יש שיר לקראת הסוף, כשיהיה קישור תללחצו עליו ותשמעו את השיר ביחד עם הקטעים שאחריו.
אני מקווה שתהנו:]
=פרק 225=
נטלי זיהתה את המכונית הלבנה של רועי מרחוק, הוא אף פעם לא היה עוצר מול ביתה, תמיד בסוף הרחוב. היא התקדמה במהירות לעבר מכוניתו וכבר אז עלתה במוחה המחשבה לעלות הביתה ולהחליף לנעליים שטוחות.
"היי", היא נכנסה אל המכונית בחיוך והתישבה ליד רועי במושב האחורי. טל, אחיו הגדול ישב ליד ההגה. היא מיד בחנה את רועי, הוא לבש ג'ינס רגיל בהיר, אותו ג'ינס שהוא נהג ללבוש פעמים רבות כשנהגו לצאת ביחד למסיבות. הוא נעל נעלי אדידס ירוקות ולבש חולצה וורודה עם הדפס קטן.
"זאת לא החגורה שלי? זאת אומרת, של דורין?", שאלה ברגע שהבחינה בחגורה החומה שדורין השאילה לה פעם ונטלי שכחה לקחת אותה מאחד הלילות שישנה אצל רועי.
"כן, מה לא יפה?", רועי שאל
"יפה... יפה", חייכה, "כמה זמן זה הנסיעה?"
טל: "חצי שעה בערך..."
רועי: "וואי, אז מתי יהיה לך זמן לשים את השמלה?"
נטלי: "איזו שמלה?"
רועי: "אמרת שאת לובשת שמלה שחורה, לא?"
נטלי: "כן, נכון, אבל בסוף התחרטתי, היא לא הייתה נראית עליי כל כך טוב"
רועי: "רגע, אז מה, את מתכוונת לבוא ככה? זה מה שאת לובשת?", הוא נעץ בה מבט שהיה לה קשה לפענח אותו.
נטלי: "כן... מה רע?"
רועי: "עם ג'ינס?"
נטלי: "רועי, גם אתה לובש ג'ינס"
רועי: "אבל את בחורה, כולן שם יהיו עם שמלות"
נטלי: "מה זה קשור, מה, אף פעם לא ראית בנות שהולכות לחתונה עם ג'ינס?"
רועי: "לא יודע... טוב, תעלי להחליף לשמלה"
נטלי: "תגיד לי, מה אתה דפוק? אני אומרת לך שהיא לא ישבה עליי טוב"
רועי: "יא-אללה איתך, טוב, טל, תיסע"
נטלי: "חוץ מזה, אפשר לחשוב שזו חתונה של אחותי, בסך הכל אחות של חבר של חבר שלך, שתבין את הריחוק"
--------------------------------------------------------------------------------
לאחר שג'ון נכנס אל משרדו הוא הניח את המקל בסמוך לשולחן והתיישב על הכיסא. תמיד אחרי הטיסות הוא היה סובל מכאב ראש נוראי, מן ג'ט לג שזו תופעה אחרי טיסות ארוכות.
"קראת לי?", נכנסה המזכירה אל החדר.
ג'ון: "כן... את יכולה להביא לי בבקשה כדור? ה..."
"הראש, כן, מיד", היא חייכה, למרות שלא יכל לראות זאת ויצאה מהמשרד.
--------------------------------------------------------------------------------
אחיו של רועי יצא מהרכב ופנה לכיוון האולם, נטלי ורועי הלכו בעקבותיו.
"כמה כסף הבאת?", רועי שאל
נטלי: "אה... האמת שלא היה לי בכלל, אמרתי לך, עבדתי ממש קצת ו..."
רועי: "בסדר, אבל כמה הבאת?" אמר בחוסר סבלנות
נטלי: "מאה"
רועי: "מה מאה, רק מאה שקל?"
נטלי: "מאה, מאה שקל" היא חייכה בניסיון להסתיר את מבוכתה.
רועי: "מה, את רצינית?"
נטלי: "כן, נו, אמרתי לך שאין לי כסף בכלל ו..."
רועי לא נתן לנטלי לסיים את המשפט ושלף מארנקו שטר של מאה שקלים, "קחי", הושיט לה, "תוסיפי לשלך, שלא יהיו פאדיחות"
נטלי: "כמה אתה הבאת?"
