זה האייסיקיו שלי 247851751
תפנו אלי שם או כאן בהודעה פרטית ואני אתן לכם את האתר שמתפרסם בו הסיפור.
היום הפרק מוקדש לכל הבנות החולות בהפרעת אכילה (אנורקסיה, בולמיה).
אני יודעת שקשה לכן לקרוא לזה "הפרעת אכילה", בשבילכן זו אולי דרך חיים. אני מקווה שאולי אחרי הפרק אתן תשנו את דעתכן, ואני יודעת עד כמה זה יהיה קשה לשנות את דעתן של בנות שכבר נמצאות בפנים.
השירים ששמתי, בטוח רובכן מכירות, במיוחד מי שנמצאת בזה, שני השירים גורמים לי לבכות כל פעם מחדש, אני מחזיקה לכן אצבעות שאתן תצליחו לצאת מזה ולחיות את החיים ולהיות מאושרות כי מגיע לכן. אני כותבת לכן את זה עם דמעות בעיניים, כי בא לי לחבק כל אחת ואחת מכן ולהגיד לכן שיהיה בסדר, שאתן נפלאות ומקסימות כמו שאתן ולא קיים בעולם הזה, ביקום הזה, שום דבר ששווה את זה שאתן תפגעו בעצמכן, בגוף שלכן, בנשמה שלכן. אני כותבת לכן את זה בתור אחת שהכירה את כל העיין מאוד מקרוב. אני בטוחה שקשה לכן, שאתן מחזיקות מעמד בכל יום מחדש ומתפללות לא להישבר, אבל אתן לא מבינות שאתן שוברות את עצמכן והורסות את הבריאות שלכן ופוגעות בכל הסביבה.
אני אשמח אם הבנות שחוות את זה יגיבו כאן, זה מאוד מאוד מאוד חשוב לי.
אני יודעת שאתן מרגישות שאתן רוצות להיעלם, להרעיב את עצמכן את מוות, עד שלא יראו אותכן, עד שתהפכו לקטנות ושבירות, וזה כל כך אבל כל כך לא שווה את זה.
תסתכלו על עצמכן במראה, תראו את כל מה שה' נתן לכן, גוף, שיער, פנים, עיניים שתוכלו לראות את העולם היפה הזה, תראו את כל התאים, הבשר, ושתבינו שכל זה שלכן, אל תהרסו את זה.
אני כאן לכל דבר, אם אתן צריכות עזרה, לדבר, להתייעץ, אם אתן צריכות חיזוק מסוג כל שהו, אתן תמיד יכולות לפנות אלי במייל avfucku@walla.com או באייסיקיו או להגיב כאן.
נכון שפרק הזה יש צחוקים לאחר הקטע הקשה, זה בשביל לא להעכיר את האווירה, החיים זה צחוק אחד גדול, תלמדו להנות מהחיים ולא לסבול מהם.
ושוב, לכל הבנות שנמצאות בזה, אני שולחת לכן חיבוק ענקי ואוהב ואני מאחלת לכן שתצאו מזה ותלמדו לאהוב את עצמכן ולהבין כמה יופי יש בכן, כל כך הרבה יופי.
בסוף הפרק ישנו קישור, אני מבקשת שתיכנסו אליו ותחתמו. זו עצומה למדינה, שיתחילו להשקיע יותר בטיפול של בנות עם הפרעות אכילה, כי אם לא ידאגו להן, הבנות האלה ימותו.
החלטתי לשים שירים, אבל בגלל שאני לא על המחשב שלי אני שמה לכם קישורים מYoutube.
ברגע שיש לכם קישור תלחצו ותקראו ביחד עם השירים,
טוב, מה אני מסבירה,
אתם יודעים מה לעשות:]
קריאה מהנה.
=פרק 217=
"אבל את אף פעם לא היית שמנה", המראיינת אמרה לאחר שנועה הודיעה שהיא מתכוונת לדבר על הפרעת האכילה שעברה.
"נכון", נועה חייכה חיוך קטן. היה עליה לבחור בין החיוך לדמעות, הנושא היה כל כך רגיש בשבילה. "אני... הייתי ילדה רגילה, עכשיו, כשאני מנסה לחזור אחורה ולחשוב על כל העניין, באמת שלא הייתי שמנה או מלאה אפילו. אבל זה דבר שרק בנות שחולות ונמצאות בתוך הסיוט הזה יכולות להבין. זה מתחיל מתגובות פה ושם, אפילו תגובות שנועדו להצחיק"
המראיינת: "את יכולה לתת לי דוגמא"
נועה: "נגיד סתם, היינו יושבים והייתי אוכלת משהו, פתאום מישהו היה מעיר הערה כמו: "כמה את אוכלת? בסוף את תהי דומה לטנק". אחרים היו צוחקים ואני הייתי נעלבת. ובנוסף, כל האתרים והבלוגים האלה של פרו אנה, א..."
המראיינת: "מה זה פרו אנה?"
נועה: "פרו זה בעד, ואנה זו האנורקסיה, זה כינוי לאנורקסיה. אני מדברת על אתרים שהם בעד אנורקסיה, באתרים האלו מציגים טיפים כיצד להקיא, כיצד לא לאכול, איך להתחמק מההורים. לדוגמא, היה שם טיפ שנחרט בזכרוני, לזרוק את האוכל מהחלון או כשאת לבד בבית, אז תלכלכי צלחות באוכל ותשימי אותם בכיור, שיחשבו שאכלת"
המראיינת: "וההורים שלך קנו את כל זה?"
נועה: "כן, לצערי, כן", היא השפילה את מבטה, "ויש שם... כל מיני תמונות של בנות ממש רזות, אני מדברת על אלפי תמונות. הטלוויזיה, העיתונים, הקטלוגים, כולם מראים בנות רזות, דקיקות יפות. המידות בחנויות הבגדים נעשות קטנות משנה לשנה."
---
Jet - Look what you've done
http://youtube.com/watch?v=N6isz0glJhY
---
המראיינת: "למה את חושבת שנכנסת לזה? את מאשימה את הטלוויזיה וכל התקשורת?"
נועה: "גם, אבל לא רק. כמו שכל בן אדם צריך תשומת לב, אני חושבת שגם אני רציתי. אבל רציתי יותר מסתם תשומת לב, לא ידעתי איך לקבל את זה. כשקראתי כתבות וראיתי תוכניות על אנורקסיות, במקום להירתע מהעניין, זה עשה את ההפך, אני רק רציתי את זה יותר. היה משהו קסום בבנות הכחושות האלה שגרם לי לרצות להיות כמוהן. כל הזמן דמיינתי את עצמי איך כל העצמות בולטות לי, איך הבגדים גדולים עלי ואיך פתאום כולם מתייחסים אלי, מרחמים עלי. רציתי להיראות חלשה. אולי זו הייתה הדרך שלי לבקש עזרה, לבקש תשומת לב. אבל עכשיו, במבט לאחור, אני חושבת שהיה עדיף פשוט לדבר עם ההורים ולהגיד להם שאני צריכה שהם יהיו איתי יותר. אבל בעצם, זה לא רק הם. זה כל הסביבה. כולם פתאום מתייחסים אלייך יותר, את שומעת תגובות על איך שאת נראית, תגובות טובות, ואז כשמתחילות התגובות הרעות, במקום לחשוב לעצמך, אוי, הם אומרים שאני דומה לניצלת שואה, אז את חושבת, איזה כייף, הצלחתי. כשדיברתי עם הפסיכולוג הבנתי שזה גם קשור לזה שאני בן אדם ששואף לשלמות, ברוב חיי אני תמיד רוצה את המושלם, תמיד שואפת לעוד. זה מתבטא בזה שהחדר תמיד מסודר, שכל הבגדים מקופלים, אני תמיד שואפת לציונים טובים למרות שאני תלמידה ממוצעת. אז הרזון, זה היה עוד משהו, שהוא... שאיפה להישגיות, לשלמות"
המראיינת: "את חושבת שלהיות רזה, כמו שאמרת ניצולת שואה, זה מושלם?"
נועה: "היום לא. קשה לי להודות בזה ובאמת להאמין לעצמי, אבל אני כמעט שלמה עם עצמי היום. למדתי לאוהב את עצמי ולהבין שאם אני לא אוהב את עצמי אז מי כן יאהב? ואם אני אזלזל בגוף שלי, אעשה דברים לא בריאים, למה שאחרים לא יזלזלו בי. אני חושבת שאדם צריך לאהוב את עצמו לפני הכל ולאהוב את איך שהוא נראה, לקבל את עצמו, כי אם הוא לא יקבל את עצמו, אחרים לא קיבלו אותו וזה רק מעגל שלא מסתיים."
המראיינת: "מה הרווחת בזה שנכנסת לתוך המחלה?"
נועה: "כשניסיתי לצאת, לא הצלחתי, אולי לא באמת רציתי. כשנכנסתי למרכז להפרעות אכילה הרגשתי שניצחתי, במקום לחשוש לחיי, חששתי מהאוכל שהם ירצו לדחוף לי. מה הרווחתי? אולי תחושת ניצחון, הרגשתי טהורה בכל פעם שהייתי צמה ולא מכניסה ימים אוכל לפי, הרווחתי המון יחס ותשומת לב. הרווחתי שליטה עצמית, הרגשתי שסוף סוף אני טובה במשהו, שאני מצליחה. הביטחון שלי פתאום עלה, היה לי חשק לעשות דברים, אבל פיזית – לא היה לי את הכח לעשות אותם, אפילו לא היה לי כח לקום להדליק את האור, לא היה לי כח להתקלח. רק הקירות ידעו את הסודות שלי. הרווחתי את מה שרציתי, להיות קרובה לאנה, להרגיש את העצמות, להיות חלשה, חיוורת... אבל שוב, הכל בחשיבה של פעם, היום אני לא חושבת שהרווחתי, אני חושבת שהפסדתי. אני פגעתי לעצמי בבריאות ואלו נזקים בלתי הפיכים"
המראיינת: "תפרטי קצת, מה זאת אומרת נזקים, אילו נזקים נגרמו לך?"
