•°•°•°•רק ידידים•°•°•°• - העונה השנייה התחילה!

אומיגאאאאאאאאאאאאאד!!
המשךך ועכשיוו!!!

דאאאאאאאאאאאםםםםםםם איזה פרק !!

בהמשך יש שיר, לפני קטע מסוים, תשלחו על הקישור ותגיעו לסרטון, תשמעו את השיר ביחד עם הקטע.



=פרק 223=



עברתי באצבעותיי על שמי החקוק באבן, כאילו אני מציירת אותו מחדש. האם יש מישהי שקוראים לה בשם הזה, מישהי עם שם בדיוק זהה לשלי? לא יכול להיות. זה השם שלי. וגם היה כתוב למטה: 'מיטל בת דורון ומאיה מאיירס' כך היה כתוב בהמשך כן, זאת אני, ובן עמד כאן לפני כמה דקות ודיבר אליי. אליי. איזה ורד יפה הוא הביא לי. אז למה הוא דיבר אלי בגועל?

הרגשתי טיפות מים על רגלי, הרמתי את מבטי ונתקלתי בשני אנשים שנראו די מבוגרים, הם עסקו בתיקונים ליד הקברים. יכול להיות שהם יודעים משהו? אבל מה הסיכויים שאנשים ידעו את הסיפור שמאחורי מצבה אחת מבין כל כך הרבה מצבות? מיטל מאיירס. פאק. לא, פשוט פאק. אלו בדיוק אותם רגעים שגורמים לי לחשוב שאם היו עושים מהחיים שלי טלנובלה, בטוח היינו זוכים למיליוני מעריצים ואנשים מכורים.
אולי אני אמכור את תסריט החיים שלי לאיזה פליטת בית ספר לתסריטאים שלא יצא ממנה כלום? חייכתי רק מעצם המחשבה שאני יכולה להציל מישהי בעזרת סיפורי החיים שלי.

"סליחה! אתם יודעים אולי מה... מה קרה לזאת שקבורה כאן?", פניתי אל שני האנשים שעמדו מטרים ספורים ממני.
אחד מהם הסביר לי שעלי לפנות למזכירות של בית הקברות כי אין להם מושג. ניגשתי מיד לשם ושאלתי את הפקיד, הוא בדק במחשב תוך כדי שאל אותי מה הקשר שלי אליה ועניתי בגמגום שאני חברה טובה כמעט תאומה שלה אפשר לומר אבל הייתי בחו"ל וקשה היה לי לשאול את המשפחה על סיבת מותה.
"כן", אמר לי הפקיד היא מתה בשריפה, לא ידוע מי הצית אותה או שזו שריפה שפרצה במקום כשהיא היתה שם" כל כך כעסתי שלא הצלחתי להסתיר את זה ושאלתי: "תגיד לי בבקשה, איך קבעו שזאת היא ולא מישהי אחרת?" הוא הביט בי במבט מוזר: "מה זאת אומרת, את חושבת שסתם קוברים אנשים וממציאים שמות, נכון שהיא נשרפה אבל אני מאמין שהיו סימנים מזהים שזוהו על ידי ההורים. עכשיו אני נזכר בסיפור הטראגי הזה... אפילו קראתי על זה בעיתון".
הייתי המומה. "זה פורסם בעיתון? איזה עיתון אתה זוכר?" הוא התחיל לאבד סבלנות "לא יודע, אבל בדרך כלל אני קורא עיתון מעריב, אבל זה היה בכל החדשות, ואני מאמין שבשאר העיתונים, כולם שמעו על זה. לפתע הוא סיפר את המקרה כאילו הוא מכיר את הקורבן מקרוב.
"בקיצור, זה סיפור שהסעיר את כל המדינה טוב אני חייב לסיים כאן".
"טוב אתה יכול לסיים כי אני רק התחלתי" אמרתי והוא הרים את מבטו בגובה עיני, "מממה?", הוא שאל בגמגום. חייכתי אליו.
"מה אני אגיד לך, העולם הזה במה ואנחנו השחקנים, ואני חושבת שאני גיבורת העלילה, המשחק הראשי הוא שלי. תודה על האינפורמציה עזרת לי רבות ביי".



--------------------------------------------------------------------------------




http://youtube.com/watch?v=9muzyOd4Lh8





--------------------------------------------------------------------------------



חזרתי אל קברה של לירז. ישבתי על החול הרך בין הקבר שלה לקבר השכן, ביקשתי ממנו סליחה שאני נותנת לו את הגב ונשענת על חומת הבית שלו. "לירז, התגעגעתי אלייך את כל כך חסרה לי, ואני אוהבת אותך. אני רוצה לספר לך על הדבר הכי נורא שקרה לי, לירז, הם כיבו לי את ניצוץ החיים וקברו אותי בין המתים, אני מתה בעולם הזה בשביל כולם. אני יודעת שאני נשמעת לך כמו פסיכית אבל לא רחוק ממך בנו לי מקדש מאבן קרה וחקקו עליו את שמי. אין לי טענות נגד היחס שמקבלים כאן המתים, כולם עטופים, ישנים שנת ישרים, בתוך תבניות גדולות או קטנות טריות או דהויות שמוצבות כמו חיילים בין עצי הברושים. ויש שומרים של הגן הסגור הזה בחומה בצורה אולי בגלל האנשים החיים שמתים להיכנס לכאן, תרתי משמע. סתם, זו בדיחה הזויה. אבל אולי לא נעים כל כך לראות גן סגור ואולי זה להיפך. אבל בסך הכל שקט כאן, כל אחד במשכנו, עם נרות ופרחים כמו בשבת, יש ביקורים מאוגדים משפחתיים, ביקורי חברים, סבבה לכם. אבל, אני עוד לא רואה את עצמי כאייטם בתוך המסגרת הזאת, נאט ייאט כמו שאומרים, אני מצטערת, אבל בכל זאת המוות שלי כבר מתועד, הכל רשום ומוכח באסמכתאות, במשרדי הפנים בכל מקום, מסומן X על השם שלי- נפטרה! היום אני היסטוריה. אין לי צורך יותר לברוח אם ארצה, וגם אין לי לאן ללכת, אולי אני בגדר של רוח רפאים...? קשה לי, קשה לי לעכל את המצב החדש, כשהגוף החרוך שלי כביכול, אותו גוף שפירפר כמו גולם שעטף את עצמו בתכריך של משי לבן מתחת לרגבים, ואולי עכשיו אני סתם עוד פרפר קטן עם מבט פצוע שלא תופס הרבה מקום במרחב ומחפש לינוק צוף בעולם הצר הזה אבל, אני לא יודעת לעוף כי הנשמה שלי כלואה באזור הדמדומים ואני סתם מעמידה פנים כאילו שאני חיה. הנשמה שלי, אולי הנשמה שלי מתנועעת כמו עלה של שלכת שחייו קמלו והוא מדדה ברוח מחפש להיאחז בקורטוב של חמלת החיים בעולם האנושי האכזר. אני רק יכולה להיזכר בגעגועים של הימים ההם שלא ישובו עוד, אולי אלה לא הזכרונות שלי, אולי אלה התולעים שפולטים את הזכרונות האחרונים. הייתי בבית שלי, בבית שגדלתי וצמחתי, חיפשתי שריד אחרון שיוכיח שצמחתי, שנשמתי, שצחקתי, שבכיתי, שהייתי שם. מחקו את האני שלי, טשטשו את כל עקבותי, רק הכלבלב שלי העיד שזאת אני, אבל אף אחד לא יבין אותו ולא יאמין לו. אפילו הקירות קיבלו אותי בדממה קורעת. ההורים שלי נטשו אותי! את קולטת לירז? איזה אטימות ואגואיזם! משתקים אותי הידיעה וההכרה שמצאו תחליף בשבילי ונעלו את גופי החבול כביכול בתבנית מתחת לארמון של חול. אני לבד! לבד במאבק על חיי, אני כבויה, אני יודעת, זה נשמע הזוי, אכזרי, לא הגיוני, מטורף, או סתם איזו קומדיה אלוהית מקאברית. גם הדמעות שלי שזולגות עכשיו, הן לא אמיתיות, הן הטיפות האחרונות של הגשם שחלף. עזבי, אני סתם נרתעת מעצמי, אבל... אולי אני באמת לא אמיתית, אולי אני שדון או באפי ציידת השדים, אני צריכה להסתכל בתוכי, לנשוך את עצמי כדי לבדוק אם אני אמיתית, או כן, אולי עברתי שבוט גנטי או שאולי אני אספקלריה של אותה אחת שקבורה בשמי. אני אניגמת החיים! אני מאוד עצובה לירז, אני רוצה שמישהו יחבק אותי, שיאהב אותי, אין לי אף אחד! אני מרגישה מן גסיסה פנימית, משהו נפגם ביכולת החיות שלי כרגע... קיבלתי דז'וו עכשיו פתאום... ביום ש... חתכתי את עצמי ורציתי למות, למה חתכתי? היום אני יודעת שזו היתה גישה מתנשאת כמו תוכנית קרב, מחאה נגד כולם, מן תחושת אובדן. אבל זה הכלי היחיד שהיה ברשותי כדי להוריד את רמת החרדות שתקפו אותי אז. זה היה מן מנגנון בריחה שיסיח את דעתי באותם רגעי משבר שהיו לי. ואז.. ואז ראיתי את הדמות שלך, בכית, התחננת אלי שאתעורר ואקום משם, את לירז, נפחת בי את הניצוץ הקטן של החיים שאולי נותר בך. אני לא יודעת אם להודות לך או לכעוס עלייך שגזלת ממני את החרות למות. וואטאבר.


היום הייתי במרחק של נגיעה מבן, אם הוא היה מסתובב לאחור והיה מביט בי עמוק בעיניים, היה מגלה שהם ברקו והסגירו את המחנק בגרוני וגם אותי, שקופה ושברירית, הוא היה רואה דרך העיניים איך בערה התשוקה בתוכי, מן תשוקה אילמת למגע שפתיו. הוא יכל להקשיב למחשבות הלוחשות שלי, אבל איך הוא שכח את אהבת חייו, איך הוא שכח תשוקה עצומה ואיך הוא מצא הכל מחדש...? אומנם היינו רק במרחק נגיעה, אבל אולי יכולת המיפוי דרך התדרים בינינו הם כבר לא זהים יותר. זה היה כל כך צורב, דואב עמוק בלב לספוג את הקול המרוחק שלו, מן הרגשת ריקנות חלולה שהותיר בי אהבה פצועה. רציתי לחוש בו דרך השתיקה, להרגיש במבטו ממרחק, אפילו אם זה היה מבט כוזב. ולמרות הכל לזעוק ולהרעיד את הדממה: אני אוהבת אותך, כן, כן, אני אוהבת אותך בן, אהבה ללא מנוח אוהב אותך עד יומי האחרון, האהבה שלי אליך היא סמל התשוקה והאינסוף. איפה כל ההבטחות, החלומות והתקוות בינות שבילי זהב של התמימות שלנו. אל תביט עלי כאתמול אל תחלום עלי כנוסטלגיה, בן, בלעדיך אני שוחה בחלל ריק, הוזה אותך מולי בלילות הקרים, כל מה שהיה בינינו מרחק נגיעה על ציר של זמן שאול. בין כה אני נחלת העבר. הצילו! אני מפחדת לשקוע להתפלש בבוץ של עצמי או להישאב במצולות של מלכודת עצמית כי נשחקה בי שמחת החיים.

לירז, אני עוזבת אותך, יש לי עניינים רלוונטיים לסדר. אולי זה לטובה, שכל מה שעבר עלי דווקא יחשל אותי כמו ברזל, כי המפתח של הכוחות שלי זו האהבה שנותרה בי, כן אני מודה, האהבה שלי כלפי הבחור שהיה כאן לא מזמן והניח ורד על קברי. ועם הכלים האלה אני אטפל בהחייאה של עצמי וארקום קיצה לחיים ודרך חדשה לאהוב את עצמי בלי תנאים.



