שוב, אני מודיעה לכם... כל מי שרוצה להמשיך לקרוא את הסיפור שיכתוב כאן את האייסיקיו או המסנג'ר שלו כי אני עוזבת את האתר, אני אוסיף אותכם ואתן לכם את הלינק לאיפה שאני ממשיכה לכתוב בגלל שאסור לפרסם כאן אתרים. אחת הסיבות שאני עושה את זה, זה כי אסור לפרסם כאן אתרים, אתם מפסידים שירים שאני שמה בכל פרק ועוד מלא דברים =\ .
=פרק 214=
צלצול ההשכמה שנשמע בנייד של חנן הקפיץ אותו ממיטתו, הוא הבין שהנודניק כבר פעל קרוב לחצי שעה ולא הבין איך הוא לא שמע אותו, הוא הביט בשעון וראה שנותרו לו רק חמש דקות להתייצב בבית הספר ולכן התלבש מהר חטף את התיק ויצא בריצה.
כשהגיע לבית הספר, כולם כבר נכנסו לכיתות. הוא בדק בשעון – הוא איחר בעשר דקות וקיווה שזה
יעבור בשלום. כשעבר במסדרון נשם לרווחה כאשר שמע את המורה חוזר על החומר שלמדו כבר בשבוע שעבר. 'יופי, לא הפסדתי כלום' חשב וניכנס לכיתה.
חנן: "שלום חגי", חייך בהתנצלות אל המורה שפתח את עיניו לרווחה והיה נראה כאילו אישוניו יצאו ממקומם. כל התלמידים הביטו בחנן גיחכו בגועל.
שובל: "אמא'לה מה זה?"
נועה: "איזה מפחיד, אל תתקרב אלי!", היא זזה באי נוחות על מושבה
הדר: "איכסה"
חנן נזכר שאמש עשה מתקפה על הפצעים שבפניו אבל הבוקר מרוב מהירות שכח לבדוק במראה את מצבם. הוא התיישב, כשכולם ממשיכים לעקוב אחריו פרט לכמה בודדים "תעזבו אותו במנוחה" "תמצאו לכם חיים." אך קולותיהם נבלעו בתוך הרוב. חנן עשה עצמו לא שם לב, והוציא את הספר מהתיק וחיכה למורה, שלמרות כל ניסיונותיו לא הצליח להשליט סדר. חנן הפך למוקד ההתעניינות ונראה שהשיעור לא הולך להמשיך. חנן לא ידע איפה ואיך לקבור את עצמו.
חגי: "אני מבקש מכולם שקט, אני רוצה להמשיך בשיעור"
שובל: "אבל חגי, איך אפשר להתרכז זה מגעיל."
"אולי במקום היסטוריה נעבור לספרות ונלמד על הגיבן מנוטרדם וננצל את ההזדמנות שגיבור הסיפור נמצא הגיע בכבודו ובעצמו?", אמרה אחת הבנות, נשמעו קולות של צחוק והמולה.
נועה: "תגיד, מה התבלבלת היום, במקום להכניס את הטוסט לטוסטר, הכנסת את הפרצוף שלך?" שוב קולות של צחוק. חנן הכניס את הספר חזרה תוך כדי קימה ויצא בסערה את הכיתה קולות הצחוק ליוו אותו עד יציאתו משער הכניסה. הוא ברח כל עוד נפשו בו.
"בטח הגיבן הלך לצלצל בפעמונים", אמר אחד התלמידים.
חגי הביט בכולם במבט מאוכזב, הוא לפעמים לא הבין איך נערים בכיתה י'א, שלחלקם כבר מלאו 18, יכולים להתנהג בצורה אכזרית שכזו.
**
דר' בכר היה מנהל המחלקה האונקולוגית בבית החולים. הוא וצוות הרופאים הגדירו את ליאור כנס רפואי.
הוא נכנס לחדרו של ליאור על מנת לדבר איתו על תוצאות הבדיקה שעשה.
דר' בכר: "אז מה שלומנו היום?"
ליאור: "סבבה, יש תשובות? אני מקווה חיוביות"
דר' בכר: "תקווה זה מה שמחזיק אותנו לפעמים. באתי עם תוצאות משמחות אבל גם לא משמחות. תלוי איך אתה מסתכל על זה. תראה חמוד, תוצאות הבדיקה האחרונה מראות, שהגידול נשאר באותו מצב..."
ליאור: "מה? אחרי כל הטיפולים שלכם שום דבר לא עזר? הבטחתם לי שהטיפולים שלכם ייחודיים וחדשניים. אני לא...אני לא מבין, איך זה בדיוק לשמחתך? אני הרי לא אחזיק מעמד..."
דר' בכר: "תביט, מבחינתנו המצב הוא טוב, כי כל עוד הגידול הפסיק להתפשט זה כבר סימן טוב".
ליאור: "אתה מתכוון שהוא לא יתפשט יותר?"
דר' בכר: "כולנו מקווים לזה, אבל לגידול חוקים משלו, כך שאני לא יכול להבטיח לך כלום, בינתיים אתה תמשיך לקבל טיפול."
ליאור: "אני זוכר שעשיתי בעבר בדיקה כזאת והגידול היה באותו המצב ופתאום אחרי הבדיקה הבאה הודעתם לי שהוא גדל, אז כנראה שהוא לקח חופשה ונמצא בנירוונה אבל כשיתעורר הוא יגמור אותי, אני בטוח זהו, אני אצא מכאן כנראה רק באוטו של חברה קדישא"
דר' בכר: "אתה יודע שאתה מוגדר אצלנו כנס רפואי, וזה צריך לחזק אותך, המדע הטכנולוגי ממשיך להתפתח, כל יום עושים מחקרים ואני בתקווה שיגלו איזשהו טיפול חדשני יותר. לכן, תמשיך להיות חזק ואופטימי, או קיי? אנחנו איתך, אתה לא לבד, האופטימיות היא הדבר החשוב כעת, זה התפקיד שלך."
