•°•°•°•רק ידידים•°•°•°• - העונה השנייה התחילה!

סיימתי לקרוא את הכללל ב4 ימים לא יכלתי לעזוב את המחשב חחח
בחיים שלי לא קראתי סיפור באינטרנט ונשאבתי אליו ככה...
אשמח אם תשלחי לי קישור לבלוג שלך בהודעה פרטית או באייסי 175047031

את יכולה לשלוח לי את הבלוג בבקשה?

255692038

תודה רבה:] אני אשלח לכולכם בנתיים קבלו את הפרק...

=פרק 215=

"ד"ר... תענה לי, אתה חושב שיש פגיעה מוחית?", חזרה האחות על דבריה.
הרופא:"מוקדם מידי לקבוע, אני מציע שתרימו את המיטה למצב של ישיבה", הוא הביט במיטל, "את חושבת שאת יכולה לקום?" היא לא הגיבה המשיכה לבהות בתקרה. כמה מהמבקרים והמאושפזים נעמדו ליד הדלת כשראו את הרופאים והאחיות רצים לכיוון החדר. אחת האחיות הבחינה בכך, "סליחה, אני מבקשת מכם מיד להתפזר זה לא תיאטרון", וסגרה את הדלת בפניהם.
הרופא התורן: "אני חושב שהיא חזרה אלינו, וזה כבר טוב. אני מבקש ממחר לתגבר את טיפולי הפיזיותרפיה והרפלקסולוגיה, תזמיני לכאן קלינאית תקשורת. נבדוק אם תהיה התפתחות נוספת גם מחר. אפשר לנסות להאכיל אותה קרח מרוסק, ממש טיפה בכפית, אם הכל יעבוד כמו שצריך, אפשר להמשיך אחר הצהריים ולנסות לתת לה לבן בכפית, אבל ממש בכמות מזערית. אני גם מציע להשאיר אותה במשך היום בישיבה, תגביהו לה את המיטה בבקשה ותשימו לב כרית תומכת מאחור. את הזונדה לא להוציא בינתיים עד להודעה חדשה. האחות רשמה בקפדנות כל מילה ומילה בתיק הרפואי של מיטל.
רוזנשטיין: "הנסיכה שלי התעוררה, נכון?"
אחות ראשית: "כולנו תקווה מר רוזנשטיין, היא באמת נראית כמו נסיכה יפהפיה", היא צחקה, "אנחנו האחיות הדבקנו לה שם בכל פעם שהיתה צריכה לקבל טיפול, במקום לומר 'חדר 18' היינו אומרות 'אצל היפהפיה הנרדמת', יש לה באמת יופי מיוחד מאוד"
רופא: "אנחנו צריכים לאחל לך מזל כמו יופייך", הוא ליטף את ראשה של מיטל ופנה ליציאה מהחדר. שאר הרופאים התפזרו לאיטם כשהם נרגשים. אחת האחיות חיבקה ונישקה את מיטל ועזבה את החדר.
רוזנשטיין: "נסיכה קטנה, מה שלומך? ברוך בואך, נולדת מחדש" מיטל המשיכה לבהות כשהיא ישובה מעט ולא השאיר רושם שהיא מחוברת למציאות ויתכן שהרופאים טעו.
---
בן נעמד נעל את האוטו והתקדם במהירות אל כניסת בית הספר, הוא מאחר כבר בעשר דקות.
"הלו?", הוא ענה לשיחה כבר שהיה מחוץ לכיתתו ועמד להיכנס
"בן?", הוא מיד זיהה את הקול, דורון. הוא הוריד את ידו מידית דלת הכניסה לכיתה והתרחק אחורנית.
בן: "ה... דורון, היי, מה נשמע?"
דורון: "בסדר, הכל בסדר, אני מפריע? אני יכול להתקשר יותר מאוחר"
בן: "לא, מה פתאום", שיקר. הוא ידע שאצל המורה הזאת כל כמה דקות איחור שוות לעוד סיכום פרק בתנ"ך.
דורון: "אני חייב לשאול אותך משהו, פשוט אני..."
בן: "קרה משהו?", שאל בדאגה.
הוא ודורון לא דיברו כמעט מאז המקרה של מיטל, הם היו מחליפים 'שלום' מהיר שכזה אם היו נתקלים אחד בשני, בן היה מתקשר לומר חג שמח והיה מודה לה' אם הייתה זו מאיה שענתה לשיחה, היה לו קשה לדבר עם דורון או לעמוד מולו, זה מיד היה מזכיר לו את העבר, מחזיר אותו אחורה. מחזיר אותו לימים שבמקום להגיד 'משתתף בצערך' הוא היה שואל 'מיטל בבית? טוב, אז תמסור לה שחיפשתי אותה ושאני מתגעגע'.
דורון: "אתה היית חבר של בתי ו... אני רק רוצה לדעת... אתה זוכר את השרשרת שמאיה ואני הבאנו לה ביום החתונה, נכון?"
בן: "כן, ברור"
דורון: "אתה יודע אם קרה במקרה משהו לשרשרת?"
בן: "השרשרת אצלך לא? זאת אומרת, אתה לקחת אותה מ...", הוא עצר את עצמו, הוא לא רצה להגיד את המילה 'גופה'.
דורון: "כן, כן, נכון, אבל אתה יודע אולי אם קרה משהו לשרשרת?"
בן: "אני לא מבין אותך, באמת, דורון, אני..."
דורון: "אני מתכוון אם מיטל איבדה את השרשרת וקנתה שרשרת דומה כי לא הרגישה נעים או שנאבד התליון והיא קנתה חדש או שאולי.. אולי היא החליפה עם חברה?"
בן: "אני חושב שאם היה קורה משהו כזה היא הייתה אומרת לי, וחוץ מזה, אתה בעצמך אמרת שהזמנת את השרשרת ממעצבת שמכינה בבודדים,] ככה שאין הרבה מהשרשרת הזאת"
דורון: "כן, נכון..."
בן: "למה שאלת אבל? קרה משהו?"
דורון: "לא, לא, אני... סתם, רציתי לדעת..."
בן: "אוקיי... אני מצטער שאני לא יכול לעזור לך"
דורון: "לא נורא, לא נורא... תודה רבה בכל זאת, להתראות בן, המשך יום טוב"
בן: "ג... גם לך"
לאחר שניתק את השיחה, בן נכנס אל הכיתה ומיד כל המבטים הופנו אליו, כולל של המורה.
"מה קרה הפעם בן?", היא שאלה והניחה את ספר התנ"ך על שולחנה, הוא לא ענה.
"אתה איחרת ברבע שעה, לפחות תתן לי תירוץ טוב"
"לא קמתי", הוא אמר
"טוב, תשב במקום שלך עכשיו, למחר תסכם חמישה פרקים ממלכים"
בן לא הגיב והתיישב במקומו, המורה הייתה מופתעת, בדרך כלל כולם מתווכחים כשהם מקבלים עונש כזה, ובמיוחד בן, שהיה אמור לצעוק ולהגן על עצמו. הוא פתח את הספר.
זה לא עניין אותו, שום דבר לא עניין אותו. הוא רצה לדעת למה פתאום דורון מתקשר אליו עם שאלה כזאת, מה קרה? מה הסיבה שדורון יתקשר אליו לאחר חצי שנה וישאל אותו שאלה בקשר לשרשרת של מיטל?
"בן, תהיה מרוכז בבקשה!", העירה לו המורה והוא חזר להביט בספר התנ"ך.
---
"את באה איתי לקפיטריה?", שובל שאלה את נועה ברגע שנשמע הצלצול, גולן הביט לעברן, הוא שם לב שהדר לא הגיעה היום ורצה לדעת מה קרה, הוא חשב לעצמו שאם היא חולה הוא ידאג לבקר אותה.
"נועה!", הוא קרא לעברה. נועה הסתובבה באיטיות והביטה בו במבט מתנשא
"אתה מדבר אלי?", שאלה
גולן: "אה...", הוא הביט לצדדים, "את עברת שיכפול ולא סיפרת לנו?"
נועה: "גולן, תפסיק לנסות לצאת שנון. חוץ מזה, אם הייתי יכולה שלכפל את עצמי, תאמין לי שהעולם היה נראה הרבה יותר טוב"
גולן: "לא, רדי מהרעיון, תראי איך הגולם נראה, מספיקה לנו נועה אחת"
נועה גיחכה וישרה את מבטה אליו, "בקיצור, מה רצית?"
גולן: "למה הדר לא באה היום?"
נועה: "כנראה נמאס לה לראות פרצופים ערסוואתים כמוך"
גולן: "ולראות פרצופים מחומצנים כמוך, לא נמאס לה?"
נועה: "גולן, אתה באת לריב איתי פה? כי אם כן אז רק תגיד, אין לי בעיה, אני אוהבת להוריד לאנשים את הביטחון ואני בטוחה שעם ערס – ילד רחוב כמוך זה לא יקח הרבה זמן"
גולן: "את התסכול שלך ביחסים עם בן אל תוציאי עלי"
נועה: "לפחות יש לי יחסים... ומעניין מה בן יגיד על זה שאתה מדבר אלי ככה"
גולן: "טוב, את לא רוצה להגיד לי למה היא לא באה?"
נועה: "רוצה לדעת למה היא לא באה גולן?", היא הרימה את קולה
גולן: "נו..."
נועה: "בגלל שבמסיבת ההשקה שלקחתי אותה איתי היא דאגה לשכב עם אחד הדוגמנים, ואתה יודע איפה? בבית מלון. כן, כן, שמעת נכון גולנצ'יק, בית מלון. ממש ירדה לרמה של אנשים כמוך, בכל מקרה, אני אמרתי לה שהיא התנהגה כמו זונה, היא נעלבה ונשארה בבית. ראית מה המילים שלי מסוגלות לעשות?"
גולן: "אוי, נו באמת... אני יודע שאת לא רוצה שהדר ואני נהיה ביחד, אבל למה לרדת לרמה כזאת?"
נועה: "נו, תראי אותו, מדבר איתי כאן על רמות נמוכות"
גולן: "תפסיקי לנסות לסכסך, אז פעם אחת מישהו מעוניי בחברה שלך ולא באת, מה קרה?"
נועה: "אתה לא מאמין לי? לך תשאל אותה. טוב, את באה?", היא פנתה לשובל ושתיהן יצאו מהכיתה.
שובל: "תגידי... למה לקחת את הדר איתך ולא לקחת אותי, אנחנו חברות הרבה זמן"
נועה: "כי בזמן האחרון את התחלת... לא יודעת איך להסביר, השתנית. חשבתי שעם הדר יהיה לי יותר נוח אבל מה שגיליתי זה שהדר לא שווה את ההשקעה שלי"
שובל: "אני אמרתי לך מההתחלה"
---
נטלי ניצחה שוב בסוליטר. כשהייתה נשארת בבית לא היה לה יותר מדי מה לעשות, היא הייתה מוצאת עת עצמה דבוקה למחשב כל היום. הפלאפון שלה צלצל והיא ראתה את שמו של רועי על הצג.
רועי: "מה המצב?"
נטלי: "בסדר, הייתי בקופת חולים, הרופא בדק אותי ואמר לי שאני יכולה לחזור לבית הספר. מה איתך מאמי?"
רועי: "הכל דבש! אז את רוצה להיפגש היום?"
נטלי: "לא יודעת, עכשיו נזכרת בי?"
רועי: "תאמיני לי שאת בראש שלי, עובדה, יש לי מתנה בשבילך, אז על מי אני חושב?"
נטלי: "מה זה?"
רועי: "אני עובד היום בקיוסק, אם תבואי תקבלי אותה"
נטלי: "מתי אתה הולך לשם?"
רועי: "בשמונה תהיי שם בסדר? אולי נלך לאכול, לא יודע, נראה"
נטלי: "אהה אוקיי... אבל..."
רועי: "מה קרה?"
נטלי: "לא, כלום, טוב... אני אהיה שם בשמונה"