--------------------------------------------------------------------------------


הפעם בן העדיף לצאת כמה שיותר מהר מהמגרש ולהתקלח בבית, הוא נכנס למכוניתו והשליך את התיק לעבר המושב האחורי.
"אחי!", הוא שמע קריאה בדיוק כשעמד להתניע, הביט דרך החלון וראה את אחד הבנים שמשחקים איתו בקבוצה מתקרב לעבר המכונית.
"גבר, יש מצב אתה עושה לי טובה?", שאל הנער
בן: "להקפיץ אותך?"
"איך ידעת?"
בן: "כנס, כנס"
הנער החל לכוון את בן לעבר ביתו.
"רגע, אז תגיד, אני חייב לשאול אותך משהו"
בן: "תרגיש חופשי", חייך ופנה ימינה
"אתה חבר של הדוגמנית הזאת, הבלונדינית, נכון?"
בן: "מה? אה... כן, כן"
"וואלה? חשבתי סתם עבדו עליי"
בן: "מי סיפר לך?"
"המאמן זרק איזה משהו על זה שאתה תמיד מאחר לאימוני בוקר, שבטח אתה והחברה הדוגמנית כל לילה אתה יודע...משתוללים"
בן: "איזה משתוללים ואיזה בטיח, וואלה איך אנשים אוהבים לדבר"
"מה... אתם לא... לא..."
בן: "אנחנו כן, ברור שכן, אבל לא בחודשיים האחרונים כמעט"
"וואלה?! מה, אתה נורמלי?!"
בן: "אני יודע... טוען לאי שפיות זמנית", אמר ושניהם צחקו. "רגע, מה איתך, לך אין אף אחת?"
"לא... זאת אומרת, יש איזה מישהי ששמתי עליה עין, אבל לא יודע לאן זה יתפתח. היא ממש חמודה כזאת אבל יחד עם זאת היא משדרת קרירות, ריחוק כזה"
בן: "רגע, לאן לפנות?"
"שמאלה, ואז ישר עד הסוף..."


בן: "תדבר איתה או משהו"
"עם מי?"
בן: "עם זאת שאתה רוצה"
"לא ממש רוצה, לא יודע, היא נחמדה כזאת"
בן: "נחמדה כזאת?", גיחך
"כן, אני יודע... לא יודע, נראה, ננסה להתקרב אליה יותר"
בן: "בהצלחה"
"זהו, תעצור כאן"
בן: "מה, אתה גר בבית היתומים הזה?", הצביע לעבר המבנה הצבעוני הגדול.
"לא", שיקר, "אני גר פה ממול", הצביע לכיוון בניין גבוה. הוא התבייש לספר לחברים בקבוצה שהוא נמצא על מלגה, שאמא שלו נטשה אותו בגיל קטן, שאביו היה אלכוהוליסט ושהוא גר כבר שנתיים בבית יתומים.
"תודה רבה", הוא פתח את הדלת
בן: "רגע", עצר אותו בדיוק כשבא לצאת, "אני מצטער, אבל אני לא כל כך מפוקס בזמן האחרון... תזכיר לי רק איך קוראים לך?"
"יוגב, אני יוגב"



--------------------------------------------------------------------------------


הדרך לבית היתומים הייתה מלווה בהמון מחשבות, אני חושבת שיקח לי הרבה זמן לעכל את מה שהפקיד בבית הקברות סיפר לי. כשנכנסתי התעלמתי מכל המבטים ועליתי מיד לחדרי, אם אפשר לקרוא לו ככה בכלל. לכל השאר היו בחדרים חפצים שלהם, טלוויזיה, מחשב, תמונות ועוד הרבה דברים שגרמו לתחושה ביתית. בגלל שאני עדיין לא הייתי קבועה שם, עקב התעכבותו של ג'ון, אז נתנו לי חדר זמני. חדר די קריר, קירות צבועים בלבן, מיטת יחיד בפינת החדר, שידה קטנה בצבע עץ ושידת מגירות, לא שהיה לי מה לשים שם. הדברים היחידים שהיו לי איתי הם התיק, שבתוכו הדברים שלקחתי באותו היום לפני חצי שנה.
ספרתי מהר את הכסף שרוזנשטיין הביא לי, רק כדי לוודא שהוא נשאר ושלא איבדתי שום שקל.
"הנה את...", ראשו של יוגב הציץ בפתח הקטן של הדלת שהשארתי.
"היי, תיכנס", חייכתי
יוגב: "איפה נעלמת? כל היום לא היית כאן"
אני: "כן... היו לי סידורים"
יוגב: "סידורים", חייך, "אם יורשה לי לשאול באילו סידורים מדובר, העלמה נטלי?"
אני: "סתם, אתה יודע, רציתי רק להבין כמה דברים שלא היו ברורים לי, אני..."
יוגב: "זה בסדר, את לא חייבת לי הסברים"
אני: "תודה"
יוגב: "על מה?"
אני: "לא יודעת, על זה שאתה... מבין כזה, אני יודעת", חייכתי
יוגב: "יש לך חיוך יפה, את יודעת?"
אני: "כן", חייכתי שוב, "מה השתתקת?"
יוגב: "לא ציפיתי לתשובה הזו, חתיכת צנועה שכמותך"
אני: "אז מה ציפית, שאני אגיד לך שהחיוך שלי מכוער ושאתה מדבר שטויות, ואז היית מתחיל להגיד לי כמה שאני טועה והייתי סוחטת ממך מחמאות?"
יוגב: "האמת? כן"
אני: "לא נורא"
יוגב: "את בטוחה שאת בחורה?"
אני: "בפעם האחרונה שבדקתי, כן, אני חושבת"



--------------------------------------------------------------------------------


"תלכי לישון כבר!", אמה של נטלי נכנסה לחדרה, "כבר אחת בלילה עוד מעט"
נטלי: "עוד מעט", ענתה והמשיכה לבהות בתקרה
אמא: "את לא תקומי מחר לטיול שלך"
נטלי: "אני אקום"
אמא: "אני לא מתכוונת לאחר לעבודה בגללך"
נטלי: "אל תדאגי, את לא תאחרי"
אמא: "לפחות היית עושה משהו, אבל את סתם שוכבת ולא עושה כלום"
נטלי: "נו, אמא, דיי כבר"
אמא: "טוב, אני מכבה לך את האור"
נטלי: "לא, נו, אני ארדם"
אמא: "זאת הכוונה, לא?"
נטלי: "לא..."
אמא: "נטלי, מה קורה?"
נטלי: "א..."
אמא: "תני לי לנחש? רועי"
נטלי: "הוא מסיים לעבוד באחת וחצי, והוא לא עונה בזמן העבודה"
אמא: "ממתי הוא לא עונה בזמן העבודה? חוץ מזה, אפשר לחשוב שהחבר שלך עובד במוסד, בסך הכל מוכר בקיוסק"
נטלי: "אני פשוט רוצה לדבר איתו לפני שאני הולכת לישון... הוא די... לא יודעת, עצבני עליי"
אמא: "על זה שלא רצית להבריז מחר?"
נטלי: "כן, הוא אומר שעד שיש לנו זמן להיות ביחד וכאילו אני מקלקלת את זה"
אמא: "קודם כל, אני מאוד שמחה שעמדת על הדעה שלך, לימודים יותר חשובים מכל דבר אחר, במיוחד בתקופה שלך"
נטלי: "אבל הקטע שזה בסך הכל סיור"
אמא: "עדיין, זה התקופה שלך בתיכון והוא לא יכול להרוס אותה. הוא צריך להיות שמח בשבילך, לעודד אותך לא להבריז, לא לאחר, כן ללמוד. ובמקום זה הוא פשוט מזלזל בך"
נטלי: "אוף"
אמא: "תשמעי לי... תלכי לישון, תלמדי אותו שאם הוא רוצה להשיג אותך שיתקשר בשעות נורמליות, שלא יחזיק אותך ערה כל הלילה"
נטלי: "אבל הוא אמר ש..."
אמא: "ואת יודעת טוב מאוד שהוא לא ידבר איתך באחת וחצי, הוא ימשוך את זה עד לפנות בוקר ואז יספר לך את אחד התירוצים הלא אמינים שלו"
נטלי: "אז את אומרת שכדאי לי ללכת לישון וזהו?"
אמא: "כן"
נטלי: "אולי את צודקת, אני מקווה..."
אמא: "לילה טוב מתוקה, את תראי שצדקתי"
נטלי: "לילה טוב, אמא"



--------------------------------------------------------------------------------


"בוקר טוב!", נועה יצאה מהמכונית בחיוך, טרקה את הדלת מבלי לומר שלום לג'פרי והתקדמה לעבר כל התלמידים שחיכו מחוץ לאוטובוסים.
"מה זה, למה לא עולים?", פנתה אל שובל והדר
שובל: "עושים לנו בדיקות בתיקים."
נועה: "מה?", גיחכה, "רגע, את רצינית?", הוסיפה לאחר כמה שניות.
הדר: "כן, נו, דיברו על זה שהיו שמועות שילדים מביאים איתם נפצים וכאלה"
נועה: "נו, מה, הם סתומים? שיעשו את זה בבתי ספר של המסכנים, למה אצלנו? לא היו אצלנו בעיות כאלה"
שובל: "היו"
נועה: "בקושי. בכל מקרה, שלא יחשבו בכלל לבדוק בתיק שלי"
"נועה, תתקדמי", המורה קראה לה
נועה: "תקשיבי, המורה, את יודעת שאני לא ילדה שתחביא בתיק שלה דברים כאלה, אני לא כזאת. אז בבקשה, תכבדי אותי, את הפרטיות שלי ואת הבקשה שלי ותתני לי לעלות"
המורה: "נועה, את לא יוצאת דופן"
נועה: "ממש", ענתה בציניות ופתחה את הרוכסן בתיק הוורוד שלה, "הנה, מרוצה?" שאלה בעצבים לאחר שהמורה גיששה בתיקה.
המורה: "תעלי"
נועה: "יופי באמת..."



--------------------------------------------------------------------------------


"נטלי, את יכולה לגשת אלי כשאת מסיימת?", המזכירה הפתיעה אותי בזמן שצחצחתי שיניים. הנהנתי בראשי לאות הסכמה וירקתי את המים עם הקצף מהפה.
כשסיימתי לשטוף פנים ירדתי למטה ונכנסתי לחדרה, "היי... מה, מה רצית?"
המזכירה: "ג'ון חוזר ביום חמישי בבוקר"
אני: "אוקיי..."
המזכירה: "אז תשתדלי לא ללכת לשום מקום, הוא בטח ירצה להכיר אותך קצת"
אני: "אין בעיה", חייכתי.
המזכירה: "את אוכלת איתנו?"
אני: "האמת שאני די ממהרת, אני צריכה ללכת לאיזשהו מקום"
המזכירה: "לאן?"
אני: "אמ... מקום כזה שמציעים קורסים בכמה מקצועות שחסרים לי ו..."
המזכירה: "אה, אוקיי, אוקיי, אין שום בעיה"



--------------------------------------------------------------------------------


כשהאוטובוס הגיע לכניסה לירושלים בין רחוב יפו לשדרות הרצל, הרכזת ביקשה מנהג האוטובוס לעצור בצד, היא לקחה את המיקרופון והרימה נאום קצר.
הרכזת: "כפי שכולכם רואים אנחנו בכניסה לירושלים ולפנינו ניצב גשר מיוחד במינו, הגשר הזה בוודאי ידוע לכולם אבל בכל זאת, למי שלא יודע הוא נקרא גשר המיתרים, האדריכל של הגשר הוא סנטיאגו קלטראווה, הוא גם תכנן את גשר המיתרים להולכי רגל בפתח תקווה, הגשר הזה מיועד לרכבת קלה וגם להולכי רגל, כפי שאתם רואים אין עמודי תמיכה מתחת לגשר, במרכזו תורן נטוי והוא תלוי בעזרת מיתרים שמתחברים אל התורן, הגשר הזה היה צריך להיפתח אבל בגלל בעיות טכניות הנושא מתעכב רק לידע כללי עלות הגשר בסך 245 מליון שקל."
נשמעו קריאות בוז בתוך האוטובוס.
לאון: "כמה משפחות יכלו להציל, כמה חולים במדינה הזאת שקיצצו להם ולזקנים מהסל הרפואי ומהביטוח הלאומי, בושה"
גולן: "הפכנו למדינה של שוואו"
אנה: "שיבקרו בבתי חולים ויראו כמה אנשים סובלים שם כשאפשר להציל אותם, אבל חס וחלילה, התרופות יקרות מידי ומשתמשים בתרופות ישנות וזולות"
נטלי: "כמה פשע יש במדינה הזאת, במקום להכניס את הפושעים לכלא אפשר היה להשקיע בתוכניות שיקום".