נועה: "איבדתי את הריכוז שהיה לי פעם, לקח לי הרבה זמן לחזור לעצמי חיצונית, ואני לא מדברת על המשקל, אני מדברת על השיער שלא היה בריא, על הציפורניים שהיו נשברות, על הכתמים בפנים, על שיערות שצמחו להן על הגוף. א... עד היום כשאני אוכלת אז... אחרי כמה דקות מתחילות לי דקירות כאלו בבטן, לפעמים אני אפילו מתקפלת על הרצפה מכאבים ובוכה"
המראיינת: "למה את לא מטפלת בזה?"
נועה: "אי אפשר לטפל בזה. הייתי מקיאה, וברגע שבן אדם מקיא את כל מה שהוא אוכל הוא מרגיל את עצמו לעשות את זה, וזה הגיע למצב שהייתי מקיאה אוטומטית, האוכל היה עולה לבד ולא הייתי יכולה לשלוט בזה. זה היה קורה לי באמצע מסיבה, בבית הספר. הייתי מקיאה עד הסוף, גם את מיצי הקיבה מה שגרם לפצעים בקיבה ולחור, תמיד הפחידו אותי בהתחלה אבל לא האמנתי, אמרו שזה דבר שקורה למבוגרים יותר, אולקוס, בעיות בקיבה, ואני גרמתי לעצמי... ילדה בת 17, להיות עם פצעים בקיבה, כאבים, חור שאי אפשר לסתום אותו. זה עוד כלום. בתקופה של המחלה לא גדלו לי ציפורניים, ואם סוף סוף היו גדלות, הן היו נשברות מייד ומתקלפות. השיער שלי היה נושר. אני זוכרת שפעם אחת התקלחתי ולאחר מכן סירקתי את שערי כשעוד היה רטוב ופשוט נשרו לי כמויות של עשרות, התחלתי לסרק את השיער בידי וחבילות של שיער נשרו ממנו. זה היה מזעזע, בכיתי המון, אבל למרות כל זה, המשכתי, כי הייתי כבר בפנים. קשה לצאת"
המראיינת: "היום, את בחוץ?"
נועה: "כן, אני חושבת שכן. מבחינה פיזית ברור שכן, אני לא מקיאה, אני לא מרעיבה את עצמי, אוכלת ארוחות מסודרות. כמובן שאני משתדלת להימנע מיותר מידי בצקים או ממתקים, כי בכל זאת, אני דוגמנית וצריך לשמור על הגוף. אני גם עושה ספורט, זה נותן לי להרגיש יותר טוב. פעם הייתי עושה ספורט בלי לאכול והייתי מרגישה שאני עוד שניה הולכת להתעלף. אבל זה תמיד נמצא בראש שלי, לפעמים באות לי מחשבות על לצום, על להקיא, במיוחד שאני נמצאת בחדר ההלבשה עם בנות שרזות ממני בהרבה, אני מיד מפנה את המחשבות מהראש שלי, מתעלמת מהן. אני נזכרת כמה רע היה לי בתקופת המחלה, בתקופה שהדופק שלי היה מהיר, בתקופה שהיו לי לחצים בחזה וכשהייתי מקיאה, הייתי מרגישה שאני הולכת למות בכל רגע, אני נזכרת...", היא השתתקה ולקחה נשימה עמוקה, את המחנק בגרון היא הרגישה כבר מתחילת השיחה, "ב... ביום ההוא שפשוט התעלפתי על האסלה ולקחו אותי לבית חולים. זה לא שווה את זה, אין דבר בעולם ששווה את הפגיעה העצמית הזאת. ועזבי, לא רק פגעתי בעצמי, פגעתי בכל הסובבים אותי. פגעתי בהורים שלי כי הם חשבו שהם נכשלו בתור הורים, זה עשה להם רע לדעת שהבת שלהם הגיעה למצב כזה בלי שהם שמו לב, פגעתי באחותי הקטנה שהייתה צריכה לראות דבר כזה ול... לרחם עלי, פגעתי בחברות שלי ששיקרתי להן, שהתרחקתי מהן, פגעתי בחיים שלי, בחיים שלי! בדבר שאמור היה להיות יקר לי יותר מהכל"
המראיינת: "את יודעת, בדרך כלל שמדברים על משהו כזה, חווים את זה מחדש, את נראית לי נינוחה מאוד"
נועה: "אני לא אוהבת להראות את הרגשות שלי ברבים, במיוחד חולשה. אני כאן כדי לחזק אחרים, לא להחליש אותם", אמרה בקול חנוק. נועה באמת התאפקה לא לבכות.
---
אדם ישב בקרוואן וזפזפ בשלט, הוא עצר בערוץ 10 והקשיב. מיד לאחר שהבין שהנושא יכול לתת חומר מחשבה לליאור חייג אליו. ליאור היה עסוק עם האחות במדידות לחץ דם וחום. אנה ענתה לטלפון.
אנה: הלו"
אדם: "שלום, עם מי אני מדבר?
אנה: "אנה"
אדם: "שלום חמודה, מה שלומך?"
אנה: "בסדר, ליאור לא יכול לענות כרגע, אתה רוצה לחכות כמה דקות או להתקשר אחר כך?"
אדם: ,לא, רק תמסרי לו שידליק ערוץ 10 זה בנוגע למה שדברנו."
אנה: "מה שדברתם?"
אדם: "הוא כבר יבין, אבל תגידי לו שידליק כבר עכשיו, ואני אתקשר אליו עוד השבוע."
אנה: "או קיי, אני אמסור לו. תודה."
אדם: "וד"ש חם. ביי"
***
נטלי היתה ליד המחשב. היא עדכנה בבלוג האישי שלה על המפגש עם רועי. התגובות לא סיפקו אותה, אולי פה ושם. רוב התגובות היו על: יהיה בסדר, תהיי חזקה, ככה זה גברים, אל תשימי לב אליו, תבגדי בו, מגיע לו לאחד כזה שלא יודע להעריך אחת כמוך וכו'. לפתע, הנייד צלצל.
רועי: "אה, מה את עושה?"
נטלי: "כלום"
רועי: "נכנסתי לבלוג שלך"
נטלי: "אה כן?"
רועי: "כן, קראתי ואני יודע שדיברת עלי"
נטלי: "נגיד"
רועי: " כינית אותי בשם ר', את חושבת שאני מפגר?", צחק קלות "אז מה?"
נטלי: "מה אז מה?"
רועי: "אז אם את רוצה להזדיין עם אחרים, תודיעי לי"
נטלי: "מאיפה הבאת את זה מפגר"
רועי: "קראתי את התגובות"
נטלי: "נו, אז אם יגידו לי לקפוץ מהגג, אני אעשה את זה? טוב, בשביל זה התקשרת?"
רועי: "טוב, אז תפסיקי לכתוב עלי"
נטלי: "לא הגזמת? אני אכתוב מה שבא לי, זה הבלוג שלי"
רועי: "טוב, אבל אני מבקש ממך לא לספר פרטים עלי"
נטלי: "אל תדאג"
רועי: "ומה את כותבת בלוג? את כמו הילדים הדכאוניים האלה כל היום מול המחשב"
נטלי: "מה שתגיד", לא היה לה כח אפילו להתווכח איתו
רועי: "אני נוסע עם אחי וחברים לאילת לסוף שבוע"
נטלי: "חכה רגע, רועי יש לי שיחה ממתינה", עברה לשיחה השניה
לאון: "נטלי, מה קורה מאמי?"
נטלי:"בסדר, מה איתך?"
לאון: "קשה לי לדבר איתך, כי עשיתי מסיכה לפנים, וזה מותח לי את השרירים, אבל תגידי, בא לך להיפגש עוד מעט?"
נטלי: "איפה?"
לאון: "איפה שבא לך מתוקה"
נטלי: "טוב, אני אדבר איתך, ביי בינתיים"
לאון: "אה ותדליקי ערוץ 10 ביי"
היא חזרה לרועי. "אני איתך"
רועי: "אמרתי שאני נוסע עם אחי וחברים לאילת, ביום חמישי הבא"
נטלי: "אה... א... אוקיי", היא לא ידעה מה לומר. הוא לא הזמין אותה, שהיא תזמין את עצמה? "תודה על ההזמנה"
רועי: "מה, את רוצה לבוא?"
נטלי: "אתה לא רוצה שניסע ביחד?"
רועי: "אבל הבטחתי להם"
נטלי: "אני מסתדרת איתם"
ברקע היא שמעה את טל, אחיו של רועי, "למה, למה, רועי, תגיד לה שתבוא!"
נטלי: "רואה?"
רועי: "רוצה לבוא?"
נטלי: "אבל אני אודיע לך יותר מאוחר"
רועי: "למה? את רוצה להתייעץ בבלוג?" צחקק
נטלי: "אולי לשם שינוי תתחיל להתבגר, אתה לא חושב שיש לי אמא שאני צריכה את ההסכמה של אמא שלי?"
רועי: "טוב, תודיעי לי אם כן, כי אם לא, ידידה שלי רוצה לבוא"
נטלי: "לך מותר הכל?"
רועי: "מה קרה לך, זאת ידידה שלי לפני שהכרתי אותך... את מקנאה?" שאל בנימה של התגרות. שוב שיחה ממתינה.
נטלי: "רועי, חכה שניה יש לי עוד שיחה"
נטלי: "הלו?"
בן: "אני מבין שאת בשיחה"
נטלי: "וואו, בן, מה העניינים?"
בן: "רוצה להיפגש עוד מעט?"
נטלי: "עם מי ואיפה?"
בן: "נועה, הדר, שובל, גולן, לא יודע מי עוד, ואולי נשב בקניון, זה יהיה מאוחר יותר, בערב, בא לך?"
