באחת הסצנות יש קישור ליוטיוב, תפעילו את השיר כשתגיעו אליו, זה השיר לאותו קטע ולאלה שאחריו.
=פרק 218=
"...בובי שלי... זו מיטל...שכחת אותי...?" הוא שמע נשימות מעבר לקו.
בן: "מי...?"
"טולטול..." הוא חש כאב חד שפילח את ליבו.
"בנו'ש...? בן..." הוא ניתק את הטלפון וקפא על מקומו. רגע לאחר מכן, הצטער על פזיזותו וחיכה זמן מה לצלצול נוסף, 'אולי זאת באמת מיטל...יכול להיות שהיא בחיים?' הרהר. 'לא, אין מצב... אבל הקול שנשמע מעבר לקו, די מזכיר את קולה, אם כי, קצת מוזר...טוב, אולי השתנה עם הזמן...לא, די, אני חייב לחזור למציאות, הרי זה לא יתכן שזאת היא. אבל מי זאת...היא קראה לי בנו'ש...אולי זאת היא...?'
הוא הניח את הטלפון על השידה שלצד מיטתו ניגש למטבח, פתח את המקרר ושלף פחית ליימון ליים, חלץ את הפקק ושתה במהירות. צלצול הטלפון שוב נשמע, הוא רץ עם הפחית במעלה המדרגות לעבר חדרו, חטף את הנייד, ושפך את המשקה על בגדיו, הוא השליך את הפחית על השידה, לחץ מיד על הלחצן הירוק.
"הלו" התנשם במהירות וניער את השתיה מבגדיו.
נועה: "היי בן מה קורה?"
בן: "כלום"
נועה: "קרה משהו?"
בן: "לא, למה את שואלת... למה התקשרת בשעה כזו... אני..."
נועה: "לא יודעת, היתה לי הרגשה רעה פתאום, וחשבתי עליך, לא יודעת, גם התגעגעתי אליך"
בן: "מישהו נמצא לידך?"
נועה: "לא, למה?"
בן: "סתם"
נועה: "בן, אתה מסתיר משהו, תגיד לי מה קרה, אתה נשמע לי מתוח כזה"
בן: "לא, כי זה היה מוזר... נועה אני חייב לנתק נדבר מחר, אני לא יכול לדבר, ביי"
נועה: "למה אתה מתכוון מוזר?"
בן: "מחר. ביי."
--------------------------------------------------------------------------------
נועה: "בן!" הספיקה לקרוא בשמו שניה לפני הניתוק. "בן זונ... הוא עדיין אוהב אותה, שיט, להירגע נועה לא נורא", סיננה בכעס. המחשבות התרוצצו בראשה. היא חצתה את חדרה, הלוך ושוב, ליפפה את ידיה זו בזו. 'לא להתייאש צריך להמשיך...הוא ישבר, שמה של מיטל עוד יצרום באוזניו, עד אשר ישנא את הפרה הקדושה ההיא...הוא עוד יבוא עד אליה...שבור ומרוסק כדי לקבל חמלה וחיבה. התלות שייפתח בה יזכה אותה ב"שרביט השליטה", שליטה שתזכה אותה למנוע ממנו להיות בקשר קרוב עם נטלי, גולן וכל מי שהיא רק שונאת, להחליט על חייו ומחשבותיו עד כדי להיות כפוף לה כמו הדר ושובל הפוסטמות, ואחר כך...אולי קצת להתעלל בו כמו שהוא מתעלל באהבה שלה אליו, כי זה מגיע לו באיזשהו מקום, ככה מתנהגים, בריחוק ואדישות כלפיה?...לא! היא שווה הרבה יותר, ובטח גם ממיטל הדפוקה. כך חישבה את צעדיה הבאים שנראו לה כמו חוויה רגשית והזינו את האדרנלין ליקיצה. גם פניה קיבלו גוון אדמדם וננסך בהם מן מבט שטני.
--------------------------------------------------------------------------------
בבוקר שלמחרת, מיד כשבן התעורר, הוא בדק אם היתה לו שיחה שלא נענתה. מצב רוחו היה ירוד. הוא נזכר בשיחה עם נועה, וניסה להבין את סיבת הדחיה שלו ממנה, אולי בגלל שהיא שנאה את מיטל, את הדבר האהוב עליו עלי אדמות, זה בדיוק כמו לשנוא אותו, ואפילו יותר. ואולי בגלל שהוא בגד איתה במיטל, הוא רואה בה אשמה, אבל לא מבין איך ברגע אחד של פנטזיה הוא הפך שותף לעבירה, הרי הוא יכל לסרב ולצאת גבר מהעניין. הסיפור הזה יושב על מצפונו ומתחזק מאז שנועה מתה. יסורי המצפון הכאיבו. עיניו הזילו דמעות חמות וצורבות שגררו דמעות נוספות ולטעם מריר בפיו. הוא ניגב את עיניו וניער את ראשו כאילו להיפטר מהמחשבות ויסורי המצפון שניסה להדחיק ולצנזר או להכחיש ולהשכיח מעצמו.
--------------------------------------------------------------------------------
לאון בדרכו לכיוון בית הספר, הוא לא רגיל לנסוע באוטובוסים, אבל זה היה, צעד נוסף שיוכיח לאימו שהוא לא תלוי בה. הוא נראה מרקד בצעדיו ובידיו שתאמו לקצב הנגינה שהושמע באייפוד דרך האוזניות שהיו צמודים לאוזניו. השיר שהתנגן היה עוד שיר מועדונים שגולן נהג לכנות בשם "שיר של אוחצ'ות". חנן היה מאחוריו, הוא קרא בשמו אך, הוא לא שמע. הוא החיש את צעדיו ונגע בכתפו, שגרם לא להיבהל מעט.
חנן: "היי, אני מצטער אם הבהלתי אותך, קראתי לך ולא שמעת... עכשיו אני מבין למה..." הוא הביט באוזניות הוורודות וחייך.
לאון: "לא נורא", צחק, "מה קורה איתך, איפה נעלמת?" הוא הכניס את האייפוד לתיק.
חנן: "אהמ...הייתי חולה" הוא שיקר. כבר ביום הראשון להיעדרותו, דאג להצטייד באישור מהרופא אחרי שעשה לו סצנות של אדם שהולך למות.
לאון: "אה באמת, חבל שלא התקשרת אלי, הייתי מביא לך חומר, למרות שאני מאמין שאתה לא צריך עזרה, כאילו... למדת לבד, נכון?"
חנן: "כן, אני יודע שעשיתי רושם ששל חנון מחוצ'... מחוצ'מק ותולעת ספרים, אבל ממ... מסתבר שזה אני עם כל הרע והטוב ש... שבזה... אני לא יודע כבר..." היה נבוך מהגמגום.
לאון: "וואטאבר. תגיד, עשית משהו עם הפנים שלך? הן כאילו עברו שיפור"
חנן: "כ.. כן, הייתי אצל קוסמטיקאית וגם אצל רופא עור שנתן לי כדורים שיש להם כנראה אפקט חזק ומהיר"
לאון: "וואלה? איזה כייף לשמוע. מזל שיש לי בבית את כל התכשירים, אני למשל, בחיים לא תראה אצלי חצ'קוקון אחד, אני מקפיד לעשות מסיכת פנים כל ערב, ולפעמים נשאר לישון עם זה" חייך. " או, נזכרתי, משהו אחר לגמרי, אתה יודע שבשבוע הבא יש מתכונת בהיסטוריה?"
חנן: "א... כן, אני גמרתי לקרוא את כל החומר בזמן שהייתי בבית, אולי אני אחזור על זה"
לאון: "איזה כייף לך, אני גרוע בזה, פשוט ג-ר-ו-ע"
חנן: "אתה רוצה כאילו...לבוא אלי? ללמוד? אני... אני... יכול לעזור לך"
לאון: "לא...להיפך..." הוא קלט את נועה מרחוק שנראה לו שהיא עוקבת אחר בן.
חנן: "אה...זה בסדר, אתה לא חייב. פשוט חשבתי לעזור לך... ", הוא חייך במבוכה.
לאון: "מה אמרת?...התכוונתי שאתה תבוא אלי?"
חנן: "שאני אבוא אליך הביתה?"
לאון: "כן. סגרנו?"
חנן: "אין בעיה."
לאון: "סבבה"
--------------------------------------------------------------------------------
"גולן!", בן הניף את ידו מול פניו של גולן שנראה כמו איבד את הריכוז.
גולן: "אהה מה... סליחה, פשוט... זאתי, נטלי... באה", אמר והביט לכיוון שער הכניסה לבית הספר.