וכך המשיכו בזה אחר זה בקריאות בוז ומחאה נגד הקמת הגשר. הרכזת בקושי הצליחה להמשיך והוסיפה בתוך כל ההמולה שלא הקשיבה לה. "אני שמחה לשמוע שקם דור איכותי יותר ואני מקווה שאתם תשנו את פני ההווה והעתיד, אני גאה בכם. זהו, הגענו לירושלים בעוד מספר דקות אנחנו נעצור ליד גן סאקר, שיהיה לכולנו טיול מהנה. תודה".
"סוף סוף!", נטלי הייתה בין הראשונות שירדו מהאוטובוס.
לאון: "גם בגיל 18 הם מתנהגים כמו קופים, שונא את השכבה שלהם"
נטלי: "אל תיקח אותם ברצינות, הם סתם..."
לאון: "סתם זורקים עלי ממתקים ופירות במשך כל הנסיעה? תיכף גם תגידי לי שהם לא התכוונו וזה היה בטעות"
נטלי: "לא, אני לא אגיד את זה", חייכה חיוך ציני, "הם פשוט מפגרים, כל אחד נגרר אחרי השני"
לאון: "טוב העיקר שירדנו כבר".
המורה: " אנחנו נמצאים בגן סאקר היבט היסטורי קצר לגבי הגן הזה, אני מבקשת את תשומת לבכם" לאחר שהקולות דממו "ובכן, במלחמת השחרור, הגן הזה שימש כשדה תעופה למטוסים קלים, ובצער רב, כאן מצאה את מותה הטייסת הפלמ"חניקית זהרה לביטוב לאחר שהמטוס שלה התרסק בעקבות תקלה טכנית והתנגש בקיר החומה של מנזר המצלבה שנמצא קרוב אבל אנחנו לא נגיע לשם היום".
שובל: "איפה המנזר הזה?"
המורה: "לא רחוק מכאן, אומרים שמהעץ של האילן שגדל בקרבת המנזר הכינו את הקורות לצליבת ישו"
גולן: "איכפת לך להזדרז המורה, יש לי עוד דייט היום" בן סחף את כולם בצחוקו.
נועה: "לא שמעתי אף פעם על מנזר המצלבה"
גולן: "למה, יש לך מישהי לצלוב?"
המורה: "הגן הזה הגדול ביותר מבין שאר הגנים בירושלים, אנחנו נמצאים בקרבת מרכז העיר ליד הכנסת ובית המשפט העליון, בגן הזה מתקיימים אירועים חברתיים וגם פוליטיים, בין השאר חגיגת המימונה של העדה המרוקאית, ומנגלים ביום העצמאות וביום שלגי עושים תחרויות של בובות שלג ועוד הרבה דברים יפים.

בן: "אז למה לא אמרת לנו, היינו מביאים בשרים, את לא מקורית, מצטער" נשמע צחוק רבתי.
בן: "בכל מקרה אל תתייאשי תנסי יותר מאוחר, גם אם הוא כועס קצת, זה יעבור לו אם הוא אוהב אותך מספיק ואני מאמין שכן"
המורה: "אני חושבת שהיית מעדיף לשחק כדורגל או כדורסל, אתם תהיו חופשיים לטייל ותראו את מגרשי הספורט, יש אפילו מסלולי ריצה ולרוכבי אופניים, ואפילו הקצו מתחם מיוחד וסגור שמיועד לשחרר את הכלבים"
בן: "טוב, אז תמשיכו אתם בינתיים אני צריך לקחת מישהו להשתין, בוא איתי גולן" כולם צחקו וגולן הניע את ראשו במן שדר של 'חכה ליומך' כשהוא לא מצליח להסתיר את חיוכו. בן שם לב שאנה מוטרדת. "אנה, קרה משהו?"
אנה: "אני מתקשרת לליאור כל הזמן והוא לא עונה לי בכלל"
בן: "אולי הוא עדיין ישן"
אנה: "כמו שאני מכירה אותו יש לו שינה מאוד קלה, יש לי הרגשה שהוא עושה את זה במכוון"
בן: "למה את חושבת ככה?"

אנה: "נראה לי שהוא כועס שבאתי לטיול"
בן: "טוב, אין ברירה, החיים חייבים להימשך"
אנה: "אתה היית מתנהג כמוני למשל עם מישהי שאתה אוהב, אתה יודע למי אני מתכוונת"
בן: "אל תפחדי להגיד את השם שלה, התכוונת למיטל אני יודע, אהממ…למיטל לא הייתי עושה את זה, כי מיטל זאת מיטל ולא צריך להסביר הרבה, אבל למישהי אחרת? כן הייתי יוצא לטיול"
אנה: "אז זה משתמע שכאילו אני לא אוהבת את ליאור מספיק בעיניך?"
בן: "אני לא יכול להגיד לך את זה, כי האהבה שלי למיטל זה ממש כמו לנפש התאומה שלי, ואני יודע עד כמה את אוהבת את ליאור ואני מאמין לך, אבל בכל זאת, אני לא חושב שיש מישהו שאוהב כמוני"
אנה: "טוב זה בטוח, אני מסכימה איתך"

משם הם המשיכו לעמק הרפאים והמורה הסבירה להם שהמקום הזה משמש לאירועים חברתיים, בימי שישי מתקיימים שם שוק האיכרים והאומנים, מופעי רחוב, יריד מכירות ודוכני אוכל. הם עצרו לאכול "יש לכם עשרים דקות של הפסקה לפני שממשיכים, אל תתרחקו יותר מידי", הרכזת המשיכה לדבר והילדים החלו להתפזר.
הם התפזרו לקבוצות באופן טבעי וסיירו בגן.
לאחר שהתאספו בנקודת המפגש, משם הם המשיכו ברגל לגן הפעמון הם נעצרו ליד פעמון הגדול העתיק.
לאון: "צריך לצלצל פעמיים, צריך לחכות רגע קט" פצח בשירה של נעמי שמר כשהוא מחקה את קולה וכולם זמרו אחריו.
המורה: "טוב, תודה לסולן ולמקהלה ובכן, הגן הזה נקרא גם גן פעמון הדרור, הפעמון הגדול שלפניכם הוא העתק של פעמון החירות בארצות הברית, הוא סימל את ביטול העבדות והשתמשו בו כאשר רצו לאסוף את כולם כדי להשמיע על הכרזת העצמאות של ארצות הברית"

הדר: "אז מה זה קשור אלינו בדיוק?"
המורה: "הציבו את הפעמון הזה לחגיגות המאתיים של ארצות הברית. יש פסוק בויקרא, וקראתם דרור בארץ לכל יושביה ולכן הוא נקרא גם גן פעמון הדרור"
בן צלצל בפעמון.
בן: "אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל" תוך שהוא מחקה את קולו של בן גוריון וסחף מחיאות כפיים סוערות וקולות עידוד.
גולן: "עכשיו הבנתי למה קראו לך בן, בן גוריון"
לאון: "וואו, איזו הברקה גולן, חד ושנון"
המורה: "בן, גם כאן דאגו עבורך למגרשי ספורט ואפילו מגרש החלקה"
גולן: "לאון, מגרשי החלקה בשבילך במיוחד, אם אני לא טועה יש פה חנות תפירה באזור, יתפרו לך אחלה בגד גוף עם פייטים… המורה, אנחנו נעבור דרך גן העצמאות?"
המורה: "לא, למה מה מעניין שם במיוחד?"
גולן: "אולי זה דווקא כן יכול לעניין כאן מישהו"
נועה: "אולי תסתום כבר!"
גולן: "איזה נעלי עקב דפקת, בטח גם ללאון יש בדיוק כאלה בארון"



--------------------------------------------------------------------------------


פעמון הדלת הראשית בביתו של ליאור צלצל רבות אך הוא לא קם ממיטתו ועטף את ראשו בכרית.


הטלפון לא פסק לצלצל בכל שעות היום אך ליאור התעלם.



--------------------------------------------------------------------------------


המורה: "רק שתהיה לכם אינדיקציה כללית, אנחנו נמצאים לא הרחק ממרכז מנחם בגין ומהחאן הירושלמי. זהו, אתם חופשיים בינתיים, אני רוצה לראות אותכם כאן ליד הפעמון בעוד חצי שעה מעתה"


לאחר אתנחתא קלה ונקישות המצלמות המשיכו לתחנת הקמח של מונטיפיורי.
המורה: "ובכן, משה מונטיפיורי נולד באנגליה והיה מהמייסדים הראשונים לאורות שדלקו על ידי גז בערה בכל אירופה. הוא גם דאג לשיווין זכויות של היהודים באנגליה הוא עזר רבות ליהודים בארץ, הוא בנה שכונות רבות בירושלים"

נועה: "וואו, חם לי ואני מתעלפת מרעב, זה יגמר פעם?"
גולן: "מרעב? לא חבל על הכסף? במילא הכל הולך לאסלה"
נועה: "איף… תסתום כבר, אני נשבעת לך שאם לא היית כזה מסכן עוד הייתי עונה לך"
המורה: "אם אתם שמים לב, אני משתדלת לתמצת בקצרה כי אני מבינה שחם לכם וגם לי, אבל לפחות ידע מינימלי לא יזיק לכם, אז אני ממשיכה, הוא בנה את המבנה מעל קבר רחל והגביה את הכותל המערבי בגלל שהערבים נהגו לזרוק אבנים מהר הבית", התעלמה מהפרצופים חסרי הסבלנות של נועה והמשיכה, "ובכן, משה מונטיפיורי סיכן את חייו במסעותיו להגן על יהודים ברחבי העולם, במאה ה-19 היתה עלילת הדם הראשונה בסוריה, כאשר ראש הקהילה יעקב ענתבי היה גם רבם הראשי של הקהילה היהודית בדמשק, הסיפור התחיל בגלל שהנזיר שנשלח מצרפת והתגורר בדמשק, נעלם לפתע ולא השאיר עקבות אחריו, הקונסול הצרפתי האשים את היהודים בהריגתו ולקיחת דמו לאפית המצות של חג הפסח. כל הקהילה היהודית שבדמשק סבלה מרדיפות וענויים ויעקב ענתבי נשלח לכלא עד שימצאו את הנזיר"
נטלי: "מצאו אותו בסוף?"
המורה: "לא"
נטלי: "אז איפה הוא נעלם באמת?"
המורה: "היו שמועות שהוא היה הומו והיה לו רומן עם הנער המוסלמי ש…"
גולן: "הו! עכשיו השגת את התעניינותו של לאון"
המורה: "גולן, דיי! עם הנער המוסלמי ששימש כעוזרו האישי, ואחד מהקהילה המוסלמית הרג וקבר אותו בסתר והפילו את האשמה על היהודים. בכל אופן אחד התלמידים של יעקב ענתבי התחפש לערבי והצליח לצאת מהגטו שהקיף את השכונות היהודיות והעביר מכתב למשה מונטיפיורי. משה מונטיפיורי הצליח גם בעזרתה של ויקטוריה מלכת אנגליה להציל את היהודים ואת יעקב ענתבי מהמאסר, והצליח להעלותו לארץ עם בני משפחתו. לאחר מותו של ענתבי החליטו לקרוא רחוב על שמו בירושלים ובתל אביב"
(הייתי חייבת לציין את המקרה הזה לזכר יעקב ענתבי שהוא סבה של סבתי איבון פייט ז"ל ולמען סבתי שהיתה הדמות הכי חכמה היפה והנערצת במשפחה, אומנם פייט הוא שם אשכנזי, כי סבתי התחתנה עם אשכנזי ניצול שואה אך ברווקותה שמה היה איבון ענתבי, יהי זכרכם ברוך סבתא וסבא!)
הדר: "בואו נשב לאכול שם, אני מתה מרעב!"
נועה: "את כל היום טוחנת"
הדר: "מה פתאום נועה סך הכל שקית במבה קטנה ש…"
נועה: "שהולכת בדיוק לתחת שלך!"
שובל: "די, נועה, גם אני רעבה. חוץ מזה, תראי, בן וכולם כבר שם"
נועה: "טוב, בואו", פלטה אנחה קטנה.
לאון: "נועה אני לא בא איתכם, חנן ואני נלך ל'ריבאלי' לשתות משהו ואולי לאכול איזו עוגה"
נועה: "למה, בואו איתנו"

לאון: "לא בא לי לאכול כבד ואת בטח תרצי לשבת ליד בן וגולן ולא בא לי לשמוע את השטויות של גולן"
נועה: "טוב איך שאתם רוצים ביי בינתיים"
הן נכנסו למסעדת 'ג'וי' כמעט כולם ישבו שם. נועה הבחינה בנטלי שהתיישבה ליד בן וסיננה קללה בין שפתיה.
היא התקרבה במכוון והתיישבה לידם. הדר ושובל חשו באי נוחות והצטרפו אליה.
גולן: "הנה הדר'וש החמודה, להזמין לך משהו נסיכה?"
הדר: "אני רעבה חבל על הזמן"
נועה: "אם תתחילי להעלות במשקל אל תבכי לי טוב?"
גולן: "נכון, ואז כשתהיה רעידת אדמה אני רוצה שתקחי אחריות על זה, סתם, מה, כמה כבר את יכולה להעלות במשקל, איזה שטויות היא מדברת, אז להזמין לך?"
הדר: "ואתה תשלם על זה?"
גולן: "בצ'ק מזומן, מה זה משנה, עלי החשבון"
נועה: "מקסימום תמשכן את התכשיטים שלך"
גולן: "אם אני אצטרך למשכן זה אותך, אחרי הקמפיין שעשית את יקרה מפז"
נועה: "ועוד לא ראית כלום…" מלמלה
בן: "מה?"
נועה: "מה מה?"
בן: "מה זאת אומרת?"
נועה: "זה בקשר למה שרציתי להתייעץ איתך, אבל אם היה לך זמן אליי אולי היית יודע למה אני מתכוונת"
המלצרית: "אתם רוצים להזמין משהו?"
גולן: "כן, אני רוצה להזמין קונדומים, סתם, מה את מזמינה הדר?"