רועי: "אני ואחי הבאנו אלף ארבע מאות"
נטלי: "מה? וואי, זה המון"
רועי: "תכתבי לי משהו יפה", הוא הושיט לה את המעטפה
נטלי כתבה ברכה על המעטפה, "מה לרשום בסוף?", רועי לקח ממנה את העט וכתב 'מרועי וטל'.
רועי: "קחי גם מעטפה ושימי את הכסף..."
נטלי: "אה, אתה לא שם את שלי איתכם? כאילו, באנו ביחד..."
רועי: "לא, מה, אני ואחי לבד ואת לבד"
נטלי: "ט... טוב"
--------------------------------------------------------------------------------
"עבר לך?", המזכירה שאלה והביטה בג'ון שנראה עייף מתמיד.
ג'ון: "כן, תודה. שוש, תעשי לי טובה, תקראי לילדה החדשה, אני רוצה לדבר איתה"
שוש: "עכשיו? ג'ון, אולי עדיף שתדחה את זה למחר? אתה נראה לי ממש עייף"
ג'ון: "כן, אבל אני רוצה להכיר אותה, צריך לפתוח לה תיק, לברר כמה דברים"
שוש: "אני בטוחה שזה יכול לחכות למחר, אל תדאג, היא לא בורחת לשום מקום"
--------------------------------------------------------------------------------
האולם היה עמוס באנשים ונטלי שמחה שסוף סוף נגמרה החופה שארכה יותר מידי זמן.
כולם התיישבו במקומות והתאכזבו לגלות שבקושי היה אוכל.
"ממש חסכנית אחותו", נטלי חייכה
רועי: "מה חסכנית, למה ציפית?"
נטלי: "בקושי יש כאן משהו לאכול, רק טעימות כאלה"
רועי: "לא מספיק לך? אני יכול להבין"
נטלי: "ממש מצחיק..."
לאחר חצי שעה של ריקודים נטלי שמה לב שרועי נעלם, היא הביטה סביבה וניסתה לאתר אותו, לבסוף ראתה אותו יושב בשולחן קרוב אליה עם בחורה שנראית בתחילת שנות העשרים לחייה. היא הייתה די גבוהה ורזה ולבשה שמלה שחורה ארוכה. היה לה יופי אצילי ומרוחק כזה.
טל רקד עם הכלה ונטלי הרגישה פתאום לבד, היא הלכה לשירותים כדי להעביר את הזמן והביטה על עצמה במראה. זה הצחיק אותה עד כמה הביטחון שלה יכול לרדת בשניה שרועי מסתכל על מישהי אחרת, זה בעצם הכעיס אותה יותר מאשר הצחיק אותה.
--------------------------------------------------------------------------------
הדר אספה את שערה לקוקו גבוה והתארגנה לישון. היא הביטה באחד הפוסטרים של נועה התלויים על הקיר ושוב ניסתה לדמיין איך היא תיראה עם שיער בצבע בלונד.
צלצול הפלאפון קטע את מחשבותיה, היא מיד ענתה.
"הלו?"
"הדר! מה קורה?"
הדר: "מי זה?"
"את לא מזהה?"
הדר: "גולן?"
גולן: "יפה, זיהית. מה קורה נשמה?"
הדר: "א.... בסדר, מה, מה איתך?"
גולן: "וואלה, הכל דבש"
הדר: "סבבה"
גולן: "כן"
הדר: "אז מה... מה קרה?"
גולן: "לא קרה כלום"
הדר: "למה התקשרת?"
גולן: "אסור?"
הדר: "אנחנו לא כאלה ידידים, גולן"
גולן: "טוב, אני אעשה את זה קצר. את יודעת שאת מוצאת חן בעיני, נכון?"
הדר: "א... עדיין?"
גולן: "כן, עדיין. ותראי, באמת חשבתי על זה, ווואלה... בא לי להכיר אותך יותר"
הדר: "אתה מכיר אותי, גולן, אנחנו לומדים באותה הכיתה"
גולן: "אני רוצה להכיר אותך גם מחוץ לבית הספר"
הדר: "אה... תראה, אני ממש לא... לא יודעת מה להגיד, כאילו..."
גולן: "את בטח מתלבטת בגלל נועה, נכון? אני יודע"
הדר: "מה הקשר?"