בן: "מי, נטלי?" הוא הפנה את מבטו לאחור ונופף בידו לשלום. "טוב... אז, בקיצור, השיחה הזאת עשתה לי דז'וו ובגלל זה המצב רוח שלי על הפנים"
גולן: "אתה חושד במישהי?"
בן: "לא, אין לי בעיות עם אף אחת, ומי יכולה להיות כזאת אכזרית ולהתעלל בי?"
גולן: "אם אתה אומר אכזרית, אז זה רק נועה"
בן: "די גולן, די להגזים, זה שהיא כזאת פחות או יותר, אבל אין מצב שהיא תעשה לי את זה, היא יודעת שאני רגיש בכל מה שקשור למיטל"
נועה עמדה בסוף המסדרון והביטה בהם, ניסתה לנחש לפי שפת גופם על מה מתגלגל נושא שיחתם.
גולן: "זהו! בגלל זה שהיא יודעת שאתה רגיש, וגם היחסים שלכם בזמן האחרון לא מי יודע מה, יכול..."
בן: "גולן, נשמה, אני יודע שאתה לא סובל אותה, אבל, זה עדיין לא מצדיק לחשוד בה, זו יכולה להיות דווקא מישהי שהיתה קרובה למיטל שיכולה לחקות אותה כל כך דומה"
גולן: "נטלי היתה חברה טובה שלה אבל אני לא מאמין שהיא תעשה לך את זה"
בן: "מי, נטלי? גם אם יצמידו לה אקדח לרקה היא לא תעשה את זה, נטלי מתה עלי, לא במובן הזה... אנחנו ידידים טובים, ויש לי רגש מיוחד אליה בגלל מיטל, ואני מאמין שגם היא מרגישה אלי אותו דבר"
גולן: "טוב, אחי, אל תיקח את זה קשה, כמה זמן יכולים להמשיך עם זה, חודש, חודשיים, תעביר את זה אחי, סמוך עלי, בקרוב מאוד אתה תראה את כל זה כאפיזודה חולפת"
בן: "מה, אפיזודה חולפת? סחטיקה, איזה משפט דפקת?" הוא פרץ בצחוק. "נשאר לך משהו ממה שלמדנו בכיתה."
גולן: "קטן עלי אח שלי. "
בן: "אוי, רק אתה מצליח להוציא אותי מהדיכי... וואלה. השמיע קול של צחוק ילדותי.
גולן: "תמיד לשרותך גבר." קד קידה לפניו.
נועה ראתה שהם מתקרבים לעברה, פנתה לאחור בתנועה חדה ונתקלה בתלמידת כיתה ט1 שבאה מנגד.
נועה: "אולי תסתכלי לאן את הולכת?", הרימה את קולה וסידרה את שערה. בן וגולן בהו בה, נטלי שבדיוק נכנסה אל מבנה בית הספר שמעה את צעקתה והביטה לעברה, לפתע כל הרעש בלובי פסק ושררה דממה.
הנערה: "אני? את הסתובבת אלי והלכת ממולי, אני זאת שנדחפה, אני על הרצפה", אחד התלמידים הושיט לה יד כדי לקום.
נועה: "זה שאת רזה כמו אנ...אנורקטית...." אמרה בגועל, התלמידים שהיו בסביבה פערו את פיהם בתדהמה וקפאו על מקומם, "...אז בטח שתפלי, כל משב קל יעיף וידביק אותך לקיר כמו בצק של פיצה"
בן היה מפוקס בנועה שהיתה שונה לחלוטין מאותה נועה על מסך הטלויזיה.
הנערה: "לפחות תבקשי סליחה" היא אחזה באגן ירכה והתכווצה מכאב.
נועה: "חצופה! את מלמדת אותי נימוסים?" היא הבחינה בבן ובמבט הדוחה שהיה בפניו ובמבטו המגחך של גולן, בעוד כולם נאלמו דום המומים סביבה. "סתומ... סליחה!" השמיעה בקול. "סתומה..." סננה בין שפתיה תוך שהיא מפנה את גבה לבן ונעלמה בין ההמון שהחל להתפזר.
גולן: "צדקתי? היא אכזרית וגם צבועה, איך היא דברה בטלויזיה, כמו צדיקה, ותראה אותה עכשיו. אני זוכר שאמרתי לה את זה עוד באותו יום, אין, אי אפשר לעבוד על מזל עקרב, יש לנו חוש שישי"
בן: "אֵּה, לא ידעתי שאתה בן מזל עקרב, זה נכון מאוד, אני קראתי על זה שיש לכם אינטואיציה גבוהה מאוד. טוב בוא נעזוב את זה גולן, אני לא רוצה לבזבז את האנרגיות שנותרו לי בגלל השטויות שלה."
גולן: "אני יודע הרבה דברים הרבה זמן לפני שמגלים, וואו, אני חייב להשתין."
בן: "אז אני בכיתה"
גולן המשיך את דרכו לעבר השירותים, הוא נתקל בנטלי.
גולן: "אז מה נטלי, הפכת לעובדת סוציאלית ולא סיפרת לי?"
נטלי: "מ...מה זה אומר?" שאלה ותוך כדי נרתעה בגופה לאחור.
גולן: "את יוצאת עם החבר שלך שמזלזל בך, אחר כך את יושבת עם הומו, בקרוב מאוד נשמע שאת יושבת עם חנן ומפרקת לו את החצ'קונים מרוב רחמים. את מזכירה לי את מאמא תרזה, תעשי עם זה משהו" צחקק.
נטלי: "לאון ידיד טוב שלי, גולן, אני, בניגוד אליך ועוד הרבה כאן, לא שופטת אנשים לפי סטיגמות או מראה"
גולן: "אני אמרתי משהו רע? מעניין אותי, אם הייתי עם רגל אחת בגבס, היית יושבת לידי ומציירת לבבות על הגבס" צלצול השעון האיץ בנטלי.
נטלי: "גולן, לא מתאים לך להרגיש מסכן, טוב יש צלצול"
גולן: "לא, למשל עכשיו אני צריך ללכת לשרותים וקשה לי לפתוח את הרוכס לבדן..." נטלי חבטה בו בתיקה. "אאוצ' זה כואף, עשית לי כואף, עכשיו מגיע לי גם נשיקה" הצביע על המקום שנחבטה בו.
נטלי: "כואף? יופי שכואב לך, פעם אחרת זה יהיה 'יותר כואף' טוב?!" ופנתה והמשיכה לעבר הכיתה.
--------------------------------------------------------------------------------
דורון היה מוטרד שג'ון לא חזר אליו. הוא הוציא את הנייד מכיסו, חיפש את המספר ששמר בזיכרון וחייג.
המזכירה: "הלו"
דורון: "שמי דורון, אני התקשרתי..." מאיה בדיוק יצאה מהמטבח והקשיבה לשיחה.
המזכירה: "כן זכור לי, הוא לא נמצא, הוא מתעכב ליומיים נוספים, אל תדאג אני רשמתי אותך לפני, ברגע שיגיע אני אדאג שיתקשר אליך... אולי בכל זאת תגיד לי מה הבעיה, יכול להיות שזה משהו שאני אוכל לעזור לך."
דורון: "לא תודה, זה מאוד מורכב ואני מעדיף לדבר איתו. בכל אופן אני מודה לך. ביי" דורון התיישב על הספה וכיסה את פניו בשתי ידיו.
מאיה: "דורון, אתה בסדר?" היא רכנה לעברו.
דורון: "אני חושב שכן" הוא הסיר את ידיו וחייך אליה חיוך מהול בעצב.
מאיה: "עם מי דברת?"
דורון: "סיפור ארוך מאיה, אין לי כוח להתחיל עם זה..."
מאיה: "אני רואה שאתה טרוד, ואני חושבת שאתה יכול לדבר איתי, במה מדובר?"
דורון: "את זוכרת את השרשרת שמיטל ענדה על הצוואר?"
מאיה: "כן, והחזירו לך את זה, זה נמצא למעלה בחדרה"
דורון: "כבר לא, אני מסרתי את זה למשטרה, זה לא היה שייך בכלל למיטל"
מאיה: "מה? מה זאת אומרת?"
דורון: "רק לפני כמה ימים כשהוצאתי את השרשרת מהקופסא, ראיתי שכתוב שם הקדשה אחרת, משהו... לרונה מגיא"
מאיה: "יכול להיות שהיא החליפה עם חברה?"
דורון: "אז זהו, שאין שום חברה בשם הזה, ויש איזה גיא שהגיע לא מזמן כעולה חדש"
מאיה: "לא מחייב שזה מהסביבה בכלל, יכול להיות שהיא הכירה כמה שעות לפני המקרה."