הדר: "אפשר לקבל תפריט?"
המלצרית: "כן, בבקשה" הגישה לה את התפריט ולשאר היושבים שסימנו לה בשפת הפנטומימה.
שובל: "מה זה בצל טמפורה ברוטב טריאקי? איזה שמות מעצבנים" הביטה בתפריט.
המלצרית: "זה טבעות בצל שמושרות ברוטב של קמח ועמילן וביצה, כזאת עיסה לבנה, ומטגנים אותם"

שובל: "מה זה רוטב טריאקי?"
נועה: "מתי היית בפעם האחרונה במסעדה? אוף, את מעצבנת, אין לנו את כל הזמן שבעולם"
המלצרית: "טבעות הבצל מוגשות ברוטב שעשוי מסויה, וודקה, ג'ינג'ר, זנגוויל אם זה אומר לך משהו"
שובל: "כן מאוד, הבלוטות שלי משתוללות בתוך הפה, יאללה הזמנתי"
נועה: "אני אקח קורדון בלו וסלט פורטבלו" אמרה בהדגשה "אבל בלי חרדל, אני לא סובלת חרדל"
המלצרית: "אי אפשר להוציא את החרדל, זה חלק מהמנה"
נועה: "את אוהבת לעבוד כאן?"
המלצרית: "מה? כן… למה?"
נועה: "אז תדאגי שלא תהיה טיפת חרדל"
המלצרית: "או… אוקיי", רשמה בפנקס
נועה: "אבל שיהיה באמת בטיגון עמוק ולא ספוג שמן, אני לא סובלת שמן, זה עושה חצ'קונים"
המלצרית: "אם זה בטיגון עמוק אז זה לא סופג שמן"
נועה: "ולפי הפנים שלך אני יכולה לראות שאת אוכלת כאן כל יום"
המלצרית: "בסדר, ומה בשבילך?", היא פנתה בחוסר סבלנות אל הדר.
הדר: "אני אקח כמוה בדיוק" אמרה למלצרית
נועה: "את יודעת מה הזמנתי בכלל?"
הדר: "אני סומכת על הטעם האנין שלך" צחקה במבוכה.
גולן: "קורדון בלו, פורטבלו, מרשמלו, איכפת לה? העיקר שהיא לא משלמת"
הדר: "נכון מאוד"
שתיקה של כמה שניות שררה כשקולו של בן נשמע ברור למרות שעד כה דיבר ממש בשקט.
נטלי: "אז זהו, בסוף הוא לא התקשר"
בן: "תזרקי אותו לקיבינימאט מה את צריכה את המניאק הזה, אני לא מבין אותך נטלי, לא חסר לך כלום"

נטלי: "טוב אבא"
נועה: "מה קרה, את מי לזרוק?"

נטלי: "זה אישי"
נועה: "אם זה כל כך אישי את לא חושבת שזה לא המקום לדבר?"
נטלי: "מי קבע? ואת לא חושבת שאת לא אמורה להקשיב?"
נועה: "סליחה, שכחתי את אטמי האוזניים בבית"
גולן: "נועה! כל הכבוד על האומץ שיצאת ככה מהבית"
נועה: "כל הכבוד לך שאתה מתהלך ככה עם כל המטלטלים שלך, עוד תתפוס גיבנת"

המלצרית הגישה להם את האוכל. הטלפון של בן צלצל הוא דיבר בשקט.
בן: "זאת הרכזת, היא מבקשת מכולם לסיים ולחזור"

הם המשיכו את מסלולם דרך משכנות שאננים לכיוון העיר העתיקה, הם עצרו ליד מוזיאון מורשת בגין אך לא נכנסו מפאת קוצר הזמן. הם נכנסו לעיר דוד וצפו במיצג אורקולי תלת מימדי על המסורת של העיר דוד. לאחר מכן סיירו לתוך מנהרה תת קרקעית עד שיצאו לנקבת השילוח ומשם דרך שער האשפות פנו אל הכותל.
שעה לפני השקיעה בערך. הם קיבלו הפסקה של שעה לסייר ברחבת הכותל ולמי שחפץ ללכת להתפלל או לקרוא תהילים ליד הכותל.
המורה: "כפי שאתם רואים הרחבה שליד הכותל מתוחמת לגברים ונשים לחוד, מימינכם רחבת הנשים ומשמאלן שייך לגברים, אנחנו ניפגש שוב בעוד כשעה מעתה ליד שער האשפות. תהנו.
נועה: "בן, אתה מתכוון להיכנס לשם?" בעודם מתקרבים כולם לאזור המתחם של הכותל.
בן: "למה לא? אני לא יהודי?"



--------------------------------------------------------------------------------


ליאור החליט לקום ממיטתו. הוא פתח את החלון ונדהם לראות את הקרוואן של אדם. הוא קרא לו, אך אדם לא שמע מאחר וניסה נואשות לצלצל לליאור ולדפוק על דלתו והבין שהוא ישן, לכן החליט לחטוף תנומה קצרה. ליאור יצא מביתו ודפק על דלת הקרוואן.
ליאור: "היי יו! אדם!" אדם קם ממיטתו ויצא אליו.
ליאור: "איזו הפתעה, שיחקת אותה"
אדם: "כן כזאת הפתעה שאפילו לא ענית לטלפונים ולא שמעת את הדפיקות שלי"
ליאור: "שמעתי אבל לא ידעתי שזה אתה, חשבתי שזאת אנה"

הם נכנסו לביתו.
אדם: "קרה משהו בינך לבין אנה?"
ליאור: "עזוב, נמאס לי מכולם, לא מגיע לי שככה יתייחסו אלי בפרט אנה"
אדם: "למה אתה כועס עליה, אם יורשה לי לשאול?"

ליאור: "מאז שחזרתי היא פחות אמפתית אלי וקשה לי להשיג אותה בטלפון, אני מבין שיש לה בחינות בגרות אבל ללכת לטיול ולעזוב אותי כאן לבד, אני לא הייתי עושה לה את זה"
אדם: "מה שאתה היית עושה במקומה עדיין לא מחייב אותה לנהוג כמוך"
ליאור: "אז מה זה המשפט הזה: אל תעשה לחברך מה ששנוא עליך?"
אדם: "אני לא מוצא קשר בין הדברים"
ליאור: "כי אני לא הייתי עושה לה את זה"
אדם: "ואולי היא לא היתה כועסת עליך אם זה היה הפוך, כך שזה לא מדויק שזה שנוא עליה, כי כמו שהיא נהגה אולי היתה מצפה ממך לנהוג באופן דומה"
ליאור: "עזוב, אתה לא תבין אותי, בעצם, אף אחד לא יבין אותי, מה אכפת לי, בעצם לא אכפת לי מאף אחד כי לאף אחד לא אכפת ממני ונמאס לי מהחיים. אמא שלי נסעה, אבא שלי מגיע מאוחר בלילה, שולח לכאן עוזרת שמנקה וגם מבשלת שבקושי יודעת מילה בעברית, תאמין לי, יש כלבים בעולם שחיים יותר טוב ממני, אני נשבע לך"
אדם: "יש לך משהו קר לשתות או שאני אלך להביא מהמקרר שלי בקרוואן?" אדם לא רצה להיכנס לתסריט של הרחמים העצמיים של ליאור, הוא הבין שליאור נמצא בתקופה לא כל כך סמפטית למרות שהוא צריך להרגיש אחרת בגלל שמצבו הבריאותי השתפר, אבל הוא פגש בחיים אנשים כמו ליאור שמחפשים אהבה דרך רחמים עצמיים וזה לא במקרה שהוא חולה במחלה.
ליאור: "כן, יש לי כאן מיני בר, ההורים שלי קנו לי לחדר במתנה" אדם קם לשרת את עצמו.
ליאור: "אז מה התקשרת אלי הרבה?" הוא הוציא את הטלפון מתחת לכרית ובדק את השיחות "וואו, אנה גם התקשרה אלי איזה עשרים פעם וגם אתה, אוי גם אבא שלי, רגע… אני רואה שיחה מחו"ל זאת בטח אמא שלי"

אדם: "מסתבר שכן אכפת לכולם נכון?"
ליאור: "אז מה, בכל זאת…"
אדם: "בכל זאת כייף להרגיש מסכן ודחוי"
ליאור: "אני לא אמרתי שאני מרגיש ככה"
אדם: "לא השתמשת במילים האלו אבל כל אחד יכול להבין שכך הרגשת"
ליאור: "אז מה, אולי אני אעזוב את אנה אפילו שאני אוהב אותה"
אדם: "אני לא מאמין לך"
ליאור: "איך היא מסוגלת, מילא מבחנים, אבל טיול? סוף העולם אם לא היתה הולכת, היא לא חושבת שקשה לי להיות לבד?"

אדם: "להיות עם עצמך זה החבר הכי נאמן שיש, אתה אף פעם לא לבד, רק שאתה מתכחש לחבר האמיתי שבך ומחפש רחמים, אבל אני לא באתי בשביל זה, הגעתי לכאן כי לא ענית לטלפונים ודאגתי וגם כדי להודיע לך שמחר אנחנו יוצאים לטיול בצפון, אז כדאי שתודיע להורים שלך על זה"
ליאור: "לכמה זמן?"
אדם: "אני מאמין שלפחות ליומיים, תלוי, אתה חושב שתהיה התנגדות מצד הוריך?"