רועי: "בשמונה, כן? לא לאחר כמו שאת מאחרת תמיד"
נטלי: "טוב מאמי... ביי ביי"
רועי: "ביי"
היא הבינה שאם היא רוצה להיפגש עם רועי היום בערב היא צריכה לבטל עם אמא שלה.
היא מיד הרימה טלפון לאימה וחיכתה לתשובה.
"כן נטלי", היא ענתה
נטלי: "אמא... שומעת?"
אמא: "כן מאמי"
נטלי: "נכון אמרת לי אתמול שהיום נלך בערב לקניון לאכול, להסתובב, לקנות בגדים וזה...?"
אמא: "נו? אני פשוט רוצה שנבלה יותר זמן ביחד, הרבה זמן לא הלכנו לשום מקום ביחד ובקושי יוצא לנו לדבר"
נטלי: "כן, אני יודעת, אבל אני... נפגשת עם רועי היום"
אמא: "עם רועי?"
נטלי: "כן..."
אמא: "אבל הוא בכלל לא התעניין בך"
נטלי: "לא נכון, אמא... הוא התקשר מקודם והוא בעצמו יזם את הפגישה. הוא אפילו אמר שהוא קנה לי משהו, מתנה"
אמא: "באמת? מפתיע"
נטלי: "כן... את רואה? הוא השתנה, אמרתי לך שזה בטח סתם זמני כל ההתנהגות שלו"
אמא: "אוקיי, לא נורא, נלך בפעם אחרת, אני רק מקווה שאת עושה את הבחירות הנכונות נטלי"
נטלי: "גם אני מקווה"
---
למרות הערצתה של הדר אל נועה, היה לה קשה להשלים עם דברי התוכחה של נועה לגבי הדוגמן ועל כל דברי ההשפלה. היא החליטה לשים את האגו בצד ולדאוג למעמד החברתי שלה. היא חייגה במהירות את מספרה של נועה, אותו זכרה בעל פה, והמתינה לתשובה.
נועה: "הלו"
הדר: "היי נועה, מה את עושה?"
נועה: "אני עם שובל"
הדר: "מרכלות עלי?"
נועה: "את מאוד מחמיאה לעצמך"
הדר: "אני מקווה רק דברים טובים"
נועה: "הדר, את מעצבנת, למה את חושבת שאת נושא שיחה תמיד? אגב, אפשר להגיד מזל טוב?"
הדר: "למי?"
נועה: "רק אל תשכחי לשלוח לי הזמנה לחתונה", היא פרצה בצחוק והדר יכלה לשמוע גם את צחוקה של שובל ברקע.
הדר: "את מתכוונת אלי ואל נמרוד?"
נועה: "אמרתי לך שאת חיה באשליות, לא, התכוונתי אלייך ואל גולן, מפגרת"
הדר: "היה מת שנהיה ביחד"
נועה: "טוב טוב, אל תשחקי לי אותה, יש לך משהו אליו אני ראיתי לך בעיניים כשבן וגולן היו ליד הפיצריה"
הדר: "רק שתדעי לך, שגם את חיה באשליה, ואני אומרת את זה לא כדי לפגוע בך, כי אני דואגת לך", היא השתדלה להישמע כנה.
נועה: "אני בן אדם הכי מציאותי שיש, אני לא כמוך מרחפת בדמיונות שלי. נו, דברי, למה את מתכוונת?"
הדר: "בשיחה שהיתה לי עם בן, הוא הודה שהוא אוהב את מיטל ואף אחת לא תתפוס את מקומה", היא הבינה שזה מסר חזק ולכן ניסתה לרכך את זה. "אולי זה נפלט לו, אולי סתם הוא אמר, אבל את יודעת, לא סתם פולטים דברים", השאירה חלון פתוח כדי להותיר אותה בספק.
נועה: "קודם כל אני יודעת שזאת הגזמה מצידך, ואת מנסה להחזיר את הכבוד האבוד שלך, שלא תמצאי יותר..."
הדר: "נשבעת לך שככה הוא אמר לי, את לא רוצה - אל תאמיני"
נועה: "כן בטח, בן יבוא לספר את הרגשות שלו, ועוד למי, לך? אוי די הדר, זה לא יעזור לך אני לא מאמינה לך"
הדר: "אל תאמיני", היא הרגישה תבוסתנות משום מה והפעם החליטה להכות חזק יותר. "את רוצה שאני אצטט לך את הדברים שהוא אמר?"
נועה: "נו!"
הדר: "הוא אמר ככה: "את חושבת שאם מיטל היתה בחיים הייתי יוצא עם נועה?"
נועה : "נו?"
הדר: "זה אומר שהוא עדיי אוהב אותה"
נועה: "הדר מה עובר לך בראש בדיוק, מה את מנסה לחדש? בסדר, זה לא קרה במציאות? הוא הרי היה חבר שלה ולא שלי, עכשיו היא איננה אז הוא איתי, אז מה הקטע שלך בדיוק?"
הדר: "בסדר אני יודעת, אבל הוא עדיין אוהב אותה"
נועה: "בואי נדייק, נשאר לו משהו אליה, אבל הוא חולה על התחת שלי הדר, אם תרצי או לא"
הדר: "יו, נועה, אני לא בקטע של לריב איתך", הדר התחילה לחשוש שנועה תנתק את הקשר ביניהן. "את יודעת שאני תמיד לצידך, התכוונתי שתפקחי את העיניים"
נועה: "אל תדאגי לי, יש לך הרבה דאגות משלך, קודם כל על כבודך שנרמס, ואחר כך על הקשר ביני לבינך, ובקשר לבן, אני לא דואגת, אפילו אם הוא היה מאוהב במיטל, נגיד, סו וואט? יש הבדל בין לאהוב אותי שאני חיה וקיימת לבין לאהוב רוח רפאים, אני לא דואגת, גם אם זה נכון, זה יתפוגג ויתמוסס עם הזמן"
הדר: "נועה, את יודעת שאת בשבילי החברה הכי יקרה", היא החלה לדאוג על מקומה בקשר ביניהן, "ואמרתי לך את זה כי זה כאב לי שהוא אמר ככה, אבל את צודקת, היא סתם רוח רפאים, ואת יפה ומצליחה ומפורסמת, הוא לא יוותר עלייך" ניסתה לתקן את הנזק שרק הזיק לה בסופו של דבר.
נועה: "אני צריכה להיכנס לשיעור עכשיו"
הדר: "את כועסת עלי?"
נועה: "את לא שווה את הכעסים שלי"
הדר: "נו, נועה..."
נועה: "להתראות, אני כבר בכיתה", היא אמרה וניתקה.
---
אדם היה בדרכו לרמת הגולן אך בעקבות השיחה שלו עם ליאור בטלפון שינה את דעתו ועשה פניה חזרה אל בית החולים. הוא נזכר באנה, חברתו של ליאור שהשאירה רושם מאוד חיובי בהיכרות הקצרה ביניהם. הוא מאוד רצה להישאר באותו יום כדי לשוחח איתה ולהכיר אותה יותר, אך היה חייב לנסוע לאסוף חבר לשדה התעופה. הוא הגיע לבית החולים, נכנס לחדרו ולא מצא אותו, הוא קצת נילחץ מזה אך האחות שהבחינה בו אמרה לו שהוא יושב מחוץ למחלקה.
ליאור: "היי מן, גבר שבאת"
אדם: "מה נשמע?"
ליאור: "אין יותר טוב מזה כשאתה לידי, בחרתי לשבת בחוץ במקום בחדר המחניק"
אדם: "אני שמח לשמוע זאת. אגב, כשדיברנו בטלפון לא אמרתי לך שהייתי בדרך לצפון אבל בעקבות קריאתך שניתי מיד את הכיוון"
ליאור: "כמו שאמרת, חברים לא משאירים מאחור במיוחד כשהם זקוקים לעזרה"
אדם: "נכון מאוד. אני רואה שלמדת משהו ומקווה שתיישם את זה עם עצמך"
ליאור: "איך החברה שלי?"
אדם: "שמחתי להכיר אותה, למרות שלא הספקתי הרבה, היא תגיע היום?"
ליאור: "היא כבר היתה כאן בבוקר, לפני שעה בערך היא הלכה. תשמע, אני קראתי את הספר אומנם לא סיימתי אותו אבל אני לא מצליח לעשות דמיון מודרך, אחרי חמש דקות בערך אני פשוט... נרדם, ואז אני מתעורר, חוזר על זה ושוב נרדם, אני חייב את העזרה שלך"
אדם: "אין בעיה. אבל עליך לזכור שלא עושים את זה כשעייפים, להיפך אתה צריך לעשות את זה במלוא עירנותך"
ליאור: חוץ מזה אני לא מצליח להיכנס לקטע הזה של דמיון מודרך כי הרבה דימויים נכנסים ומתערבבים לי"
אדם: "כשאתה בוחר לך לדמיין משהו מסויים אתה צריך לתכנת את הדמיון שלך בכוח המחשבה"
ליאור: "כן אבל המוח השמאלי שלי מפריע לי לעשות את זה"
אדם: "המוח השמאלי?"
ליאור: "סתם אני צוחק, אומרים שלמוח יש שני צדדים שיש להם תפקיד שונה"
אדם: "נכון מאוד, המוח הימני זה הצד היצירתי, הוא שייך לעשיה, דווקא זה הצד של הדמיון, ואילו הצד השמאלי זה הצד ההגיוני, אם תשתמש בו, הוא יגיד לך, היי, תרד מייד לקרקע, די עם השטיות שלך" שניהם צחקו.
ליאור: "תגיד, אם אני מתחיל עם זה אז זה אומר שאני יכול להפסיק עם התרופות ולרפא את עצמי לבד, לא?"
אדם: "לא, בשום אופן לא! זה לא בא להחליף את הרפואה הקונבנציונאלית, זה בא להשלים ולחזק את הטיפולים שאתה מקבל"
ליאור: "נו, מתי תעזור לי בזה, אני חייב דחוף כדי להתחיל לשלוט בגידול ואולי אני אצליח לרפא את זה"
אדם: "ליאור, יש כמה שלבים קודמים לדמיון המודרך, אתה צריך לעבוד עליהם לפני שאתה מתחיל בכלל עם זה"
ליאור: "יו, יש לי הרגשה שאתה הולך לזיין לי את המוח השמאלי"
אדם: "דווקא זה הצד שקשה יותר לעבוד עליו, עכשיו נעזוב את הצחוק בצד, ליאור, אי אפשר לדלג על צעדים חיוניים..."
ליאור: ,כמו מה למשל?"
אדם: "כמו, להגיע לסיבה של המחלה, למה אתה חולה, מה הרווחת מזה שאתה חולה?"
ליאור: "מאיפה לי לדעת, די אדם, זה מתחיל באמת לעצבן, אם זאת הולכת להיות השיחה אני פורש ויוצא מזה, אתה מדבר שטויות, אני מרוויח מהמחלה? די, נסחפת, בחייאת אדם, זה זיוני שכל בגרוש"
אדם: "אתה יודע מה, בוא נעזוב אותך, בוא ניקח לדוגמא...חולת אנורקסיה, מה לדעתך הרוויחה אותה חולה מהסיפור הזה?"
אחות: "ליאור, תיגש לחדר, מחלקים תרופות וארוחת צהריים", היא עברה לידם.
אדם: "לך לאכול ובינתיים תחשוב על השאלה שלי, אני ברשותך אמשיך את המסע שלי לגולן ואתראה איתך בעוד כמה ימים"
ליאור: "טוב, שיהיה... תהנה, תודה שבאת... אנ... אני באמת מעריך את זה"
אדם: "מעריך את מה?"
ליאור: "הרגע אמרתי, ש... שבאת, שאתה כאן, שאתה מתייחס אלי, מתייחס לכל מה שעובר עלי, עוזר לי, מקדיש לי כל כך הרבה זמן ו..."
אדם: "ותודה על כל תשומת הלב שאני נותן לך, נכון?"
ליאור: "כ... כן, גם זה"