ליאור: "תודה". דר' בכר חייך אליו ויצא מהחדר.
**
אנה היתה בדרכה אל ליאור. אומנם הנסיעה היתה ארוכה ומתישה, אבל היא מצאה בזה פלוס גדול. היא התרווחה על המושב האחורי והביטה אל הנוף המדהים של הרי ירושלים עוצרי הנשימה הנשקף מחלונה. היא הפליגה במחשבותיה ופתאום נתקפה געגועים עזים לימים שבהם ליאור והיא היו מבלים ונהנים ביחד, זה כל כך חסר לה. היא נזכרה בשיחה עם ליאור בה סיפר לה על הפגישה שלו עם אדם. היא חשבה לעצמה, לו היא היתה זו שפגשה את אדם כשהיתה במצבה הקודם, היא באמת היתה צריכה מישהו כמוהו, למרות שליאור תמך בה והיה לצידה לאורך כל הדרך והיום היא חייבת להושיט לו יד, אבל בכל זאת היו לה רגשות מעורבים של שמחה למענו אבל קצת מהול בקנאה. היא התביישה בעצמה וזה די דחה אותה מבפנים, אבל השלימה עם זה מיד בתירוץ הגיוני, כי רגשות אלו הן טבעיים ולגיטימיים, ומי לא היה משתוקק שיהיה לו מאמן אישי אם זה בספורט, או בכל תחום אחר ושלא לדבר על מדריך רוחני.
**
בן החליט שהגיע הזמן לקיים את ההבטחה לגולן.
בן: "הדר, מה נשמע?"
הדר: "היי בן, קרה משהו?"
בן: "אני נראה לך מלאך המוות? אם אני מתקשר אז צריך לקרות משהו?"
הדר: "לא, כי אתה לא כזה שמתקשר אלי", צחקה בקול.
בן: "נכון, אז למה שלא תחשבי בכיוון הפוך, כמו, בן זכית בטוטו?"
הדר: "זכית בטוטו?", צרחה לתוך האפרכסת.
בן: "לא, אבל זכיתי עכשיו בזכותך לאבד שמיעה באוזן אחת"
הדר: "די ברצינות, סליחה שצרחתי, זכית?"
בן: "עדיין לא, אבל אני רוצה לדבר איתך"
הדר: "בקשר..."
בן: "בקשר לגולן"
הדר: "נו..."
בן: "במשפט קצר, הוא דלוק עלייך"
הדר: "אני יודעת, לא איכפת לי"
בן: "למה?"
הדר: "נראה לך שאני אצא עם אחד כזה, גם אם הוא היה האחרון עלי אדמות"
בן: "למה?"
הדר: "כי הוא לא הטיפוס שלי, בן, אתה מנסה לסדר בינינו או מה?"
בן: "בהתחלה הייתי על תקן של מלאך המוות ועכשיו עשית אותי שדכן, בואי נראה לאן אני אגיע איתך"
הדר: "לא, כי אני לא מבינה לאן אתה חותר איתי, זה הכול"
בן: "אני רק מברר איתך זה הכול, הוא דיבר איתי עלייך וביקש ממני לדבר איתך"
הדר: "אז תמסור לו שאין סיכוי בעולם שהוא ואני ביחד"
בן: "מה זאת אומרת, הוא לא הטיפוס שלך?"
הדר: "הוא לא לידך אני מקווה", בן יכל לשמוע את החשש שבקולה.
בן: "כן הוא לידי ואני משמיע לו הכול, עשית אותי גם נוכל, תגידי מה עובר עלייך?"
הדר: "לא, סתם... כי אני לא רוצה שהוא ישמע מה שאני אומרת לך, בקיצור, הוא ערסי כזה, קודם כל סגנון הדיבור שלו, ושלא נדבר על צורת הלבוש שלו, אני שונאת שבחור הולך עם חולצה פתוחה עד הבטן ושרשרת ששוקלת כמה קילוגרמים מבצבצת על החזה שלו, איכסה, איזה מגן דוד גדול, אתה יודע למה אני מתכוונת נו, די, שישכח מזה, אני אתבייש להסתובב עם אחד כזה"
בן: "וחוץ מזה?"
הדר: "וחוץ מזה? אתה רציני בן? מה לא הבנתי מתוך כל מה שאמרתי?"
בן: "אני שואל אותך, וחוץ מזה?"
הדר: "אני לא מבינה אותך"
בן: "ואיך הוא בתור אישיות?"
הדר: "מאיפה אני מכירה אותו? אני לא יודעת, יכול להיות שהוא בן אדם מקסים"
בן: "איך תדעי אם לא תנסי?"
הדר: "אני גם לא מתכוונת לנסות"
בן: "אני מנסה להבין אותך, אם הוא היה מתלבש כמוני למשל, ומדבר אחרת אז, כן היית מנסה?"
הדר: "אם הוא היה כמוך, אז הייתי טורפת אותו"
בן: "תודה... א... אבל אני חושב שהוא בחור טוב, ואני בטוח שאת היית עובדת איתו על הקטע החיצוני"
הדר: "אתה בוחר לך בת זוג שהיא דוגמנית, מישהי על סטייל, מדהימה והכול, ולי אתה ממליץ על אחד כזה, זה לא נשמע לך אבסורד?"
בן: "מה קורה לכם כולכם? אני בוחר לי דוגמנית? ככה את חושבת? מיטל היתה דוגמנית? את חושבת שאם מיטל היתה בחיים הייתי יוצא עם נועה?"