דורון: "על זה לא חשבתי, אולי את צודקת.
מאיה: "להכין לך שתיה?"
דורון: "רגע אחד, במחשבה שניה...נניח שהיית במקומה, מאיזו סיבה היית מחליפה שרשרת שקיבלת במתנה עם הקדשה אישית לשרשרת חיקוי זול, עם הקדשה של בני זוג שאין לך קשר רגשי לאותו גיא למשל?"
מאיה: "אני לא חושבת שהייתי עושה את זה, אולי אתה צודק...אז רגע, אז יכול מאוד להיות שזאת שקבורה ...היא אחת אחרת ומיטל לא..." היא לא יכלה להשלים את המשפט והראתה סימני דאגה.
דורון: "אני מקווה, אז השאלה היא מי קבורה שם בתקווה שאני צודק, ואם כך איפה מיטל?"
מאיה: "רגע, למה לא סיפרת לי על זה?"
דורון: "לא רציתי להכביד עלייך"
מאיה: "אני כועסת עליך, בעצם אני לא כועסת, עזוב, אבל למה... טוב לעניין, אז מה... מה הצעד הבא?"
דורון: "את זוכרת את ישראל כץ?"
מאיה: "בוודאי, הקצין ההוא, הרי היינו איתו בקשר בזמנו"
דורון: "כן, אז כדי לאמת את החשדות , יצטרכו לקחת די.אן.איי. מ... זאת שקבורה שם" היה לו קשה להגיד את המילה 'גופה'. " ו.."
מאיה: "איך לוקחים די.אן.איי. ממישהו שמת מזמן?"
דורון: "מנסרים חלק קטן מהעצם ואני לא יודע אבל נראה לי שזה... אולי נבדק דרך הנדסה גנטית"
מאיה: "אבל רגע...אתה לא האבא הביולוגי, וכמובן שגם לא אני וגם... גם אורית... זכרונה לברכה"
דורון: "נכון, זאת הבעיה, ולכן התקשרתי למנהל של בית היתומים שמשם לקחתי את מיטל, אוי, כשאני מהרהר לאחור ונזכר ביום ההוא, היא היתה כל כך יפה, כל כך מתוקה וזכה, היה לה מבט חודר, וחיוך שובה, היום, בדיעבד, אני קצת מצטער שלקחתי אותה, אני בטוח שאם היא היתה נשארת שם, לא היה קורה מה שקרה, אני מרגיש שאכזבתי בתור הורה, שלא שמרתי עליה מספיק..."
מאיה: "דורון, אני מבקשת ממך להפסיק לדבר שטויות, אתה היית אבא נפלא... ועדיין"
דורון: "לא מאיה, אני קראתי ביומן שלה, היא כתבה דברים מאוד עצובים וגם שירים עצובים, ורק מעטים מהם, היו שמחים, אולי לא עשיתי מספיק בתור אבא כדי לגרום לה להיות מאושרת"
מאיה: "דורון, תירגע, אתה לא זוכר את הגיל הזה? טוב אתה בן, אני לא יודעת איך זה אצל בנים, אבל מהצד שלי, בגיל הזה גם אני הייתי כזאת, וכמעט כולן כך, בעלות סף ריגוש מאוד נמוך, כל דבר מכניס אותנו לדיכי, אנחנו דרמטיות, מחפשות סיבות להזיל דמעות, להרגיש מקופחות, לא יציבות, פרידות מחבר, בגידות של חברות טובות, קנאה כלפינו שגוררת שנאה, ומה שמעניין שכל בת חושבת שרק היא נמצא במקום הזה, וכל הבנות האחרות מאושרות עד גג השמיים. גם היום אתה יכול להיכנס לבלוגים של נערות באינטרנט ואפילו בוגרות יותר, אין אחת שלא מספרת כמה החיים שלה קשים, ונמאס לה מההורים, מהחבר, או חברות, מעודף קילוגרמים, קשיים בלימודים, הרי זה ידוע..."
דורון: "ומה שמצחיק כאן, שהגילאים האלה נעים בין 13 בערך עד 18 , 19 , שהן השנים היפות ביותר בכל שנות חיינו, אני לא יודע אם זה עצוב עד כדי שזה מצחיק או להיפך, כי כמעט כולן לא מעריכות את הגילאים המדהימים האלה ומתלבשות מאוד מבוגר, שנראות כמו בנות 20 ויותר, מצער שהן מכחישות את גילן, וזה לא פוסח גם עלינו כבנים וכמה שתגידי להם עזבו, נצלו את הגיל הזה, לעולם לא יבינו, וכשהם עוברים את גיל העשרים ומעלה, הם שואפים לחזור, כי הבינו שהחמיצו בגדול, אלא שלתקופה הזאת אין הזדמנות שנייה, וככה זה עובר מדור לדור. "
מאיה: "זהו! הלוואי, שהייתי יכולה לחזור לשנים האלו"
דורון: "גם אם תחזרי את תנהגי כמוהן גם אני כנ"ל."
מאיה: "לא, אני מתכוונת לחזור לגילאים האלה, אבל עם השכל שיש לי היום" דורון צחק.
דורון: "מה היית עושה, למשל?"
מאיה: "דבר ראשון, מתנזרת מחברים, משאירה לי חברה או שתיים, חבר? מיותר לחלוטין, לא הייתי מתקרבת לזה, כי לא מפסידים כלום, מקסימום ידיד טוב, נשיקה חיבוק, אבל הייתי שומרת על עצמי, משקיעה יותר בלימודים, מתעמלת, קוראת ספרים, קוראת כל מיני מאמרים שמעשירים אותי, נשארת הרבה בבית, לא מסתובבת במועדונים וכאלה, אולי פעם בחודשיים, שלוש ואולי בכלל לא"
דורון: "הגזמת, לא לצאת לבלות?"
מאיה: "לא אמרתי ככה,מועדונים זה מקום בילוי יחיד שאתה מכיר? אפשר לצאת לטיול מאורגן עם חברות, לים, בריכה, סרט, מסעדה, חסר איפה לבלות, אתה חושב שזה בילוי כל המועדונים האלה המחרישי אוזניים, ושמסתובבים שם כל מיני פושטים כאלה עם סכינים, וסמי אונס וסמים למיניהם? תעשה לי טובה"
דורון: "טוב, אבל אין אפשרות להחזיר אותך,בכל מקרה, היית זורקת איזה מבט לכיוון שלי אם אז היינו נפגשים ?" שאל במין 'פוזאיות' כמו טווס שפורס את כנפיו הצבעוניות ומתחיל במחול החיזור.
מאיה: "אהמ..." בחנה אותו בחיוך, "כן, אתה נראה לי שהיית כזה חנון, אני מתכוונת בחיוב של המילה. אני תמיד העדפתי חנונים על המאצ'ואים והערסים למיניהם"
דורון: "מי אמר לך שהייתי חנון... בעצם הייתי גבולי כזה קצת גזעי, אבל בנות מעדיפות לצאת עם מלך הכיתה או השכבה ולא עם החנון, ויש בנים שמעדיפים את מלכת הכיתה בדיוק אותו דבר."
מאיה: "אתה ידוע שהיו מחקרים על מלכות ומלכים של הכיתה והשכבה."
דורון: "שלא יצא מהם כלום, אני יודע, אחוז קטן מאוד איכשהו הצליח."
מאיה: "נכון, אז באותו מחקר, בדקו גם את החנונים, והחנוניות שישבו בשקט תמיד, עם משקפיים או בלי, אני מתכוונת למצטיינים בלימודים, אז עקבו אחר ההמשך וגילו שכמעט כל אחד כזה, הגיע לרמות גבוהות בתחום ההשכלה ומבחינה כלכלית.
דורון: "נכון, קחי את ביל גייטס, הוא יושב על הון של בערך 53 מליארד דולר, והוא התוודה שהוא היה הכי חנון בכיתה.
מאיה: "נכון, לא רק חנון, צריך גם כריזמטיות.
דורון: "אז לא ענית לי השאלה"
מאיה: "כן. אם אמרתי שהיית חנון מתוק אז כן, ואתה היית מנסה להתחיל איתי?"
דורון: "כן, בטוח"
מאיה: " כן, בטוח, אתה אומר בגלל שאמרתי לך שהייתי מתייחסת אליך?"
דורון: "לא, מה פתאום, ראיתי את התמונות שלך של התקופה ההיא, קודם כל היית נראית נפלא, וגם עכשיו, אבל הסגנון של הלבוש שלך בהשוואה לבנות שהיו לידך, היית לבושה לטעמי"
מאיה: "מה אהבת בסגנון לבוש שלי?"