גולן: "כי היא לא רוצה שתצאי איתי, כבר שמעתי את כל הטענות המצוצות שלה, ואת מקשיבה לכל דבר שהיא אומרת"
הדר: "מה? זה ממש לא נכון"
גולן: "בטח שכן. עובדה, למה את לא יוצאת איתי?"
הדר: "אה, אתה חושב שזו הסיבה היחידה?"
גולן: "למה, איזו עוד סיבה יכולה להיות?"
הדר: "למה אתה עונה לי בשאלה?"
גולן: "את התחלת עם זה, לא?"
הדר: "גולן, בקיצור, מה אתה רוצה?"
גולן: "למה את כזאת תוקפנית?"
הדר: "מה יש לך?!"
גולן: "לי? כלום. ולך?"
הדר: "דיי!"
גולן: "אני בסך הכל רוצה לצאת איתך, מה אכפת לך, תנסי, תראי איך זה יהיה. אבל את בטח לא תסכימי בגלל נועה"
הדר: "עוד פעם נועה? יודע מה? אם אתה כל כך בטוח שאני לא אתחרט אחרי דייט אחד איתך, בכייף. אבל כמו שאני מכירה את ההתנהגות שלך שתהרוס את הכל"
גולן: "את תראי שלא"
הדר: "נראה!"
גולן: "מחר בתשע?"
הדר: "מה אתה רוצה לעשות אבל, יש לך תוכנית מסויימת?"
גולן: "לא יודע, אולי נשב על בירות ונרגילה?"
הדר: "אתה חתיכת דוחה. זה דייט ראשון מבחינתך?"
גולן: "את רוצה סיבוב פה בעיר?"
הדר: "סרט"
גולן: "סרט?"
הדר: "מה רע בסרט?"
גולן: "אין שום דבר רע בסרט"
הדר: "אז קבענו. רגע, איך אתה אוסף אותי?"
גולן: "אין לי אוטו"
הדר: "אה..."
גולן: "אני אדבר איתך מחר"
הדר: "אוקיי..."
גולן: "טוב, אז... לילה טוב?"
הדר: "כן, לילה טוב... ביי"
--------------------------------------------------------------------------------
כמעט כל החתונה נטלי הייתה לבד, הסתובבה בין השירותים לשולחן, היא כל כך השתעממה.
האולם החל להתרוקן אך רועי סרב ללכת בטענה שזו אחות של החבר הכי טוב שלו ושהוא יהיה עד הסוף.
נטלי יצאה מהאולם ונשענה על אחת המכוניות. היא עישנה באיטיות את הסיגריה וחיכתה שהזמן יעבור. היה נראה לה שהזמן פשוט לא זז, כמו נצח.
--------------------------------------------------------------------------------
זה יום השישי הראשון שלי בבית היתומים. ברגע שהתעוררתי שמתי לב שכולם נמצאים, אף אחד לא הלך לבית הספר, בטח זה יום חופשי או משהו כזה.
כשירדתי לקומה התחתונה חיפשתי בעיניי את יוגב, כשסוף סוף מצאתי אותו התאכזבתי לגלות שהוא יושב על אחת הספות מחובק עם שרון. הם דיברו על משהו ומידי פעם צחקקו ביניהם.
שמתי לב שאני עומדת במשך דקה ולא עושה כלום, בטח נראיתי ממש מוזרה.
החלטתי לא לקחת את זה ברצינות, הרי יוגב הוא לא חבר שלי, אנחנו לא ביחד ובעצם אין בנינו שום דבר. אני חושבת שאחת הסיבות שהפריעו לי לראות אותם ביחד הייתה שיוגב הוא האדם אדם היחיד שהצלחתי להתחבר אליו, לתקשר איתו ושהצלחתי באמת לדבר איתו.
"היי", חייכתי אל שניהם, "מה, אין לכם עבודה או לימודים?"
"חופש", שרון ענתה והניחה את ראשה על כתפו של יוגב.
אני: "אה... ומה, מה עושים כאן ביום שישי?"
יוגב: "האמת כלום, היינו אמורים ללכת היום לים אבל לאף אחד אין כח"
אני: "חבל", חייכתי חיוך קטן.
הרגשתי לא קשורה באותו רגע, כאילו הם ממש מחכים לרגע שאני אעלם משם.