הדר: "וואו, אם נועה היתה שומעת אותך עכשיו..."
בן: "מה, מי דיבר על נועה?"
הדר: "אני דיברתי על... על נועה, לא על... על מיטל"
בן: "אההה... לא, כי פשוט... עזבי", בן הבין את הטעות. תמיד כשהיו מדברים איתו על בת זוגתו הוא תמיד חשב על מיטל ולא על נועה. "בקיצור, תאמיני לי שאני לא מחדש לה, אבל לא זה העניין, אני לא מחפש דוג-מ-נית, אני מכיר את נועה כבר שנים, עוד לפני שהיא נכנסה לסוכנות"
הדר: "טוב סליחה, לא התכוונתי, אבל רציתי להראות לך את ההבדלים בין נועה לבין גולן - שמים וארץ... וואו, אתה עדיין אוהב את מיטל נכון?"
בן: "לא התקשרתי אלייך כדי לדבר על מיטל, אולי יש לו אישיות טובה יותר משלה?"
הדר: "התכוונתי לחיצוניות, אמרתי לך, אני לא מכירה אותו, אבל למה אתה כל כך מגונן עליו?"
בן: "ממש לא, בסך הכול אני מנסה להבין את נקודת הראות שלך"
הדר: "נו, ומה הבנת?"
בן: "זה לא משהו שחשוב כרגע, אבל הבנתי שאת אפילו לא מוכנה לנסות, זה מן פרינציפ?"
הדר: "זה מה אתה חושב עלי?"
בן: "מה שאני חושב עלייך זה לא לשיחה הזאת."
הדר: "לא בן זה חשוב לי מה אתה חושב עלי."
בן:"למה זה כל כך חשוב? טוב, אם את מבקשת, אז אני חושב שאת מסתכלת על החיים בצורה מעוותת, את קובעת את הפנימיות של האדם לפי המראה החיצוני."
הדר: "אתה טועה לגבי"
בן: "לא רק שאני לא טועה, אני גם בטוח בזה, טוב, הדר..."
הדר: "רגע בן, אולי...אני רוצה לדבר עם נועה קודם ואני אתן לך תשובה..."
בן: "הדר, תפסיקי להתלהב ולבחור את החיים שלך על פי נועה, את מזכירה לי בדיחה"
הדר: "איזו בדיחה?"
בן: "אין לי כוח, תשכחי מה שאמרתי."
הדר: "נו, בבקשה, ספר לי?"
בן: "טוב, אם את מבקשת, אז ככה, איש אחד רצה לקנות לאשתו תוכי מדבר, אז הוא הלך לחנות וראה שלושה תוכים שמדברים, אז הוא שאל את המוכר כמה עולה התוכי הימני? המוכר אמר לו, אלף, הוא שאל אותו למה כזה יקר? המוכר אמר לו, כי התוכי הזה יודע שתי שפות, אנגלית וצרפתית והוא יכול ללמד את הילדים שלך שתי שפות, אז הוא שאל אתו וכמה עולה התוכי האמצעי? המוכר אמר לו, אלפיים, אז הוא שואל אותו, למה יותר יקר? המוכר עונה לו, כי התוכי הזה יודע חמש שפות, והוא גם יודע לבשל וגם להשכיב את הילדים שלך לישון, אז האיש שואל אותו, כמה עולה התוכי השמאלי? המוכר עונה לו, חמישים אלף, האיש שואל למה כזה יקר, מה הוא כבר יודע לעשות? המוכר אומר לו,כלום! אז למה הוא כזה יקר שואל האיש, כי בלי מילה שלו, השניים האחרים לא זזים. זהו, אני מקווה שמצאת את הדמיון."
הדר: "בדיחה יפה אבל איך זה הזכיר לך אותי?"
בן: "זה קשור אלייך, אל שובל, ונועה זה התוכי השמאלי, מצטער על ההשוואות אבל זאת המציאות, בלי לפגוע. טוב די, אני חושב שמיצינו את הנושא, יום טוב לך הדרו'ש ו...ביי"
הדר: "ביי"
**
ליאור היה מוכה בתדהמה, המחשבות התרוצצו במוחו כמו מחול שדים, הוא הביט בפרחים שהקיפו את החדר שחלקם השירו את עלי כותרתם וחלקם כמשו, השרו לאווירה האפרורית . הוא הרגיש שמשהו חונק אותו מבפנים. ליבו פעם בחוזקה, לפתע הוא לקח את הכרית שמתחת לראשו והניח אותה על פניו ולחץ בשתי ידיו, 'זהו אני אשאר ככה עד שיגמר לי החמצן. די, קשה לי לעבור את סדרת הטיפולים קשה כי בכל מקרה אני אמות', חשב לעצמו, נשימתו כבדה מתחת לכרית. 'גם לחיות זה קשה וקשה יותר למות', לפתע הכרית נמשכה הצידה בהינף יד, הוא מצמץ את עיניו בגלל האור, לאחר שפקח אותן הוא ראה את אדם לפניו.
ליאור: "עזוב אותי אדם, אני לא יכול יותר, זהו, אני נכנע! אין לי כוחות יותר"
אדם שמע על אנשים שחלו במחלות סופניות ואמרו את המשפט הארור הזה, הם לא נשארו בחיים, ניתן היה לספור על כף יד אחת את הימים שנותרו להם. מכאן הוא חשב שכדי להוציא אותו מהמצב הדכאוני, זה מחייב ניעור כואב.
אדם: "אתה לוזר! אם אתה שואף לזה, אז לפחות תמות בכבוד, אם נדמה לך שהסרטן יביס אותך, אז תפסיד בכבוד. אתה שובר את חוקי המוות. למות זו אומנות. אתה לא גבר ליאור!"