אדם: "אני חושב שהמשפטים האחרונים בשיחה שלנו יעזרו לך לחשוב על התשובה בשבילי..."
---
לאחר כשעה של ארגונים, נטלי הגיעה לקיוסק, היא מיד זיהתה את רועי שעמד מאחורי הדלפק ולגם מפחית הXL.
נטלי: "היי לכולם", היא ניגשה לרועי ונשקה אותו.
רועי: "חזי זרק לכאן במבה בשביל הנסיכה", הוא קרא אל חזי שעמד קרוב למעמד החטיפים.
חזי: "בשביל נסיכת הים", הוא צחק קלות והשליך לעברו את השקית.
רועי: "הנה, קחי במבה על חשבון הבית"
נטלי: "תודה. רועי , יש לך תוכנית להערב?"
רועי: "חכי, תאכלי את הבמבה, תרגעי קצת, רק עכשיו הגעת וכבר את רוצה לטרוף את העולם?" הוא צחק כדי לרכך את דבריו.
נטלי: "אני לא מדברת על עכשיו ברגע זה, אני מתכוונת בהמשך, אם יש לך איזה שהם תוכניות?"
רועי: "בא לך ללכת לראות סרט?"
נטלי: "בקולנוע?"
רועי: "למה ישר קולנוע, למה ישר לבזבז? יש לי אחלה סרטים בבית במחשב"
נטלי: "הרבה זמן לא הייתי בקולנוע, וכשחושבים על זה, אתה ואני מעולם לא הלכנו לסרט"
רועי: "טוב, בשבילך...", הוא אמר ונטלי חייכה.
רועי: "חכי אני אעשה כמה טלפונים, אני יוצא לדבר בחוץ כי קשה לדבר כאן בגלל הרעש". רועי התקשר לחברים הכי קרובים והזמין אותם להצטרף לסרט. נטלי נשנשה לאיטה את הבמבה וקלטה את המבט המגחך של חזי, היא לא היתה צריכה לנחש כמה הבחור מתעב אותה והיא כמובן יותר בגלל זה, אבל לא הבינה מה גרם לו. רועי חזר.
רועי: "טוב, תשמעי, נלך בפעם אחרת, אל תדאגי נמצא כבר יום"
נטלי: "איזה רע אתה, למה, מה קרה?"
רועי: "לא כי אף אחד מהחברים שלי לא יכול לבוא וחזי צריך לקום מחר מוקדם בבוקר"
נטלי: "אז מה, נלך לבד"
רועי: "די, לא בא לי לבד, זה משעמם, כי ככה עושים קטעים"
נטלי: "רועי, אף פעם לא הלכנו לבד לשום מקום, אתה תמיד מצרף איתך גדוד, אני...אני לא מבינה אותך, אתה לא שמעת על לצאת איתי ורק איתי, אתה צריך מלווים? מה, אני לא מבינה את זה"
רועי: "הלו, הלו, תרגעי, קיבלת יותר כוחות משהיה לך לפני הטביעה. רגע, מה זה הזלזול הזה, גדוד, מלווים, אלה החברים הכי טובים שלי לפני שהכרתי אותך בכלל"
נטלי: "אז מה רועי, גם לי יש חברים לפני שהכרתי אותך, אני לא אזמין אותם בלי להתייעץ איתך וגם בלי שום קשר הייתי רוצה שנלך לבד, אל תפחד אני לא אוכל אותך"
רועי: "את בטוחה? תגידי את באת לריב איתי, בשביל זה הזמנתי אותך לקיוסק?"
נטלי: "טוב עזוב, אמרת שקנית לי מתנה"
רועי: "אוי, נכון, וואלה, מה שצודק צודק", הוא שלף שקית ניילון קטנה של סנדביץ' ומסר לה "אני מקווה שתאהבי את זה"
נטלי: "וואו, עגיל ל..."
רועי: "טבור"
נטלי: "איזה חמוד, תודה" היא הוציאה את העגיל הקודם ושמה את של רועי במקומו, העגיל היה דק וקטן יותר בהרבה מעגיל רגיל לטבור. "יפה, אהבתי, יש לך טעם טוב"
רועי: "בטח שיש לי, אני קניתי אותו לגבה שלי אבל הוא יותר מידי גדול, אז חשבתי להחליף אותו, ואז אמרתי לעצמי, מה, אני אסע עד לראשון לציון בשביל 10 שקלים אז אמרתי לעצמי, וואלה, אני אביא לך אותו"
היא הבינה מדוע העגיל לא דומה לעגיל רגיל בטבור.
נטלי: "אז לא קנית לי את זה במיוחד בשבילי"
חזי: "אתה רואה מה זה בנות, כל מה שתיתן להן, הן תמיד יבואו בטענות, אסור להביא להן כלום"
נטלי: "זה לא עניין שלך, תמשיך לעשן מהנרגילה שלך"
חזי: "שתקי, פוסטמה"
נטלי: "טוב", שינתה נושא, ולקחה נשימה ארוכה, רצתה לשלוט בעצמה ולא לפתח עוד ריב עם חזי. "אז במקום סרט, בוא נלך לאכול"
רועי: "וואלה, אני לא רעב כל כך, אבל את אוכלת במבה, אני בעצמי שבעתי מזה. מה יש לך צינורות בבטן של 20 צול?" חזי פרץ בצחוק והיא הביטה בו באכזבה.
נטלי: "לך תזדיין"
רועי: "צוחק איתך, מה קרה משחקת אותה רצינית מידי. טוב, יש כאן שווארמה בסוף הרחוב אני אלך להביא לך, מה הבעיה, לא צריך לעשות סיפור מכל דבר, רק תעשי טובה, תחליפי אותי כמה דקות"
נטלי: "בסדר, תביא לי בפיתה, לא בלאפה"
רועי: "נו..."
נטלי: "מה נו?"
רועי: "תביאי כסף, מה, את חושבת שמחלקים שם בחינם?". היא הוציא מכיסה שטר של 20 ₪ ומסרה לו.
חזי: "ככה את מטרטרת את החבר שלך?"
רועי: "ממתי אנחנו חברים בחייאת חזי?"
נטלי: "מי פנה אליך בכלל, אל תתערב, נמאס לי מזה שאתה דוחף את האף לעניינים שלא שלך"
חזי: "היי, את עושה יותר מידי פוזות, אני לא מתפלא, איפה שאת נמצאת תמיד יש בלאגן, אפילו כשנכנסת לים ראית איך הוא השתנה, וואלה, אסור לך להיכנס יותר, את תגרמי לאנשים לטבוע" הוא ורועי צחקו ורועי יצא מהמקום.
נטלי: "חלש מאוד, לא מצחיק. טוב, חזי, אולי תצטרף לרועי?"
חזי: "יודעת מה? רעיון טוב! אחי!", הוא צעק לעברו של רועי שכבר התרחק מעט, "חכה לי גבר". חזי יצא גם הוא ונטלי נשארה לבד. היא דחפה את אוזניות הMp3 לתוך אוזניה והרימה את רגליה על הכיסא הסמוך. לאחר כמה דקות ניכנס חזי והביא לה את האוכל.
נטלי: "איפה רועי?"
חזי: "היה לו איזה עניין לסדר, הוא אמר שתחכי לו כאן, הוא יבוא תוך רבע שעה"
נטלי: "מה? טוב..."
חזי: "יאללה, אני עפתי נשמה, ואל תקחי רציני, וואלה... צוחקים"
נטלי: "כן, כן... ביי"
---
בשלב מסויים כבר היה נמאס לי לשבת באותה תנוחה, כל הגוף כאב לי, הרגליים נרדמו לי, התחת נרדם לי, רציתי לקום ולעוף משם, לא לפני שאני אבין מה אני עושה פה בדיוק. המשכתי להביט בקיר, כמו שעשיתי במשך ארבע השעות האחרונות, הייתי עייפה, רציתי רק לישון. אני רוצה לקרוא להם, אני רוצה להגיד להם שישכיבו אותי, שיסגרו את התריסים, אבל אני לא מצליחה לדבר, אני מזיזה את השפתיים אבל לא יוצא לי קול.
מעניין אותי למה אני פה ומה אני עושה פה, מעניין כמה זמן אני פה. אולי התעלפתי? אולי עברתי תאונת דרכים? בטח אני פה כבר מאתמול, וואו, הרבה זמן. מתי ישחררו אותי? בטח אבא שלי יבוא לקחת אותי עוד מעט.
לפתע הרגשתי דקירה בראש, לא הבנתי למה.
אבא... איזה אבא? פתאום הופיעו לי פלאשבקים, אני ראיתי דף, דף גדול, כספת... מה קורה פה? הדקירות רק התחזקו ועברו לאחר כמה דקות שהרגישו לי כמו נצח.
הזקן שלידי לא מפסיק לנעוץ בי מבטים, הבטתי בו, אולי זה מה שיגרום לו לחזור לעיסוקים שלו.
"ש-לום", הוא אמר באיטיות וחייך, למה הוא מדבר אלי כמו אל מפגרת?
החזרתי את מבטי לאותה נקודה בקיר ועצמתי את עיני, היה לי קר, עטפתי את עצמי בידיי בניסיון להתחמם, היה לי קשה ללטף את עצמי, הידיים שלי היו כל כך כבדות, ההרגשה הייתה מוזרה, כאילו אני לא מצליחה לבצע את התנועות שאני רוצה לעשות. הרגשתי את עור הברווז שהיה לי, המשכתי ללטף את ידי במהירות ולפתע הרגשתי חספוסים קרוב למפרק כף היד. הבטתי ביד והזדעזעתי. היו לי מספר צלקות דוחות, מגעילות וגדולות. נבהלתי. נרתעתי לאחור.
הזקן ששוכן במיטה לידי קפץ ממקומו וניגש אלי.
"אל תיבהלי! אני... את בטח נגעלת מהצלקות, נכון?", הוא שאל והנהנתי בראשי לאות הסכמה. "אני... אני שמעתי שהצלקות האלו בגלל חתכים"
רציתי לשאול אותו על מה הוא מדבר, על איזה חתכים? אולי חתכים מהתאונה? אבל אני בטח רק יום כאן, איך הם הגלידו כל כך מהר? מה לעזאזל קורה פה ולמה אני לא מצליחה לדבר?
"החתכים האלו... את... את עשית אותם לעצמך", הזקן אמר, אני שמעתי שאת ניסית ל... להתאבד", הוא חייך חיוך מתנצל. פערתי את פי וליטפתי את הצלקות בעדינות. אני? אני עוללתי דבר כזה לעצמי? אני חושבת שהם עובדים עלי או גרוע מזה, מנסים לשגע אותי. מה קורה פה? שמישהו יסביר לי מההתחלה?
"אבל אל תדאגי!", הזקן המשיך לדבר, "את בסדר, לא קרה לך שום דבר, תודה לאל"
לא קרה לי שום דבר? אז למה מתייחסים אלי כמו אל אחת עם פיגור שכלי? למה אני לא מצליחה לדבר? למה קשה לי לזוז? קשה לי להזיז את הידיים שלי כדי להזיז את השיער מפני, אלוהים! הידיים שלי כל כך כבדות.
"יהיה בסדר חמודה, אני מבטיח לך", הוא חזר למיטתו, "שמעתי שמחר אולי יוציאו לך את הזונדה מהאף וינסו להאכיל אותך. היום ניסו להאכיל אותך, את לא בלעת את האוכל ופלטת את הכל", הוא המשיך לומר כל מיני דברי ואני כבר לא הקשבתי.
"אני הולך לנוח עכשיו, אם לא אכפת לך....", הוא החזיר את מיטתו למצב ישיבה, רציתי להגיד לו שיעשה זאת גם למיטה שלי אבל אפילו לא ניסיתי לדבר, ידעתי שלא אצליח.
התבוננתי בו מתכסה בשמיכה.
"לילה טוב, נטלי", הוא חייך.
לילה טוב, לילה טובה, וואטאבר... מה? נטלי? למה הוא קורה לי ככה? אני שונאת שטועים בשם שלי.
אני רוצה להבין מה קורה כאן, לעזאזל.