"טוב... אני... צריכה לדבר עם ג'ון ו... אז ביי בינתיים", הסתובבתי והמשכתי משם אל חדרו של ג'ון, הרגשתי ממש נבוכה מכל העניין. מעניין אותי אם יש בניהם משהו.
"שלום", נכנסתי למשרדו של ג'ון. קצת חששתי לשבת מולו פנים אל פנים ולדבר איתו, סיפרו לי שהוא עיוור ולא כל כך ידעתי איך להתמודד עם זה. המחשבה היחידה שהתרוצצה בראשי באותו רגע הייתה איך לעזאזל בן אדם עיוור מצליח לתחזק כזה מקום מפואר.
"אני נטלי... אני חדשה", חייכתי. הוא בטח לא רואה את זה אבל אני בטוחה שהוא יכול לשמוע זאת על קולי.
ג'ון: "סוף סוף אני נפגש איתך, שמעתי עלייך המון"
אני: "אני מקווה שרק דברים טובים"
ג'ון: "בוודאי, אני שמעתי את הסיפור שלך ואני רוצה להגיד לך לפני הכל שאת לא צריכה להרגיש אשמה על זה שהורייך, זאת אומרת, המשפחה האומנת שלך, קמו יום אחד ועזבו את הכל. אני מנהל כאן את בית היתומים מזה זמן רב, את בוודאי יכולה לנחש שאני שומע סיפורים כאלה כל הזמן ואחד הדברים שמעציבים אותי הוא שהילדים שעוברים את זה נוטים להאשים את עצמם בטעויות של אלה שהיו אמורים להיות אחראים עליהם".
אני: "אני לא מאשימה את עצמי. הפסד שלהם בסך הכל". ברור שזה הפסד שלהם. אבא, מאיה, בן ונטלי, כולם עוד יצטערו על זה שהם האמינו כל כך מהר לזה שאני מתה, אם היה להם נוח להאמין ככה אני לא אבוא ואפריע להם באמצע...בעצם עם בן החשבון עדיין לא נגמר!!
ג'ון: "את רוצה לספר לי קצת על עצמך?"
אני: "מה... מה אתה רוצה לדעת?"
ג'ון: "מה את אוהבת לעשות?"
אני: "א... אני חושבת שאת אותם הדברים כמו כל בני הנוער, מחשב, טלוויזיה, אני אוהבת לצאת לבלות, לרקוד... אני גם אוהבת מאוד לכתוב".
ג'ון: "לכתוב זה תחביב שלצערי לא הרבה בני נוער מתחברים אליו"
אני: "כן..."
ג'ון: "מה את אוהבת לכתוב?"
אני: "שירים, כל מיני קטעים כאלה"
ג'ון: "עלייך?"
אני: "גם עליי, למרות שיש כמה קטעים שהם פרי דמיוני"
ג'ון: "מה את חושבת על המקום הזה?"
אני: "וואו. האמת שלפני שהגעתי לכאן הייתי בטוחה שאני הולכת להגיע לאיזה מבנה ישן עם משטר דיקטטורי", פלטתי גיחוך קטן, "ו... המקום הזה כל כך מושקע, באמת, כל הכבוד לך"
ג'ון: "אני שמח לשמוע", הוא חייך והייתה שתיקה של כמה שניות. אני לא מכירה את הבן אדם הזה, אבל מהדקות הספורות שאני מדברת איתו אני יכולה בהחלט להגיד שהוא אדם חיובי, כייף לשבת ולדבר איתו. "איך התנהגו אלייך כאן?"
אני: "המזכירה שלכם... אה... שוש?"
ג'ון: "כן, שוש"
אני: "היא ממש נחמדה, באמת, היא קיבלה אותי מאוד יפה, דיברה אותי, עזרה לי כאן"
ג'ון: "האמת שהתכוונתי יותר לילדים..."
אני: "אמ... כולם נראים לי סבבה, אני חושבת "
ג'ון: "את לא הספקת להכיר אותם?"
אני: "הכרתי אותם קצת, בעיקר בארוחות, אבל... לא יודעת, אני פשוט לא מצליחה להתחבר אליהם. הם בטח גדלו ביחד ועברו הרבה דברים, פתאום אני באתי ו..."