דורון: "סגנון קלאסי, תראי את הבנות של היום, עם הפוש אפ והחזה עומד לפרוץ החוצה, המיני הזועק, כל האיפור הכבד"
מאיה: "לא דורון, זה הגיל הזה, הן מנסות לבטא את הנשיות שלהן, למרות שאם הייתי בתקופה הזאת, גם לא הייתי מתלבשת כך"
דורון: "סליחה, נשיות? בגיל 13 או 14 צריכות להראות את הנשיות שלהן, קודם כל, זה לבטא את המיניות שלהן דרך הנשיות, אבל מאיה, תעשי לי טובה, הן עדיין ילדות"
מאיה: "נערות"
דורון: "ממש הבדל גדול, נו באמת, בשביל מה הן עושות את זה?"
מאיה: "אני יודעת, שיבחינו בהן"
דורון: "ואם הן תלבשנה אחרת, לא יבחינו בקיום שלהן? ומי יבחין בהן, ערסים?"
מאיה : "דורון, אתה מגזים"
דורון: "באמת, את חושבת כך, בואי ניקח שתי נערות שדי דומות, נניח הן אחיות תאומות, אחת תלבש בצורה נאותה, והשניה בלבוש חושפני, ממש עם הבלטת חזה והבטן החשופה, המיני או מכנס הצמוד שמתפוצץ על הגוף עם עקבים גבוהים, ואיפור צעקני, נעמיד את שתיהן כל אחת בצד אחר ליד מועדון, בואי נראה איזה טיפוסים יתחילו עם הנערה שלבושת חולצה למשל, טי שרט פשוטה וג'ינס קלאסי, ואיזה בחורים יתחילו עם השניה, אני חותם לך רק ערסים, כי היא משדרת כך, 'תתחילו איתי, זה דווקא יהיה לכם מאוד קל', אני משלכם, טיפוסים על רמה לא יתחילו איתה ויתביישו להתקרב אליה, הן יעדיפו את הראשונה על פניה"
מאיה: "אהמ...יש משהו במה שאתה אומר, אבל יש בנות שהן מתחברות לכאלה, כי באופן אישי הן גם כאלה...אתה יודע..."
דורון: "אני יודע."
מאיה: "אבל תמיד יש מקרים יוצאי דופן, אתה גם לקחת שני מקרים קיצוניים"
דורון: "ברור, אני לא הייתי מסתובב עם טיפוסים של גורמטים וג'ל בשיער ומדברים בשפת רחוב וכל השירים המזרחיים האלה"
מאיה: "אבל יש ביניהם שירים יפים""
דורון: "לא אמרתי שלא, גם לי היו שירים פה ושם, אבל יש כאלה שמאמצים אותם כדרך חיים. ובכלל, אני לא מבין איך משמיעים באירועים משמחים שירים שמדברים על פרידה קשה וסבל אישי, ואת רואה את האנשים רוקדים עם פנים שמחות ונשים מנענעות את הבטן והחזה כאילו השיר עליז, הם לא מקשיבים למלל של השיר אני חושב, זה כל כך מצחיק אותי. אגב, איך הגענו בכלל לנושא הזה, היינו בקטע אחר לגמרי, זו עבודה שלך" הוא התקרב אליה וחיבק אותה.
מאיה: "דורון, אתה מקסים ואני אוהבת אותך, אני חוששת ש..."
דורון: "שאני טועה! וזאת מיטל שמתה וקבורה שם?"
מאיה: "כן, כי לחוות את הכל מחדש ו... אתה יודע... לחיות באשליה שזו לא היא ואז...זה מתנפץ לך בפנים"
דורון: "לפחות אני אדע את האמת ולא אעסיק את עצמי במחשבות שאולי זו לא היא או כן היא, וחוץ מזה, יש לי תחושה שאני צודק"
מאיה: "נניח שג'ון ביוזמתו יתקשר להורים הביולוגים שלה, איך ה... איך הם יגיבו, הם יהיו בשוק, ואני לא חושבת שהם ירצו להיכנס לכל זה, ונניח שזו לא מיטל, והלוואי שזה יהיה כך, ואם זה אכן כך, איפה באמת מיטל? לכן אני בכל זאת נוטה יותר לחשוב שהיא החליפה את השרשרת עם משהי שהכירה לאחרונה ולא הספיקה לספר על זה, והלוואי שאני טועה."
דורון: "אני דיברתי עם בן, היא הייתה מספרת לו דבר כזה, לא יודע, אני... אולי לא לקחתי כמה דברים בחשבון"
מאיה: "לא דורון, לא התכוונתי לזה, תעשה מה שאתה חושב ומרגיש, אני רק פוחדת שנתאכזב ואז זה...כמו להתחיל את הכל מהתחלה, ואתה בטוח תתפרק לי לרסיסים"
דורון: "זאת אחת הסיבות שלא שיתפתי אותך עד היום, ואם את חוששת לגביי אני מאוד מעריך את זה אבל אין לך שום סיבה לחשוש"
מאיה: "כן אבל אם זו לא מיטל או כן..."
דורון: "בוא נגיע קודם לגשר, אחר כך נדבר על איך לחצות אותו. לא נכניס את עצמנו לאנאליזות מהסוג הזה, או קיי?" מאיה השמיעה אנחה והנהנה בראשה עם חיוך קל.
מאיה: "טוב, אני חייבת לצאת לקניות, ראיתי שחסרים לנו מוצרים בסיסיים, ואני חושבת שאני אכין עוגת גבינה."
דורון: "נשמע לי דלישז... מה זה הרעש הזה בחוץ?"
מאיה: "מה, אה, אלון מכסח את הדשא, נכון שנחמד מצידו?"
דורון: "אני מבין את הכוונות הטובות שלו, אבל שמת לב, כל פעם שהוא נוגע במשהו, הוא הורס משהו אחר?"
--------------------------------------------------------------------------------
אלון כבר שעה כסח את הדשא במלוא המרץ, מידי פעם הוא רוקן את הערימה שהצטברה במיכל והשליך אותה לתוך שקית ענקית. הוא ניתב את המכסחה בשביל המדושא כשמשני צידו היו פרחים עונתיים בשלל צבעים שנשתלו לאחרונה, לפתע המנוע דמם והמכסחה נעצרה. הוא הלך להביא את שקית האשפה נוספת כי חשב שאולי המיכל היה עמוס מיד בשיירי הדשא שכוסחו. הוא ניכנס למחסן להביא שקית נוספת כשלפתע שמע את המכסחה פועלת, הוא היה מופתע וחזר לחזית הבית, לנגד עיניו התגלה מחזה מחריד. "לאאאא!" הוא צעק ורץ לשם, המכסחה שפעלה באופן עצמאי, עלתה על כל ערוגות הפרחים ומחקה אותם כליל, היא המשיכה לאזור המסולע, עלתה על משטח אבני גרניט, המנוע השמיע רעש כמו של מיקסר שנחבט בעצמו, ונאלם דום. הוא נעמד מול המכסחה, מוכה תדהמה, מיד פתח את האזור של המנוע וראה פתיתי אבנים, הוא הבין שזה דפק את המנוע וניסה לתקנה.
--------------------------------------------------------------------------------
מאיה: "הוא משתדל מאוד לפצות על היותו כאן, וחוץ מזה, העיקר הכוונה שבלב"
דורון: "שמעתי רעש מוזר...נו... אבל רק הנזקים שלו עולים לי יותר" מאיה הניחה את אצבעותיה על פיו כדי להשתיק אותו בעדינות, נשקה לו ויצאה.
--------------------------------------------------------------------------------
נטלי היתה מוטרדת מהתנהגותה של נועה, למרות שהן לא חברות, אבל מצפונה האישי דחף אותה לפנות אליה ולדבר איתה ישירות. השיעור הסתיים.
נועה: "כן, נטלי, במה אני... במה אני יכולה לעזור לך?", היא חייכה חיוך ציני ביותר, שובל והדר שעמדו מאחוריה החליפו מבטים וחיוכים.
נטלי: "אני יכולה... לדבר איתך רגע לבד?"
נועה: "את יכולה לדבר כאן, הן יודעות הכל", אמרה בביטחון
נטלי: "זה קשור אלייך"
נועה: "טוב... לכו", היא סימנה להן בידיה, "נו!", האיצה בהן. שובל והדר יצאו מהכיתה.
נטלי: " תשמעי, אני חייבת להעיר לך על ההתנהגות שלך, כי אישית זה מאוד מפריע לי"
נועה: "על מה את מדברת?"