נטלי: "או קיי, לאון גם רוצה להיפגש איתי, אז אני באה איתו"
בן: "בכייף, טוב אם את רוצה לראות את נועה בטלויזיה אז תדליקי ערוץ 10"
נטלי: "מה, באמת? טוב, ביי" היא חזרה לרועי.
בן: "ביי מאמי".
היא חזרה לשיחתה עם רועי
נטלי: "אני איתך... מצטערת"
רועי: "מה קורה איתך? מה זה היחס הזה?"
נטלי: "אני עוד כועסת עליך על הלילה בקיוסק, אתה יודע שאני חזרתי הביתה ברגל?"
רועי: "היית נוסעת במונית"
נטלי: "לא היה לי כסף. אפילו לא עלה בדעתך להציע לשלם לי מונית הביתה, ואתה יודע מה, רועי? לא חשבתי על זה שתלווה אותי או שתקפיץ אותי, כי ידעתי שאתה לא יכול לעזוב את הקיוסק, לא היו שם עוד אנשים, אבל לפחות להציע לשלם לי מונית, להתקשר לוודא שהגעתי הביתה... כלום, פשוט לא עניין אותך"
רועי: "אני הייתי מוטרד, את גם לא מתעניינת במה שעובר עלי"
נטלי "כי אתה אף פעם לא מספר לי כלום. הנה, לדוגמא, המכות שרבת לפני כמה זמן, לא אמרת לי כלום עד שראיתי את הפצע ברגל, אתה לא מספר לי שום דבר"
רועי: "מצטער אמא"
נטלי: "רועי!"
רועי: "מה, אני צריך לתת לך דוח בסוף כל יום?"
נטלי: "לא, אבל אל תתלונן אחרי זה שאני לא מתעניינת רועי, כי אני כן מתעניינת, בניגוד אליך! אתה יודע בכלל שבאותו לילה עקב אחרי מישהו?"
רועי: "תפסיקי לאכול סרטים נו, אני מכיר אותך, בטח מישהו הלך במדרכה המקבילה וישר אכלת סרט שהזמינו לך רוצח שכיר, נו באמת..."
נטלי: "אה... אני רואה שאי אפשר לדבר איתך"
רועי: "תפסיקי להיות רגשי"
נטלי: "טוב, רועי, אני חייבת לנתק, חברה שלי בטלוויזיה", היא לא ידעה אם להגיד 'חברה' או 'מישהי מהכיתה'. רועי במילא בטוח שהיא ילדה בודדה לכן בחרה להציג את נועה כ"חברה". היא הדליקה את הטלויזיה בחדרה והגבירה את הקול.
---
Superchick - courage
http://youtube.com/watch?v=hkQJlqEvI8w
---
לקחו לנטלי מספר שניות להבין על מה נועה מדברת בראיון. נועה תמיד נראתה לנטלי בתור נערה מצליחה, מודל לחיקוי עבור המון בנות. מדהים לפעמים עד כמה מה שאנחנו רואים הוא כל כך לא נכון. עד כמה הבן אדם שנראה לנו חזק הוא בעצם בן אדם חלש הזקוק לעזרה.
"מה עם בנות אחרות שהיו במחלה?", שאלה המראיינת, "את בקשר איתן?"
נועה: "הכרתי המון בנות דרך פורום באינטרנט שמעודד הפרעות אכילה, היינו עושות שיחת מעקב על הירידה במשקל שלו, נותנות עצות וטיפים אחת לשניה, שמות, תמונות של לפני ואחרי... אבל מאז לא שמרתי איתן על קשר. כשנכנסתי למחלקה להפרעות אכילה בהתחלה שמחתי, אבל, מהר מאוד הבנתי שבאמת צריך לצאת מזה ואני חושבת שהיה לי מזל שהצלחתי, כי עבור אחרות זה מאוד קשה. כבר שמעתי סיפורים על בנות שיצאו ונכנסו שוב למחלקה בגלל שלא יכלו להחזיק מעמד בחוץ. אבל אותי יותר עניין לדאוג לעצמי, בגלל זה לא דיברתי שם עם בנות ולא התחברתי איתן, ראיתי איך הן מחביאות כדורים משלשלים, עוזרות אחת לשניה לשקר בשקילות, איך הן היו מקיאות בשניה שמישהו היה מסתובב, ואני לא רציתי את זה. זה היה מפתה, לראות את כל הבנות ביחד, אני תמיד הייתי בצד כי החלטתי שאני באמת יוצאת מזה"
המראיינת: "וחשבת על לעזור לאותן בנות שעדיין נמצאות בזה? הרי את דמות מוכרת, בנות מעריצות אותך, למה לא לנצל זאת?"
נועה: "הן כבר עמוק בפנים. לא אני ולא אף אחד אחר יכול להציל אותן, רק הן, הן צריכות לרצות את זה כל כך, וגם כשהן ירצו לצאת מזה ולהבריא, זה יהיה להן מאוד קשה, אבל הכל תלוי אך ורק בהן. הן צריכות המון כח רצון, הרבה רצון לחיות. אבל מי שלא רוצה לצאת מהמחלה, לעולם לא תצא, לא משנה כמה יאכילו אותה בכפייה".
המראיינת: "אני רוצה רגע לחזור אחורה, מעבר לזה שאת חושבת שגם התקשורת אשמה, מה עוד גורם לזה?"
נועה: "ש כאלה שהתקשורת תרמה לזה, יש כאלה שזה בגנטיקה במשפחה ומשהו הכי קטן יכול לגרום למחלה להתפרץ..."
המראיינת: "כשאת אומרת שזה בגנטיקה, זאת אומרת שזו מחלת נפש שחבויה בגנטיקה"
נועה: "נכון, אז בסדר, זו מחלת נפש, את יכולה לכנות את זה ככה. עכשיו, זה לא תמיד השאיפה לאידאל של להיות יפה ורזה, יש כאלה שבאמת התחילו עם זה אבל נשאבו בהמשך לתוך התהום של עצמן ולא יצאו מזה. רוב הבנות שנכנסות לזה היו בעלות משקל תקין לגמרי, יכולות להיות המון סיבות שבגללן הן נכנסו למחלה. זה...איך אני אסביר את זה, זה כמו צורך להיעלם, יש את הרצון לנצח את הצורך הבסיסי ביותר של הגוף שזה האוכל. לבטל אותו, ודרך זה...זה היה להוכיח לעצמי שאין לי צרכים בכלל, לשלוט בגוף, לשלוט בעצמי. אין תחושה יותר טובה מאשר התחושה של השליטה העצמית. אבל אני פגשתי בנות שהפרעת האכילה באה ממקום אחר לגמרי, למשל, כשהייתי בבית החולים הרי הכרתי הרבה בנות, היתה שם אחת מאוד חמודה שהיא חוותה אלימות, השפלה פיזית, נפשית, או התעללות מינית, מאז שהיתה ילדה קטנה, שזה פגע בצמיחה שלה, בביטוי העצמי שלה, ולא יכלה בתור ילדה או נערה להתמודד מול כל זה, אז אותה אחת, ספרה לי שהיא החליטה להעלים את עצמה, תוך כדי שהיא הרעיבה את עצמה למוות כדי להתכווץ עד להשמדה עצמית."
המראיינת: "זו בעצם זעקה גדולה אבל אילמת, וואו, זו דרך הרסנית לבטא את הכאב שלה"
נועה: נכון, זה כדי לברוח ממצוקת הקיום והקושי שלה בהתמודדות מול הסביבה. ובדרך כלל אלה שאצלם זה מוגדר כאנורקסיה נרבוזה, שזה שלב הכי קשה בסולם האנורקסיה, ואם מגיעים לזה, קשה יותר לצאת מזה, אפילו אם מאשפזים אותם ומאכילים אותם בכפייה, זה כבר רגל אחת מתחת לאדמה, כאן בשלב הזה, זה אך ורק תלוי בהן ולא באף אדם אחר, אם אחת כזאת תעשה סוויצ' בראש, כאילו, סיבוב של 180 מעלות, היא יכולה להבריא"
המראיינת: "וואו, איך מגיעים לשלב כזה בכלל?"
נועה: "למשל, אם ניקח את אותה אחת שעברה השפלות ואלימות במשפחה והגיעה למצב כזה, וזה לאחר שהיא קיבלה טיפול פסיכולוגי, פסיכיאטרי וכאלה... אבל אני חייבת להגיד, שרוב הפסיכולוגים שאפילו שיש להם תעודה ורשיון הם לא תמיד יודעים להגיע לנבכי הנפש של המטופלת, ולרוב, הם לומדים במהלך הטיפול על חשבון הסבל האישי של המטופל. בוא נגיד שכל מטופל שמגיע לפסיכולוג, זה שיעור מעשי חינם וגם משלמים להם על זה. אבל יש מעט מאוד פסיכולוגים שבזכותם חולות אנורקסיה היום בחיים. טוב, אז בקשר לאותה אחת שאמרתי קודם, בגלל שלא יכלה להתמודד ושאפה להיעלם או למות, אז היא בקשה משאלה כזו, ואז זה...כאילו היא הוציאה מתוכה "אני אחר" שיעזור לה להתמודד ולהשתלט על המצב ובדרך להגשים את השאיפה שלה, כי היא לא יכלה להגיע לאן שהגיעה בכוחות עצמה, אז היא מוציאה מעצמה את 'אנה', ובגלל זה קשה להוציא אחת ממצב כזה, כי קודם כל צריך להוציא את הדמות הזאת שהיא יצרה בעצמה וששולטת בה, שהפכה לחלק מהאני שלה מזמן, ו...ולהחזיר לאותה נערה את השליטה, ורק כך אפשר להוציא אותה, אפילו אם צריך היפנוזה אז חייבים לעשות את זה"
המראיינת: " מה כל זה בגלל שלא יכלה להתמודד מול המציאות הקשה?"