ג'ון: "את חייבת לזכור שכולם מתישהו היו כאן חדשים בדיוק והיו במצב שלך כעת"
אני: "נכון, נכון, אתה צודק, אבל אני פשוט לא יודעת איך להסביר את זה. הם יותר עסוקים בעצמם, מגובשים במן חבורות כאלה שממש לא עושה לי חשק לנסות להיכנס אליהן ולהתחיל את כל התהליך החברותי הזה מחדש. הכרתי כאן מישהו, יוגב, הוא..."
ג'ון: "יוגב? הוא אחלה בחור"
אני: "כן... הוא בא והתחיל לדבר איתי, אז זה די נחמד שיש עם מי לדבר וכאלה..."
--------------------------------------------------------------------------------
'אז מה אתה עושה היום בערב?'
חנן קרא את ההודעה האחרונה מאותה הנערה איתה הוא מכתב כבר חודש וחצי.
הוא מצא תמונות שלה באחד האתרים מסגנון Hot or not, הוא השאיר לה תגובה קצת יותר בוגרת משאר התגובות, למרות שהוא מעולם לא העלה תמונות שלו לאתר היא הוסיפה אותו למסנג'ר שלה.
היא לא הייתה פצצה עולמית, אבל גם לא מכוערת. היא הייתה בינונית, נראית טוב. בשביל חנן היא הייתה משהו בלתי ניתן להשגה.
'אתה כאן?', היא שלחה עוד הודעה והוא לא ידע מה לענות לה. חנן מעולם לא יצא למסיבות ואת ימי שישי נהג להעביר בקריאת ספרים שאותם שאל מהספריה של בית הספר.
'אני עדיין לא כל כך יודע...' הוא השיב וחיכה לתשובה.
'אני יוצאת למסיבה בתל אביב עם כמה חברות, חשבתי אולי לראות אותך, אתה הרי גר בתל אביב'.
'כן... עכשיו נזכרתי שחבר שלי עושה ערב בנים שכשזה אז אני בטח אלך'
'אוף. עד שאני באה לתל אביב אתה לא יכול להיפגש?'
'אני מצטער, החברים שלי יהרגו אותי אם אני לא אבוא'
'מקובל שכמותך :-]'
חנן חייך לעצמו אך מיד החיוך נמחק מפרצופו, הוא הרגיש רע שהוא משקר לה. היא בטח חושבת שהוא איזה בחור מקובל, ספורטאי, אחד שכל הבנות נופלות נר לרגליו.
--------------------------------------------------------------------------------
השמש התחילה לשקוע ורוח נעימה חדרה אל חדרו של בן. לאחר שסיים להתקין תוכנת ווירוסים חדשה במחשב הוא הרים טלפון לנועה. הוא שם לב שבזמן האחרון הוא מתרחק ממנה, לא נמצא איתה, הוא אפילו לא יודע מה היא עושה ומה עובר עליה. הוא לא רצה לעשות זאת כי אהב אותה, אלא רק כדי למלא את תפקידו כחבר.
"מאמי! מה קורה?", היא ענתה בהתלהבות
בן: "אני בסדר, בדיוק התקנתי פה איזה ת..."
נועה: "שומע? אני היום לא אוכל לבוא אליך כמו שקבענו כי..."
בן: "אה, קבענו שתבואי אליי?"
נועה: "כן, מה שכחת? אמרתי לך שנזמין סרט"
בן: "אהה"
נועה: "אני לא יכולה כי פשוט קבעתי לצאת עם שובל והדר לאיזו מסעדה חדשה שפתחו בטיילת"
בן: "אוקיי, לא נורא, פעם אחרת אה?" הוא הרגיש הקלה.
נועה: "כן... אז מה תעשה היום?"
בן: "לא יודע, אני בטח אתקשר לגולן, נקבע משהו"
נועה: "עוד פעם גולן? דיי, אני לא מבינה, אתה לא יכול למצוא לך חברים נורמלים?"
בן: "נועה, דיי, את ראית אותי אי פעם מתלונן על החברות שלך?"
נועה: "לא, כי אני יודעת לבחור לי חברות ברמה"
בן: "כי, טוב, דיי, אין לי כח עוד פעם להיכנס לזה"
נועה: "איך שאתה רוצה"
--------------------------------------------------------------------------------
()בא לך לעשות משהו() גולן קיבל sms מבן.
()אני יוצא עם הדר().
כעבור דקה בן התקשר.
"קראתי נכון?!"