מדהייים
מחכה להמשך
ומקווה שלא תנטשי

וווואו -
אין לי מילים ,
מהמממממם ! (:
המשך .

אאאאא אווףף אני רוצה המשךךך חח

פרקים מדהימים !!!

QUOTE וווואו -
אין לי מילים ,
מהמממממם ! (:
המשך .

😁

מדהייים , מדהיים 😊
אין כבר אין לי מילים !

מדהיים תמשיכייי

וואיי הסיפוור שלךך ממדההים!!

אם את יכולה תוסיפי אותי לאייסי שלך בקשה ותישלחי לי
גם את הבלוג שלך..
273752869

תודה.:]

וואה ווואאוו
מדהייייים !
המששך! : ]

חח נו נמאס לי להגיד לך להיכנס
247944976
אולי תביאי לי את שלך ואני יכנס אליך?

והפרק מדהים!

=פרק 216=
נטלי הביטה אל השעון, היא התאכזבה לגלות שהשעה רבע לאחת בלילה ורועי עדיין לא הגיע.
הפיהוקים לא איחרו להגיע. היא ניסתה להישאר ערנית ולקחה פחית קולה קרה מהמקרר.
השיחות עם מיטל היו חסרות לה, גם השיחות עם לירז. לצערה, היא לא יכלה להתקשר לאף אחת מהן.
היא מצאה את עצמה מחייגת לבן. ברבע לאחת בלילה.
"הלו?", נשמע קול עייף
נטלי: "בן... הערתי אותך?"
בן: "אני במיטה אבל למזלך עוד לא נרדמתי", הוא חייך חיוך קטן ונטלי יכלה לשמוע זאת על קולו. "מה קרה?"
נטלי: "אתה לא מבין איזה עצבים"
בן: "תסבירי לי, אולי ככה אני אבין"
נטלי: "רועי אמר לי לבוא היום לקיוסק בערב כי הוא עובד משמרת לילה, הגעתי ישבנו והייתי מאוד רעבה אז הוא הלך לקנות לי אוכל"
בן: "מגיע לו צל"ש על זה"
נטלי: "היית ציני, נכון?"
בן: "אלא מה?"
נטלי: "טוב בקיצור, תקשיב, הוא הלך לקנות לי אוכל, במקומו חוזר החבר שלו מביא לי את האוכל ואומר שלרועי היה איזה ענין דחוף שהוא היה צריך לסדר ו... וזהו, לא שמעתי ממנו מאז"
בן: "מה? רגע, מתי הוא נעלם?"
נטלי: "בסביבות עשר ומשהו"
בן: "ניסית להתקשר אליו?"
נטלי: "כן! הוא... הוא פשוט לא עונה. אני מפחדת שאולי קרה לו משהו... בן, מה אני אעשה עכשיו? אני תקועה פה בקיוסק, אני לא יכולה לעזוב, אני לא יכולה להתקשר לחיים, בעל המקום, כי הוא יפטר את שנינו על זה שאנחנו לא אחראים ו..."
בן: "נטלי, רועי הוא היחיד שלא אחראי כאן. תתקשרי לחיים ותספרי לו את זה. השעה אחת בלילה נטלי, מתי תגיעי הביתה ומתי תקומי לבית הספר?"
נטלי: "ועוד יש לי מחר מבחן באזרחות"
בן: "טוב, אני באמת שלא יודע מה להגיד לך ו...", המשיך לדבר אך נטלי כבר לא הקשיבה, היא הביטה ברועי שנכנס לקיוסק. "ואת צריכה לעמוד על שלך ולהבין ש..."
נטלי: "בן, בן!"
בן: "מה?"
נטלי: "אני אחזור אליך, אני חייבת לנתק"
בן: "אוקי, אבל רק תזכרי שא..."
נטלי: "ביי", היא ניתקה והניחה את הפלאפון על הדלפק.
רועי: "מה יש לך? את נראית כאילו ראית רוח רפאים", הוא התקרב אליה.
נטלי: "את... אתה נורמלי?"
רועי: "מ...ה?"
נטלי: "מה מה? רועי, השעה אחת בלילה!"
רועי: "אני יודע"
נטלי: "יכולת להתקשר. למה לא ענית? אני שוב מרגישה כמו מפגרת, רועי!"
רועי: "מה את רוצה?"
נטלי: "תראה איזה אדיש אתה! לא אכפת לך אפילו"
רועי: "יאללה, תרגעי כבר, באמא שלי שאין לי כח לסצנות שלך עוד הפעם! אל תדאגי, אני אשלם לך מהמשכורת שלי על השעות האלה אם זה מה שמדאיג אותך"
נטלי: "מ... מה הקשר? אתה מבין בכלל מה עשית? אתה פשוט מזלזל בי, לא עלה בדעתך להתקשר אלי, לשלוח הודעה לפחות, להודיע שאתה מאחר, אתה יודע שאם היית מודיע לי לא הייתה לי בעיה להישאר כאן. אבל אתה תקעת אותי כאן, כבר דאגתי לך, יש לי מחר בית ספר, אין יותר אוטובוסים ואני צריכה ללכת ברגל עכשיו"
רועי: "ואני גם לא יכול להקפיץ אותך כי צריך להישאר כאן מישהו"
נטלי: "על זה אתה חושב? לא, אני פשוט לא מאמינה. אפילו סליחה לא ביקשת", היא התקרבה אל רועי והביטה בו במבט מאוכזב.
רועי: "סליחה, טוב?"
נטלי: "אבל אתה לא קולט.. אתה אפילו לא מבין מה עשית"
רועי: "אני מבין. האוכל היה טעים? כי על זה לא אמרת לי תודה, על זה שהלכתי לקנות לך"
נטלי: "אתה דפוק? מה, אתה חושב שאם תזכיר לי את האוכל שקנית לי אני אסלח לך?"
רועי: "או שאת צריכה עוד מנה של שווארמה כדי להרגע?"
נטלי: "תראה איך אתה מתנהג אלי!", אמרה בקול חנוק והפנתה לו את גבה, היא לא יכלה להסתכל בעיניו יותר.
רועי: "טוב, דיי נו...", ריכך את קולו וחיבק אותה מאחורה, היא הסתובבה אליו והביטה בעיניו.
"רועי... דיי, אני לא יכולה יותר", לחשה
רועי: "מה, לא מתאים לך הקשר בנינו? אני לא מחזיק אותך בכח, את יודעת...", הוא התנתק ממנה
נטלי: "א... אני צריכה ללכת הביתה"
רועי: "ביי, דברי איתי"
נטלי: "ביי", היא הלכה משם, כל כמה צעדים סובבה את ראשה בתקווה שרועי מאחוריה, בא להתנצל, אך כמובן שהתאכזבה לגלות שרועי נשאר בקיוסק. היא יצאה במהירות מהמקום.
---
אחרי השיחה עם נטלי, בן לא הצליח להירדם. הוא לא הבין למה היא נשארת עם רועי, הרי לא טוב לה איתו. למה לאנשים יש את הדחף הזה להשאר איפה שרע להם? זה בא בדימוי עצמי נמוך, הענשה עצמי, הרס עצמי. ופתאום צצה לו המחשבה בראש, אם רע לו עם נועה, למה הוא נשאר איתה? לא טוב לו איתה, הוא לא אוהב אותה, למה הוא נשאר איפה שלא טוב לו?
---
נטלי עמדה קרוב לעשר דקות על שפת המדרכה כדי לעצור מונית, כסף לא היה איתה, היא רצתה להגיע קודם לביתה ולהיכנס ולהביא משם כסף. מכוניות חלפו לידה במהירות, היו ששרקו ואחת מהן עצרה לידה. הנהג פתח את החלון ושאל אותה אם היא צריכה טרמפ, היא שקרה לו שאביה צריך להגיע כל שניה והוא ברח מהמקום. היא חשבה שאם היא היתה הולכת ברגל היא היתה צריכה להיות כבר בבית, כי המרחק בין הקיוסק לביתה היה מרחק של רבע שעה הליכה,לכן היא התחילה ללכת לכיוון הבית. היא קיצרה את הדרך דרך סמטה שהכירה היטב, האזור היה ריק מאדם, היא קצת נלחצה מזה אך היה מאוחר לחזור לאחור. היא שמעה את עקביה מהדהדים באוויר, היא הקשיבה להם, היתה לה מן תחושה מוזרה, היא הפנתה את ראשה לאחור והיה נדמה לה שראתה צללית של אדם, היא המשיכה ללכת, קולות של צעדים מהירים נוספו לקולות של עקביה, היא הסתובבה לאחור והפעם ראתה אותו ברור, היא האצה את צעדיה ויצאה מהסמטה אל הרחוב שבו היא מתגוררת, היא הגיעה אל הבניין, הפנתה את ראשה לאחור ולא ראתה אותו, היא פתחה את דלת הכניסה הראשית של הבניין וסגרה מייד אחריה, נעמדה והביטה אל הרחוב ולא היה אדם, היא נשמה לרווחה ועלתה לביתה.
---
פקחתי את עיני, קרני השמש חדרו אל החדר ושוב חשבתי לעצמי שזה ממש דפוק שהם לא שמים וילון בבית החולים. עוד לא הספקתי להתעורר ואחת האחיות, שפניה היו מוכרות לי מאתמול, נכנסה לחדר.
"מ-ה ש-ל-ו-מ-י-נ-ו?", היא חייכה חיוך רחב וקרבה את אחד הכיסאות אל מיטתי. זה מה שחסר לי עכשיו, עוד אחת שתדבר אלי כאילו אני מפגרת.