נועה: "כן, זה גם סוג של הענשה כלפי אלה שפגעו בה, שבעתיד האצבע המאשימה תהיה לעברם, וכמובן שזו הענשה עצמית והרס עצמי בדרך, נכון שאחרי שכשהיא מגיעה למצב האבסורד, ומאוחר יותר, הם מגלים שזה התחיל מהבית, מהאווירה הכעורה שהם השליטו בבית, הם באמת מתחרטים ומנסים לפצות אותה בהמון אהבה וחום ותשומת לב והמון המון חמלה, שזה בעצם כל מה שהיא חיפשה לקבל מהם מאז שהיתה קטנה, אבל אז, זה קצת מאוחר מידי אם לא יותר מידי, כי כאילו שהיא כבולה בידי האני האחר שאני קוראת לו גם השטן שעזר לה, ועכשיו מאוחר מידי, כי היא חבה לו את חייה, כי כשאתה קורא לעזרה של הרס וחורבן, זה כבר התפקיד של השטן, זה כמו שמישהי, שמתפללת לרעת מישהי אחרת, שתמות, או משהו אחר, וזה באמת מתקיים, אז אחר כך השטן גובה ממנה את המחיר, לכל דבר בחיינו יש מחיר, יש דברים שאנחנו מודעים להם ויש שלא אבל, זה כבר קשור למאגיה שחורה ואני לא רוצה להיכנס לזה"
המראיינת: "כשאת אומרת שטן, את מתכוונת לדמות האחרת שצמחה מתוכה?"
נועה: "כן, זה מן פיצול אישיות להגן על האני הקיים, בגלל זה צריך לבטל את האישיות האחרת שצמחה מתוכה כדי "להגן על אותה נערה". כי לדמות הזו, כמו שאמרתי מקודם, קוראים אנה, יש כאלו שקוראים לה מיה, השם לקוח מתוך המילים אנורקסיה ובולמיה".
המראיינת: "מה היא מרוויחה מכל זה?"
נועה: "כל מה שהיא לא קיבלה כשהיתה במצב הרגיל, כשבניגוד לזה, הכו אותה בבית, השפילו אותה לקרקע, פגעו בכבוד האחרון שלה, אז נכון שזה פגע בה בשורה התחתונה, אבל זה כאילו שהיא הענישה את כולם, זה הרווח שלה.
המראיינת: "אבל יש סוגים רבים של חולות אנורקסיה, אז מה הרווח שלהן?
נועה: "לכל חולת אנורקסיה יש את הרווח האינדיווידואלי שלה, למשל, יש בנות, שהן פרפקציוניסטיות כמוני למשל, ששואפות להישגיות ולשלמות בחיים, כדי לקבל הערכה ואהבה מהסביבה, שיגידו שאין כמוהן, שהן הכי מושלמות, הן פוחדות שאם הן תהיינה פחות מזה, אז פחות יאהבו אותם בבית ובחברה. אז היא מתחילה להיכנס גם לזה, ומאמינה שהיא תקבל יותר פידבקים חיוביים מהסביבה, ומכאן היא מתחילה לצעוד בדרך אל המוות בלי שום כוונה כזאת מלכתחילה, אבל היא כבר על המסלול, והמסלול הוא עגול, והיא בתוכו כמו בצנטריפוגה מסתובבת סביב עצמה והרזון שלה, כמו בקיר המוות אם תעצור אז תיפול ותמות, אבל איך עוצרים? זאת הבעיה, אז כשהיא כבר בתוך זה, וההורים סוף סוף הבחינו ברזון שלה, שבעצם, הבחינו בה כאדם כבתם, משמע: "אני קיימת" וזה בעצם המשפט המסכם של כל חולות האנורקסיה הזעקה האלמת. אז מה שהן מרוויחות, שכולם סביבה, מוכנים להכיר אותה כמו שהיא, לא כמו שהיו מצפים לראות אותה לפני המחלה, סוף סוף הם מכירים בה כאדם, ביכולות ובחולשות שלה ובכאב הפנימי שלה, וגם את המחדלים שלהם שהביאו אותה לזה, תראי, רוב הבנות ששייכות לקטגוריה של השלמות, וההישגיות , תדעי לך, שזה בא מהבית, לרוב, ההורים דוחפים את הילדים לזה בלי שירגישו, הם מנסים להגשים את כל החלומות שלא הגשימו דרך הילדים שלהם, ואם הילדים לא עומדים בזה, אז הם לא מוערכים ואהובים מספיק, אז זה מה שהם משדרים לילדים מאז שהם קטנים. אז כשאותה נערה התדרדרה לאנורקסיה, עכשיו, הם סובלים איתה, וכמה רגשי אשמה מציפים אותם, והם מתחננים אליה, בוכים לידה, היא רואה את הסבל שלהם בעיניים, את חוסר האונים, את חוסר התפקוד שלהם בחיי היום יום, וגם זה שהיא הרסה להם את החיים בין היתר, לא בכוונה, כן, זה כמו, אות קין במשפחה שבגללם היא הגיעה למה שהגיעה. והם מוכנים לקבל ולאהוב אותה כמו שהיא, רק שתחיה, שתהיה בריאה, ומקבלים אותה כמו שהיא- זה הרווח שלה, אם כי בתוך תוכה היא אומרת, חבל שלא עשיתם את לפני, תראו מה גרמתי לעצמי כדי שתקבלו אותי ותאהבו אותי כמו שאני, אני נמצאת בשלב שקשה לי בעצמי לצאת מזה"
המראיינת: "יש לך משהו להציע להורים כאלה?"
נועה: "כן, בטח, איפה המצלמה?"
המראיינת: "מימינך"
נועה: "איפה, אה כן" היא הביטה למצלמה ותוך כדי הצלם עשה תקריב לפניה. "אז ככה, הורים, לפעמים צריך לוותר על האגו שלכם, ובטח כשזה נוגע לחיי האוצר שלכם, תודו גם בטעויות שלכם ותלמדו לתקשר עם הילדים שלכם, ותלמדו את הילדים שלכם לתקשורת בריאה, ואם בכל זאת אתם שבויים באגו, אז אני פונה אל הנוער, תגידו להורים את כל מה שאתם מרגישים בפנים, אתם יכולים ללמד את ההורים שלכם לתקשר נכון, אל תשמרו דברים בבטן, אם פגעו בכם תגידו להם, אל תשמרו מטענים בפנים, כי בסוף זה יתפוצץ לכם בפנים, תבקשו מהם אהבה, זו לא בושה, תגידו להם, אנחנו מצפים שתאהבו אותנו, תראו לנו את זה, אנחנו זקוקים לאהבה ותשומת לב"
המראיינת: "מה זה אומר לוותר על האגו?"
נועה: "שיודו בטעויות שלהם בפני הבת שלהם, שיגידו לה, סליחה טעינו! טעינו בגדול! אנחנו סך הכל בני אדם, ואנחנו אוהבים אותך, ומצטערים שגרמנו לך להגיע לאן שהגעת, אם פגענו בך, הבעיה היא לא היתה אצלך, הבעיה היא אצלנו, באופן אישי, גם לנו יש תסכולים, תסביכים, יש לנו מטענים מהעבר, מההורים שלנו, גם לנו לא היתה ילדות יפה, ובמקום ללמוד מהטעויות של ההורים שלנו, העתקנו את אותו דפוס חיים איתך. בואי נתחיל מהתחלה, נלך כולנו לטיפול כדי לשקם את החיים. אנחנו אולי דחפנו אותך לחפש שלמות, אנחנו פגענו בך, או הורים אחרים, אנחנו השפלנו והכינו ואמללנו אותך בגלל שלא יכולנו להתמודד איתך ומול מצבי היום יום, וזה כלי הביטוי היחיד שאנחנו הכרנו בילדות שלנו במקום לשפר את התקשורת ביננו, אבל מהיום והלאה, ניתן לך את מלוא תשומת הלב שמגיע לך, את מלוא ההערכה, לא נפגע בך, ואם חלילה כן, אז תעמידי אותנו במקומנו. מצטערים שלא קבלנו אותך כמו שאת ושדרנו לך אחרת, אנחנו אוהבים אותך כמו שאת, ורוצים להמשיך לאהוב ולאהוב ורק לאהוב אותך, כי את מיוחדת במינה, ואת יודעת למה את מיוחדת במינה, כי אין שני לך. ואנחנו גאים להיות ההורים שלך, כמו שאנחנו גאים שאת הבת שלנו באשר את"
המראיינת: "מה את מציעה לסביבה?"
נועה: "שאם מישהו שם לב שמישהי מפתחת הפרעת אכילה, לא לשתוק! צריך מיד לספר ולנסות לעצור, לא בטוח שיצליחו, הבנות האלו הן... הן יודעות לשקר כל כך טוב... אבל חייבים לפעול בעניין, לא להזניח. ותשקלו מילים לפני שאתם מחליטים לומר משהו, מילה קטנה יכולה להביא לכל כך הרבה סבל בשביל נערה אחת ומשפחה שלמה.
המראיינת: "איפה את מדרגת את עצמך בסולם האנורקסיה?"
נועה: "אני שייכת לאותם אנשים שהם מחפשים שלמות בכל דבר בחיים וזה התבטא בגוף שלי. לקח לי המון זמן להבין את זה"
המראיינת: "היום, כשאת נזכרת בזה, מה זה גורם לך?"