נטלי: "על איך שהתנהגת עם הילדה ההיא..."
נועה: "מה זה השטויות האלה, את בכלל היית שם?"
נטלי: "כן, הייתי, ראיתי, ושמעתי הכל"
נועה: "אוי באמת, תעשי לי טובה, את לא ראית כלום, הדחלילה הזאת נכנסה בי, ועוד דרשה ממני סליחה, חצופה."
נטלי: "לא משנה מי נכנס במי, את פגעת בה, ודווקא ממך אני ציפיתי כאחת שהיתה שם במקום הנורא ההוא, תתייחס אחרת"
נועה: "אני לא חייבת להרגיש אמפתיה לבנות כאלה, אני לא באתי לעולם כדי לפתור בעיות של אחרים, יש לי את שלי, וזה מספיק לי"
נטלי: "אבל בטלויזיה את דיברת אחרת"
נועה: "מה רצית שאני אגיד שם, שלא אכפת לי מהן, שאם הן בחרו למות, אז ברוכים היוצאים לגיהינום? זה מה שציפו לשמוע ממני בריאיון וזה מה שקיבלו"
נטלי: "אני לא ציפיתי ממך לכלום, רק שתהיי אמיתית"
נועה: "יופי שציפית, את אולי מייצגת את המיעוט, אבל הרוב הוא שמכריע. טוב, נטלי, אז מה, או קיי, אז אני שחקנית טובה, אני רוצה לראות אותך איך היית מתנהגת במקומי, שמצפים ממך כל הזמן להיות מושלמת, אם אני יוצאת בלי איפור מהבית, אז אני שומעת הערות מטומטמות כמו, יו, הפנים שלך לא כאלה חלקות, יש לך שחורים בפנים, בתמונות את יותר יפה. או, יש לך חזה יותר קטן, איך לא רואים את זה בקטלוג? או, למה את מתנהגת ככה, את צריכה להראות דוגמא לכולם, אני מרגישה שאני כל הזמן נבדקת תחת עין של מיקרוסקופ, אני לא יכולה להיות פשוט אני, כמו שאני, מה אני אשמה שהם עובדים על התמונות שלי בפוטושופ, משטחים לי את הבטן ומלטשים את הגוף שלי כדי שיראה נקי וחלק כמו של פסל? את לא מבינה לאיזה לחצים אטומים זה מכניס בן אדם, מה את מבינה מהחיים שלי בכלל?"
נטלי: "בגלל זה היית אנורקטית כדי להצדיק את התמונות, להגיע לשלמות שהחברה מצפה ממך?"
נועה: "אני לא רוצה להיכנס לפסיכולוגיה של זה, אבל אין לאף אחד זכות לשפוט אותי עד שלא יכנס לנעליים שלי."
נטלי: "נועה, את בחרת בזה, את בחרת להיות דוגמנית ואת זה אף אחד לא כפה עלייך"
נועה: "אז בגלל זה, שאני דוגמנית מצליחה ומרוויחה יפה, הייתי צריכה להגיע לשלב של האנורקסיה, או לעמוד תחת לחצים של להיות טיפ טופ ומושלמת תמיד, ולדבר בנחמדות ולהשאיר רושם טוב כל הזמן, או לדבר בנימוס ואמפתיה אל כל העולם?"
נטלי: "כנראה שזה המחיר של התהילה."
נועה: "לא, את טועה, זה המחיר של הקנאה, כי מרוב שמקנאים ביופי שלי, אז תמיד מחפשים בי ליקויים."
נטלי: "טוב, זה עדיין לא מצדיק את ההתנהגות שלך כלפי אותה אחת, את לא צריכה לפרוק בה את התסכולים שלך, בשביל זה יש פסיכולוג."
נועה: "את מנסה לרמוז משהו, שאני איזה...לא שפויה או משהו כזה?"
נטלי: "אני לא מנסה לרמוז לך כלום, סך הכל ההתנהגות שלך לא היתה במקום, זה מה שאני מנסה לגרום לך להבין."
נועה: "טוב, את גולשת למקום שלא שייך לך, יום טוב לך, ביי. " נטלי יצאה מהכיתה. נועה אספה את חפציה ומלמלה בקול "אני שונאת אותך, את כולם".
--------------------------------------------------------------------------------
אנה שעשעה את ליאור כשרקדה מולו כשברקע נעימות מהדיסק שהכניסה ללפטופ שלו. את הריקוד היא הכינה לו במיוחד בהפתעה בביתה. וכל זה כדי לחגוג את שחרורו הזמני מבית החולים. זה אחד הימים המאושרים בחייו אמר לרופא כשהודיע לו על הבשורה, אך מידי שבועיים יצטרך להתפקד בבית החולים כדי לעבור בדיקות ואם צריך, אז גם טיפול כימותרפי. היא התקרבה אליו, נשקה אותו בכל פניו, היא הקימה אותו בעדינות מכסאו, נצמדה אליו ורקדה איתו ריקוד סלואו צמוד.
אנה: "מזמן לא רקדנו ככה נכון?"
ליאור: "נכון, נוכל להמשיך לרקוד גם אצלי בבית, הרי מחר בבוקר אני משתחרר.
מאיה: "כן, איזה כייף, אז זה אומר שהמצב שלך טוב?"
ליאור: "אני לא יודע מה זה טוב, אבל זה יציב, ואני אהיה במעקב עד שיחליטו אם לנתח אותי או לא." הוא הפסיק לרקוד בגלל צלצול הטלפון.
אדם: "מה נשמע חבר?"
ליאור: "היי אדם, אני בסדר חדשות טובות משחררים אותי מחר הביתה."
אדם: "אני שמח לשמוע זאת, אבל מה בהמשך?"
ליאור: "מעקב דו שבועי ואם צריך אז אני אקבל טיפול. טוב אם אני לא ארגיש טוב, תמיד אני יכול לחזור."
אדם: "רצוי שלא לחשוב לכיוון הזה, חשוב חיובי."
ליאור: "יס סר! אה, תודה שהתקשרת אלי במיוחד כדי שאראה את התוכנית, זה רק מראה לי שאתה חושב עלי יש לך ד"ש מאנה, היא כאן לידי".
אדם: "תודה. בחזרה."
ליאור: "בקיצור, יש לי תשובה לשאלה שלך."
אדם: "באמת? יפה מאוד, נו, בוא נשמע."
ליאור: "שכל מה שהיא מרוויחה מהאנורקסיה זה, שיש לה שליטה על הגוף שלה וזהו."
אדם: "חכם!"
ליאור: "למה זה נשמע לי ציני?"
אדם: "קצת, היות וגם אני ראיתי את התוכנית, אני יודע שהיא נתנה לך את התשובה על מגש"
ליאור: "לא משנה העיקר שזאת התשובה, נכון?"
אדם: "נכון שיש לה שליטה על הגוף, שליטה שרק מזיקה לגוף שלה, בכל מקרה, התשובה נכונה אבל באופן חלקי"
ליאור: "אבל זה מה שהיא אמרה."
אנה: "על מה אתם מדברים? ליאור שים אותו על הרמקול, גם אני רוצה לשמוע." ליאור ביצע את בקשתה.
אדם: "כן, היא צודקת, אבל הרווחיות שבהמשך, משתלמת לא פחות מהרווחיות שבשלב הטראגי של האנורקסיה, למשל, לאו דווקא לגבי בנות פרפקציוניסטיות, חשוב למשל, על הקבוצה השניה, שמכילה את הבנות שעברו דיכוי נפשי במשפחה, שעברו התעללות ואלימות ופיזית, אני לא הייתי סגור על זה שהרווח מסתיים בזה שיש להן שליטה על הגוף".
ליאור: "טוב, אז אולי תגיד לי אתה."
אדם: "אני מצפה ממך לחשוב לבד"
ליאור: "אני לא יודע, אולי רמז קטן? קטנטן... מיניאטורי כזה...?"
אדם: "רמז? שאתה מספיק חכם להגיע לזה לבד"
ליאור: "ובכל זאת?"
אדם: "אפשר למצוא מכנה משותף בינך לביניהן"
ליאור: "התחלנו עם זה?"
אדם: "אפילו לא התחלנו איתך"
אנה: "היי אדם, אני יכולה לשאול אותך שאלה?"
אדם: "בבקשה"
אנה: "אתה יודע, אני מכירה הרבה כאלו שעשו דיאטה והפסיקו כשהיה צריך. והן התחילו את זה מנקודת חשיבה בריאה, אז , משהו כאן לא ברור לי, איך הן בכל זאת בחורה נופלת בשבי של האנורקסיה?"