"את הולכת לאכול עכשיו, בואי ננסה, טוב?", היא המשיכה לדבר בטון איטי ומעצבן, אני רק הנהנתי בראשי לאות הסכמה וחיכיתי לראות מה היא הביאה לי לאכול. שמחתי שבאמצע הלילה הוציאו ממני את הצינור המציק ששמו זונדה. היא רשמה משהו בקלסר שלה, הבטתי בה והיא כאילו קראה את מחשבותיי, "אני כותבת כאן את השעה שאני מאכילה אותך וכותבת מה נתתי לך לאכול", היא אמרה באיטיות, "את מבינה מה שאני אומרת? את מבינה למה אני מתכוונת?", היא שאלה ושתקתי, שוב, לא הצלחתי לדבר. זה כאילו המוח לא מצליח להעביר את הפקודה הזאת, לדבר. שוב הנהנתי בראשי לאות הסכמה והיא חייכה.
היא החזיקה בידה גביע אשל, פתחה אותו ומילאה את הכפית בנוזל הלבן (ולא, פרנצ'חרא, לא הנוזל הלבן שאת רגילה לנקות משפתייך אחת לשעה). היא קירבה אלי את הכפית ועצמתי את עיני. אני חושבת שאחת הסיבות לכך שעצמתי את העיניים הייתה שפשוט היה לי קשה להתמודד עם הסיטואציה הזו. לראות את עצמי במיטה בבית חולים לאחר שניסיתי להתאבד, אף אחד לא בא לבקר אותי, כולם מדברים אלי כמו אל מפגרת, מתייחסים אלי כמו מסכנה, לפחות שיסתירו את המבט המרחם שיש להם בעיניים כל הזמן. כאב לי. כאב לי על עצמי, ויותר מהכל, כאב לי בפנים. הרגשתי שנכשלתי. אפילו בלהתאבד אני לא טובה. הרגשתי שלא קיים כישלון יותר גדול ממני בכל העולם כולו. הרגשתי את הטעם המוכר על לשוני, בלעתי באיטיות, כמעט שנחנקתי. פקחתי את עיני והאחות שוב חייכה. "כל הכבוד", היא מילאה עוד כפית וכך המשיכה להאכיל אותי, כמו ילדה קטנה, כמו מוגבלת. ככה הרגשתי, מוגבלת. מוגבלת ומסכנה. "את יודעת...", היא אמרה תוך כדי שמילאה כפית נוספת, "מדברים עלייך המון בחדר אחיות, הם לא האמינו שאני אצליח להאכיל אותך, אבל אמרתי להם, 'אני אמא לארבעה ילדים, תסמכו עלי', אני כבר מחכה לספר להם שאת אכלת כמו ילדה גדולה".
הרגשתי שאני לא יכולה לאכול עוד, הנדתי את ראשי והיא הבינה את הסימן.
"טוב, אכלת יותר מחצי, אני אחזור אלייך עוד שלוש שעות. היום יעשו לך סידרת בדיקות. רוצים לדעת שאין לך פגיע... טוב, אז אנחנו נתראה, אה?", היא חייכה. למה היא לא סיימה את המשפט? מה חושבים שיש לי? למה היא הייתה צריכה לומר את זה עכשיו ולהכניס אותי ללחץ. האחות יצאה מהחדר ואני הבטתי הצידה, רוזנשטיין עדיין ישן. שמחתי שהצלחתי להזיז את האצבעות בכפות הרגליים וככה הזזתי אותן במשך הרבה זמן, הרגשתי שונה, הרגשתי מוזר.
---
"מה קורה יפיפייה?", לאון הביא לנטלי נשיקה על הלחי והתיישב לצידה על הדשא. נטלי הביטה בלאון וכמו תמיד התפלאה איך הוא משקיע בלבושו אפילו לבית הספר. הוא לבש סקיני ג'ינס בהיר מאוד עם קרעים עדינים ושרשרת כסף במקום חגורה, טי שירט די צמודה בשביל בנים אך עם זאת רופפת מעט על גופו הרזה, הטי שירט הייתה בצבע וורוד פוקסיה עם הדפסים קטנים של גולגולות בשחור על כל החולצה.
"נעליים חדשות?", היא מיד שאלה והביטה על נעלי הוואנס הלבנות שלו שפס המותג היה בצבע צהוב.
"כן", לאון חייך, "למה לא נכנסת לשעתיים הראשונות?"
נטלי: "היה לי איזה סיפור אתמול והלכתי לישון רק בשתיים וחצי בלילה... התעוררתי מאוחר"
לאון: "מה יהיה איתך? את כל יום מאחרת ובקושי מגיעה"
נטלי: "אל תגזים"
לאון: "מתוקה שלי, אני ממש אבל ממש לא מגזים".
נטלי שתקה ונשכבה לאחור, "כל השנה הזו דפוקה לגמרי", היא אמרה לאחר כמה דקות, "אני מרגישה בודדה, אין לי כאן כמעט חברות ו..."
לאון: "שמתי לב שאת נמצאת הרבה עם בן"
נטלי: "כן, הוא אחלה, באמת, אבל נועה כל הזמן נועצת בי מבטים ואני פשוט רואה איך היא רוצחת אותי בעיניים שלה"
לאון: "יש לה את הקטעים האלה, כן...", הוא חייך, "הרי אמא שלי מנהלת את הסוכנות שנועה נמצאת בה"
נטלי: "כן, אני יודעת"
לאון: "אבל יש לך גם אותי"
נטלי: "אבל זה לא כמו חברה"
לאון: "תאמיני לי שכן"
נטלי: "לא יודעת... אני מרגישה שזה חסר לי, החברות שיסתובבו איתי בהפסקות, ילכו איתי לקנות בגדים, ישמעו את כל הייבובים שלי על החיים, יראו איתי סרט קיטשי בתוספת של גלידת שוקולד-וניל, יצחקו לצידי ו..."
לאון: "את משחקת אותה טיפשה או שאת באמת כזאת?"
נטלי: "מ...ה?", הביטה בו בהלם, היא באמת הופתעה מהשאלה שלו
לאון: "את מקטרת לי פה שחסרה לך חברה שתעשה איתך את כל הדברים שציינת"
נטלי: "מה לא בסדר בזה?"
לאון: "כי אולי אני יכול להיות החברה הזאת?"
נטלי: "מה, אתה?"
לאון: "דאה!"
נטלי: "א... אני לא יודעת מה להגיד, כאילו..."
לאון: "אל תגידי כלום, אומנם בחיים שלי לא הייתי במצב שלך, גלמוד ובודד, אבל אני בהחלט יכול להבין אותך, נטלי".
נטלי הבינה שהכינויים שלו לא באים בכוונה כדי לפגוע, זה לאון, נער ציני, זה חלק מסגנון הדיבור, האופי והחיצוניות שלו לא יביישו אף מעצב אופנה הומו ידוע.
לאון: "בואי נלך מחר לקניון, נעשה שופינג קטן, את תראי שמצב הרוח שלך ישתפר"
נטלי: "לאון.. באמת תודה. אתה כזה חמוד", היא חיבקה אותו ולאון סוף סוף שמח כי הרגיש שיש לו מישהי שהוא יכול באמת לבלות איתה ולדבר איתה.
---
"אוקיי, אוקיי, להתראות!", יהודית, הסוכנת של נועה סיימה עוד שיחה בזמן שיחתן.
"כן נועה, אני איתך"
נועה: "את קראת לי"
יהודית: "אוי, נכון, נכון. תקשיבי, אני סידרתי לך ראיון, משהו חבל על הזמן"
נועה: "באמת? באיזה עיתון?"
יהודית: "לא בעיתון, בטלוויזיה, בתוכנית החדשה הזאת בערוץ 10"
נועה: "וואי... מלחיץ קצת כשחושבים על זה"
יהודית: "לא מלחיץ ולא נעליים, הם ישאלו אותך שאלות בעיקר על הקמפיין של דיזל, אם ישאלו אותך בקשר לשמועות שהיו עלייך ועל ערן..."
נועה: "להכחיש" השלימה את דבריה
יהודית: "בדיוק. עכשיו תקשיבי, בקרוב הולך לצאת קמפיין ענק, ע-נ-ק, משהו עם בעלי חיים"
נועה: "מה זאת אומרת?", עיקמה את שפתיה
יהודית: "משהו בנושא שמירת הזכויות של בעלי החיים, פרווה, עור, כל הדברים האלה"
נועה: "נגד זה כאילו?"
יהודית: "כן"
נועה: "ו...?"
יהודית: "מה ו? אני רוצה שאת תקחי אותו"
נועה: "אבל אני לובשת פרווה ועור אמיתיים, את יודעת את זה"
יהודית: "אז מה. תקשיבי, הקמפיין הזה הולך להיות משהו מטורף. זה יהיה בפרסומות, יהיה קליפ שישודר מידי פעם, יהיו פוסטרים על אוטובוסים, בניינים, ואת בטח תקבלי איזה שער או שניים"
נועה: "א... מה בעלי חיים עכשיו? כאילו... לא יודעת"
יהודית: "את שומעת אותי בכלל? אני אומרת לך קמפיין מ-ט-ו-ר-ף", הדגישה כל הברה במילה האחרונה, "הדבר היחיד שדופק את העניין הוא שזה ללא תשלום"
נועה: "מה זה? מה, את צוחקת איתי?", גיחכה
יהודית: "אני נראית לך צוחקת? הלוואי והייתי צוחקת. זה בהתנדבות, אבל תקשיבי נועה, הדבר הזה יהיה משהו גדול, כולם ישמעו על זה, זה הולך להיות בכל מקום, זה יעשה לך רק טוב, מה אכפת לך?"