נועה: "כשנכנסתי למחלה הביאו לי מראה, הם רצו לזעזע אותי אבל בעצם עשו לי טוב. באמצע הטיפול, כשעדיין הייתי רזה בצורה מזעזעת הביאו לי שוב מראה והפעם נבהלתי. כאב לי על עצמי, כאב לי לראות את עצמי ככה, עם זונדה, עם ידיים דקיקות, עצמות בחוץ, עיניים בולטות, כל הפנים שקעו לי, נראיתי מפחיד. וכשיצאתי משם... עד היום בעצם, יוצא לי להיזכר בתקופה הזו. יש בתוכי משהו קטן שמתגעגע לזה אבל אני בכל פעם משתיקה אותו מחדש, מזכירה לו כמה סבל עברתי. כשאני נזכרת... זה גורם לי לפעמים לצמרמורות... בכי... דופק מהיר רק מעצם המחשבה על זה, זה כבר מפחיד אותי, אני נרתעת מזה. זה כאילו הרס לי משהו בהתבגרות וכמובן שאני מנסה לקחת את זה לצד הטוב ואומרת לעצמי שזה רק חישל אותי, ביגר אותי, אבל באמת שהייתי מעדיפה לא לדעת מה זה הפרעות אכילה, לא לדעת מי זאת 'אנה' או 'מיה', לאהוב את עצמי כמו שאני ולטפח דברים אחרים אצלי, לא הפרעות. קשה לי באמת להבין אנשים שפוגעים בעצמם כי אני למדתי, ובדרך הקשה, שאנחנו צריכים לאהוב את עצמנו לפני הכל ולפני כולם, לדאוג לעצמנו ולטפח את עצמנו נפשית ופיזית, לדעת לא להתקרב לדברים שיכולים להרוס אותנו.
אני חייבת לציין גם שבאמצע האשפוז אבדתי שליטה פיזית, הדברים יצאו מכלל שליטה. כל מה שהייתי אוכלת, כבר היה יוצא לבד בהקאות, הרגשתי מובסת, כאילו המחלה ניצחה אותי ואני בעצם לא ניצחתי ולא השגתי שום דבר. הייתי מתבוננת במראה, כל העצמות בולטות, הייתי נראית כמו גופה, וכל מה שהצלחתי לראות זה בחורה שמנה שאת גופה עוטף בשר ושומן. הייתי תופסת את בטני, תופסת את העור שנשאר, במראה זה היה מצטייר לי כמו גוש שומן ענקי, הייתי תופסת את בטני בחוזקה ומכאיבה לעצמי, להעניש את עצמי."
המראיינת: "נועה, אני מרשה לעצמי לאמר שאת הפתעת אותי לטובה, שיניתי את דעתי לגבייך, את עברת המון, את בן אדם חזק וחכם, את נראית נהדר, באמת, את לא צריכה להוריד אפילו גרם אחד וגם אם תשמיני ב10 קילו, את עדיין תראי מקסים".
נועה התעלמה מההערה האחרונה של המראיינת וחייכה בסלחנות. גם בסיוטים הכי גדולים שלה היא לא יכלה לדמיין את עצמה עם עשרה קילוגרמים נוספים.
המראיינת: "אנחנו נצא להפסקת פרסומות קצרה, תיכף נשוב", היא חייכה לעבר המצלמה, שעברה לצלם את הקהל מלמעלה.
"שלוש... שתיים... אחת... זהו!", אמר הקריין.
נועה קמה ממקומה, "איפה המים שלי?!", היא פנתה לעבר המפיקה בכעס.
היא הלכה לחדר ההלבשה ולגמה במהירות מבקבוק המים, יש לה ארבע דקות עד שהם יחזרו מהפרסומות והיא צריכה לחזור למקום. היא ניצלה את הזמן לחייג לאימה.
"הלו, אמא?"
קייט: "נועו'ש, היית נהדרת, רק תסדרי טיפה את השיער שלך, ותחזקי את האודם, כי לא כל כך רואים את זה, זה טוב שדברת על זה, הם בטוחים שזה יעזור לבנות אחרות, אמרת את כל האמת.
נועה: "אמא, נכון שאמרתי את כל האמת אבל, אני לא עושה את זה בשביל אף אחת, אני עושה את זה רק בשביל עצמי, עכשיו תראי איזה פרסום זה יעשה לי." היא הוציאה את הליפסטיק מהתיק ומרחה על שפתיה." "תראי אמא, נכון, כאילו... כן דיברתי מהלב והכל, אבל לא סיפרתי את זה בשביל להציל אף אחת אלא בשביל לגרור עוד תשומת לב, זה רק יעשה לי טוב, לי ולקמפיין שאני רוצה"
קייט: "כן, הקלטתי הכל, טוב, נועה, אני בטוחה שעזרת לכמה בנות והורים לראות את הדברים אחרת, אף אחד לא יכול לגלות את המניעים שלך"
נועה: "תודה אימו'ש... תקשיבי, מכאן אני נוסעת לקניון לשבת עם כולם ואז בן יקפיץ אותי הביתה"
קייט: "אגב בן, למה הוא לא בא אלינו יותר? כבר הרבה זמן לא ראיתי אותו"
נועה: "אהה... לא יודעת, הוא עסוק וזה, את יודעת, עם כל הכדורגל..."
קייט: "אולי תזמיני אותו לישון אצלנו היום?"
נועה: "אני אשאל אותו, טוב? אמא, אני צריכה לחזור עוד מעט, אני אתקשר אלייך כשאני אגיע לקניון"
קייט: "אוקיי מתוקה שלי, להתראות"
נועה סיימה את השיחה וניגבה את הדמעות מעיניה. התחשק לה לעזוב את המקום, להיכנס לחדרה ופשוט להתכנס בתוך עצמה. היא הרגישה איך היא חווה את הכל מההתחלה, הצמרמורות בגוף גברו. היא החלה להסדיר את נשמתה, מנסה להתעלם, היא עברה את זה. היא בחיים והיא כאן. היא הצליחה. וזה אומר שהיא ניצחה את הפרעת האכילה, לא הפסידה. היא מנצחת.
---
"היי... תביא לי בבקשה מרלבורו לייט קצר", ביקשה הבחורה שנכנסה לקיוסק וחייכה. רועי מיד בחן אותה.
"את, יש לך 18?"
"רוצה לראות תעודה?", היא שלפה מכיס הג'ינס שלה תעודת זהות
רועי הציץ בה כמה שניות, "נסטיה, אה? רגע, את מוכרת לי"
נסטיה: "כן... אתה חבר של נטלי לא?"
רועי: "איך ידעת?"
נסטיה: "אנחנו מעשנות לפעמים. וישבתי פה כמה פעמים, יום אחד ראיתי אותך"
רועי: "אה, וואלה? יפה יפה", הוא חייך והביא לה קופסת סיגריות
"קח", היא הגישה לו שטר של 20 שקל
רועי: "לא, הפעם על חשבון הבית", הוא צחק והרגיש לרגע שהקיוסק בבעלותו.
נסטיה: "אז מה... אתה פה כל ערב?"
רועי: "כמעט, בדרך כלל אני נדפק עם לילות ועוד אני חייל בצבא שצריך לקום מוקדם! שתביני..."
נסטיה: "למה אתה לא עובד בצהריים?"
רועי: "כי נטלי תופסת את המשמרות האלה..."
נסטיה: "אהה... אז מה קרה, שתעבוד גם היא לילה אחד"
רועי: "איזה...", צחקק, "זאתי מפונקת אחושרמוטה. לילה אחד הייתה צריכה לחזור לבד, ושתביני יעני הבית שלה רבע שעה מפה, התחילה לבכות לי ועוד היום רבה איתי על זה"
נסטיה: "אוי, נו, באמת... אני מלא פעמים הולכת לבד בלילה, איזה שטויות"
רועי: "וואלה, תגידי... אני חייב לשאול אותך, נטלי בתולה?", הוא ידע שנטלי לא בתולה כי הוא שכב איתה, עניין אותו לדעת מה נסטיה תגיד עליה, איך תגיב לשאלה. אולי היא תספק לו קצת מידע על בנים שהיו עם נטלי?
נסטיה: "אתה חבר שלה, אתה אמור לדעת...", רועי שתק ונסטיה חייכה, "נו, ברור שהיא לא בתולה, מה, היא שיקרה לך שכן?"
רועי: "סתם שאלתי..."
נסטיה: "טוב, אני זזה, יאללה מאמי שיהיה לילה טוב, תודה על הסיגריות"
רועי: "ביי כפרה, תבואי לבקר!"
---
"אני יודעת שעברו עלייך עוד הרבה דברים בשנה האחרונה שגרמו לכך שירדת בלימודים, תקופה שבה הפסקת לעבוד ולהצטלם", אמרה המראיינת כמה דקות לאחר שחזרו מהפסקת הפרסומות.
נועה: "כן... על זה ממש קשה לי לדבר. אני... אני איבדתי שתי חברות, שתי חברות שהיו הנשמות התאומות שלי. הראשונה לירז, נאנסה ונרצחה באכזריות לאחר שלקחה טרמפ, והשנייה, מיטל, התאבדה כמה ימים אחריה, חתכה את עצמה ושרפה את עצמה. המוות של מיטל פשוט מוטט אותי נפשית, א... אני הרגשתי שזהו. היו לי מחשבות אובדניות באותה תקופה, היה לי קשה לתפקד. ביטלתי הרבה עבודות דוגמנות בגלל שהרגשתי שאני פשוט לא יכולה לעמוד מול מצלמה בזמן שהיא... קבורה מתחת לאדמה, שלא נראה אותה יותר"
המראיינת: "מדהים אותי כמה עברת... ואת כל כך חזקה"
נועה ניגבה את דמעותיה בעדינות והביטה אל המצלמה, "אני לא יכולה לתאר את ההרגשה כשמאבדים מישהו יקר, כל כך יקר. אני עד... עד היום אני הולכת לבית הקברות ומניחה פרחים ונרות על קברה." היא גרדה את אפה באצבעותיה. "ו... וקשה לי להאמין, אני לא מצליחה לקלוט את זה, שמיטל יותר לא איתנו. זה כל כך קשה לאבד בן אדם קרוב ומקסים כמוה"
---
ליאור ואנה צפו בתוכנית כשידיהם משולבות. ליאור מאוד אוהב את אנה ומעריך את המאמצים שהיא עושה למענו. הוא התרגש מזה שאדם חשב עליו.