ליאור: "מה פתאום, הם ישמחו בשבילי"
אדם: "אז סגרנו, תכין את התרופות שלך וכרטיס רפואי על כל מקרה מעבר לבגדים והשאר, לגבי אוכל אין צורך להביא כלום אני מביא הכל,תביא את עצמך ואני אשמח אם תצרף מצב רוח טוב יותר"
ליאור: "אחלה, מגניב, תודה"
אדם: "העונג הוא שלי"



--------------------------------------------------------------------------------


הם המשיכו ביחד לעבר הכניסה אל הכותל. בחור אחד לבוש חליפה שחורה וחולצה לבנה, עטור זקן ופאות, עמד ליש שולחן עם תפילין וסידורי תפילה. הוא סימן לבנים להתקרב אליו. הבנות ליוו מאחור.
הבחור: "בואו לכאן אחים שלי, תתקרבו אלי למצוות הנחת תפילין"


בן: "אני לא דתי"

הבחור: "אתה יהודי וזה מספיק, אתה לא חייב ל.. .בן?! אני לא מאמין!"
בן: "מאיפה אתה מכיר... וואו, עמית?!"
עמית: "כן זה אנוכי, אחי" הוא חיבק את בן וצחק
בן: "מה זה, אני לא מבין, חזרת בתשובה?"
עמית: "חזרתי לבורא, לאבא שלנו, אני מאחל גם לך ולכל עם ישראל"
בן: "איפה נעלמת?"
עמית: "נסעתי לניו יורק, שם הצטרפתי לקהילה החרדית בברוקלין, אני לומד שם בישיבה ברוך השם, עולם אחר, מצאתי את האור לנשמה שלי סוף סוף"
בן: "ברוקלין? זו לא רק עיר של יהודים"
עמית: "נכון, אבל החלק הגדול של היהודים, יש שם גם היספנים וסינים"
בן: "יפה, אני קצת בשוק אבל... בסדר, שיהיה, אני רוצה שתכיר חברים חדשים שלי, גולן, לאון והדר… את השאר אתה מכיר" נטלי התקרבה כדי ללחוץ את ידו ועמית נסוג מעט.
עמית: "אני מצטער, אסור לי לגעת בנשים מאז שחזרתי בתשובה"
נועה: "אתה גם לא מסתכל אלינו בכלל, גם זה קשור?"
עמית: "כן, אל תפגעו, ככה זה בעדה החרדית אסור להסתכל על נשים, טוב אני רוצה לזכות אותכם במצוות הנחת תפילין, יש לנו מעט זמן לפני השקיעה, כי אחרי זה אסור להניח, אז בוא בן, אתה יודע להניח תפילין?"
בן: "לא זוכר, הפעם הראשונה והאחרונה היתה בבר מצווה שלי"

עמית: "אז אני אעזור לך ולכל הגברים כאן"
עמית כרך לכולם על יד שמאל ומסביב לאצבע האמה וגם סביב ראשם. הוא לימד אותם את הברכה.
עמית: "תגידו אחרי, ברוך אתה אדוני אלוהינו מלך העולם אשר קדשנו במצוותיו וציוונו להניח תפילין"
הבנים חזרו אחריו ועמית סיים ב- אמן! הוא מסר לכל אחד מהם סידור תפילה והורה להם להמשיך את הברכות לבד. לאחר שהשתחררו מרצועות התפילין המשיכו בשיחתם.
בן: "אז תגיד לי, זה מה שאתה עושה היום?"
עמית: "לא מה פתאום, בן דוד שלי מתחתן בשבוע הבא, אז באתי לבקר את המשפחה שלי והרב ביקש ממני להתנדב כאן לבינתיים"
גולן: "תגיד יש חוק בתורה שאוסר על יחסים הומוסקסואליים?"
נועה: "יואו, איזה קרציה אתה, נמאסת!"
גולן: "בן אדם רוצה להתעניין בחוקי התורה אסור לי?"
עמית: "בטח, אסור משכבי זכר, כתוב בספר ויקרא פרק כ' אני חושב פסוקים 13 עד 19 יש שם איסורים על כל מיני משכבים, גם עם בעלי חיים ה' ישמור, וגם גילויי עריות וגם משכבי נשים, העונש על זה בתקופה ההיא היה סקילה עד מוות. ה' ישמור"
גולן: "איזה מזל יש לך שלא היית בתקופה ההיא" לחש לאוזנו של לאון.
לאון: "ותגיד מותר ללכת עם הרבה זהב על הגוף כשיש רעבים בעולם?" ניסה להשתוות אליו.
עמית: "האמת שכל אדם צריך לתרום מעשר, כלומר עשירית מהשכר שלו לעניים, ובשאר הכסף שיקנה זהב יהלומים כל מה שהוא רוצה"
גולן: "ואת, עם המעשר שלך, את יכולה לקנות בניין"
נועה: "אבל כל יום ילדים מתים מרעב בעולם והוא הולך עם טון של זהב"
עמית: "קודם כל עניי עירך ואחר כך לדאוג לשאר העולם"
גולן: "נשמה, עם הכסף שיש לכם, אתם יכולים להזמין כל יום כמה משפחות מבני ברק לאכול אצלכם בבית" אמר לנועה "טוב, אנחנו מתקדמים לכותל, לא נישאר לנו כמעט זמן"
בן: "שמחתי לפגוש אותך, הרבה שאלו עליך, ואני מבין שלא נראה אותך כמעט, כי אתה בטח מתכוון להישאר שם, נכון?"
עמית: "בינתיים כן, ואולי יש לי כלה בעזרת ה', בת של אדמו"ר בברוקלין, אבל בעוד שנה אני אדע בדיוק ואני אשלח לכם הזמן אם ירצה ה'"
בן: "תודה, אגב, אם כבר אתה בענייני מצוות, כדאי שתערוך ביקור חולים אצל ליאור"
עמית: "מה איתו?"
בן: "חולה סרטן"
עמית: "מה אתה אומר? צערת אותי עכשיו, איפה יש לו את המחלה?"
בן: "בראש"
עמית: "אוי יוי יוי, ה' יתן לו רפואה שלמה, אני אתפלל בשבילו, ליאור בן... מה שם אמא שלו?"
בן: "לא זוכר"
עמית: "לא משנה אם לא יודעים אז אומרים בן חווה אמנו, יש לכם סיבה טובה להתפלל ותשימו פתק בשבילו להחלמה מהירה, אני אבקר אותו אם ירצה ה' מחר, טוב אחי, אני לא אעכב אותך, כי גם אני סיימתי כאן, כי התחילה השקיעה ואני צריך להתפלל מנחה. ה' ישמור אותכם ואת כל עם ישראל"
בן: "רגע, אני אשאל את אנה, היא חברה שלו, אנה!"
אנה: "מה" היא עמדה במרחק מה והסתודדה עם נטלי.

בן: "מה השם של אמא של ליאור?"
אנה: "מלי"
עמית: "מלי זה מלכה, בסדר, ליאור בן מלכה, אני אתפלל בשבילו, טוב שלום לכולכם, שיהיה רק שלום על כל עם ישראל אמן ובעזרת ה' יבוא משיח ויגאל אותנו במהרה אמן"
נועה: "טוב, יאללה, אין זמן…"
עמית: "נועה, במחילה, אני חס וחלילה לא… אני מקווה שתביני שאני לא מנסה לפגוע בך אבל זכותך להתלבש איך שנוח לך, רק כשאת באה לירושלים… את יודעת, זו עיר חרדית ורוב התושבים כאן חרדים ואת באה למקום קדוש כזה, את צריכה להתלבש בצניעות"
נועה: "סליחה? בעיה שלהם, אני אתלבש איך שבא לי"
עמית: "את גורמת להם לחטוא"
נועה: "אני גורמת להם? הם אלו שחרמנים שכן בגל שהם עושים סקס עם סדינים"
עמית: "די… תעזבי את זה, מה שאני מנסה להגיד לך זה שברגע שגבר מסתכל עלייך ו…"
נועה: "מה, אתה מתכוון כאילו שהוא מפנטז עליי?"
עמית: "את אמרת"
נועה: "זה בסדר, כולם מפנזטים על דוגמניות, במיוחד שיש לך אישה שלובשת אוהלים"
עמית: "מה שאני מנסה להגיד לך שאנשים שהם לומדים בישיבה הם עולים לדרגה רוחנית מאוד גבוהה וברגע שהם חושבים עלייך, הם יורדים ישר לדרגה הכי נמוכה"
נועה: "אולי תשים אותי ואת החזיר באותה הגדרה תחת השם "טמא"?"
בן: "נועה, אולי די? את לא חושבת שאת מגזימה?"
נועה: "והם… הם… מפריע לי הזקן שלהם, זה שהם בחבורות הם ובחורה עוברת הם מיד מסתירים את הפנים שלהם וממלמלים 'השם ישמור, השם ישמור', אבל ברגע שהם לבד הם נועצים מבטים, אז שלא ישחקו אותה. חוץ מזה, שמענו עליהם כבר, הם ה ולכים למכוני ליווי כשהנשים שלהם במחזור ו…"
גולן: "גברת נועה הקדושה! כל מה שמבקשים ממך זה לכבד את המקום, אז יאללה, מה את עושה סיפור, אז יום אחד לא תלכי עם כל הציצי בחוץ, את לא תמותי מזה"
עמית: "אין דבר, את עוד צעירה, אני מאחל לך שרוח השכינה תשרה בך ותתלבשי כמו בת ישראל".
גולן: "אמן!"
לאון: "מה 'אמן'? על כל דבר אתה אומר אמן"
גולן: "לא משנה, לא משנה, אמן אמן, העיקר הכוונה"
לאון גלגל את עיניו.
גולן: "אמן שלילד שלך יהיו אבא ואמא ולא שתי אבות".
הם התפרדו בנים ובנות והתקרבו אל הכותל.
נועה: "טוב… שמנו פתק, מיצינו את הקטע, בואו נלך להסתובב קצת, עוד מעט אנחנו צריכים כבר לחזור הביתה"
שובל: "מה, לאן נלך?"
נועה: "לא יודעת, העיקר שנצא מהמקום המשעמם הזה"
הדר: "נו, אנחנו כבר הולכות עשר דקות ואין פה כלום"
נועה: "אוי, תראו את הסמטה שם, זה נראה כל כך עתיק ויפה"
שובל: "זה לא מאה שערים?"
נועה: "מאיפה לי?"
הדר: "שם כל החרדים-חרדים"
נועה: "טוב, בואו, אני רוצה שתצטלמו אותי שם ליד השער היפה"
שובל: "אבל, נועה! זה בית של משפחה"
נועה: "זה רק יחמיא להם שאני מצטלמת ליד השער שלהם"
הדר: "טוב, הנה, תעמדי… אני מצלמת"
נועה: "שניה, איך השיער?"
הדר: "יפה, יפה"
נועה: "איך יצא? תראי לי", התקרבה אל הדר מיד לאחר שצילמה, "וואו יצא ממש יפה, טוב, כי זו אני"
שובל: "טוב, בואו, עוד מעט כבר צריכים להיות ליד האוטובוסים"
נועה: "כן, יאל… אך!"
שובל: "מה קרה?"
נועה: "מה זה? אאוץ!"
הדר: "מה יש לך?"
נועה: "מישהו זורק עלי דב…", היא התכופפה והרימה אבני חצץ, "מי המטומטם שזורק עלי את זה?"
שובל: "אמרתי לך, זה מאה שערים"
נועה הביטה למעלה וקלטה דמות בחלון, היא מיד זרקה את החצץ לעבר הדמות. "חצוף!"
הדר: "יואו, תראי את האישה הזאת…", הצביעה לעבר אישה שהלכה לכיוונן עם סלים ושקיות.
שובל: "נראית כמו מהמאה ה-17, מה, הם לא שמעו שהתקדמנו?"
נועה: "טוב, אני אעשה מצווה"
הדר: "מה?"
נועה: "תראו…", היא חיכתה שהאישה תהיה מספיק קרובה אליהן, "סליחה? אני רואה שאת לא כל כך התקדמת ולא שמעת על משלוחים מהסופר, אז… את צריכה עזרה?"
האישה סרקה את נועה מכף רגל ועד ראש, "טפו! תועבה!"
נועה: "סליחה?" היא פערה את פיה "טפו עלייך! תראי איך את נראית, כמו אוהל מהלך!"



--------------------------------------------------------------------------------


בשעה האמורה כולם התאספו בשער האשפות כפי שנקבע ומשם נסעו לתל אביב.
נועה: "בן, איזה מצחיק עמית נכון?"
בן: "מה מצחיק בו?"
נועה: "כי קשה לי לתאר אותו כזה עם זקן ופאות וכזה...לא יודעת, מוזר בעיני"
בן: "טוב, שיהיה"
לאחר נסיעה של כמעט שעה האוטובוס עצר ליד בית הספר הרכזת נפרדה בברכה מכולם. הם ירדו מהאוטובוס התפזרו לביתם. גולן הביט בלאון ונועה שעמדו בצד ושוחחו.
גולן: "לאון"
לאון: "כן"
גולן: "ספר ויקרא פרק י' פסוקים 10-12" פרש את ידיו מול פניו כמתפלל ו'קרא' בקול חזנות "ולא יעלה אל כרכרת הזהב במצעד הגאווה, ולא ימרח ווזלין לשווא ולא ילבש וורוד וישאיר את הסקיני ג'ינס בארונו, וילך אל הר הגלבוע ויעשה מזבח לאדוניו ויבקש מחילה על נשיותו. אמן!"