ליאור: "אז אני לא גבר"
אדם: "חיילים שיוצאים לקרב, הם לוקחים בחשבון שאולי הם לא יחזרו חיים, והם בכל זאת יוצאים לקרב מתוך אמונה שהם ינצחו . ואלה שהפסידו, מתו גיבורים. קח לדוגמא את הגברים שערקו מהצבא מ"סיבות אידיאולוגיות" כביכול, והשאירו את החברים שלהם מאחור, בקו האוייב. הם לוזרים!"
ליאור: "אין כל קשר, אני לא משאיר את החברים שלי מאחור"
אדם: "בוודאי שכן! אתה משאיר את החבר הכי טוב שלך מאחור, אתה משאיר אותך, ליאור, אתה החבר הכי טוב שלך. אתה משאיר גם את ההורים שלך מאחור עם כאב של אובדן, עוד לא המציאו תרופה שמשככת כאב של אם. אין שום דרך לנחם אם שכולה, כל המילים שבעולם לא ינחמו וירגיעו לב של אמא אחת! אתה חב להם את חייך. ומה עם כל החברים שלך?"
ליאור: "אני לא זה שיגרום להם לעצור את החיים"
אדם: " ומה לגבי החברה שלך, גם אותה אתה רוצה להשאיר לבד? אתה אוהב אותה בכלל?"
ליאור: "מאוד"
אדם: "ואתה מתכוון להפקיר אותה בזרועות של אחר?"
ליאור: "החברה שלי בדרך לכאן"
אדם: "כל הכבוד לך, ואיזו הפתעה עמדת להכין לה. לפני כמה ימים ביקשת שנישאר חברים"
ליאור: "כן...", הוא השפיל את מבטו. לפתע עלתה במוחו תמונה מזעזעת, הוא ראה את אנה נכנסת לחדר ומוצאת את גופתו מתחת לכרית בית החולים, הוא מיד ניער את עצמו מן המחשבה הזו.
אדם: "ואתה קורא לעצמך חבר? עשיתי דרך ארוכה להגיע לכאן, כדי למצוא אותך מת? זה די מעליב, גם לכלב שלי לא הייתי מתייחס כך, סליחה"
ליאור: "אם אני מחליט מתוך רגע של יאוש לעזוב את העולם, אני לא עושה את זה מתוך כוונה לפגוע במישהו"
אדם: "אבל זה יוצא כך אם תרצה או לא. אתה זוכר שדיברנו על לקיחת אחריות?"
ליאור: "כן, שאני אחראי למחלה לשלי ובלה בלה בלה..."
אדם: "אתה קיבלת את החיים שלך במתנה, אין לך זכות לאבד אותם, אתה אחראי להם"
ליאור: "כמו שאני רוצה למות באותה המידה אני רוצה לחיות, נכון שזה נשמע אבסורד, אבל פשוט קשה לי..."
אדם: "למה אתה רוצה לחיות?"
ליאור: "כמו כל אחד"
אדם: "אתה יודע למה כל אחד רוצה לחיות?"
ליאור: "אני מתאר לעצמי, ללמוד, לעבוד, להנות, להתחתן, להביא ילדים לעולם, נכדים ולהגשים את החלומות האלה"
אדם: "בגלל הסיבות שאמרת אתה רוצה לחיות?"
ליאור: "כן, זכותי"
אדם: "קח לדוגמא אדם בגיל תשעים, אתה חושב שיש לו זכות לחיות?"
ליאור: "כן, למה לא?"
אדם: "לא, לפי התיאוריה שלך, אין לו סיבה יותר לחיות. הוא הגשים מזמן את החלומות שמנית עכשיו, הוא התחתן, ילדים, נכדים, ואפילו נינים, זהו! מה כבר יכול להצדיק את הקיום שלו, נגמרו לו הסיבות. ונניח לכשתתבגר, תחליט שאתה לא רוצה להתחתן, בחרת להישאר רווק, אז באותו הרגע הגורלי גמרת על רגל אחת את כל הסיבות לחיות, שוב, לפי התיאוריה שלך "
ליאור: " אדם, טוב, עזוב את התיאוריה שלי, בוא נגיד שאני לא רוצה למות כי לא הספקתי לראות את העולם, אסור לי?"
אדם: "בהחלט שמותר לך, או קיי, אין בעיה נדאג שתעשה טיול מסביב לעולם, רק תבטיח לי שאחר כך תגיד שלום יפה ותיפרד מן העולם"
ליאור: "אתה יודע מה, טוב, תשכח מכל מה שאמרתי ואני אגיד לך במשפט קצר, אני רוצה לחיות כי אני רוצה לחיות. אני- רוצה –לחיות- את- החיים! נקודה", הוא הרים את קולו ומיד הנמיך אותו, "זה תירוץ שמספק אותך?"
אדם: "זה מה שציפיתי לשמוע ממך, אין שום תנאי כדי לחיות. הרצון החופשי לחיות בא מתוך החיות שבנו, האינסטינקט החייתי שבנו שואף לחיות. ואין שום תחליף לחיים, אין לו ערך כספי, כי הוא בעל ערך מקודש ונעלה"
ליאור: "אפרופו על החיים, הנה החיים שלי הגיעה", הוא חייך לעבר אנה שנכנסה לחדר נלהבת ונרגשת.
**
נועה ישבה על יד השולחן הפינתי בפיצריה והזמינה קערת סלט ירקות עם נתחי עוף.
עד שהסלט הגיע, היא לגמה באיטיות מפחית הדיאט קולה ונזכרה במסיבת ההשקה שנערכה אמש.