אנה: "לא תיארתי לעצמי שזה מה שנועה עברה, כאילו, ברמה כזו, וואו, אני לא מאמינה, לא חסר לה כלום, היא מצליחה בכל דבר, ובאה ממשפחה מאוד עשירה והיא דוגמנית מצליחה. מה אתה אומר על זה ליאור?"
ליאור: "אין דבר כזה לא חסר לה כלום, אם היא הגיעה למה שהגיעה, אז כן היה לה מחסור במשהו, אפילו יותר חשוב מעושר ופרסום"
אנה: "כן, היה חסר לה כמה ברגים בראש"
ליאור: "אנה, אסור לשפוט אף אחד אם לא נכנסת לנעליים שלו, אני מתכוון, שהיה חסר לה משהו שהיתה צריכה להשלים אותו בשביל העיצוב הפנימי שלה, התפתחות האישית הרגשית שלה, בטח היו לה סיבות לזה"
אנה: "סיבות? איזה סיבה צריך כדי להתחרפן בראש?"
ליאור: "זה שיש להם בית מפואר וכסף, אי אפשר לדעת מה היה לה בתוך הבית, זה יכול להיות משהו אישי אנה, אני לא יודע, אבל מה שאני כן יודע, שהיא נתנה לי חומר למחשבה על מה שאדם שאל אותי וגם לגבי באופן אישי"
אנה: "כן הבנתי, אבל הבחורה הזאת כל הזמן בשופינג, ההורים שלה כמעט כל הזמן אוכלים במסעדות, ואיזה חדר יש לה מהסרטים, אין אני לא מבינה את זה"
ליאור: "אני חושב, שהיה לה מחסור באהבה ותשומת לב, וההורים שלה השלימו את החסכים האלה מבחינה חומרית, יש הורים שחושבים שאפשר לקנות אהבה בכסף, ואנה די, לא יפה לדבר עליה כך"
אנה: "איך השתנת ליאור, ולטובה אני מתכוונת" הוא חיבק אותה חזק אליו. "אני אוהבת אותך"
ליאור: "גם אני אוהב אותך", חייך ונשק על שפתיה.
---
מאוחר יותר כולם נפגשו בקניון, גולן הגיע למקום ולא ראה את בן.
גולן: "איפה בן?"
נטלי: "צריך להגיע כל רגע, דיברתי איתו מקודם", נועה הביטה בה במבט פליאה.
לאון: "אמא שלי אמרה לי שהיו מאוד מרוצים מהפתיחות שלך בריאיון"
נועה: "אני יודעת, עשיתי את זה בשביל בנות אחרות כדי שלא יכנסו למצב הזה"
גולן: "עאלק... על מי את עובדת, ממתי אכפת לך מאחרות?" התמרח על הכיסא ופיסק את רגליו.
לאון: "למה אתה חושב ככה? אתה לא מכיר את נועה"
גולן: "יענו את באה להגיד שאת לוקחת את צער העולם על הכתפיים העדינות שלך? אוי ואבוי"
נועה: "אתה בטוח שאתה מוזמן לכאן, לא טעית?"
גולן: "למה, את חושבת שרק את חברה של בן?"
נועה: "בוא נגיד שאתה רצוי כאן בדיוק כמו וירוס" אמרה בקול מתנשא ופרשה את ידיה בתיאטרליות.
גולן: "בואי נגיד, תסתמי את הפה שלך לפני שאת תהפכי לז"ל"
נועה: "וואו, נבהלתי", היא החליטה להתעלם ממנו. "איך הייתי?" פנתה אל שובל והדר.
הדר: "וואו, גדולה!"
שובל: "מהממת!"
לאון: "כמו יצירת אומנות", דפק על השולחן באגרוף קמוץ כדי להמחיש את דבריו.
גולן: "תיזהר שהציפורן לא תישבר לך כוסית"
לאון: "זה לא מה שצריך להדאיג אותך, נכון?"
נטלי: "די, גולן, לא נסחפת?"
גולן: "על מי את מנסה לעשות רושם, על ההומו הפסיכופט שלך?"
לאון: "הומו?"
גולן: "יאללה, צא מהארון מותק, תוציא את השלדים משם"
שובל: "קניתי צ'יפס, מישהו רוצה?" ניסתה לשבור את השיחה. כולם הושיטו את ידם ולקחו.
גולן: "אל תתייחסי אלי... אני לא קיים"
שובל: "סבלנות... הנה"
גולן: "תודה"
נועה: "ראיתם איך הם התלהבו מהיופי שלי?", שובל והדר הנהנו לאות הסכמה.
גולן: "נשמה, יופי זה משחק ילדים, אופי זה גורל החיים"
נועה: "פתגמים עם תובנות גבוהות אה, מה קורה איתך, זה בא מבדידות, יש הרבה דגים בים כמו שאתה תמיד אומר, אז איפה הם?"
גולן: "נכון שיש, אבל אני מחפש את האחת והיחידה שאני רוצה לשחות איתה"
שובל: "נועה, את לא אוכלת צ'יפס, למה?"
גולן: "אולי בגלל שהיא רוצה שתשבו לרגליה ותאכילו אותה אחד אחד?"
הדר: "בשמחה, אני מוכנה לעשות כל מה שהיא תבקש, בשביל זה יש חברות", נועה הביטה בו במבט נצחוני.
גולן: "טעית כפרה, בשביל זה יש שפחות" הרים גבותיו וחייך חיוך רחב.
נועה: "התשובה מספקת אותך גולן?" עשתה מן פרצוף מצחיק מרגיז.
גולן: "קחי פסק זמן, האוזניים כואבות מלשמוע אותך"
נועה: "איפה בן הזה, אולי אני אזמין בינתיים?" התעלמה מדבריו.
גולן: "רק שלא תמותי מרוב נדיבות" אמר בצורה צינית.
לאון: "היא לא התכוונה להזמין אותך, אתה עולה על העצבים, גולן"
גולן: "תן לי סיבה טובה לא לתת לך אגרוף בפרצוף"
נטלי: "מה קורה איתך גולן?"
גולן: "כי אני שונא צביעות, וכל המשחקים שלכם, בשביל זה בן הזמין אותי לכאן? 'איך הייתי? איך אני?משגעת, מהממת, יצירת אומנות'", חיקה את היושבים סביבו, "חאלס, תרדו מהסולם, מה זה, אותות מצוקה?
הדר: "ככה אנחנו, שובל, בואי איתי, בא לי במבה", שובל קמה אחריה.
גולן: "ואני החזקתי מבן, וגם ממך הדר, איזו שטחיות לאללה"
הדר: "לא שמעתי אותך" חייכה אליו בחטף ועזבה את המקום.
גולן: " נועה, את חושבת שלא ראו ששיקרת בקשר למיטל, וואלה, ראו את זה בעיניים שלך! את שקרנית פתולוגית. ונכון שלא הייתי כאן לפני חצי שנה אבל אני הבנתי שהייתן יריבות, אז חלאס לשחק אותה"
נועה: "זה לא עניינך, כדאי שתוריד קצת מהמשקל של הזהב, עוד יהיה לך גיבנת מזה"
גולן: "כדאי שתפסיקי לשקר, למה מהר מאוד יהיה לך אף כמו לפינוקיו, כבר התחיל אצלך, תבדקי במראה"
נועה: "לא, גולן, דווקא אתה יכול להיות ממש חתיך, אני לא מבינה למה אתה מדבר ככה"
גולן: "מה?", הוא היה מופתע
נועה: "כן... אם תעשה ניתוח להקטנת אוזניים, הסרת שיער, הקטנת אף, גבות, כי הפכת לחד גבה, טיפול בצלקות מח'צקונים, הקטנת שפתיים כי הן עבות כמו של בחורה... אתה יכול להיראות דווקא טוב"
גולן: "יאללה יאללה... תפסיקי לחוש שאת מלכת היופי"
נועה: "העובדות מדברות בעד עצמן"
גולן: "מטומטמת"
נועה: "אגב,לך אין זכות לדבר כאן על שטחיות, תסתכל על עצמך, כל המוח שלך נמצא בזהב שעליך"
גולן: "נועה, תשמרי את הבורג האחרון שלך, אני יכול לקנות אותך בזהב שלי, וישאר לי עודף לקנות לך שכל"
הפלאפון של נועה צלצל.
נועה: בן, איפה אתה, אנחנו כבר שעות מחכים לך"
בן: "אני בקניון, איפה אתם?"
נועה: "אנחנו למעלה, בשולחנות של הפיצה"
בן: "אני כבר מגיע"
נועה: "ביי", היא ניתקה והניחה את המכשיר הוורוד על השולחן.
הדר: "נועה רוצה במבה?" התקרבה אל השולחן.
נועה: "מצטערת זה לא בתפריט שלי כל הזבל הזה" ענתה בטון מתנשא.
הדר: "מישהו רוצה? לאון, נטלי, גולן בא לך לנשנש בינתיים?"
גולן: "לי דווקא בא להתנשנש איתך" היא חייכה בסתר, אך נועה מיד בחנה אותה. הדר נסתה לתקן בגללה.
הדר: "תודה, אבל לי לא בא להתנשנש איתך" אמרה בהפגנתיות.
גולן: "לפחות ניסיתי" חייך לעצמו. "תדעי לך שפגעת בי קשות, כאן" אמר במתיקות ובטון מתמסכן והצביע על ליבו.
נועה: "תרד מזה, אל תנסה לחזר אחריה" ענתה בחטף.
גולן: "עשיתי את זה בשביל שבנות לא יכנסו למצב כזה..." הוא חיקה את נועה. הדר צחקה ונועה הביטה בה במבט רצחני ששיתק אותה מיד.
נועה: "מוח של ג'לי"
גולן: "לי יש מוח של ג'לי, הצחקת אותי, תאמיני לי, לא צריך לעשות אנלוגיה בין המוח שלך למוח של יתוש"
לאון: "מה קרה, פתחנו מילון היום גולן?"