גולן: "כן... אתמול התקשרתי אליה וקבענו, היום אנחנו יוצאים"
בן: "אתה בטוח? כי לפני כמה דקות דיברתי עם נועה והיא אמרה לי שהיא הולכת לאיזו מסעדה עם שובל והדר"
גולן: "אז בטח הדר עוד לא עדכנה אותה"
בן: "טוב, מתי קבעתם?"
גולן: "בתשע אני אהיה אצלה"
בן: "יופי, עכשיו רבע לשמונה, תהיה עוד רבע שעה בפיצריה, נשב קצת, אני מת מרעב
גולן: "מה קרה, נגמרו הממתקים בבית?"
בן: "בדיוק"
גולן: "טוב אחי, יאללה, אני אהיה שם"
בן: "ביי גבר".
--------------------------------------------------------------------------------
"תגידי לי את מטומטמת?!", נועה צעקה אל תוך הפלאפון, "למה לעזאזל את יוצאת איתו?! ואת קבעת איתנו, הדר, איתנו!"
הדר: "אבל תקשיבי, אני אצא איתכן ביום אחר, מבטיחה"
נועה: "תודה על הדפיקת ברז!"
הדר: "אני מצטערת, את יודעת שזה לא בכוונה"
נועה: "מה לא בכוונה, מה?!"
הדר: "נו, אל תתעצבני, נועה"
נועה: "טוב, עזבי אותי, תעשי מה שאת רוצה"
הדר: "אנ..."
נועה: "אבל אחרי זה שהוא יזרוק אותך, אל תבואי לבכות לי!", ניתקה בעצבים.
"אוחח!!".
"נועה...", הדלת בחדרה נפתחה
"מה קיילן?"
קיילן: "שובל התקשרה מקודם והיא אמרה שתהיי בפיצרייה, שתיפגשו שם ואז תסעו למסעדה ביחד"
נועה: "מה היא רוצה לעשות שם?"
קיילן: "מילק שייק"
נועה: "הפרה הזאת, אין לה גבולות"
היא נעלה במהירות נעלי עקב שחורות ובחנה את עצמה במראה, כרגיל, החיוך לא איחר להופיע.
היא החליטה שוב להשתעשע, היא ריחמה על דורון ועל מאיה ולכן החליטה להתקשר לבן.
שוב חייגה אליו ממספר חסוי, לאחר כמה צלצולים הוא ענה.
"התגעגעת אליי?"
בן: "מה?"
נועה: "בובי... בנבן... לא התגעגעת? לא דיברנו כמה ימים, אני אישית התגעגעתי מאוד"
בן: "עוד פעם את?! תגידי לי... את... בואנה, אין לך אלוהים את"
נועה: "מה לעשות? כל בחורה שיבגדו בה לא יהיה לה אלוהים"
בן: "תפסיקי כבר! אני לא מבין מה לא בסדר איתך. מי את? תהיי אמיצה ותגידי מי את!"
נועה: "מיטל. מיטלי שלך, מה קשה להבין פה?"
--------------------------------------------------------------------------------
http://www.youtube.com/watch?v=rTvz7mDg9Nw
--------------------------------------------------------------------------------
בן היה בדרכו לפיצריה, הפעם הוא החליט לא לנתק מיד לשיחת הטלפון שחוזרת על עצמה בזמן האחרון, הוא רצה לגלות מי הנערה שמתחזה אל מיטל ומצליחה לערער את מצב רוחו.
--------------------------------------------------------------------------------
נועה נכנסה אל הפיצריה תוך כדי שהיא מתחזה למיטל וממשיכה את שיחתה עם בן.
"אז אתה מבין? אני פשוט לא יכולה להפסיק לחשוב עליך, אתה כל היום מככב במחשבותיי"
בן: "אני רוצה לדעת מי את. את לא מיטל, מיטל מתה, למה את עושה את זה? את נהנית לעשות את זה? להתעלל ככה באנשים? אני לא מבין!"
"חכה שניה...", היא אמרה וכיסתה את הפיה, "תביא לי דיאט קולה בבקשה עם קצת קרח ולימון בצד"
"לימון? את לא נמצאת בבר חמודה, למרות שאין לי בעיה להזמין אותך לאחד כזה", המוכר חייך אליה
נועה: "תשתדל", היא החזירה חיוך צבוע. "אז אתה שומע?", חזרה לשיחתה עם בן, "אני רק רוצה לדעת משהו, אתה... אתה מתגעגע אליי?"