היא עדיין הייתה עייפה, היא הגיעה ממש מאוחר ולא קמה בזמן לבית הספר. מסיבות מהסוג הזה תמיד מעלות לה את הביטחון, היא בין הצעירות שם, כולם מחמיאים לה, מצלמים אותה ומדברים איתה.
הדר זיהתה אותה מעבר לשמשה ונכנסת לשם.
הדר: "היי נועה", היא חייכה והתיישבה לידה.
נועה: "אני איתך גמרתי, אני לא לוקחת אותך לאף מסיבת השקה"
הדר: "נועה..."
נועה: "לא, את תקשיבי לי קודם, את אכזבת אותי בגדול, אם היית מוזמנת לשם באופן אישי, אז מילא, את היית שם בזכותי ולכן היית צריכה להיות צמודה אלי כל זמן שהייתי צריכה אותך", היא אמרה בעצבים.
הדר: "נועה, כן הייתי לידך אבל בזמן שדיברת שם עם מישהו אז הלכתי לצד ושתיתי לי כל מיני קוקטיילים, וזה דפק לי את הראש, הרגשתי כמו נמצאת ולא נמצאת"
נועה: "אוי באמת, ראיתי שהעיניים שלך לא זזו מהדוגמן ההוא איך קוראים לו רגע...נמרוד, את חושבת אותי לטיפשה או מה, מה חשבת לעצמך, שהוא יתחיל עם אחת כמוך, אז את טועה!"
הדר:"נועה, קודם כל, למה ברחת לי והשארת אותי בלי כסף לחזור הביתה?"
נועה: "כי מגיע לך, רציתי להעביר לך שיעור חינוך, אם מישהי מזמינה אותך אז תתנהגי בהתאם, את הבנת אותי?"
הדר: "נועה את פגעת בי שהשארת אותי כמו כלב"
נועה: "אני מצטערת בדבר אחד, שלקחתי אותך. הייתי צריכה לקחת את שובל, כי אני שונאת שמנצלים אותי"
הדר:"את יודעת שנמרוד אמר שאת מנצלת אותי?"
נועה: "מה?? את דיברת עם נמרוד ועוד עלי?? את כזאת כלבה, אל..."
הדר: "את סתם מסיקה מסקנות, אני לא דיברתי עלייך בכלל, פשוט ניגשתי אליו ושאלתי אותו לאיזה כיוון הוא נוסע, ואז הוא שאל 'למה איפה החברה שלך, מה היא הבריזה לך?', וסתם השיחה התגלגלה"
נועה: "די, את חושבת שנולדתי היום? הרי כל הערב נעצת בו מבטים חולניים..."
הדר: "אני...?"
נועה: "חשבת לכבוש אותו... חמוד'לה הסטנדרטים שלו מאוד גבוהים, הוא לא ייצא עם אחת כמוך וזה לא בקטע של להעליב אותך, פשוט זאת האמת"
הדר: "אה כן? אז יש לי חדשות בשבילך, בילינו את כל הלילה ביחד" נועה הביטה בה בתדהמה.
נועה: "מה? אני לא מאמינה לך, את מפנטזת!"
הדר: "לא, בכלל לא, הוא לקח אותי לבית מלון מפואר, והיה לי כל כך כייף איתו, ואח"כ הוא השאיר לי כסף לחזור הביתה במונית כי הוא מיהר לאיזשהו מקום"
נועה: "אין לי מילים! עשיתם את זה?"
הדר:"הוא לא הזמין אותי בשביל זה אם את חותרת לזה"
נועה: "אני שואלת אם עשיתם את זה, תעני לי בכן או לא!" הדר לא הגיבה אבל חייכה במבוכה. "וואו, את פוסטמה, ועוד איזה פוסטמה שלא פגשתי בחיים שלי. הוא התנהג אלייך כמו אל זונה, את יודעת את מי לוקחים לבית מלון? את הזונות, מה חשבת שהוא יעשה את זה איתך על איזה ספסל בגינה. הוא דוגמן על, והוא רצה לשמור על דיסקרטיות בגלל כל הפפרצי האלה, זה לא בגלל שאת אדם מיוחד, ואפילו לא טרח לקחת אותך הביתה והשאיר לך כסף, וואו! זה לא מזכיר לך נערת ליווי? ועוד הוא אומר לך שאני מנצלת אותך, איזה מטומטמת! הוא ניצל אותך, כי קל לנצל מטומטמת כמוך!", הדר השפילה מבטה וחייכה במבוכה.
הדר: "זה לא נכון, ויש לך טעות, כי הוא אמר שיתקשר אלי"
נועה: "ולך יש את מספר הטלפון שלו?"
הדר: "לא, הוא אמר שכשהוא יתקשר אלי אז אני אשמור את המספר שלו, הוא פשוט מיהר"
נועה: "טוב, אני רואה שמספיק קיבלת עונשים לערב אחד, אומנם זה היה מגיע לך, כי אין לך אישיות, לא יודעת, אבל אם את חושבת שיהיה המשך ביניכם אז את חיה באשליות, חוץ מזה מתי הוא אמר שיתקשר אלייך?"
הדר: "לקראת הצהריים"
נועה: "בבקשה, אנחנו כבר הרבה אחרי, אז הגיע הזמן שתקבלי את זה שהוא ניצל את הגוף שלך, והכי מבאס שהוא השאיר לך כסף, יאק! זה לא השפיל אותך?"