גולן: "שתוק כוסית."
נועה: "בתקווה שאתה מבין מה זה אנלוגיה" מלמלה בשקט.
גולן: "בתקווה שאת יודעת מה זה יתוש"
בן: "אני רואה שהעניינים כאן כבר התחממו" אמר לאחר ששמע מרחוק את הוויכוח והגיח מאחור.
גולן: "הא גבר? מה קורה, איפה היית?"
בן: "אמא שלי נתקעה בהרצליה בלי דלק, אז נסעתי עד לשם לעזור לה, אמא חמודה יש לי, נסעה עד טיפת הדלק האחרונה, נו טוב, מה קורה, למה לא הזמנתם לאכול?"
נועה: "חיכינו לך"
בן: "אה תודה, נועה, אני רוצה לדבר איתך בצד"
נועה: "מה קרה?"
בן: "בואי..."
הם התרחקו מהשולחן
נועה: "איך הייתי? ראית, נכון?"
בן: "כן, בהתחלה אמרת לי ערוץ 22"
נועה: "התבלבלתי, אתה יודע, מהלחץ, מההתרגשות"
בן: "טוב, תגידי לי, מה זה היה הקטע הזה על מיטל?"
נועה: "מ...ה, מה היה?"
בן: "אל תתממי לי עכשיו, נועה! את יודעת כמה זה מרתיח אותי! למה היית צריכה להזכיר אותה? ומה, מה הקשר שהיא הייתה הנשמה התאומה שלך?"
נועה: "אנחנו פעם היינו חברות אם שכחת"
בן: "כן, ואחרי זה את גרמת לי לבגוד בה, התעללת בה ובחברות שלה, מה את שיחקת אותה שם איזה קורבן?!"
נועה: "להזכיר לך שבשביל טנגו צריך שניים?"
בן: "מה הקשר?"
נועה: "אם לא היית רוצה לבגוד – לא היית בוגד. אבל רצית אותי, רצית להיות איתי"
בן: "למה דיברת עליה ככה?", הוא התעלם מדבריה
נועה: "כי ככה, טוב?! אני אמורה לקבל קמפיין, וככל שכולם יותר ירחמו עלי ויחשבו שאני בן אדם טוב, אני אקבל אותו! אני צריכה לרגש אנשים בן, זה חלק מהעבודה שלי"
בן: "ולפגוע בחבר שלך, לפגוע בכבודם של המתים, זה גם חלק מהכבוד שלך?"
נועה: "מייבי", היא חייכה, "טוב, דיי, נו.... מה לקחת את זה קשה?"
בן: "כי את הגזמת, נועה את פשוט... אין לך גבולות"
נועה: "בן, אל תהרוס לי את היום הזה, הלך לי מעולה בראיון ואתה פשוט עושה לי רע עכשיו"
בן: "כל מה שחשוב לך זה רק את, את ושוב פעם, את"
נועה: "בוא נחזור אל כולם"
בן: "בסדר, אל תדאגי, נחזור אל כולם ולא ידעו שרבנו, ימשיכו לחשוב שאנחנו הזוג המושלם, אבל... רק שתדעי לך שאני התאכזבתי ממך בגדול, פשוט ככה. בכל פעם שאני מתחיל למצוא בך משהו טוב את מיד הורסת את זה"
נועה: "טוב דיי כבר, בוא נחזור אל כולם ונדבר על זה אחרי זה"
בן: "אין על מה לדבר, אין, בואי..."
הם חזרו אל כולם שהיו עסוקים בלדבר על מה יזמינו לאכול
בן: "מה את רוצה לאכול, נועה?", הוא חייך אליה חיוך צבוע
נועה: "סלט ירקות עם אנשובי ופטריות"
בן: "מה איתכם, אתם לא רעבים?"
הדר: "עוד לא החלטתי מה אני רוצה"
שובל: "גם אני לא"
נטלי: "בוא לאון", נטלי משכה אותו אחריה והם התקדמו ביחד עם בן וגולן לעבר הדלפק.
הדר, נועה ושובל נשארו לשבת בשולחן.
הדר: "וואו, את וגולן, חתול ועכבר"
נועה: "לא צריך לעשות אנלוגיה בין המוח שלך למוח של יתוש" חיקתה בזלזול ולעג.
שובל: "יו! אני בהלם! אני בהלם!"
נועה: "מה קרה?"
שובל: "אני בהלם! יצא לך קול כמו של מיטל"
נועה: "חס וחלילה"
הדר: "נכון, היא צודקת, גם אני הייתי בהלם, תגידי איך שאמרת קודם"
נועה: "לא צריך לעשות אנלוגיה..." הם פרצו בצחוק.
הדר: "בול, אותו קול, איך את עושה את זה?"
נועה: "חנופה עוזרת, אבל אל תגזימו טוב?"
שובל: "כשבן יבוא תחזרי על אותו הקול, הוא יקבל את שוק חייו"
הדר: "למה, למה להתעלל בו, הוא יכול להתעלף"
נועה: "טוב, די, אני לא רוצה לשמוע יותר. ואל תזכירו את זה לעולם, זה עוד יפגע בבן, נהיה לי רגשי בזמן האחרון, תיזהרו"
בן: "מה, מה קרה, ממה יזהרו?", הוא התקרב לשלוחן עם פיצה גדולה בשבילו, סלט גזר עם נתחי עוף בשביל גולן וסלט גדול בשביל נועה.
נועה: "סתם, ענייני בנות, לא בשבילך"
נטלי ולאון חזרו עם מגשים של המבורגר וצ'יפס.
נטלי: "בא לכם אחר כך ללכת לסרט?" פתחה את הרטבים.
גולן: "עזבי אותך, רק מקודם היינו בתיאטרון החיים", הוא התכוון על העימות שהיה בניהם
לאון: "למה אתה קופץ?" ומיד נגס נגיסה גדולה מההמבורגר.
גולן: "כל הכבוד לך, החצ'קונים שלך מתים על ההמבורגר"
לאון: "אז זהו שאין לי, ומה אתה אוכל סלט גזר, מישהו כאן בדיאטה?"
גולן: "גזר בריא לעיניים, ראית פעם ארנבת עם משקפיים?" בן פרץ בצחוק.
שובל: "בן, אל תצחק, כי מקודם היה כאסח בינו לבין נועה."
גולן: "מה את המשת"פית שלה?"
בן: "נועה ילדה גדולה, היא יודעת להסתדר"
נועה: "נכון מאוד, אני כמו סדין אדום בשביל גולן"
גולן: "אני הייתי מזמן מפרסם מודעה למוח שלך: 'למכירה! מוח של בלונדינית, אין החזרות!'" בן התגלגל מצחוק וגרף את כולם לצחוק.
נועה: "בן, בן!"
בן: "זה לא קשור אלייך נועה, הוא פשוט מצחיק אותי"
---
דורון היה מוטרד מהשיחה עם ישראל. הוא לא ידע איך הוא הולך לטפל בזה. האימוץ נמחק מזכרונו. הוא הרגיש שהיא חלק אינטגרלי ממנו, מדמו ובשרו. הוא היה בחדרה, שכוב על מיטתה, עיניו היו עצומות. הוא רצה להרגיש שהיא כאן לידו, מדברת איתו, או מפלרטטת עם בן בטלפון בקול מתפנק וצחקוקים ברקע. הוא שמע אותה לא פעם מכנה אותו, בובי. הוא קם ממקומו ולקח את היומן שדאג להסתירו כמו שהיא נהגה לעשות כך. הוא דפדף ודפדף, היו דפים שבהם היא ציירה לבבות ושמותיהם מתנוססים באמצע. בדף אחר היה לב גדול ובובי נכתב בתוכו. מתחתיו היה כתוב: תודה על השיר המקסים ששלחת לי. היא כתבה את שם השיר: where you are
הוא חייך לעצמו והפך לעמוד הבא: "זכרונות מהאי"
'מאדים ונוגה בלגונה הכחולה
הגלים חפפו והתמזגו,
חיקו את אהבתנו.
עטפת אותי במילות אהבה,
שידרתי לך על תדר זהה.
אתה ואני הגימיק של האי הקסום.
השמים צבעו כחול,
אתה ואני היינו
בטוחים בפני אהבתנו
שאין לה מעצורים.
ידי בידך, טיילנו על החוף,
עקבות כפות רגלנו,
חרטו את היופי
של מה ששייך לנו.
כוכבים קרצו במבוכה
האירו את לבך דרך עיניך.
עטפנו את גופנו הצונן לאחד,
תחת שבי כבלי האהבה-
שלא תוכל לחדור לליבות אחרים,
ונדמה כי העולם
ריהט את עצמו בעבורנו.
הירח האיר פנס
שפתי נמסו בחום שפתיך.
הרחקנו עוף,
חצינו גבולות,
השלנו קליפות,
מצאנו תשוקה,
במגע מלטף מטרף ולוחש...
גלים עמדו איתנים
ונפרשו עטרת לרגלינו.'
'טוב, הבנתי' חשב לעצמו, 'אני מקווה שאת לא כועסת עלי שחדרתי לפרטיות שלך'. מלמל לעצמו וסגר את המחברת. הוא שוב נזכר בשיחה עם ישראל האם זה הזמן לשתף את מאיה? הרהר לעצמו.
מאיה: "דורון, הארוחה מוכנה!", היא קראה מהקומה הראשונה.
בדרכו למטה הוא עבר בחדר המשרד שלו והוציא מאחת המגירות ספר טלפונים ישן, הוא דפדף כמה עמודים עד שהגיע לשמו של ג'ון. הכתב כמעט היה דהוי והדפים נטו להתפורר. בכתב גדול וגברי היה כתוב: ג'ון ווינסטון – מנהל בית היתומים. הוא הרים את שפופרת הטלפון וחייג אל ג'ון. הוא קיווה שבמהלך שש עשרה השנים האחרונות הם לא החליפו טלפון בבית היתומים. "הלו" נשמע קול מעבר לקו.