יוווווו..
פשוט מ=ו=ש=ל=ם=!-!=!=!

המשךךך3>

מדהים .. גולן הזה רשע ביותר !!!

המשךךךךךךךךך

תוסיפי אותי 329355970

מקסייים המשךךך

מדהיםםם
גולןן הזה הורס לי את הבריאות אני יושבת שעה וצוחקתת!
מתי מיטל חוזרת?התגעגעתי לקטעי האהבה היפים שאת כותבת..

מדהייייייייייייייייייייייייייים

QUOTE (לינלן @ 10/07/2008) מדהיםםם
גולןן הזה הורס לי את הבריאות אני יושבת שעה וצוחקתת!
מתי מיטל חוזרת?התגעגעתי לקטעי האהבה היפים שאת כותבת..
חחחח איתך...
הגולן הזה פשוט שבוור!!!
אממאא.. את לא מבינה... אני קוראת את הבדיחות שלו ופשוט נקרעת מצחוק D:

אני כבר מחכה שכולם ייראו את מיטל..
איזה פאק.. היוגב הזה מתחיל להתאהב במיטל כשבעצם היא אוהבת את בן ובן אוהב אותה אבל כולם חושבים שהיא מתה ובכלל בבית יתומים חושבים שקוראים לה נטלי..
אני כבר מתה שג'ון יבוא והוא ייראה אותה..
בבקשה אל תעשי שהיא תלך לפני שג'ון ייעזוב!11!!!!!!!!!!!!!!

אני לא מאמינה בכלל שנטשתי את הסיפור המושלם הזה שלך..
יש לך כתיבה כ"כ יפה..
ותאחלס? מה שליאור חושב זה כזה מוטעה..
כשאנה הייתה נכה הוא יצא עם החברים שלו לאילת.. וזה כולה יום אחד חסר משמעות..
מה הפאקינג בעיה עם זה?!
תפיסה מעצבנת יש לו!!!!!

חחחחחחח איזו חפירה הא?
חחח סורי XD

מממ... תמשיכי כבר ושבת שלום נסיכה 3>

=פרק 224=



"אמא... איפה ג'פרי? אני מוכנה", נועה אמרה תוך כדי שירדה במדרגות והתהלכה לכיוון המטבח.
קייט: "טוב שנזכרת. הוא מחכה לך בחוץ. רגע, ככה את הולכת?", שאלה בפליאה וסקרה את נועה מכף רגל ועד ראש, "מותר לך לבוא בכלל עם כזה מיני לבית הספר?"
נועה: "ברור שמותר, חוץ מזה אני הולכת לסוכנות אחרי בית הספר אז..."
קייט: "לא אמרת לי"
נועה: "כן, אני יודעת, פשוט..."
קייט: "סיכמנו שאת אומרת לי דברים כאלה. מה יש לך לעשות שם?"
נועה: "יהודית רוצה לדבר איתי, זה בקשר לקמפיין"
קייט: "עם בעלי החיים?"
נועה: "כן"
קייט: "אני אמרתי לך שאני לא מוכנה, על מה היא רוצה לדבר איתך?"
נועה: "אמא! בחרו אותי, אותי! בחרו אותי מתוך כל כך הרבה בנות כדי להוביל את המסע הזה נגד התעללות, נראה לך שאני אוותר על זה? את יודעת בכלל מה המשמעות של זה?"
קייט: "נועה, אל תנסי להתחכם איתי"
נועה: "טוב, אי אפשר לדבר איתך, פשוט אי אפשר, תשימי לב!"
קייט: "תצאי, גפ'רי מחכה לך בחוץ, תלכי לבית הספר, את לא הולכת לשום סוכנות! אני כבר אדבר עם יהודית בקשר לזה"
נועה: "מה? לא, לא... נו, אמא, יודעת מה? ט-ו-ב! אני לא אלך, סבבה, מרוצה?"
קייט: "את מבטיחה לי?"
נועה: "כן. רק אל... אל תדברי איתה, שלא תחשוב שאני איזה ילדה קטנה או משהו שמביאה את אמא על כל העניין"
קייט: "אבל את כן, זה העניין פה שאת מסרבת להבין"
נועה: "טוב, בסדר, הבנתי, אני אבטל איתה, רק אל תדברי איתה, אני אוהבת לעשות את הכל לבד"



--------------------------------------------------------------------------------

"היי, בוקר טוב", נטלי נכנסה אל הכיתה והתישבה על יד לאון.
לאון: "מה קרה שלא איחרת היום?"
נטלי: "סתם... קמתי מוקדם כזה, לא יודעת"
לאון: "מוזרה", חייך
נטלי: "יואו, איך שחזרתי ביום שלישי בערב מהטיול, הייתי כל כך עייפה, פשוט נרדמתי על הספה"
לאון: "מזל שנתנו לנו חופש אתמול"
נטלי: "כן, אה?"
לאון: "עכשיו אני שם לב שעשית פן"
נטלי: "כן... יפה לי, לא?"
לאון: "השיער שלך במילא כמעט חלק"
נטלי: "לא, הוא גלי כזה"
לאון: "לכבוד מה?"
נטלי: "מה?"
לאון: "לכבוד מה הפן?"
נטלי: "אהה... זוכר שסיפרתי לך שאחות של חבר של רועי מתחתנת?"
לאון: "מה, את הולכת לשם?"
נטלי: "כן, אז זהו, החלטתי לעשות פן"
לאון: "ואת חושבת שאת תרגישי שם שייכת והכל?"
נטלי: "כן, למה לא? כאילו... זה רועי, אחים שלו, חברים... אני כבר מכירה אותם"
לאון: "מה את לובשת?"
נטלי: "עכשיו הגענו לבעיה האמיתית"
לאון: "אם אין לך מה ללבוש לשם את יכולה לקפוץ לסוכנות, אני אבקש שיסדרו לך איזה משהו"
נטלי: "לא, אני פשוט לא... לא טיפוס של שמלות כאלה מפוארות. בטח כולן ישקיעו שם בשמלות ולא יודעת, לא מרגיש לי כזה נוח"
לאון: "נוח? אז מה, תבואי עם טרנינג?"
נטלי: "לא, בעצם יש לי שמלה בבית, שחורה כזו, נחמדה"
לאון: "אה... אז סבבה, כאילו, אל תשכחי גם שזו לא חתונה של מישהו שקרוב אלייך... בסך הכל אחות של... חבר של..."
נטלי: "כן... וגם אני לא יודעת מה לעשות בקשר לכסף"
"מה קורה?", בן התיישב על ידם
נטלי: "היי... מה אתה עושה פה?"
בן: "יש עוד כמה דקות לצלצול"
לאון: "רגע, את מתכוונת לשלם?"
בן: "על מה?"
נטלי: "נכון החתונה הזאת?"

בן: "כן, מה איתה?"
נטלי: "כמה כסף לדעתך אני צריכה לשים במעטפה"
בן: "כלום"
נטלי: "מה?", גיחכה
בן: "כי את באה איתו"
לאון: "כן, כאילו, את בת הזוג שלו, הוא זה שמזמין, הוא זה שקשור לשם, הוא צריך לשלם"
נטלי: "מה פתאום? פאדיחה לבוא בלי כלום"
בן: "לא יודע, ככה זה היה איתי ועם מי..."
נטלי: "כן, הבנתי", חייכה
בן: "כן...", נשך את שפתו את התחתונה
לאון: "לדעתי תקחי איתך כסף, ואז כשתבואי לשים במעטפה הוא בטוח יהיה נחמד ולא יתן לך לשלם"
נטלי: "רועי לא כזה"
בן: "מה זאת אומרת?"
נטלי: "הוא אף פעם לא אמר לי 'עזבי, אני אשלם'"
בן: "את רצינית? הוא כזה בהמה"
נטלי: "טוב, נראה כבר מה יהיה"



--------------------------------------------------------------------------------
הדבר הראשון שחשבתי עליו ברגע שפקחתי את עיני היה למה הייתי חייבת להתעורר, למה לא יכולתי להמשיך לישון עוד כמה שעות. כשאני ישנה, הבעיות נעלמות להם, מן הסתם אני לא חושבת עליהן, אני לא צריכה להתמודד איתן. כשאני מתעוררת זה כבר סיפור אחר לגמרי...
"בוקר טוב", אמרתי בשקט כשנכנסתי אל המטבח, כולם כבר היו באמצע הארוחה ואני חיפשתי בעיני את יוגב.
"את מתכוונת להמשיך לעמוד עוד הרבה זמן?" שאלה אותי אחת הבנות.
"סליחה?"
"בואי, תשבי", היא חייכה, "אני שרון"
אני: "נטלי... איפה יוגב?"
שרון: "יוגב?", יכול להיות שדמיינתי או שבאמת העיניים שלה נפתחו ועוד שניה יצאו מהמקום. "מה לך וליוגב?"
אני: "א... סתם, הוא היחיד שאני מכירה פה, בערך"
שרון: "הוא יצא מוקדם לעבודה, הוא עובד בחנ..."
אני: "חנות בגדים, אני יודעת"
שרון: "כן, אז הוא היה צריך לסדר שם סחורה מוקדם".
אני: "טוב, לא משנה", משכתי בכתפי ולקחתי פרוסת לחם, עליה מרחתי גבינה לבנה.
שרון: "אז מה... מה את עושה כאן כל היום?"
אני: "לא משהו מיוחד", חייכתי והמשכתי לאכול. הרגשתי שהיא נועצת מבטים ואפשר לומר שזה די הפריע לי לאכול.

--------------------------------------------------------------------------------

"סוף סוף", נועה רטנה בזמן שעמדה מחוץ לקפיטריה, "כמה זמן לקח לכן?!"
שובל: "לקח זמן עד שחיממו לה את הבורקס"
נועה: "בורקס?"
הדר: "כן, אני מתה מרעב"
נועה: "תאכלי סנדוויץ', למה בורקס? את יודעת כמה קלוריות יש בזה? עזבי, וכמה שמן, וכמה.. איכ. ועוד בעל הקפיטריה הזה מוכר בורקסים משבוע שעבר, אבל תאכלי שיהיה לך בתאבון"
הדר: "ת... תודה"
נועה: "טוב תקשיבו, אני צריכה שתחפו עליי"
שובל: "מה כבר עשית?"
נועה: "עוד לא עשיתי, לכו לכיתה ותגידו למורה שאני ממש לא הרגשתי טוב, שהקאתי ולא יודעת מה, שלא יכולתי להישאר יותר אז יצאתי לקופת חולים לפני שיסגרו"
הדר: "וואי, רגע, ואיך את מרגישה עכשיו?"
נועה: "פוסטמה, זה בסתם, כדי שלא תחשוב שהברזתי"
הדר: "אהה..."
שובל: "ולאן את הולכת?"
נועה: "לסוכנות, אני צריכה לדבר עם יהודית על הצילומים וזה..."
שובל: "מה, אמא שלך הסכימה?"
נועה: "לא, אבל כמו שאמרתי, אני לא אתן לה להרוס לי את הקריירה"
הדר: "את לא מפחדת שהיא תגלה?"
שובל: "כאילו, היא בטוח תגלה, מן הסתם היא תשים לב שאת נעדרת מהבית כמה ימים"
נועה: "יהיה בסדר, נסתדר"

--------------------------------------------------------------------------------

אנה עמדה מחוץ לכיתה וחייגה במהירות לליאור.
"היי מאמי", הוא ענה
אנה: "מה נשמע?"
ליאור: "בסדר, יהיה טוב, אני מקווה... מה איתך?"
אנה: "סבבה, תקשיב, אני באה אחרי בית הספר להביא לך את החומר... נלמד קצת"
ליאור: "מתי אתם מסיימים?"
אנה: "ב-12, עוד שעה וחצי"
ליאור: "אה, אוקיי... למרות שממש אין לי ראש ללימודים עכשיו"
אנה: "אבל אתה חייב, הפסדת מלא. טוב, המזל שלך שאתה חכם וקולט מהר, ככה שלא יהיה קשה להעביר לך את כל החומר בתנ"ך"
ליאור: "מה תנ"ך? בואי נלמד משהו אחר, אני בעד חינוך מינ..."
אנה: "כן, שמענו עליך. ליאור, יש בגרות בתנ"ך עוד שבועיים, ואם אתה לא רוצה לבלות את כל הזמן עד הגיוס א..."
ליאור: "אם אני אתגייס"
אנה: "מה זאת אומרת?"
ליאור: "עזבי, רגע, מה עוד שבועיים? אני בחיים לא אספיק"
אנה: "אם תרצה – תספיק. טוב, המורה כבר בכיתה, אני נכנסת... נדבר"
ליאור: "ביי, תודה"
אנה: "אני אוהבת אותך"
ליאור: "גם אני אותך"