הדר: "עזבי אותי עכשיו, הורדת לי את המצב רוח, אולי אם לא היית בורחת לי, זה לא היה קורה בכלל"
נועה: "די, אל תאשמי אותי בגלל שאין לך אישיות"
הדר: "נועה, תסתכלי לשם, הנה בן וגולן...אני חושבת שהם פונים לכאן...לא, הם ממשיכים הלאה"
נועה: "חכי כאן ואל תזוזי, אני כבר באה" נועה יצאה בדהרה החוצה אל בן.
נועה: "בן! בן!", הוא הסתובב על עקבותיו. "אתה יכול לבוא לבד לרגע , אני רוצה לשאול אותך משהו", בן השאיר את גולן מאחור וחצה את הכביש לעברה.
נועה: "אפשר לדעת סתם לאן אתם הולכים?"
בן: "מה זה החקירה הזאת, בגלל זה קראת לי?"
נועה: "לא כי אני יודעת שקבעת עם הדר בפיצריה כדי להביא אליה את גולן, אני ישבתי שם ופתאום היא הופיעה משום מקום והיתה מופתעת לראות אותי, למה אתה מסתיר ממני דברים?"
בן: "תגידי מה נסגר איתך? יש לך עוד משהו חכם להגיד לי?"
נועה: "טוב, נגיד, אז לאן אתם הולכים, הייתם בכיוון לפיצריה, ראיתם אותנו ומיד שיניתם כיוון, מעניין מאוד, תגיד שאתה לא רוצה לשתף אותי והבאת אותו להיפגש עם הדר הכלבה שכאילו באה לקנות פיצה, מעניין מאוד"
בן: "נועה, תחזרי מהר לקרקע, את מרחפת, חיה בסרט, אין שום קשר להדר, ואני הולך איתו לבקר את נטלי"
נועה: "יופי, לכולם תקדיש תשומת לב, ואותי אתה עוזב בצד"
בן: אין בעיה, בואי, את יכולה להצטרף"
נועה: "לא בא לי לבקר את הפסיכית הזאת"
בן: "עכשיו את מבינה למה לא שיתפתי אותך?"
נועה: "טוב, אז תביא לי חיבוקי שלא יראו שהתווכחנו טוב?", בן התקרב, הם התחבקו וכל אחד הלך לדרכו. נועה קראה להדר ללכת הביתה.
נועה: "תגידי לי את האמת, למה באת לכאן?"
הדר: "כי לאמא שלי לא התחשק להכין ארוחת ערב, אז היא ביקשה שאני אקנה מגש פיצה, הנה, את לא רואה מה יש לי בידיים? למה את שואלת?"
נועה: "בן דיבר איתך על גולן?"
הדר: "כן, אמרתי לו שהוא לא ברמה שלי"
נועה: "דווקא אחרי ההתנהגות שלך אתמול, אני חושבת שלהיפך, את כבר לא ברמה שלו"
הדר: "למה את רעה אלי נועה? בגלל שלא הייתי לצידך, את לא יודעת כמה אני מעריצה אותך, את מאוד חשובה לי"
נועה: "טוב, אני באמת חייבת לעוף, אז... עפתי, ביי", דרכיהם נפרדו. נועה לא חשה בטוב, רגשות של קינאה הציפו אותה שבן מקדיש זמן לנטלי ולגולן והיחסים בניהם החלו להתקרר. היא חייבת לפעול מהר כדי להחזיר אותו אליה, היא מתחילה להאמין שדברים שנאמרו באזניה אכן נכונים, 'אבל איך זה יתכן?' מחשבות התרוצצו במוחה, 'אני דוגמנית ויפהפיה והוא זה שצריך לחזר אחריי. אולי אני צריכה לעשות לו תרגיל לגרום לו לקנא לי ואז הוא ירדוף אחרי הצל שלי, לא נורא בן זה יהיה בקרוב מאוד'.
**
בן וגולן יצאו מחנות הממתקים המעוצבים עם כד לבן שזור בסרט משובץ בוורוד ולבן ועליו זר של סוכריות בטעם חמאה ושוקולדים בצורות של לבבות. הם התקדמו לעבר ביתה של נטלי. בן סיפר לגולן את רוב השיחה שהיתה לו עם הדר. הוא ייפה מעט את המילים הבוטות של הדר.
גולן: "טוב, אז אם אני לא הסגנון שלה שתחפש את החברים שלה, ת'אמת אם היא לא היתה עם החברה שלך אז היא היתה נורמלית, אני מקווה שאתה לא כועס שאני מדבר ככה על החברה שלך"
בן: "זה בסדר אני מבין אותך"
גולן: "אני קולט מהר בחורה, הדר לא חזקה, אין לה אישיות כזאת, אני חושב שהיא מקבלת את הביטחון מנועה, יעני "מקובלת" בגלל שהיא חברה של דוגמנית מפורסמת, הראש שלה הסתובב קצת והיא מרגישה לידה גם כמו דוגמנית, אתה מבין למה אני מתכוון"
בן: "בסך הכל הדר טובה"
גולן: "לא אמרתי שהיא לא טובה, אבל היא נצמדת להילה של נועה ומרימה את האף שלה גבוה יותר מהשכל שלה"
בן: "זה מה שהתכוונתי שאמרתי לך ריקושט, זה מתאים יותר להדר, היא חושבת שהיא קוטפת מההילה השואיסטית שלה"
גולן: "נכון! תאמין לי, רק היא הפסידה, אני בחור נאמן ואם אני אוהב באמת, אני נותן את הנשמה לבחורה שלי, עושה ממנה מלכה אמיתית" חלפה שתיקה של שתי דקות.
גולן: "מה קרה אתה שקט?"