אדם: "כי ברגע שנכנסים לדיאטה קיצונית, מאבדים שליטה"
ליאור: "אז זה לא סותר אחד את השני, כי מצד אחד יש לה שליטה על הגוף ומצד שני היא מאבדת שליטה על החיים שלה?"
אדם: "נכון, וזה הפרדוקס, אבל...למעשה , מהרגע שהפכה לחולה בהפרעת אכילה, היא איבדה שליטה על חייה ועל הגוף שלה, ומצד שני , היא נמצאת באשליה שהיא, ורק היא השולטת על הגוף שלה, שזאת שליטה
עיוורת, דיקטטורית ומאוד אכזרית. אבל אובייקטיבית אין לה שיפוט בריא, הפסיכוזה שולטת בה. מכאן המצב יכול להידרדר שרק יסב לה נזקים בלתי הפיכים"
ליאור: "כמו?"
אדם: "כמו, פגיעה בכליות , נשירת שיניים ושיער, ציפורניים שבירות, פגיעה בשריר הלב, פגיעה בכליות, איבוד שליטה על השתן, נטיה לסחרחורות ועילפון, המחזור החודשי נפסק, עצמות הידיים והרגליים נעשות פריכות ונוטות להישבר, פגיעה במסת שריר הלב, הגוף מתעוות, ועוד צרות צרורות כשחלק מהפגיעות הן בלתי הפיכות."
אנה: "וואו, זה מפחיד לאללה. צריך לפרסם את זה, כדי שבנות ידעו לאן הן נכנסות, ויבינו שהמחיר לא משתלם. אז, רגע, מה ההבדל בין כאלה שעושות דיאטה סבירה לאלה שעושות דיאטה קיצונית, אני מתכוונת ברמת החשיבה כאילו"
אדם : "אלה שעושות דיאטה סבירה הן נכנסו לזה דרך המודעות, אבל החלק השני, הן נכנסו לזה
דרך תת המודע, המחשבות החרדניות, דימוי עצמי נמוך, רמת הציפיות מעצמן גבוהה מעבר ליכולת
האישית והנפשית שלהן או ציפיות של החברה, או בגלל שלא יכלו להתמודד מול התעללויות במשפחה. במקום שההורים יחנכו אותן להיות הן עצמן ולהאמין בעצמן שיחיו חיים בעלי משמעות במקום, להשתעבד לצווי האופנה ולתרבות המערבית, לשנות את התרבות כבר בבית ולהילחם על התודעה שלהם שגם אם הם נמצאים בירידה זה לשם עלייה, ולדעת לקבל באהבה את המצבים האלה, כי דרכם הצמיחה היא יותר גבוהה, ושיפסיקו לרצות את בני המין השני"
ליאור: "איזה ציפיות שדוחפות אותן להתאבדות?"
אדם: "תלוי באיזו סביבה הן נמצאות באותה תקופה, אבל בדרך כלל זאת דחיפה מההורים או מהחברה להגיע להישגיות, או שהן דורשות את זה מעצמן. ואז, דרך ההקצנה, זה מתפתח לאנורקסיה כשהגוף והנפש מתרחקים זה מזה, זה מסייע להם לחיות בהכחשה לרעב"
ליאור: "אבל כשהן מגיעות לרזון של שלד ועצמות, ורואות את עצמן במראה, מה, הן לא נבהלות מעצמן,
אם אני הייתי רואה את עצמי ככה, הייתי מקבל שבץ לב ומת במקום"
אדם: "כשהן מגיעות לזה, ומביטות במראה, מה שהן רואות זה גסיסה, דעיכה ומוות בקרוב.
המצב של הרזון של עור ועצם זה כבר רזון חולני, הן נהנות מהסבל הזה, ונהנות לראות את הסוף, הן
מבינות יפה מאוד שזה הסוף ואין מה לעשות, ויש כאן אגו פנימי חזק, אף אחת לא תודה ותגיד, פויה, אני
נראית מפחידה, לא התכוונתי לזה , הצילו! היא גם מאמינה שהיא לא תצא מזה לעולם, כך היא
מאמינה בתוך עצמה מכיוון שהפסיכוזה השתלטה עליה והיא מרגישה חסרת אונים. למרות שאפשר להציל אותה, אם כי זו דרך ארוכה. אבל בוודאי שיש תקווה, פשוט צריך לנתב את הכוחות שלהן כדי לצאת מהמצב, יש הרבה דרכים למות, אבל לחיות יש רק פעם אחת"
אנה: "אני קראתי על כאלה שאומרות "ניסיתי הכל ולא הלך לי".
אדם: "אני למשל דוגל בדיאטה הצרפתית, אין כמעט צרפתיה שמנה, איך אתה מסביר את זה?"
ליאור: "כי היין אצלם זה חלק מהתפריט"
אדם: "לא הם שותים מעט מאוד, אל תתרשם מהסרטים. הם גם שותים יותר מים מאשר משקאות ממותקים ומוגזים".
אנה: "באמת, איך הן כאלה רזות ודקיקות וגם בריאות?"
אדם: "הצרפתים דוגלים באיכות ולא בכמות של התפריט. הדיאטנים הצרפתים ממליצים לאכול
בסופי שבוע מרקי כרשה שזה גורם לשתנן הרבה ונותן הרגשת שובע. וזה חשוב מאוד"
ליאור: "למה דווקא בסופי שבוע, זה הימים שאנחנו מרביצים אוכל עם כל המשפחה"
אדם: "להיפך זה היום שלא שורפים אנרגיות ולכן צריך להקפיד לא להעמיס יותר מידי קלוריות. אבל
במהלך השבוע, התפריט שלהם כולל פירות וירקות, לחם מלא, אורז מלא, בשר רזה ומעט יין קינוח"
ליאור: "נשמע מעניין ובאמת מרזים מזה?"
אדם: "ברור, אבל לפי השיטה הפילוסופית הצרפתית, חשוב לאכול עם הראש ולא עם הבטן, הכוונה, לאכול לאט ורגוע, להתרכז בטעמים כשמכניסים לפה וחשוב ללעוס לאט ולהנות מהארומה של הארוחה. בקיצור ולעניין, המוטו הצרפתי זה לאכול בשביל להנות ולא בשביל להתמלא ולשבוע, להתייחס לארוחה כבילוי קולינארי, ומה שיותר חשוב שגודל המנה תהיה סבירה ולא כמו שהורגלנו בבית לקבל את הצלחת המלאה של 'אידיש מאמא'"
ליאור : "אוי, איך אמא שלי מעמיסה לי על צלחת שמספיק לשני אנשים ואם אני לא הייתי מגיש לה צלחת ריקה, אז משהו לא בסדר איתי, אולי אני לא מרגיש טוב."
אנה: "אבל קשה לוותר על המתוקים, מה, אם מתחשק לאכול איזו פרוסת עוגה או סתם איזה חטיף אחר?"
אדם: "אפשר לקחת ביס מכל דבר ולהחזיר ישר לארון או למקרר. אפשר אפילו לטעום כל יום,
להיפך אסור לאסור על עצמך דברים כי זה גורם להתנהג אחרת, כי ככל שאתה מגביל את עצמך ככה
אתה רוצה יותר. וכמובן דבר חשוב נוסף, ספורט, רצוי להרבות בהליכה, אפשר לקום שעה קודם
וללכת ברגל לבית הספר או לעבודה, רצוי לרכב על אופניים, והתעמלות סבירה"
וליאור: "זה גם מומלץ לאנורקטיות?
אדם: "לא בשום אופן, זה היה מופנה לנערות שמרגישות שצריך להשיל כמה קילוגרמים, אפשר
להתחיל עם זה ולהפוך את זה לאורח חיים בריא, ואף פעם לא משמינים אם מקפידים"
ליאור: "איזה טיפול כבר יעזור לאחת שכל הגוף שלה עור ועצם? איך אפשר לעזור לה? איזה
מפחיד!"
אדם: "לגביה, הטיפול הוא שונה, הוא צריך להיות פרטני וזה מאוד מורכב, כי זה צריך להיות
משולב בטיפול רפואי ופסיכולוגי אפשר גם פסיכופזיולוגי וגם היפנוזה, ורצוי לשלב פעילות גופנית לא
אירובית כמובן אלא התמקדות בפעילות של כוח, שמגדילה את מסת הגוף שמתרכזת בשרירים שהתנוונו עם הזמן. ודבר נוסף חשוב לא פחות, לשלב תוספי מזון, וויטמינים כמו, אומגה 3, אבץ , ויטמין B6 B12
ויטמין C ו -E , טריפטופאן שמצוי בתרנגול הודי, וטירוזין שהמחסור שלהם בגוף גורם לדיכאון.