--------------------------------------------------------------------------------

נועה התיישבה מול יהודית וחיכתה שתסיים את שיחת הטלפון בה הייתה שקועה.
יהודית: "אני איתך, לא להרבה זמן אבל"
נועה: "דיברתי עם אמא שלי והיא... מסכימה"
יהודית: "באמת? לא חשבתי שהיא תסכים כל כך מהר"
נועה: "אז זהו ש... כן, לקח הרבה זמן לשכנע אותה, אבל בסופו של דבר היא הבינה את גודל הקמפיין הזה והסכימה, הנה המכתב", הגישה ליהודית מעטפה לבנה.
יהודית: "אה, היא לא תוכל להגיע?"
נועה: "לא, את יודעת, היא ממש עסוקה עם העבודה והכל אז היא כתבה לך מכתב בקשר לכל מיני דברים... היא לא תוכל לטוס איתי, היא רק מבקשת שתשמרו על כל התנאים הרגילים"
יהודית: "אה, ברור, אין בעיה בקשר לזה, את תקבלי שם מה שאת מקבלת תמיד ואפילו יותר"
נועה: "נחמד", חייכה.
יהודית: "הטיסה ביום שני, אנחנו כבר נדאג לאישור לבית הספר, השאלה אם להם אין בעיה"
נועה: "את רוצה אישור גם מהם?"
יהודית: "אני חייבת. כי לפי החוק אם את טסה לחו"ל בלי אישור מבית הספר, מפסידה לימודים, כשאת חוזרת לבית הספר יש להם את הזכות המלאה להשעות אותך"
נועה: "לא ידעתי שהם יכולים להשעות אותי בגלל זה, כאילו..."
יהודית: "עזבי, בואי לא ניכנס לזה. את ביום שני בבוקר טסה וביום חמישי את כבר תהיי בארץ, לא כזה עניין גדול"
נועה: "אני יכולה להביא איתי מישהו?"
יהודית: "מה זאת אומרת?"
נועה: "כאילו... אמא שלי הרי לא יכולה לבוא, ותמיד מותר לי לצרף עוד מישהו אז..."
יהודית: "את רוצה להביא את אבא שלך? אין בע..."
נועה: "לא, לא! אנ.. גם הוא לא יכול, העבודה וזה... את יודעת..."
יהודית: "אז? נועה, תזדרזי"
נועה: "חשבתי אולי להביא איתי חברה"
יהודית: "חברה? את באמת רוצה להיתקע שם עם אחת החברות שלך במשך יומיים? לא, אני לא חושבת שזה רעיון טוב, בכלל לא"
נועה: "מה, למה? זאת חברה, אין לי בעיה להיתקע איתה, כמו שאת אומרת, להיפך"
יהודית: "אבל את לא צריכה אותה שם, את תהיי עסוקה בצילומים, מילא אחד ההורים בשביל להשגיח, אבל חברה? לא"
נועה: "טוב, בסדר..."
יהודית: "טוב, עוד משהו?"
נועה: "לא, נראה לי שזהו"
יהודית: "יופי, תשלחי לי במייל או בפקס אישור מבית הספר ואני אדאג לשלוח להם גם"



--------------------------------------------------------------------------------

לאחר שליאור סיים לסדר את החדר, הוא הלך לסלון ונשכב על הספה מרוב עייפות. הוא ידע עד כמה אנה שונאת לבוא אליו כשהחדר שלו מבולגן, למרות שהיא גם בלגניסטית לא קטנה.

קול נקישה בדלת. 'אני לא מאמין, אנה הגיעה? יש לה עוד חצי שעה...' הרהר. "פתוח!" אמר בקול. הדלת נפתחה, ליאור הביט לעבר פתח הבית וראה בחור צעיר עם זקן. הוא נכנס והביט לעבר ליאור וברך אותו לשלום.
ליאור: "שאני א-מו-ת! עמית?!"
עמית: "חס ושלום! אסור לדבר ככה. שולם עליכם"
ליאור: "אני לא מאמין, אנה סיפרה לי שפגשה אותך בירושלים ושאתה מתלבש כמו רבי, אמרתי לה עמית? אין מצב את עובדת עלי, עמית ששכב עם חצי מהשכבה? עמית?" פניו קרנו מאושר "אז מה, חזרת בתשובה, די!" עמית התקרב וחיבק את ליאור.
ליאור: "שיחקת אותה בגדול אה?"
עמית: "מצאתי את האור, מצאתי את האמת. ליאור, אתה לא יודע כמה צער גרמת לי כששמעתי שאתה חולה במחלה, התפללתי בשבילך ואפילו ביקשתי בישיבה שיקראו תהילים בשבילך"
ליאור: "תודה. אז מה, איך זה להיות דתי, כאילו לוותר על כל התענוגות שהיו לך ולהיכנס לתוך מסגרת מקובעת וסגורה כזאת..."
עמית: "אין מה להשוות, לפעמים אדם משלם על התענוגות, אין תענוג בחינם בעולם הזה, זה היצר הרע, אין חדש תחת השמש, לצאת למועדון, סרט, מועדון, ולהחליף בנות, תאמין לי הכל הבל הבלים יש הרבה רוע בעולם הזה צריך להישמר מפניו על ידי האמונה בקדוש ברוך"
ליאור: "לא כל כך מסכים, אני מאמין שיש גם טוב, נגיד, אז מאיפה בא הרוע?"
עמית: "האמת שאלוקים ברא את השטן בגלל זה יש רוע והוא מצטער על זה, אבל בעזרת ה' בבוא המשיח אלוקים ימחק אותו ואת זכרו, ולא תהיה שנאה בין בני אדם, ולא יהיו עוד מלחמות, העולם יתקיים תחת הרמוניה אנושית. עזוב הכל אני באתי בשביל לשאול לשלומך"
ליאור: "תודה, כל הכבוד לך אני מאוד מעריך את זה"
עמית: "אם אתה בבית אני מבין שמצבך טוב יותר, נכון?"
ליאור: "זה היה יציב עד הבדיקה האחרונה כשהלכתי לבדי לבית החולים כי ההורים שלי עסוקים בעצמם, אז אמרו לי שזה גדל קצת ואני צריך להישאר לאשפוז אז אמרתי לרופא שאני הולך לקרוא לאמא שלי כי היא מחוץ למחלקה ועשיתי ויברח"
עמית: "ההורים שלך לא יודעים על זה?"
ליאור: "מה פתאום, שיקרתי להם ואמרתי שהבדיקות יצאו טובות יחסית כי אין שינוי לרעה, חוץ מזה יש לי טיול לצפון ואני לא רוצה לוותר על זה, בעיקרון אף אחד לא יודע מזה בינתיים, אולי כשאחזור מהטיול אלך להתאשפז, פשוט נמאס לי מזה"
עמית: "לא, צדיק, אסור לך לשחק בחיים שלך, אתה מסכן את עצמך"
ליאור: " מה כבר יכול לקרות, אני לא רוצה לוותר על הטיול כי אני זקוק לזה, אני פשוט עשיתי את השיקול שאם אני לא אשאר בחיים אז לפחות נהניתי. מה לעשות, אלוהים לא אוהב אותי, ראית איך הוא העניש אותי?"
עמית: "אחי, לא, חס ושלום, הוא לא העניש אותך, אתה לא יודע עד כמה הקדוש ברוך הוא אוהב אותך"
ליאור: "אז אולי יש לו רגשות מעורבים כלפי"
עמית: "די נשמה, תחזור בתשובה ואני חותם לך שאתה מבריא, אולי לא סתם באתי לביקור אולי זו שליחות מלמעלה להחזיר אותך לדרך הישרה. תתפלל אליו תתחנן אליו מכל הנשמה ותראה איך הוא יושיע אותך"
ליאור: "לא נעים לי להגיד לך אבל אם שישה מליון יהודים התפללו והתחננו וזה בכלל לא עזר להם אז לי בתור יחיד אין סיכוי. אבל באמת איפה אלוהים היה בשואה?"
עמי: "אחח...כמה פעמים השאלה הזאת נשאלה?"
ליאור: "נכון, לדעתי צריך לרשום אותה בספר הגינס, השאלה היחידה שנשאלה מיליארדי פעמים. נו, בתור אדם דתי אתה יכול לענות על זה?"
עמית: "מה שאני יכול להגיד לך שרב הנסתר על הגלוי, אבל כתוב בתורה שאלוקים יסתיר את פניו"
ליאור: "מה זאת אומרת, יתעלם?"

עמית: "כן"
ליאור: "די, איפה זה כתוב?"
עמית: "בטח שכתוב! בספר דברים, 'ויאמר אסתירה פני מהם ואראה מה אחריתם', מה זאת אומרת, שהעולם הזה הפקר, כן? שמעתה אסתיר את פני, אני לא רואה מה אתם עושים, כל אחד יעשה מה שבא לו וינהג לפי מצפונו, אבל, בוא נראה מה יהיה בסופכם, שיקחו גם את התוצאות על עצמם כי כשהם יפלו בצרה ויזעקו, הוא ימשיך להסתיר את הפנים, כאילו לא ראיתי ולא שמעתי. תבין, אם לא היתה שואה לא היו יהודים בעולם כי במשך דורי דורות הם התבוללו ונמחקו, אתה יודע כמה דורות של התבוללות היו? אתה לא יודע, היום היינו צריכים להיות אומה גדולה" הוא הוציא מתיקו חוברת קטנה. "תתגבר נשמה על היצר הרע ובוא אל עולם האמת. כל מה שאתה עובר היום זה תיקון עצמי, הבאתי לך תיקון כללי, כל יום תקרא את כולו אין הרבה, זה פסוקים מיוחדים שהעתיקו מתהילים שעוזרים לך לעשות תיקון של הנשמה"
ליאור: "אני מאמין באלוהים וזה מספיק לי"