בן: "לא סתם, חשבתי על הדר ועל מה שהיא אמרה לגבי הגורמטים שלך, אז חשבתי מה היה קורה אם היית מתלבש בסגנון אחר או מוריד את כל הזהב שעליך, אולי כן היה הולך ביניכם"
גולן: "אני חושב שאני מתלבש כמו גבר, למה החולצה שאני לובש לא יפה? זה לה קוסט י'א גנוב!", הוא חייך, "ואתה יודע כמה שווה כל הזהב הזה שעלי, מה קרה לך, רק שרשרת אחת שווה למערכת באוטו שלך, אם אני מוכר את כל הזהב אני יכול לקנות כל בחורה שאני רוצה"
בן: "כאן יש לך טעות, זה שקנית אותם באלפי שקלים ברגע שתמכור אותם, תקבל מחצית מהערך שלהם"
גולן: "מה פתאום, לא, אין מצב נשמה"
בן: "אני מציע שתברר קודם, אבל עזוב, אני מאמין שאם תתאהב במישהי והיא תבקש ממך להוריד אני מוכן להתערב איתך שאתה תעשה מה שהיא תבקש"
גולן: "מה פתאום, אין מצב...לא חושב...לא יודע... ...אולי ", בן פרץ בצחוק.
גולן: "למה אתה צוחק כפרה?"
בן: "זה התחיל במה פתאום ונגמר ב-אולי, זה רק מאמת את מה שאמרתי לך. אין עליך אתה הורג אותי מצחוק לפעמים, טוב, הגענו". שניהם עמדו מתחת לבניין של נטלי.
**
נטלי מאוד התרגשה מהביקור של בן וגולן, למרות יחסיה עם גולן היא לא שמרה טינה בליבה וקיבלה אותו בסבר פנים יפות.
נטלי: "וואו, איזו הפתעה, אני לא מאמינה"
בן: "זה בשבילך, מגולן וממני"
נטלי: "יואו איזה מגניב, זר של שוקולדים, יאמי! איזה חמודים שחשבתם עלי, תודה רבה לשניכם, מה שלום כולם?"
בן: "כולם בסדר, מה איתך? כייף לנו לראות אותך בריאה ושלמה"
גולן: "היתה לך חוויה לא נעימה כמו שאומרים"
נטלי: "וואו, אני לא מאחלת לאף אחד את מה שעברתי, ראיתי את המוות מולי, פחד אלוהים"
בן: "שמעתי שהים היה סוער באותו היום"
נטלי: "לא, בהתחלה היה דגל לבן, אבל זה קרה פתאום, אחרי שנכנסנו למים, אני נסחפתי ולא הרגשתי שאני מתרחקת, ופתאום, מה אני אגיד לכם, הגיעו גלים כאלה גבוהים והשכיבו אותי כל פעם מחדש, לא נתנו לי לקחת אוויר...וואי..."
בן: "מי זה נכנסנו?"
נטלי: "אה? א...חבר של... כאילו, מישהו שאני בקשר איתו ואחיו ועוד חבר ואני"
גולן: "כולכם נסחפתם רחוק?"
נטלי: "לא, הם היו קרוב לחוף, רק אני נסחפתי, הייתי לבד במשך... אני חושבת, לא יודעת, הרבה זמן"
בן: "אז מה, אני לא מבין, הם לא הרגישו שאת מתרחקת?"
נטלי: "לא!". בן עקב אחר תנועותיה שחשפו חוסר מנוחה, הוא הבין שיש משהו שהיא מנסה להסתיר.
בן: "משהו לא מסתדר לי נטלי, אם לא היית עם החבר שלך, אז מה הוא עשה באותו זמן שהיית במים?"
נטלי: "הם היו ביחד, ואני הייתי לבד, בהתחלה הייתי לידם, אבל הם לא התייחסו אלי, אז עשיתי את עצמי שלא איכפת לי כאילו, והייתי לבד, ואז קרה כל מה שקרה"
גולן: "איזה מניאק, בן זונה, תגידי לי מי זה, אני הולך להכניס לו כאלו בומבות שהוא לא ידע מאיפה להשתין, זה חבר? זה נקניק!"
בן: "גולן, סלאו איט דאון"
גולן: "מה קרה לך בן, אתה לא קולט את התמונה, מה הוא בגנון, משחק עם חברים שלו ועוזב אותה כמו כלבה, סלאו איט דאון עאלק, היא כמעט מתה, ככה מתנהגים? לא! זה מעלה לי את הפיוזים. מה זה, היא כמו אחות בשבילנו, צריך לשמור עליה", הוא פנה לנטלי, "תגידי לי מי זה, זה מישהו שאני מכיר? איפה הוא גר השרלוקה הזה אני אטביע את הראש שלו לתוך חבית של מים עד שיתחיל לפרפר ויקרא לאמא שלו"
נטלי: "גולן תודה מאמי, אבל עזוב, זה ביני לבינו"
גולן: "בסדר, את לא רוצה לתת לי את הפרטים שלו, לא צריך, אני נשבע לך באמא שלי, אני לא חוזר הביתה ומחכה לו כאן, הוא בטח צריך לבוא לבקר אותך נכון, או שהוא כבר היה היום?"
נטלי: "לא, עוד לא ראיתי אותו מאז אותו המקרה"
גולן: "בן, אתה שומע מה שאני שומע?"
בן: "שומע כל מילה", בן חייך לעברו ופנה לנטלי, "רבתם?"
נטלי: "לא בדיוק, אבל הוא אמר שהוא עסוק"
גולן: "את מרגיזה אותי נטלי, תני לי את הפרטים שלו, ואני אדאג שהוא באמת יהיה עסוק בלאסוף את העצמות השבורות שאני אשאיר לו, תני לי נשמה, תני לי את הפרטים שלו כפרה"
בן: "לא מאמין עלייך נטלי, נראה לך שהוא אוהב אותך?"