נועה: "כי מה זה בלי כסף? מה, אני איזו דוגמנית מהרחוב? לא! להזכיר לך שלא מזמן עשיתי את דיזל?"
יהודית: "נועה, אם את תעשי את הדבר הזה – יגיעו אלייך המון עבודות, פשוט ככה. אנשים אוהבים אנשים שמתנדבים"
נועה: "אני בחיים שלי לא התנדבתי לשום דבר"
יהודית: "אולי כדרי שתתחילי?"
נועה: "ממש"
יהודית: "אני רצינית. יש ביקוש לדבר הזה, יש הרבה מועמדות... אני פשוט חושבת שאם את תתנדבי ב-'תנו לחיות לחיות' קצת זה לא יזיק לאף אחד"
נועה: "איכ"
יהודית: "נועה..."
נועה: "מה, יהודית, מה? לא יודעת, טוב? אני צריכה לחשוב על זה"
יהודית: "ליהי תשמח לקחת את זה"
נועה: "היא לא תסכים"
יהודית: "שנברר?", הרימה את שפופרת הטלפון
נועה: "לא", היא הניחה את אצבעה על לחצן הניתוק , "אני אשתדל לקחת את זה"
יהודית: "את צריכה לעשות רעש, שיהיה באזז סביבך... הראיון מחרתיים זה פשוט מתנה וזו ההזדמנות שלך להראות לכולם שאת מתאימה"
נועה: "מחרתיים? הראיון... מחרתיים?"
יהודית: "כן"
נועה: "וואלה... אין לי זמן אפילו להתכונן, איך אפשר לייצר באזז בראיון?"
יהודית: "אפשר. אנחנו פשוט... נמציא לך איזה סיפור שירגש את כולם"
נועה: "למה להמציא?"
יהודית: "כי.... נועה, בואי נודה באמת, החיים שלך דבש".
---
דורון קיבל שיחת טלפון מישראל כץ להגיע לתחנת המשטרה. לפני שנסע לשם הוא התקשר לבן ושאל אותו אם הוא מכיר אחת בשם רונה או גיא, בן אמר לא שהוא מעולם לא שמע את השמות האלו, והוא מכיר את כל מי שהיה בקשר עם מיטל והיא מעולם לא הזכירה אותם.
הוא התיישב בחדרו, ישראל סגר את הדלת.
ישראל: "עשית בירור עם החברים שלה לגבי השרשרת?"
דורון: "כן, ומיטל גם מעולם לא הזכירה את השמות האלה, אני מכיר את כל החברות והידידים שלה."
ישראל: "טוב, גם אני התקשרתי אל מנהלת בית הספר בו למדה בתך, ואין רונה, היא אמרה לי שיש תלמיד חדש ששמו גיא, אבל הוא עלה לארץ מנורבגיה רק לפני שבועיים כך שזה לא רלבנטי למקרה. עשינו ועדה בקשר לממצא האחרון וסיכמנו שיתכן שזו לא היא, אבל אני לא רוצה להשלות אותך, זאת רק השערה, דורון, קצת קשה לי לדבר איתך על זה, כי אני יודע שהעניין טרי מאוד..."
דורון: "לא, זה בסדר גמור מצידי, אתה יכול להרגיש איתי חופשי למרות הכאב. אתה יודע מהרגע שראיתי את השרשרת, אני לא מצליח להירדם בלילה, יש לי תחושה שהיא לא מתה, לא יודע, אולי זה נשמע כמו פנטזיה, אבל זאת התחושה שלי בתקופה האחרונה."
ישראל: "או, על זה רציתי לדבר איתך, כדי לבדוק את הנושא, יהיו מהלכים מאוד לא נעימים שתצטרך כוחות חדשים בשביל זה, כי זה יחזיר אותך לאחור לאותו היום של המקרה."
דורון: "אני מוכן, עם כל הכאב שבזה, אני רוצה לישון בשקט."
ישראל: "אני מבין אותך, זה מסתכם בפתיחת הקבר ובדיקת די. אן. איי. של הגופה, וזה מצריך אישור שלך, ובמקביל אני צריך גם די. אן איי. מהמשפחה כדי שנשווה את הבדיקות..." דורון הראה סימני לחץ והתנועע על הכיסא. "קרה משה, דורון?"
דורון: "אהמ...ללא." הוא הבין שהוא עומד בפני בעיה רצינית היות והוא לא אביה הביולוגי ואין לו מושג איך להגיע אליהם, אבל החליט לא לשתף את ישראל בשלב זה.
ישראל: "אתה חושב שתהיה בעיה עם זה?"
דורון: "אהמ...תן לי לבדוק כמה דברים ואני אתן לך תשובה בקרוב."
ישראל: "זה ברור, אתה צריך להתייעץ עם המשפחה וזה בהחלט לא נעים לעורר את הטראומה מחדש, אני מסכים איתך, טוב אני בינתיים מחכה לתשובה ממך."
דורון: "כן...אני מאוד מודה לך על כל ההתייחסות למקרה."
**
"נו, מה נסגר איתך?", אסף שאל ברגע שהוא ובן נכנסו לחדרו של בן. בן זרק את התיק הגדול לפינת החדר, חלץ את נעליו והתיישב על המיטה.
אסף: "בן לכדור הארץ..."
בן: "מה?"
אסף: "מי התקשר אליך כשהיינו בדרך?"
בן: "סתם... דורון, אבא של, של מיטל"
אסף: "וואלה? מה... מה הוא רצה ממך? אתה נראה לי מוטרד רצח מאז השיחה"
בן: "לא מוטרד, לא יודע... הוא מתנהג ממש מוזר בזמן האחרון"
אסף: "מה זאת אומרת?"
בן: "לפני כמה ימים הוא התקשר אלי והתחיל לשאול אותי על השרשרת שמה-שרשרת שהייתה למיטל, אם היא החליפה אותה עם חברה או אם אי פעם קרה משהו לשרשרת והיא קנתה חדשה..."
אסף: "מה? למה הוא שאל אותך?"
בן: "אתה שואל אותי? אין לי מושג, תאמין לי..."
אסף: "רגע, ומה הוא רצה בשיחה האחרונה?"
בן: "שאל אותי אם ידוע לי על חברים שהיו למיטל בשם רונה וגיא, ולא היו לה חברים בשמות האלה, אחרת הייתי יודע", הוא נאנח, "לא...?"
אסף: "לא יודע", משך בכתפיו, "תחשוב על זה רגע... היא הייתה מספרת לך הכל?"
בן: "כן!"
אסף: "טוב תרגע... איזה 'כן' עצבני זה היה"
בן: "כי ככה, עד שאני מנסה לשכוח אותה, אבא שלה לא מפסיק לשאול אותי כל מיני שאלות מוזרות... כאילו מה זה יעזור לו עכשיו"
אסף: "בטוח יש סיבה לזה שהוא התקשר אליך פעמיים ושאל שאלות"
בן: "כן, מה בדיוק?"
אסף: "לא יודע, רק אמרתי"
בן: "אז אל תגיד"
אסף: "טוב, מה יש לך?"
בן: "כלום, מצטער. פשוט... כל העניין הזה משגע אותי"
---
"דבש! את מבינה? החיים שלי דבש! וואלה יופי, באמת!", נועה צעקה ונגסה בתפוח.
שובל והדר החליפו בניהן מבטים, הן לעולם לא ידעו איך להתייחס להתפרצויות של נועה.
נועה: "לא, את שמעת אותה? בשביל לזכות באיזה קמפיין לבעלי חיים מסריחים , ועוד בחינם, אני צריכה להמציא איזה סיפור מרגש, ולמה? כי החיים שלי דבש. דבש! שמעת אותה? פוסטמה! אני עברתי המון בחיים!"
הדר: "היית אומרת לה..."
נועה: "אני הייתי מאוהבת בבן המון זמן ובסוף הוא הלך עם המפגרת הזאת, מיטל, מה, זה לא השאיר לי טראומה אתן חושבות?"
הדר: "אבל כולם עוברים דברים כאלה בחיים"
נועה: "לא!"
שובל: "אולי תספרי על האנורקסיה?"
נועה: "נראה לך?"
שובל: "למה לא?"
נועה: "יהודית רוצה להמציא לי איזה סיפור על בעלי חיים, שמצאתי כלב עזוב וחולה וטיפלתי בו"
שובל: "תארי לך היא תביא לך איזה כלב לאמץ"
נועה: "נראה לך? איכס, כלב... בעע. עם כל הפרעושים שלו"
הדר: "הגזמת..."
שובל: "כלבים זה באמת מגעיל"
הדר: "היה לי פעם כלב"
שובל: "מה קרה לו?"
הדר: "נדרס"
נועה: "טוב, דיי, איכ. עלתה לי תמונה של זה בראש"
שובל: "נועה, סיפרת כבר לבן על הקמפיין, הראיון וכל זה?"
נועה: "לא"
הדר: "אם הייתי דוגמנית והיה לי חבר אז..."
נועה: "תפסיקי לחיות בסרט", היא ושובל צחקקו
הדר: "לא נו, רציני, אז אני חושבת שהוא היה הבן אדם הראשון שהייתי מתקשרת כדי לספר לו על זה"
נועה: "אבל בן.. לא אכפת לו, אתן לא מבינות? זה לא מעניין אותו. בכל פעם שאני מספרת לו על איזה משהו חדש שקיבלתי הוא מגיב באיזה 'טוב' יבש כזה ומוסיף 'בהצלחה' עם חיוך מאולץ"
שובל: "כי בנים לא מתלהבים מדברים כאלה"
הדר: "אולי פשוט בן...", החלה לומר אך שתקה