אגב, ויטמין טריפטופאן חשוב גם לאלו שערים במשך הלילה בעיקר לאלה שמבלים ליד המחשב עד שעות הבוקר המוקדמות, אם לא לוקחים את זה, יש סיכוי להיכנס למצבי דיכאון"
ליאור : "מאיפה אתה יודע כל כך הרבה?"
אדם: " שתהיה בגילי אתה תדע יותר."
ליאור: "בגלל זה אתה רזה?"
אדם: "כן, אבל אני לא ממש רזה , פשוט אין לי עודף שומנים בגוף, זה יותר בפאן הבריאותי. טוב
אני חייב לסיים, אני אתקשר אליך בהקדם, ומקווה מאוד שתהיה לך תשובה בשבילי. ביי חברים"
--------------------------------------------------------------------------------
דורון התיישב ליד השולחן ובדק את כל התשלומים האחרונים שנערמו על שולחנו. אלון נכנס לתוך הבית ונעמד מולו כשהוא נוטף זיעה.
דורון: "אלון תודה על הכל, אתה לא צריך להרגיש חייב לי משהו, אני יכולתי לכסח בעצמי, למרות שלאחרונה קצת הזנחתי את תחזוקת הבית בגלל כל מיני דברים שגוזלים את מירב זמני"
אלון: "יש בעיה!"
דורון: "מה הבעיה?" הרים את עיניו מבעד למשקפי הראיה.
אלון: "אתה מכיר מישהו שמתקן מכסחות?"
דורון: "מה הבעיה?"
אלון: "לא משהו רציני"
דורון: "אם זה לא רציני, אולי אני יכול לתקן אותה לבד" תוך שהוא קם אליו ושניהם יצאו אל החצר.
אלון: "לא, אתה לא צריך לטרוח, אני אסתדר לבד, כי אני צריך בכל מקרה לעבור ליד המשתלה, לקנות כמה פרחים"
דורון: "לא צריך, לפני שבוע שתלנ...או... אלוהים, מה...איפה כל הפרחים?"
אלון: "א-ליטל אקסידנט" אמר בקול ילדותי ונבוך.
--------------------------------------------------------------------------------
נטלי עמדה ברחוב עם קיטבג גדול שבו דחסה בגדים, נעליים. היא אכלה בזריזות את הלחמניה עם החביתה שהכינה בבית וחיכתה לרועי שיאסוף אותה. לאחר חצי שעה של המתנה הוא הגיע. היא כל כך רצתה לריב איתו על האיחור שלו, אך משראתה את אחיו וחברו מביטים בה, הבליגה ודחתה למועד אחר. היא הכניסה את הקיטבג לבדה לתא המטען והתיישבה מאחור.
לאחר כרבע שעה היא הרגישה את הרטט של הטלפון בכיסה, היא שלפה אותו וראתה מספר חסוי.
נטלי: "הלו?"
...: "נטלי, היי, זו מיטל, התגעגעתי אלייך... אוי, כמה את חסרה לי כאן למעלה"
נטלי: "מי זאת?"
...: "איך את מסוגלת להשאיר אותי כאן לבד, אני זקוקה לך, חברה שלי לירז כאן, היא מוסרת לך ד"ש"
נטלי: "אולי מספיק, מי זאת?". רועי בהה בה.
נ...: "את מאכזבת אותי, את לא מזהה את הקול שלי, זאת מיטל, תעשי משהו, בואי אלי, אני מתגעגעת, איזו מן חברה את?"
נטלי: "זו לא מיטל, היא מתה"
רועי: "מי זה, תביא לי רגע"
...: "ברור שאני מתה, אני נמצאת במימד אחר, גם לנו יש טכנולוגיה אפילו מפותחת יותר משלכם, אני רואה כל מה שאת עושה, אני עוקבת אחרי בן, אני יודעת שהוא יוצא עם נועה, תגידי לו, שישכח ממני, ונועה ראויה לו יותר ממני, היא יפה ומצליחה, אני תמיד קינאתי בה, אבל התביישתי להודות בזה. את לא מתגעגעת אליי?"
רועי: "את לא מבינה שעובדים עלייך? תביא את הטלפון"
נטלי: "די, אני מסתדרת לבד." אמרה בכעס ופנתה לקול הלא מזוהה. "טוב, תקשיבי, את מפריעה לי כרגע, ואין לי כוח לשטויות שלך."
רועי: "נו תביא את הטלפון, מה את מקשקשת עם מישהי שאת לא מכירה, מי זאת המסטולה?" הוא ניסה למשוך ממנה אך היא נרתעה לאחור.
...: "נטלי, תמותי, בואי אלי, כאן יותר כייף, זה עולם אחר ממה שאת מכירה, אנחנו עושים מה שבא לנו"
נטלי: "טוב, אם את לא מזדהה אני מנתקת את הטלפון"
...: "תנתקי, זה הפסד שלך, אבל ברגע זה אני שונאת אותך...שונאת אותך...מטומטמת". נטלי נתקה.
--------------------------------------------------------------------------------
נועה פרצה בצחוק, יופי, מגיע לה, שלא תשחק את יפת הנפש. צריך להמשיך להציק לה. להציק לבן... זה דווקא מתחיל לשעשע אותי. היא הדליקה את הטלויזיה וכוונה לערוץ האופנה, הערוץ הזה גישר אותה לעולם שבו היא הרגישה שייכת פיזית ונפשית.
--------------------------------------------------------------------------------
רועי: "תגידי לי את לא מבינה עברית? אומרים לך תביאי לי את הטלפון, אז תעשי מה שאומרים לך."
נטלי: "אני לא ביקשתי את העזרה שלך, ואני יודעת שעובדים עלי, אבל ניסיתי להקשיב לקול שמעבר לקו כדי לזהות ואתה לא מפסיק לצרוח באוטו, איזה נודניק."
רועי: "מה, את מפחדת שאני אתחיל איתה?"
נטלי: "מה הקשר, היא לא התעניינה בך בכלל, טוב עזוב את זה, תמשיך לנהוג בשקט"
רועי: "אני מעדיף לשמוע מוזיקה מלדבר איתך עכשיו" הוא הדליק את המערכת.
השיחה הלא מזוהה החזירה אותה לאחור, לתקופה היפה שהיא ומיטל חוו חוויות ביחד. והרגישה ריקנות גדולה בלעדיה, מאז לא היתה לה חברה טובה, והיא גם מאמינה שלא תמצא אחת כמוה. מעניין איך מיטל היתה מגיבה אם היתה יודעת על הזוגיות שלה עם רועי.
--------------------------------------------------------------------------------
מיטל כותבת ברור, אם כי בקצב איטי. ההליכה שלה השתפרה, כשביקשו ממנה להאיץ לקצב של ריצה איטית, היא הניפה את הרגל בצורה מגושמת אך במקום להעביר את הרגל השניה קדימה בתנופה, היא קפצה במקום, הם הבינו שעדיין שזו בעיה של קואורדינציה וזה עניין זמני.
-
http://www.youtube.com/watch?v=pZ4xMK7Q_K4
-
באחד הלילות כשהייתי לבדה בחדרי, נעמדתי מול המראה, הבטתי בעצמי, לטפתי את פני, את ראשי, וכך עברתי באצבעותי מהאף לשפתיים, התקרבתי למראה ושלפתי את הלשון החוצה, חיוך קל הציף את פני, ניסיתי לדבר. "מ...מי...טל, מיט...ל, מיטל, מיטל זו...א...ני, מיטל זו אני. א...בא, אבא".
כך המשכתי לתרגל כשאני עוקבת אחר תנועות שפתי. מאז כל פעם שהייתי לבדי דיברתי מול המראה. החלטתי לשמור זאת בסוד מפני כולם, לא ידעתי למה, אבל זה היה מן דחף פנימי שלא היה לו הסבר.
ביום שנרדמתי לאחר שרשמתי על הלוח את המילה בובי, חלמתי שאני מלטפת את בן והוא מתחנן אלי שאני אבוא אליו, אמרתי לו אני איתך, כאן לידך, הוא חיבק אותי חזק, ופתאום אני רואה שאנחנו באי, אני שואלת אותו, מה, עוד לא חזרנו הביתה מאז, והוא מתעלם מהשאלה שלי ואומר לי, בואי אלי, בבקשה אני מחכה לך, אמרתי לו בובי אני כאן איתך, מה קורה לך? הוא חייך אלי. לפתע הפנים שלו היטשטשו, הבטתי בו חזק יותר כאילו אני מנסה לשמור עליו, אבל לאט לאט הוא התפוגג ונעלם, ועיני נפקחו לבד ואז הבנתי שזה היה חלום.