עמית: "אתה לא יכול להגיד אני מאמין באלוהים וזהו ובלי להצביע על תכלית..."
ליאור: "הנה אתה חזרת בתשובה, זה עזר לך במשהו...? אם אתה יודע למה אני מתכוון, אתה לא חייב לדבר על זה כי זה אישי אבל..."
עמית: " אתה מתכוון לאיידס נכון?"
ליאור: "כן"
עמית: "אני הייתי במצב אובדני כשנודע לי על זה, ה' ישמור אני רציתי להתאבד, אבא שלי שכנע אותי לבוא לבית הכנסת ולדבר עם הרב, וכך עשינו. הרב אמר לי את הדברים שאמרתי לך, לחזור בתשובה ולהתפלל לרופא הגדול אל עליון שימחל וירפא אותי וכך עשיתי. כשהייתי בחו"ל הרב שם לקח אותי לאחד המקובלים הגדולים, ישבתי אצלו בחדר, אני לא יכול לתאר את המקום, הרגשתי כאילו השכינה שם, כמו שאתם החילוניים אומרים אנרגיות חיוביות. טוב, המקובל עמד בצד החדר והיה בתפילה, אני מתכוון לתפילה מיוחדת בשבילי, הוא אמר כל מיני מילים שאני יודע היום שהוא השתמש באותיות הקדושה של ה' שרק מקובלים גדולים משתמשים, אחר כך הוא התקרב אלי, עטף אותי איתו באותה הטלית ושוב אמר מילים ואותיות שכאילו אין בהם שום קשר..."
ליאור: "מה זה אותיות בלי שום קשר?"
עמית: "סתם לדוגמא, בבלא קרא ני שבי רצבה, סתם מילים שמי שישמע לא יבין, אבל אני לא זוכר בדיוק את המילים, ואז הוא שאל אותי, מה אתה מוכן לקבל על עצמך בשביל להבריא? אמרתי לו לקרוא את כל התהילים כל שבת מההתחלה עד הסוף, בלי נדר. ואז הוא אמר בקול: "אתה בריא!" שלוש פעמים הוא חזר על זה. בינינו, הייתי בהלם, רציתי להגיד לו, איזה בריא, איזה נעליים, עם כל האמונה שיש לי היה קשה להאמין שזה עובד כאילו הוקוס פוקוס. והלכתי הביתה. למחרת אמרתי לעצמי, איך אני אדע אם אני בריא, צריך לעשות את הבדיקה מחדש. עשיתי את הבדיקה וחיכית כמה ימים ואז פחדתי להתקשר, ביקשתי מהרב של הישיבה שאני לומד בה שיבוא איתי, הלכנו למרפאה ושם האחות אמרה לי, "מיסטר עמית איטס נגאטיב!!" שאלתי את האחות "וואט דו יו מין, נו איידס?" אז היא ענתה לי, "נו איידס!", אז אמרתי לה "מייבי מיסטאק, אר יו שור?" ואז היא אמרה שוב, "נו איידס פור שור!!" ישבתי שם ובכיתי כמו ילד קטן, וברכתי, ישתבח שמו אל מלך המלכים הגדול בשמים ובארץ. אני חושב שהאחות לא הבינה מה קורה, היא אומרת לי "אין לך איידס" ואני אומר לה "את בטוחה זו לא טעות?" וכשהיא אומרת שאין לי איידס ושזה ודאי, אני יושב ובוכה. בטח היא חשבה לעצמה בטח לבחור הזה יש שריטה בראש. אחרי שעיכלתי את הבשורה ונרגעתי, חיבקתי את הרב והתחלנו לרקוד הללויה במרפאה. ישתבח שמו! ואני לא הנס היחיד, אני יכול לספר לך מעכשיו עד השנה הבאה סיפורי ניסים שיעמידו לך את האוזניים. לכן אני אומר לך, תתקרב לבורא, לאט לאט, כל פעם תעשה משהו אבל מכל הלב והנשמה, והניסים ירדפו אחריך לבד."
ליאור: "וואו, אני בהלם, אז אתה בריא לגמרי?"
עמית: " ברוך ה' בריא לגמרי, קיבלתי חיים חדשים במתנה. טוב, אני זז, שמחתי לפגוש אותך, תעשה השתדלות נשמה, תיקח על עצמך משהו קטן, תניח תפילין כל בוקר ובעזרת ה' יהיה בסדר וה' ירפא אותך, תקרא קצת תהילים בסדר? ואם תחזור בתשובה אני מבטיח לך שאני אקח אותך לחו"ל לאותו מקובל."
ליאור: "תודה. אני אחשוב על זה"




--------------------------------------------------------------------------------



במשך כל הנסיעה באוטובוס הרגשתי שאני הולכת להקיא, 20 דקות עמדתי וסבלתי את הנסיעה המגעילה הזאת, אנשים מיוזעים נדבקו אלי. ראיתי שאחד המקומות התפנה בשורה הראשונה, בכיסא היחיד הזה שממש מאחורי הנהג, קפצתי על הכיסא כאילו זה מליון דולר. כשהרמתי את רגלי הימנית כדי לקשור את השרוכים באולסטאר השחורות שמתי לב שהנעל נקרעה קצת בצד, לאחר דקה שבחנתי את הנעל מכל הכיוונים, גיליתי שגם מאחורה היא קרועה קצת.
הנה, שוב האוטובוס קופץ והבחילות שלי רק התגברו. ככה זה שנוסעים באוטובוס בצהריים, בשיא החום, אחרי לילה עם קצת שינה ואחרי שתיית שקית שוקו בתחנת האוטובוס. חשבתי לעצמי שברגע שאני ארד מהאוטובוס אני אמצא לי איזה סמטה ואקיא בה את נשמתי, הרגשתי כל כך רע.
"מה זה... את לא רואה שאני עומדת פה?", הרמתי את מבטי ונתקלתי באישה מבוגרת, לא ילידת הארץ זה בטוח. היא הביטה בי במבט כל כך עצבני.
"סליחה?", פניתי אליה, לוודא שהיא מדבר באמת אליי.
"את לא רואה מה כתוב שם? תקראי, תקראי!", היא הצביעה לעבר המדבקה הירוקה שהייתה מודבקת מולי.
"מפני שיבה תקום", קראתי בקול, "נו? אל תעשי מעצמך זקנה, יש לך עוד הרבה זמן"
"את לא חושבת שאת צריכה ל.. לקום מפה כבר ולתת לי לשבת?! אני אישה מבוגרת!"
אני: "ואני לא מרגישה טוב!", החזרתי באותו הטון.
היא סיננה איזו קללה בין שיניה והתקדמה לחלק האחורי של האוטובוס. הסצנה שלה גררה כמה מבטים מאשימים ולא מרוצים. בחיי שאני לא כזאת רעה וחוצפנית. אני גם לא מתיימרת להיות איזו טובת לב, אבל... באמת שאם היא הייתה באה בגישה נורמלית ולא בגישה של 'חתיכת-ילדה-שוררת-תעופי-מהמקום ותני-לאישה-זקנה-ומסכנה-כמוני-לשבת!', הייתי מיד קמה.
לאחר כמה דקות האוטובוס עצר בתחנה שכל כך חיכיתי להגיע אליה, ירדתי מהאוטובוס והוצאתי את בקבוק המים מהתיק. שתיתי באיטיות תוך כדי שאני מסתכלת על הבניין הגדול שניצב מולי, הארכיון. האמת, היו לי המון התלבטויות בקשר לנסיעה הזאת. הרי גיליתי בבית הקברות שיש קבר על שמי, אנשים התבלבלו בגופה והיו בטוחים שקברו אותי. אני נחשבת למתה.
רגע... מבחינתם אני מתה, אז למה כשהתקשרתי הם לא קיבלו שוק או אמרו לי "מי את בכלל? מיטל מתה", הם דיברו אלי כאילו אני קיימת והם כועסים עליי "אל תתקשרי לכאן יותר! משוגעת", "לא רוצה לשמוע את הקול שלך", עכשיו זה נשמע לי מוזר!
אני חייבת לבדוק את זה לעומק.
ואז... אז הגיע הכעס. הם אפילו לא טרחו לברר אם אני באמת מתה. יצאתי מנקודת הנחה שבטח הנערה שקבורה שם מתה באזור שלי, בערך בשעות הקרובות לשעה שבה דיברתי בטלפון עם בן, 'השיחה האחרונה'. אבל יש דבר הנקרא זיהוי גופה, קשה לי להאמין שיש מישהי שנראית בדיוק כמוני.
ובאמת, הם לא חשבו לבדוק קצת? לחקור? כנראה היה להם נוח לחשוב שאני מתה, בטח זו הייתה מן הקלה בשביל כולם.
כשאני חושבת על זה, בכלל לא מגיע להם לדעת שאני חיה, לא מגיע להם לראות אותי שוב לעולם!
כשנכנסתי לארכיון הייתי די מופתעת, חשבתי שאראה מקום גדול עם מלא מחשבים, בכל המחשבים תיקיות עם כתבות סרוקות. במקום זה, נכנסתי ללובי די קטן וריק מאדם. התקדמתי לעבר השולחן שהיה מונח בסוף הלובי.
כחכחתי קלות בגרוני כדי לקבל את תשומת לבה של האישה שהיא ככל הנראה המזכירה, "סליחה?"
"כן?", היא הביטה בי ויכולתי לראות עד כמה עייפה ומשועממת היא.
אני: "כאן זה הארכיון של ידיעות אחרונות, נכון?"
"הגעת למקום הנכון. במה אני יכולה לעזור לך, מאיפה את?"
אני: "אני לא באתי משום מקום, זאת אומרת, אני רוצה לבדוק משהו בשבילי"
"כן, איזה עיתון את צריכה?"
אני: "אני... אני צריכה... את כל העיתונים מתחילת חודש אוקטובר... או... או דצמבר ו..."
"ילדה, את חייבת להיות יותר ממוקדת! אני לא אביא לך 60 עיתונים"
"אני: "צודקת, צודקת... אז... תביאי לי את של חודש נובמבר, בבקשה"
היא עיקמה את פרצופה וקמה ממקומה והוציאה את צרור המפתחות מכיסה. עמדתי מאחוריה, מנסה לקלוט את החדר שאליו היא נכנסת, כל מה שראיתי היו מדרגות שיורדות למטה, מסתבר שכל העיתונים מוחזקים באיזה מרתף.
התיישבתי על אחת הכורסאות ולאחר כמה דקות המזכירה חזרה עם ערימת עיתונים בידיה, היא הניחה אותם על השולחן הנמוך מולי ויכולתי לזהות את העצבים שהשתלטו על פניה.
"יש כאן את כל העיתונים מהראשון לנובמבר עד ה-15 לנובמבר, אם לא תמצאי את מה שאת צריכה תגידי לי"
"תודה", חייכתי והיא חזרה לשבת במקומה.




--------------------------------------------------------------------------------



נטלי הכניסה את השטר של מאה השקלים לארנק ואותו הכניסה לתיק שלה. לאחר שסיימה להתאפר היא הוציאה את השמלה השחורה מהארון ובחנה אותה. השמלה לא הייתה נראית יוקרתית, זו הייתה שמלה שחורה פשוטה שהיא קנתה בשישים שקלים באיזו חנות של עודפים.
"איך אני?", היא יצאה מחדרה ועמדה מול אמה.
אמא: "תעשי סיבוב, נראה אותך"
נטלי: "ויש לי רק את הנעליים האלה", היא הושיטה את רגלה קדימה והראתה לאמה את נעל העקב הצבועה בלאקה שחורה עם פתח קטן באצבעות מקדימה. "לא יודעת, הן כאילו מקצרות לי את הרגל".
אמא: "את רוצה שאני אגיד לך את האמת?"
נטלי: "כן"
אמא: "התאפרת ממש יפה, הפן מחמיא לך, הנעליים יפות, אבל... השמלה באמת לא מתאימה לך, היא מבגרת אותך, היא אפילו טיפה משמינה אותך, ואת צודקת, הנעליים האלו באמת עושות לך רגלים קצרות יותר, מלאות יותר".
נטלי: "את רואה? יופי, אין לי עם מה ללכת, ידעתי! בטח כולן שם יהיו עם שמלות כאלה מפוארות ויפות ורק אני אראה כמו איזה אסופית"
אמא: "נטלי, זו לא חתונה של המשפחה שלנו, את לא צריכה להשקיע יותר מידי. אם את שואלת אותי, תלבשי את אחד הג'ינסים היפים שלך, את נעלי העקב האלו ותשקיעי בחולצה, זה הכל. הרי את תמיד תראי יפה, את לא צריכה את כל השמלות המפוארות האלה בשביל להרגיש יפה"
נטלי: "זה לא יראה פשוט?"
אמא: "היום הרבה הולכים לחתונות עם ג'ינסים, למה לבנים מותר ולנו, הבנות, לא? תסמכי עלי, את תהיי פצצה".
לבסוף נטלה לבשה סקיני ג'ינס כהה, את נעלי העקב השחורות וחולצה די חשופה ומושקעת בצבע שחור.
היא הביטה בעצמה במראה והפעם היא באמת הרגישה שלמה עם עצמה, היא הייתה נראית מדהים.
"טוב, הוא כבר צריך להגיע...", היא יצאה מחדרה ונעצרה במטבח
אמא: "לפחות הפעם הוא לא נתן לך לנסוע באוטובוס"
נטלי: "אמא, דיי..."
אמא: "טוב, טוב, אני שותקת, לא אמרתי כלום", הרימה ידיה כאילו נכנעת
נטלי: "אני נראית טוב?"
אמא: "כן"
נטלי: "בטוח, אמא?"
אמא: "במאה אחוז, את נראית מדהים"




--------------------------------------------------------------------------------


חיכיתי בתחנת האוטובוס ובינתיים קראתי בפעם הרביעית את הכתבה שפורסמה עליי. איזה מזל שהמזכירה לא שמה לב שתלשתי את הכתבה מהעיתון, היא הייתה יותר מידי עסוקה בדברים אחרים.
קיפלתי את הכתבה והכנסתי אותה לכיס בג'ינס שלי והוצאתי משם את הפנקס שלי, כדי לבדוק מה עשיתי ומה נותר לי לעשות.

פרק חמוד .
שונאת את החרדים האלה שמנסים להחזיר חילוניים בתשובה .
אהבתי את מה שעשית בסוף ..

מדהים מדהים מדהיםם

מדהים מאמי
תמשיכיי :]