דורון: "ערב טוב, אפשר לדבר עם ג'ון בבקשה?"
"הוא לא נמצא כאן, הוא יהיה רק מחר. מדברת המזכירה שלו, אתה רוצה להשאיר מספר טלפון?"
דורון: "כן" הוא הכתיב לה את מספר הנייד שלו הודה לה וניתק.
---
שבוע עבר מאז שמיטל התעוררה לחיים. כל הבדיקות הרפואיות אישרו שאין שום פגיעה מוחית. היא הועברה למחלקת שיקום ששם קיבלה טיפולים אינטנסיביים במשך היום. רוב הטיפולים היו על בסיס של חיזוק השרירים שרפו בזמן התרדמת למרות שמידי יום היו עושים לה פיזיותרפיה מאסיבית שידוע שזה עוזר בשיקום המוח והגוף. היו מתנדבים למיניהם שבילו רבות ליד מיטתה כשהיתה בקומה. חלק מהם היו בעלי מקצוע כמו רפלקסולוגים, מטפלי הילינג, שיאצו, ובעלי חשמל בידיים שטיפחו אותה רבות, אחד מהם שעושה מחקר על התרדמת, חיבר לאוזניה אוזניות והשמיע לה קולות של מתחת לים, קולות של כרישים ודולפינים, רוחות, רעמים, רעשים של היום יום כמו, מכוניות שנוסעות כל הכביש, קולות של בני אדם, והרבה מוזיקות של טבע שהיו בהם ציוצי ציפורים וקולות אחרים של בעלי חיים בג'ונגל כשברקע מלווה מוזיקה מרגיעה. לפעמים היה נדמה להם שהיא היתה מחייכת בין לבין כשהיתה מחוברת למוזיקה. רוב המתנדבים היו נלחמים לשבת לידה, היתה לה מין משיכה מגנטית לכל מי שנתקל בה, היה בה רוך, יופי, תום ומסתוריות.
מאז שהתעוררה וחזרה מעט לעצמה, כל המתנדבים חגגו והצטלמו איתה למזכרת, הם הביאו לה מתנות רבות, היא לא הגיבה כל כך כשראתה, לא מפני שהמתנות לא מצאו חן בעיניה אלא בגלל שהיה לה קשה להביע רגשות, אך משראתה סלסלה ורודה וקטנה שעליה היו ממתקים היה נדמה שהיא הראתה סימנים של שמחה, היא התאהבה בסוכרייה על מקל ומסטיקים, מאז, ציידו אותה בחבילות של מסטיקים כי האמינו שזה יחזק לה את שרירי הפנים, היא מצידה היתה מרוצה מאוד. היא מבלה בבריכה עם המטפל ועושה תרגילי שחיה כדי לחזק את שרירי הידיים והרגליים, ההתקדמות שלה בשחיה הפתיעו גם אותו. גם כשמעמידים אותה בין המקבילים היא מצליחה לעמוד וללכת בקצב איטי ויש לציין שהיא משתפת פעולה באופן מלא בשיקום, המאמן הבטיח לה שאם היא תמשיך בקצב הזה, הוא מאמין שתוך שבוע היא תרוץ. מר רוזנשטיין מבקר אותה מידי יום באופן קבוע, הוא מאוד נקשר אליה ופיתח אליה רגש אבהי. בזמנה הפנוי בשעות הערב היה לוקח אותה עם עגלת נכים אל מחוץ למחלקה ומטייל איתה מסביב לבית החולים. מספר לה על עצמו בהיותו נער ועל כל הקשיים והלבטים והמשברים שהיו לו בגיל ההתבגרות אולי כדי שתחלוק איתו בנסיונות ואולי כדי להקל על מכאובה.
היא יכולה לעמוד ולשבת בכוחות עצמה אם כי במאמץ. היא גם מתעקשת לאכול באופן עצמאי למרות שהיא עושה זאת מאוד לאט, את הארוחות היא מקבלת במנות קטנות במרווחי זמן קצרים כדי לא להעמיס יתר על המעיים ולהחזיר אותם לתפקוד המלא.
ורדה קלינאית תקשורת, ניסתה לתקשר עם מיטל בעזרת לוח קטן שעליו היו אותיות הא' ב' בהתחלה זה היה בעזרת עפעופי עיניים של מיטל אך היום היא מצביעה על האותיות ויוצרת משפטים לא מלאים או מילים שחלקן שגויות. מיטל לא יכולה עדיין לדבר, או להביע רגשות. ורדה הבינה שמיטל לא זוכרת את הסיבה שהיא כאן, שאלות רבות שהציגה בפני מיטל לא קיבלה מענה, היא לא ענתה במכוון כי הבינה שעשתה מעשה נורא למרות שעדיין לא זכרה את האירוע אך חששה מזה קצת, לכן שאלות אחדות שנשאלה בעזרת הלוח היא ענתה במשיכת כתף. כשהיא נסתה לכתוב בלוח, יצאו לה שרבוטים, או, מילים בעלי רצף לא קשור, למשל היא רצתה לשאול על אביה ולמה הוא לא בא לבקר, לכן היא ניסתה לכתוב איפה אבא שלי, והנה מה שיצא כשניסתה לכתוב את המילה איפה :
לכן היא מחקה מיד את המילה והפסיקה לכתוב, אך ורדה השאירה לה את הלוח כדי להמשיך לתרגל. למחרת מיטל היתה במצב רוח טוב במיוחד, המאמן שיחק איתה בכדור עף מנופח וקל, למרות שבתחילה היא פספסה הרבה, אך זה גרם לה לחייך מבפנים. גם בבריכה היה לה קל יותר להניע את רגליה וידיה והיא נהנתה לשכשך במים. היא אהבה במיוחד כשהמאמן השכיב אותה על הגב ואמר לה לעצום עיניים והושיט אותה לאורך הבריכה. אחר הצהריים היו לה טיפולי פיזיותרפיה, הילינג ורפלקסולוגיה. המטפל התרכז באצבע הגדולה של כף הרגל והסביר לה ששם זה הראש בגוף האדם, ולכן הוא עיסה רבות באזור הזה. בערב מר רוזנשטיין הגיע לביקור. בשעות הערב המאוחרות היא שמה את אוזניות האמ.פי ולקחה את לוח הכתיבה המיוחד שבמריחת כף היד היתה יכולה למחוק בקלות את מה שכתבה, היא ניסתה לקשקש לכתוב ולצייר. השירים ששמעה נטו להרגיע ולהרדים, היא החליפה שיר במכשיר האמפי שקיבלה, היו בו שירים עכשוויים ושירים של שנים ספורות קודם לכן. היא כתבה את שמה, מחקה וכתבה, שוב ושוב. לפתע היא נעצרה וקפאה על מקומה... השיר שנשמע ברקע העיר כמה תאים ישנים רדומים במוחה, דמעות זלגו על לחייה באופן בלתי נשלט, היא לא יכלה לתרגם את זה כל כך, היא המשיכה עם הכתיבה, ולא הבינה מה דחף אותה לכתוב ולצייר כך:
משהו בתוכה הכיר במילה אך לא יכלה לתרגם, היא לא ידעה שהשיר ששמעה ברקע עורר בתת המודע את הדמות שיש לה הקשר לשיר, היא הביטה במילה, חשה כאב שלא יכלה לתרגם גם אותו, ושוב דמעות זרמו בלי הפסק ושטפו את פניה וטשטשו את המילה. ולאט לאט נעצמו עיניה ונרדמה כשידיה חובקות את הלוח אל ליבה עם הציור של הלב.
**
בן שכב במיטתו. הוא נזכר בנועה ובריאיון בטלויזיה. הוא שנא את הדברים האלה. הוא ידע שבנות בגילאי העשרה התלהבו ממנה ובלעו כל מילה שלה בהשתוקקות, אבל הוא יודע, שהכל מזויף, וגם שדוגמניות הולכות ובאות, זה לא החיים שעניינו אותו. הוא הרגיש שהוא הולך ומתבגר, גם אמו החמיאה לו על כך. הוא חשב על מיטל, עניין אותו אם היא היתה אוהבת אותו גם היום, 'בטוח', הוא חשב לעצמו תוך כדי שהוא שיחק עם הצמיד שהיה תלוי על פרק ידו, אותו צמיד שמיטל קנתה לו במתנה ליום הולדתו, שמאז הסיר אותו אפילו פעם אחת, זה היה הקמע שלו, אבל יותר מכל עניין אותו אם היא כועסת עליו אי שם למעלה שהוא עם נועה, מבחינתו הוא נמצא ולא נמצא איתה, אותה משיכה פיזית טוטאלית שהיתה לו, נעלמה לו בהדרגה עם הזמן. הוא מרגיש ריקנות, הוא זקוק למערכת יחסים בעלת משמעות עמוקה יותר, משהו שגורם לחום וכיווצים שהכאב שלהם חזק אבל משאיר טעם טוב. הוא נזכר בטיול שלהם בתאילנד על האי הקסום, זה היה גן עדן פרטי, חשב לעצמו. קשה לו להאמין שהוא ימצא מישהי שתחליף את מקומה, מיטל היתה האחת והיחידה. הוא ליטף את הצמיד ועיניו נעצמו. צלצול הנייד הקפיץ אותו ממקומו.
בן: "הלו"
"...הי בובי...זו מיטלוש..." נשמע קול מתקתק.
בן: "מי זה?" הוא שמע את הלמות ליבו ועבר למצב ישיבה.
"...בובי שלי... זו מיטל...שכחת אותי...?" הוא שמע נשימות מעבר לקו.
בן: "מי...?"
---
הנה קישור לעצומה, בבקשה תחתמו:
http://www.4girls.co.il/newsite/petition.asp?catId=404
אתר האהבה הישראלי