בן: "דיי כבר!"
נועה: "רק תענה, מה, אתה לא מתגעגע אליי?"
--------------------------------------------------------------------------------
נכנסתי אל חדרי בבית היתומים וסגרתי אחרי את הדלת, נשענתי עליה ונתתי לדמעות סוף סוף לזלוג, הן כאילו חיכו לרגע הזה, לרגע שהן יוכלו לצאת החוצה. לא יכולתי לשתף אף אחד באמת, לספר לו את הכל, קשה לי להתמודד עם זה.
--------------------------------------------------------------------------------
בן הגביר את קצב הליכתו והרגיש את העצבים משתלטים עליו. הוא נכנס אל הפיצריה וניסה לאתר בעיניו את גולן ללא הצלחה, כנראה הוא עוד לא הגיע.
"טוב, תקשיבי, ממש אין לי כח למשחקים החולניים שלך, אני לא יודע מי את ומה עובר עלייך, אבל אני רק יכול להגיד לך שאת מספיק חולת נפש בשביל לעשות דבר כזה"
"דיי...", היא לחשה, "למה אתה מדבר ככה?"
--------------------------------------------------------------------------------
נועה המשיכה להשען על הדלפק עם גבה אל הכניסה מה שגרם לעוברים לנעוץ מבטים בישבנה.
"אתה לא מתגעגע לימים שהיינו מתכרבלים ביחד מתחת למיטה? איך שהיית נוגע בי... מלטף אותי ומנשק אותי... מה, אתה לא רוצה שוב? אתה לא משתוקק לראות אותי, לחבק אותי? לגעת בי... להרגיש את קיומי?"
--------------------------------------------------------------------------------
"את לא נורמלית!", בן אמר ולפתע הרגיש מוזר, הוא שמע מן הד, "הלו?", שוב הד, אותו הד שהיה שומע כשהיה מתקשר בגיל שבע מהטלפון של הבית לנייד של אביו, מצמיד את שני המכשירים לאוזניו ומדבר. "את... אני רק רוצה שתפסיקי להתקשר לכאן וזהו. לא רוצה לדעת מי את, סבבה? אל תתקשרי אליי יותר!", שוב אותו הד, שוב אותה תחושה, שוב הוא שומע את עצמו פעמיים, מה קורה כאן?
הוא התקרב אל הדלפק בשביל להזמין פיצה לו ולגולן, ההד רק הלך וגבר.
"אני אוהבת אותך, בן... בנבן שלי...", היא לחשה בקול תינוקי.
הוא עמד מאחוריה, הוא מיד זיהה את נועה, הוא התלבט אם קודם לסיים את השיחה ואז לקרוא לה או קודם לנקוש על גבה.
"אתה לא אוהב אותי, בובי? אתה לא מתגעגע אליי? אל מיטלי שלך?" היא המשיכה לדבר באותו קול מתגרה ובן חשב שהוא מדמיין. 'זה לא יכול להיות' חשב לעצמו והמשיך לעמוד קפוא מאחורי נועה. הוא היה בטוח שהוא מדמיין. "בן? בנו'ש... למה אתה לא עונה לי? אני יודעת שאתה על הקו".
עכשיו הוא היה בטוח, הוא שמע אותה פעמיים. הוא הוריד את הפלאפון מאוזנו כדי לוודא בפעם האחרונה שהוא לא הוזה.
"בן! למה אתה לא עונה? נו... שוב אתה משאיר אותי תלויה באוויר?", היא צחקקה. עכשיו הוא שמע אותה בבירור כשגבה עדיין מופנה אליו.
הוא נקש בעדינות על גבה, "בן, תענה לי מאמי שלי, אני אוה...", אמרה תוך כדי שהסתובבה אליו. היא השתתקה.
בן הביט בה במבט מזועזע, הוא היה בהלם. הוא הביט שוב על הפלאפון, עליה ובחזרה אל צג הפלאפון וניתק את השיחה.
"אני לא... אני לא מ... מאמין...", הוא אמר בשקט
נועה: "בן, לא...", היא חייכה, "זה לא מה שא... שאתה חושב, אתה לא חושב ש... נכון? בן... אני..."
שיהיה לכולכם לילה נפלא והמשך שבוע מצויין,
אוהבת המון! 3>
אתר האהבה הישראלי