נועה: "מה, מה אולי פשוט בן?"
הדר: "לא, כלום"
נועה: "התחלת להגיד משהו, תמשיכי!"
הדר: "סתם מחשבה שעלתה לי לראש"
נועה: "נורא מעניין אותי מה את חושבת"
הדר: "שאולי קצת..."
נועה: "קצת מה?"
הדר: "קצת ירד לו ממך? כאילו, לא יודעת, אבל מ... מהצד זה... זה נראה ככה, מבינה?"
נועה: "לא, אני לא מבינה. עוד משהו שאני לא מבינה זה איך את בכלל מעזה לנתח לנו את הזוגיות, כאילו... מי את חושבת שאת?"
הדר: "נועה, אנ..."
נועה: "לא רוצה לשמוע! מה, כואב לך לראות אותנו ביחד?"
הדר: "מה קשור?! אני בסך הכל אמרתי ש..."
נועה: "טוב דיי, עזבי הדר, את בכל פעם מאכזבת אותי מחדש"
הדר: "אמרתי את דעתי"
שובל: "כן, נועה, היא בסך הכל אמרה את דעתה, זה לא אומר שזה נכון"
נועה: "פשוט תשתקו, טוב? בואו נתחיל ללמוד כבר לבגרות המזדיינת הזאת במקום לדבר על שטויות ולנסות לנתח את הזוגיות בינינו, הולך?", שאלה בעצבים והבנות הנהנו בראשן לאות הסכמה.
הן התחילו לקרוא סיכומים ונועה עצמה לא הבינה מה גרם לה להתנהג ככה, הדר באמת אמרה את דעתה, למה היא חשה צורך כזה גדול לגונן על היחסים שלה עם בן? אולי זה אומר שהיא כבר לא בטוחה באהבה שלהם, ביחסים שלהם?
---
חנן לא הגיע לבית הספר, אף אחד לא שם לב חוץ מהמורה למתמטיקה חמש יחידות. זו הפעם הראשונה בחייו שחנן מבריז מבית הספר. הוא הרגיש באיזה סרט פעולה בבוקר כאשר יצא מביתו לבוש עם התיק על גבו, הסתתר מאחורי אחת המכוניות החונות מול ביתו וחיכה שהוריו יצאו לעבודה. ברגע שיצאו הוא רץ בחזרה פנימה ועלה לחדרו. מאז ומתמיד חנן ידע איך להתמודד עם כל ההשפלות אבל פשוט הגיע הרגע שהרגיש שהוא לא יכול יותר. הוא נעמד מול המראה ומרח את המשחה לפצעים שאימו קנתה לו, מאז שהחל להשתמש בה המצב בפניו באמת נרגע קצת.
---
יום הלימודים הסתיים ונועה התהלכה עם שובל והדר אל כיוון היציאה.
"נועה, חכי!", היא הסתובבה לאחור וראתה את בן, היא הייתה מופתעת.
נועה: "היי מאמי", חייכה, "מה, אתה רוצה להקפיץ אותנו הביתה?"
בן: "לא, אבל אני נוסע לבקר את ליאור"
נועה: "אז אתה מודיע לי שאתה נוסע לבקר אותו? איזה חמוד"
בן: "לא... אני רוצה שתבואי איתי. את לא ביקרת אותו אפילו פעם אחת"
נועה: "אתה רציני? מה איבדתי שם בדיוק?"
בן: "את האכפתיות שלך"
נועה: "ממש מצחיק. טוב, תקשיב, יש לי מחר ראיון בטלוויזיה ואני צריכה להתכונן"
בן: "אל תדאגי, אני אחזיר אותך הביתה עד הערב, יהיה לך זמן להתכונן"
נועה: "נו, בן, באמת... אני... לא, לא מתאים לי"
בן: "טוב סבבה, לא צריך. ראית את נטלי?"
נועה: "היא עדיין בכיתה, המורה רצתה לדבר איתה או משהו... למה?"
בן: "כי היא תשמח לבוא איתי"
נועה: "אה, עכשיו גם אתה מנסה לעשות לי דווקא?"
בן: "מה הקשר? פשוט נמאס לי לנסוע אליו כל הזמן לבד, פעם אחת לא באת לבקר אותו ואת יודעת שהוא החבר הכי טוב שלי ושזה מאוד חשוב לי"
נועה: "כל שנה אתה מחליף חבר, שנה שעברה זה היה אורן לא?"
בן: "מה זה קשור עכשיו?"
נועה: "טוב, יודע מה? אם אתה כל כך רוצה וזה מה שיעשה אותך מאושר, אני אבוא"
בן: "באמת?"
נועה: "כן", חייכה
בן: "אוקיי... בואי"
נועה: "לאן?"
בן: "מה יש לך? לליאור"
נועה: "עכשיו? אני צריכה להחליף בגדים, תראה איך אני נראית", אמרה בתקווה לסחוט ממנו מחמאה
בן: "נועה, אנחנו הולכים לבית חולים לא לתצוגת אופנה"
נועה: "יואו... טוב, יאללה בוא".
הנסיעה הייתה ארוכה, נועה לא הפסיקה לדבר על יהודית הסוכנת, על הקמפיין, על הראיון, בן הקשיב-לא הקשיב ושתק, כל הדרך שתק.
כשהגיעו בן זכר את הדרך לחדרו של ליאור.
בן: "טוק טוק, אני באדי הום?" בן, נועה הסתתרו מאחורי הדלת.
ליאור: "תמיד אפשר", הוא גרר את המתקן של האינפוזיה אחריו לעבר הדלת.
בן: "היי גבר, מה קורה?"
ליאור: "אחלה, וואו, נועה, כייף לראות אותך, איזו הפתעה", היא הביטה בבן וחייכה, "בוא נצא החוצה, אני מעדיף את האוויר הנקי"
בן: "אוויר נקי? הצחקת אותי, טוב, אתה צודק, עדיף מהאוויר המורעל שבתוך המחלקה"
ליאור: "אתם רוצים לשתות משהו?"
בן: "הבאתי לכולנו שתייה", אמר תוך כדי שהם מלווים אותו בקצב איטי בדרך החוצה.
ליאור: "מה שלום נטלי? אנה סיפרה לי את מה שעבר עליה, מסכנה"
בן: "כן, חוויה מהסרטים, אבל היא חזרה מזמן לשגרה. מה קורה איתך, יובלות לא התראינו"
ליאור: "כייף לשמוע שהיא בסדר, אני בסדר, גם הפטריה בראש בסדר, בינתיים היא לא התפשטה, כנראה שהיא יצא לפגרה אני יודע, אני אופטימי בינתיים"
בן: "אני לא מאמין, משהו עבר עליך?"
ליאור: "סיפור ארוך, הכרתי מישהו בסיטואציה ממש לא נעימה, אבל הרווחתי חבר... בעצם מלאך לא, חבר"
בן: "באמת? ספר לנו"
ליאור סיפר להם על ההיכרות שלו עם אדם ועל השיחות שהיו ביניהם.
בן: "אני אומנם לא אדם דתי, אבל אני מאמין שאלוהים שמע את התפילה שלך והדרך שנפגשתם היא לא אקראית, זה עבודה מלמעלה"
ליאור: "גם אני מאמין ככה. הוא כל הזמן נותן לי משימות חשיבה"
נועה: " אולי הוא עושה את זה בכוונה כדי למשוך זמן...אתה יודע, שתהיה עסוק במחשבות במקום במחלה שלך"
ליאור: "מה פתאום, אין מצב, הוא מאוד אכפתי אלי, אני יודע את זה. אגב, הוא נתן לי משימה חדשה, רגע, אני אסביר את עצמי קודם, הוא טוען שאדם מביא על עצמו מחלות, לא, רגע, הוא התכוון שזה לא שאתה יושב בבית ואומר לעצמך, אוי, כל כך בא לי להיות חולה סרטן... אז לא זאת הכוונה, הרעיון הוא כשאדם מלא כעסים והוא מדחיק אותם, התת מודע מפרש את זה מתוך כוונות טובות", הדגיש את שתי המילים תוך שהוא הדגים באצבעותיו. "הוא מתרגם את זה לשפה שלו ומזמין לי את המחלה, כאילו"
בן: "נראה לי שהתת מודע שלך תרגם את זה לשפת ג'יבריש" אמר והם צחקו. "לא, זה מפחיד, אני אתחיל לחשוש מדברים לגביי"
ליאור: "מה שהוא התכוון, זה שאדם צריך להסיר את הכעסים שלו, הוא דיבר על הרבה דברים. בפעם האחרונה, דיברנו על זה שאני כביכול הבאתי את הסרטן על עמי, לא הבנתי למה בדיוק אבל אז הוא נתן לי משימה חדשה, מה מביא נערה להיות חולת אנורקסיה...", נועה הרימה את ראשה, הביטה בו, בבן, ושוב בליאור במבט מופתע ולא מרוצה מהעניין.
ליאור: "אוי, סליחה נועה, אם זה פוגע בך, אני... אני לא אמשיך לדבר על זה, אני...אני מצטער אם זה פגע בך"
נועה: "פגע בי? מה פתאום, קודם כל זה היה מזמן, ויצאתי מזה, ושנית, בינינו ליאור, אם היו שואלים אותי מה אני בוחרת, חולת סרטן או אנורקסיה, הייתי מעדיפה את האחרון." בן נתן לה מכה במפרקו והביא עליה בכעס.
ליאור: "זה בסדר בן, לא נפגעתי, אבל בינינו נועה, סרטן זה מחלה פיזית, ואנורקסיה זו מחלה נפשית"
נועה: "בסדר, זה מה שהתכוונתי, כי בעיה נפשית אפשר לפתור... אומנם לא תמיד, אבל במקרה שלי, עובדה שזה כן עבד."
