקיי, זה מטריד. מי אוכל מטרנה, אבא או מאיה? לבסוף מצאתי חבילה של ביסקוויטים, פתחתי אותה והתחלתי לאכול, ככה הסתובבתי לי בבית, אוכלת עוד ביסקוויט ועוד אחד, עליתי במדרגות, כל כך התגעגעתי לחדר שלי, התחשק לי פשוט להיכנס ולישון במיטה האהובה שלי.
פתחתי את הדלת של החדר שלי ונדהמתי. עמדתי קפואה כמה שניות עד שקלטתי שזה כבר לא החדר שלי. הוא לא צבוע יותר בצבע שלי, המיטה שלי איננה ובמקומה יש עריסה של תינוק. הארון שלי כבר לא נמצא בפינת החדר, יש שידה לבנה נמוכה. אני לא מאמינה. סקרתי את כל הפריטים בחדר במבטי, הרגשתי איך לבי נחצה לשניים, נחצה לשניים ומתרסק. אני כאילו לא קיימת בשביל אף אחד, לא בשביל בן, לא בשביל נטלי וגם לא בשביל אבא שלי ומאיה. נולדה להם תינוקות והם פשוט שכחו ממני, מהקיום שלי. התיישבתי על השטיח הקטן שעליו היו רקומים כל מיני דובים ופרצתי בבכי, בפעם השניה היום.
זה כל כך מטומטם לספור את התפרצויות הבכי, אבל כשאף אחד לא רוצה אותי בעולם, זה מה שנשאר.
אכלתי את הביסקוויט האחרון והשלכתי את העטיפה באדישות על הרצפה. כל כך כעסתי, אני אפילו לא יכולה לתאר עד כמה כעסתי, התאכזבתי ויותר מהכל – נפגעתי.
רציתי לדבר עם מישהו אבל לא היה לי עם מי. לא היה לי למי לפרוק, לא היה אף אחד שיקשיב לי.
---
רועי נכנס הביתה לאחר שחזר מהצבא ומיד נכנס לחדרו, טל היה שם וגלש באינטרנט.
טל: "תגיד רגע, הזמנת את נטלי איתנו לאילת?"
רועי: "כן... שיגעה אותי זאתי"
טל: "למה, יהיה נחמד אם היא תבוא"
רועי: "היא רק תציק לי כל הזמן עם הקנאה שלה"
טל: "אבל אתם ביחד, היא צודקת"
רועי: "אנחנו לא חברים"
טל: "אז מה אתם?"
רועי: "אנערף, קשר... יענו.... בינתיים לא מצאתי מישהי שבא לי עליה יותר, כשאני אמצא אני אלך אליה"
טל: "וואלה... לא בסדר אתה, רגע, ולחתונה היא באה?"
רועי: "כן, הצליחה להידחף גם לשם. טוב מה נתפסת עלי עכשיו אחי, 'שתחרר"
---
http://www.youtube.com/watch?v=IQGNpRnFNgM
---
ירדתי מהאוטובוס בדיוק מול בית הקברות, קניתי זר פרחים צבעוני בחוץ ונכנסתי.
לאחר שביררתי איפה הקבר של לירז נמצא התחלתי ללכת לכיוונו, לא היו כמעט אנשים.
חיכיתי כבר לרגע שבו אשב מול קברה ואבכה, אני כל כך מתגעגעת אליה, לתקופה שלנו ביחד.
---
בן חזר על מנהגו הקבוע, לבקר את מיטל בבית הקברות. הוא הניח את הורד האדום על המצבה ונשק בעדינות על שמה החקוק על האבן.
"הנה אני... שוב, מקווה שלא שכחת. אני יודע שלא הייתי כאן המון זמן אבל... את יודעת, יש לי כל מיני בעיות. נועה משגעת אותי, את לא מבינה. יואו, אני כזה מטומטם, את שוכבת לך כאן שני מטרים מתחת לאדמה ואני מספר לך על הבעיות שלי עם נועה. אני מתגעגע אלייך.... אני אוהב אותך... עדיין. אני פשוט לא מצליח לשכוח ממך, את לא מבינה? לא משנה כמה אני אנסה את תמיד תשארי בראש שלי ובלב שלי ובנשמה שלי ואת... את תמיד תהיי בתוכי"
---