"בובי שלי, בן. מעניין מה איתו, הוא בטח מתגעגע אלי. איזה כייף לשמוע את זה. אל תדאג, ברגע שאני ארגיש טוב יותר אני אחזור ואחבק אותך חזק חזק, ונשאר צמודים ימים שלמים." אמרתי בלחש והורדתי מעלי את השמיכה.
החלטתי להתקשר אליו. צעדתי בשקט לעבר הנייד של רוזנשטיין, רציתי לחייג את המספר אבל לא זכרתי. אני גם רוצה להתקשר לאבא, התגעגעתי אליו, אני עכשיו יכולה לדבר, אבל אני אדבר בלחש שלא ישמעו אותי, כן, אני רוצה שאבא יקח אותי מכאן ומהר. זהו, אני אתקשר אליו וגם אבקש את מספר הטלפון של בן. באותה הזדמנות אני גם אשאל אותו למה הוא לא בא לבקר אותי, איך שאני מסתכלת על המספרים כדי לחייג, קלטתי שאני לא זוכרת גם את המספר. יצאתי מהחדר והסתובבתי במסדרון, איש התקרב לכיוון שלי, פתחתי את פי בכדי לדבר, אבל שכחתי מה רציתי לשאול, פתאום הכל נמחק לי האיש עצר מולי ולא יצא לי קול. האיש שאל אותי אם אני צריכה עזרה, הנדתי ראשי בשלילה והמשכתי סתם ללכת בהרגשה של חוסר אונים. ביום שלמחרת ורדה הגיעה, היא שאלה אותי שאלות פרטיות לגבי המשפחה שלי, הפעם כל כך שמחתי לכתוב לה שלאבא שלי קוראים דורון, וכשנשאלתי פרטים נוספים כמו מקום מגורי, רשמתי שאני לא זוכרת כלום, אבל ניסיתי לצייר לה פרצוף של ילד שלא היה ברור כל כך, ורשמתי לידו את המילה – בובי. ורדה שאלה אותי אם זה חבר שלי, כתבתי לה שכן, היא העלתה חיוך רחב. ורדה שאלה אותי פרטים לגביו, זכרתי רק בן, והיא שאלה אם אני זוכרת את מספר הטלפון בבית שלי, כתבתי לה שלא, פתאום נזכרתי מה חיפשתי אתמול, ואז כתבתי לה איך אני יכולה להשיג את מספר הטלפון של אבא שלי. ורדה ענתה לי שהיא כבר תברר בשבילי.
עכשיו אני יושבת על המיטה ובוהה בטלוויזיה שתלויה על הקיר מול מיטתי, צפיתי באחד מערוצי המוזיקה. מר רוזנשטיין נכנס לחדר בצהריים, למרות יום האימונים הקשה שמחתי לראות אותו.
רוזנשטין: "את יודעת שאת הפרח הכי יפה כאן, נטלי?"
ניסיתי לתקן אותו ושפתיי מלמלו את שמי - מיטל.
רוזנשטיין: "מים, את רוצה מים נטלי?" הנדתי ראשה בשלילה.
אני: "מיטל!" חזרתי על המילה בלחש גמור, למה הוא קורא לי נטלי?
רוזנשטיין: "מתה" הוא ענה בתדהמה, "אמרת מתה, את מתה?! חס וחלילה, מה פתאום, את חיה, את מתכוונת שאת מרגישה כך? או, אני כל כך מבין את ההרגשה הזאת, הכל יהיה בסדר, אל תדאגי, ברגע שתתחילי לדבר, את תרגישי נפלא. תהיי סבלנית עם עצמך, אני מבטיח לך, שהכל יחזור לקדמותו. מבטיחה לי?"
לקחתי את הלוח ורשמתי: קוראים לי מיטל.
רוזנשטיין: "לא, חמודה את כנראה שכחת, קוראים לך נטלי כהן" הוא תיקן אותי מיד.
כתבתי: לא קוראים לי נטלי, קוראים לי מיטל.
הוא המשיך להתעקש, לא היה לי כח להתווכח איתו, הוא בטח עוד אחד מהקשישים שיש לו בעיה עם הזיכרון.
--------------------------------------------------------------------------------
בן נכנס אל חדרו ומיד הוציא מהשקית את הבושם שקנה בקניון, הוא קנה את הבושם הראשון שבריטני ספירס הוציאה, קיוריוסט, הבושם שמיטל הייתה שמה באופן קבוע. הוא פתח את הקופסה הצבעונית והחל להתיז מהבושם ברחבי חדרו, על מיטתו, בארון. לאחר מכן הוא החזיק את הבושם לקופסה ושם אותו באחד מהמדפים בארון, בדיוק על יד האפטרשייב והבשמים שלו. הוא הלך אחורנית והביט בארון במבט מרוצה, זה נתן לו תחושה כאילו מיטל בחיים והם ביחד, במקרה השאירה אצלו את הבושם שלה.
עשה לו טוב לראות את הבשמים הקבועים של שניהם נחים זה ליד זה על המדף.
--------------------------------------------------------------------------------
כל כך קינאתי במר רוזנשטיין, כל היום באו אנשים לבקר אותו, המשפחה שלו, חברים, אפילו כאן במחלקה הוא רכש לו ידידים וידידות בגילו. אף אחד לא בא לבקר אותו, אפילו לא התקשרו לשאול מה שלומי. ובמחלקה? כולם מסתכלים עלי מוזר.
"אז מה אבא... אתה משתחרר עוד כמה ימים. איך אתה מרגיש?", שאל הבן של רוזנשטיין. בחנתי אותו, הוא דווקא היה נראה טוב. כשראיתי איך שהוא לבוש, הבנתי שהוא עשיר כמו רוזנשטיין. עשיתי את עצמי צופה בטלוויזיה אבל בעצם הקשבתי לשיחתם.
רוזנשטיין: "מרגיש טוב, לא שזה אכפת לך"
הבן: "אבא... דיי, נו. אתה יודע, אני ראיינתי כמה מטפלות ומצאתי מישהי ממש נחמדה ו..."
רוזנשטיין: "לא! לא, לא ,לא, לא מוכן, לא רוצה, הן כולן רוצות להרוג אותי"
הבן: "אף אחת לא רוצה להרוג אותך, אתה זה שהתעללת בכל המטפלות,שיגעת אותן עד שהתפטרו בזו אחר זו"
רוזנשטיין: "אני אברח מפה, אתה תראה, וככה אתה תצטער שהבאת לי מטפלות בנות 60"
הבן: "אבל חשבתי שזה יהיה נחמד אם תשוחח עם מישהי שפחות או יותר בגילך"
רוזנשטיין: "אתה רומז שאני זקן?"
הבן: "אבא אתה לא זקן... נו"
רוזנשטיין: "אני מצטער שהבאתי לך לנהל את החברה ולא למישהו אחר"
הבן: "טוב, אתה סתם רוצה לריב עכשיו, אני לא מבין מה יש לך נגדי בזמן האחרון"
רוזנשטיין: "כשאני יוצא מפה יש לי כמה עניינים לסדר" אמר בנחישות.
הבן: "מה עכשיו?"
רוזנשטיין: "משהו... בבית היתומים שעבדתי בו פעם"
הבן: "אה, אתה מדבר על ג'ון ווינסטון?"
השם ג'ון ווינסטון היה מאוד מוכר לי פתאום.
רוזנשטיין: "כן, כן, אני מדבר עליו. דרעק"
הבן: "אבל אתם בסכסוך כבר הרבה שנים"
רוזנשטיין: "אני לא אחיה לנצח, אני עשיתי שם משהו שאני לא... לא הייתי אמור לעשות. טוב, זה לא עניינך".
רוזנשטיין הצחיק אותי, הוא בדיוק מסוג הקשישים הנחמדים שאפילו כשהם מתעצבנים הם נשארים חמודים ומצחיקים.
יצאתי מהחדר, החלטתי לצאת החוצה לשאוף קצת אוויר, נהיה לי חם וחנוק מדי.
במסדרון ראיתי זוג מתנשק, הבטתי בהם כמה שניות, הבחור היה די גבוה, שיערו היה פרוע ובהיר, ולבחורה היה שיער ארוך בלונדיני.
"ב... ב... בן?", לחשתי, פתאום תקפה אותי דקירה ארוכה בראש.
אתר האהבה הישראלי