בן: "נועה, נכון שבמקרה שלך זה עבד, אבל יש מקרים של חולי אנורקסיה שזה הסתיים במוות, ויש הרבה מקרים של חולי סרטן שהבריאו ויצאו מזה לגמרי", ליאור הביע בתוכו שביעות רצון בבן.
נועה: "בן, אני לא מדברת על אחרים, זה לא מעניין אותי, מי שרוצה למות שתמות, אני יצאתי מזה וזה מה שמעניין אות.," בן חש דחיה ובושה שהיא בת זוגו.
בן: "להיפך, את לא חושבת שאת יכולה לעזור לאחרים לצאת מזה?"
נועה: "בן, אתה לא מבין במחלה הזאת, זאת הרעבה עצמית עם נטייה להתאבדות, הן כבר עמוק בפנים"
ליאור: "את חושבת שהתקשורת אשמה בזה?" הוא היה כל כך מרוצה מהפגישה עם נועה, היה לו קשה לחשוב על התשובה לגבי השאלה של אדם, כי לא היה לו ניסיון בזה, אבל האמין, שהמפגש איתה הוא לא במקרה, ונזכר במילים של אדם, אם אתה שואל מכל הלב והנשמה, היקום ידאג לעזור לך, הוא הופתע עד כמה שהוא צדק.
נועה: "תבין, ליאור, יש כמה השפעות וגורמים לאנורקסיה, יש כאלה שהתקשורת תרמה לזה, יש כאלה שזה בגנטיקה במשפחה ומשהו הכי קטן יכול לגרם למחלה להתפרץ..."
בן: "כשאת אומרת שזה בגנטיקה, זאת אומרת שזו מחלת נפש בגנטיקה"
נועה: "נכון, אם אתה כל כך נהנה להגיד שזו מחלת נפש, אז בסדר, זו מחלת נפש, או, קיי?"
בן: "נועה, אל תקחי את השיחה הזאת למקום אחר, סתם רציתי להבין את זה"
ליאור: "וואו, זה מאוד מעניין, תמשיכי נועה"
נועה: "זה לא תמיד השאיפה לאידאל של להיות יפה ורזה, יש כאלה שבאמת התחילו עם זה אבל נשאבו בהמשך לתוך התהום של זה ולא יצאו מזה, אבל...", היא הרגישה שפתאום משהו עוצר אותה מלדבר, הרגישה שהיא לא יכולה להמשיך יותר. לפתע היא חשה איך היא חוזרת אחורה בזמן, ליום האשפוז, לכל תהליך האשפוז, לימים שהייתה מקיאה וכבר נכנסה חברה חדרה לחייה, הבולימיה, בנוסף לאנורקסיה, היא נזכרה בימים שהייתה כותבת הכל בבלוג באינטרנט והרבה בנות היו מעודדות אותה להמשיך.
ליאור: "נועה?"
נועה: "אנ... אני צריכה רגע לשירותים אני עוד מעט אבוא, טוב?"
בן: "מה קרה? לבוא איתך?"
נועה: "לא, לא, זה בסדר... אני... אני אתן לכם את הזמן איכות שלכם לבד ו... טוב, אני אחזור עוד מעט"
נועה לא באמת הלכה לשירותים, היא נכנסה בחזרה למבנה הקר והסתובבה בין המסדרונות, הקירות המגעילים, הריח המסריח של בית החולים... הצמרמורת התפשטה בגופה. היא רצתה לבכות, זו אחת הסיבות שעזבה את ליאור ובן לבד, אבל היא פשוט לא הצליחה. היה לה מחנק ענקי בגרון, כמו גוש במחכה רק להתפרץ החוצה אבל זה לא יצא.
---
כעבור יום
---
הדר הדליקה את הטלוויזיה, בעוד כחצי שעה תשודר תוכנית הערב החדשה שבמהלכה נועה תתראיין. היה לה קשה להודות בזה אבל היא קינאה בנועה, פשוט ככה. נועה היא הסיבה העיקרית לכך שהדר עברה לבית הספר הזה. נועה כבר הספיקה לשאול את הדר מתי היא מתכוונת להזמין אליה את הבנות והדר לא ידעה איך להגיב, היא המציאה משהו והתחמקה מעניין. היא תמיד פחדה שנועה תבוא להפתיע אותה בביתה, תגלה את כל הפוסטרים של נועה שהדר מחזיקה בחדרה, את המצעים, את תיקיית התמונות של נועה במחשב. בחיים הדר לא העריצה ככה מישהי, ופתאום היא חברה של מושא הערצתה, אסור לה לפשל.
---
"את מוכנה? יש לך עוד שתי דקות", אמרה אחת האחראיות אל נועה שהייתה לחוצה מתמיד.
היא הביטה במראה ותרגלה כל מיני חיוכים. היא הייתה לבושה בשמלת סטרפלס עם קצת כיווצים בצבע וורוד ונעלי עקב תואמות, יהודית אמרה שלדעתה זה יותר מדי מוגזם כל הוורוד אך נועה הייתה מרוצה.
"את זוכרת את כל הפרטים על הסיפור, נכון? מצאת כלב עזוב, הוא עמד למות, את טיפלת בו ועכשיו את מגדלת אותו בביתך, זה זאב מעורב, ככה תגידי אם ישאלו!", יהודית אמרה לה בטלפון ונשמעה לחוצה מתמיד, "את חייבת לקחת את הקמפיין הזה נועה".
כשקראו בשמה היא יצאה אל הבמה והתיישבה בכיסא הכחול מול המראיינת. מחיאות הכפיים של הקהל נתנו לה יותר ביטחון והיא הרגישה איך לאט לאט הלחץ יורד.
---
בן קיבל הודעת SMS, כשפתח אותה ראה שהיא מנועה () תדליק ערוץ 22().
הוא הדליק את הטלוויזיה וראה את נועה, מחייכת וצוחקת ועונה על כל מיני שאלות.
הוא רצה לכבות את הטלוויזיה וללכת לישון אך ידע שנועה תתחקר אותו על הבוקר בקשר לכל מה שקרה בתוכנית.
---
"אז רגע, תתני לי להבין", אמרה המראיינת, "בצילומים של 'דיזל', את וערן הייתם בניו יורק ארבעה ימים ולא קרה בניכם שום דבר?"
נועה: "לא", היא חייכה, "באמת שלא קרה, הוא היה עם מישהי אחרת שם. יש לי חבר שאני מאוד אוהבת"
המראיינת: "כמה זמן אתם ביחד?"
נועה: "יותר מחצי שנה"
המראיינת: "ואיך אתם מסתדרים עם כל הנסיעות שלך? אתם מוצאים לכם זמן?"
נועה נזכרה שיהודית אמרה לה שאם ישאלו אותה שאלה כזאת, שתענה שהיא נוסעת המון, אפילו שזה לא נכון.
נועה: "כל שבוע יש לי צילומים, ראיונות, אודישנים, אבל מוצאים זמן, אני חושבת שאם באמת אוהבים אפשר להסתדר בכל מצב, ביני ובין בן יש אהבה ענקית ואנחנו גוברים על כל המכשולים שבדרך"
---
אדם יחזור רק בעוד יומיים, ליאור הרגיש שהוא כבר מתגעגע אליו, שהוא צריך את החיזוקים שלו.
הוא הדליק את הטלוויזיה כדי לצפות בראיון של נועה, הוא הסתנוור מעט מהצבע הזועק של שמלתה אך המשיך בכל זאת לצפות.
---
"את פשוט אימצת את הכלב הזה?", המראיינת המשיכה לשאול אותה על מקרה הצלת הכלב המפוברק.
נועה: "כן, תראי, אני חושבת שכל אחד מאיתנו צריך לאמץ חיית מחמד, ואני באמת שמחה שהצלתי את... את...את בובי"
---
"בובי?!", בן גיחך. הוא ידע שכל הסיפור הומצא אך ורק בשביל שנועה תקבל את הקמפיין של בעלי החיים, אבל למה היא הייתה צריכה לבחור בשם בובי? זה הזכיר לו את מיטל, את כלב הפקינז שלה.
הוא החל להיזכר בימים שהם היו מתכרבלים מתחת לפוך ביום גשום וצופים בסרט ופתאום היו מרגישים את בובי מתגנב לו אל מתחת לפוך.
---
המראיינת: "ומה חשבת כשראית את בובי לראשונה, כשהוא היה מכוסה בדם, רזה ועם עין אחת פצועה?"
נועה: "אני... כשראיתי אותו בפעם הרגשתי ש... כאילו, המחשבה הראשונה שעלתה לי בראש הייתה... אנ..."
המראיינת: "הכל בסדר?", היא חייכה ונשמעו צחקוקים מהקהל, אחד מהם אפילו צעק "איזה בלונדינית טיפשה!".
נועה: "אני יכולה... לדבר על משהו אחר? אני... אני רוצה לספר משהו"
המראיינת: "בואי נגמור קודם את הסיפור על הצלת הכלב, אוקיי?", אך מיד נשמעו באוזניה צעקות שדרשו ממנה לדבר על מה שנועה רוצה לדבר. "אבל, מה רצית לספר לנו?"
נועה: "זה משהו שחשוב לי ש... שכולם ידעו", המצלמה התמקדה בפניה, "אני רוצה להכניס אותכם לעולם אחר עכשיו, קצת שונה מ... מכל עולם הזוהר שחושבים שאני חיה בו".

מדהייים המשךךך