בדרכי לקבר של לירז ראיתי דמות עומדת לא כל כך רחוק ממני, סוף סוף בן אדם אחד בין כל הדממה הזאת, עכשיו זה פחות מפחיד. בתי קברות תמיד הפחידו אותי. רגע, הבן אדם הזה מוכר לי. התקרבתי עוד ועוד עד שזיהיתי אותו. בן. בן שלי. בנבן. בובי. האהבה שלי. הכל בשבילי. הוא עמד ודיבר אל איזשהו קבר. מי מת? שוב כעסתי עליו, נזכרתי בשיחת טלפון היום, על איך שצרח עליי ואמר שהוא לא רוצה שום קשר איתי, שהוא לא רוצה לשמוע את הקול שלי בכלל, הקול שפעם הוא כל כך אהב.
התקרבתי עוד ועוד עד שממש יכולתי לשמוע את הקול שלו, הסתתרתי מאחורי אחת המצבות, כל כך קרובה אליו, אל האהבה שלי.
הפלאפון שלו צלצל והוא ענה.
---
בן ראה את שמה של נועה על הצג, הוא ידע שהיא ממש לא תשמח לשמוע שהוא שוב מבקר את מיטל.
לא היה לו כח אליה, הוא שנא שהיא מפריעה לו בזמן היחיד שיש לו עם אהובתו.
"הלו?"
נועה: "מאמי... איפה אתה?"
בן: "אני... סתם"
נועה: "מה אתה עושה?"
בן: "מה אני עושה? סתם... משהו לא חשוב במיוחד"
נועה: "נגיד... טוב, תקשיב אני צריכה להתייעץ איתך על משהו"
בן: "על מה מאמי?" מאמי. כי אם הוא לא יגיד 'מאמי' היא תדע שמשהו לא בסדר.
נועה: "על איזה קמפיין, כאילו, אני לא ממש יודעת מה לעשות"
בן: "טוב, אז אני אבוא אלייך אחר כך?"
נועה: "מתי זה אחר כך?"
בן: "כשאני אסיים פה"
נועה: "לא, תבוא עכשיו, נו בייבי, זה דחוף!"
בן: "טוב, טוב, אני בא..."
נועה: "חמודי", היא אמרה בקול תינוקי, "טוב, אז אני מחכה לך"
בן: "טוב, יאללה..."
נועה: "מה יאללה, אתה לא אומר לי שאתה אוהב אותי?"
בן: "אני אוהב אותך"
נועה: "גם אני אוהבת אותך, ביי מאמי"
בן: "ביי"
---
יש לו חברה. הוא אוהב מישהי אחרת. הוא קורא לה מאמי. הרגשתי איך אני מתכווצת מבפנים. אני לא הבנתי איך הגענו למצב הזה, הוא אמר לי שהוא אוהב אותי. אותי! התאפקתי שלא לקום ולצרוח עליו, כזה חוצפן. הוא אפילו לא בירר מה קרה איתי, לא בא לבקר אותי ועכשיו עוד יש לו חברה? בוגד! כמו כולם, הוא חתיכת בוגד! אבא ומאיה מצאו לי תחליף, תינוקת חדשה, בן מצא לו חברה חדשה, מעניין מה עם נטלי, בטח גם היא מצאה לה חברה אחרת שממלאת את מקומי.
הוא מלמל כמה דברים שבקושי יכולתי לשמוע והלך משם, הסתתרתי כל כך טוב שהוא לא ראה אותי, למזלי. לא רוצה לראות אותו בכלל.
המשכתי לשבת כמה דקות על האדמה עד שנרגעתי, אני לא אתן לזה להשפיע עלי. הם בחרו, הם בחרו לא להתייחס אלי, לא לרצות בי יותר, אין בעיה. אין שום בעיה! קמתי מהאדמה וניערתי את עצמי מהחול, הכיתי את רגליי בעדינות כדי לנקות את החול מהג'ינס וכבר באתי ללכת לקברה של לירז, עכשיו יש לי עוד משהו לספר לה, אבל אז קלטו עיניי משהו אחר, את המצבה שבן עמד מולה דקות ספורות קודם לכן, חשבתי שאני לא רואה טוב, אני בטח מדמיינת. התקרבתי לאט לאט אל המצבה ונדהמתי.
מיטל מאיירס
תנצב"ה.

ווואיי מדהיםם!!
חבל שהיא לא הלכה לבן שיראה אותה =[
מחכה לפרק הבא

וווווווווווווווווואי
א י ו - מ י ל י ם !!


מ
ו
ש
ל
ל
ל
ל
ל
ל
ל
ל
ל
ל
ם

מקסיים המשךךך

פרקים מדהההההייייייימיים!!

וואו מדהייייים (:
המשששך~!