נטלי: "גם אני לא ממש אוהבת אותו, אני מרגישה כלפיו משהו, יש לי אליו איזו משיכה שאני לא מבינה למה, אבל לפעמים הוא מתנהג אלי מאוד יפה, ולפעמים הוא מזלזל בי, אני לא יודעת למה, קשה לי להבין אותו"
בן: "מזלזל? כמו למשל, תני לי דוגמא!"
נטלי: "אני יודעת, זה מביך אותי לדבר איתכם על זה"
גולן: "מאמי כפרה, אנחנו כמו אחים בשבילך מה שקרה ביני לבינך בבית הספר, עזבי זה סתם שטויות, את דווקא אחלה, נו, ספרי"
נטלי: "תודה גולן... נו... קשה לי, טוב,...למשל, שהוא אמר לי כמה פעמים שאין לי גוף יפה, ואני לא כזאת יפה שאני חושבת את עצמי לכזאת, כשאני נמצאת אצלו בבית, אז הוא לא מתייחס אלי, אז אני רואה סרט או, במחשב, ואחרי שעתיים לדוגמא, הוא פתאום יוצא מהחדר של אחיו ואומר לי, 'יופי אל תתייחסי אלי אני כלב'. הרבה פעמים הוא משאיר אותי לבד ורוב הזמן הוא יוצא עם החברים שלו, וכשאני אומרת לו גם אני רוצה לבוא, אז הוא אומר לי שהוא מזניח את החברים שלו בגללי, לפני שבוע הוא יצא עם החברים שלו לטבריה ולא הזמין אותי, אבל מצד שני, הוא פתאום מתייחס אלי מאוד יפה"
בן: "קצת קשה לי להבין אותך, דימוי עצמי נמוך... הרס עצמי, אומר לך משהו?"
נטלי: "אוי התחלת לדבר כמו אמא שלי עכשיו...רק לא...", גולן ראה תמונה של נטלי ורועי, היא היתה מונחת על שולחן המחשב, הוא הרים אותה ונפנף מול נטלי.
גולן: "זה הוא בתמונה?"
נטלי: "עזוב גולן"
גולן: "אז זה הוא! הוא לא מוכר לי, מעניין, מאיפה הוא? אני לא מאמין עלייך נטלי, את יוצאת עם ערסוואת כזה?", בן פרץ בצחוק מתגלגל שגרף את כולם להתגלגל מצחוק למרות שלא הבינו על מה הם צוחקים אבל בן ידע על מה הוא צחק.
נטלי: "עכשיו אחרי שנרגענו, בן, למה צחקת?"
גולן: "מה לא ברור, הוא צחק שראה את הערס בתמונה", בן לא יכל יותר, הוא פרץ בצחוק יותר רועם, ונמרח על הכיסא ולא יכל לעצור את עצמו.
גולן: "עכשיו את מבינה עם מי את יוצאת, תראי איך בן נשפך מצחוק בגללו הוא הולך להתעלף עוד רגע..."
בן: "גולן, אני מתחנן, תפסיק", ניסה לומר בקול מאולץ בין צחוקו המתגלגל.
לאחר שבן נרגע, מצב רוחה של נטלי השתפר, וגם גולן הרגיש שהוא היה מסמר הערב שגרם לכולם לצחוק למרות שלא ידע את הסיבה האמיתית.
בן: "אח, זה היה טוב, גולן, אתה גדול מהחיים, אין עליך"
נטלי: "את האמת לא ידעתי שגולן כזה חמוד"
גולן: "את חמודה נשמה, והוא אומר שאת לא יפה, ואין לך גוף יפה, שילך להתכאוות, הוא מכוער, יש לו פרצוף של זקן, נשבע לך באמא שלי"
בן: "אני מבין למה הוא מתייחס אלייך ככה"
גולן: "תגיד לה בן, אין כמו להגיד בפנים, אני נטלי, בן אדם דוגרי, אוהב להגיד בפנים ו..."
בן: "ואוהב עוד יותר שאומרים לי בפנים, נכון?", המשיך את דבריו.
גולן: "יפה אחי שיחקת אותה, ראית נטלי, הוא מכיר אותי"
בן: "זה הסלוגן שלך, איך אני לא אזכור"?"
גולן: "עזוב אותך סלוגן מוגן זה אני כזה וזהו, יאללה אדרוב תסביר לה למה הוא מתייחס אליה ככה"
בן: "טוב, אני מקווה, כי זה מאוד מורכב. אז ככה, את משדרת לו רגשי נחיתות, שגרם לו להרגיש כאילו משהו דפוק אצלו שאת מרגישה נחותה לידו, כאילו הוא אשם בזה, וזה גרם לו להרגיש חסר ביטחון לידך, או קיי, הוא בעצמו לא מבין שהבעיה היא אצלך, ואז כדי שהוא ירגיש יותר טוב עם עצמו, הוא מנסה להעלות בחזרה את הביטחון העצמי שירד לו, אז מה הוא עושה? הוא פוגע בך, מזלזל בך, מבחינתו הוא מרגיש טוב יותר עם עצמו שזאת אשליה בעצם, ואיזה נזק זה עשה לך? זה נתן לך להרגיש נחותה יותר וזה רק אמלל אותך, כי אחרי ההשפלות והזלזול שלו את מרגישה יותר נחותה, כמובן! ואז מה קורה? את יורה אליו בחזרה, את שוב משדרת לו את רגשי הנחיתות שהתחזקו יותר, שגרם לו להרגיש רע יותר עם עצמו וחסר ביטחון לידך, שגרם לו לפגוע בך יותר, את מנסה לרדת לשורש העניין? את משדרת לו, הוא פוגע בך, וזה חוזר אליו ואלייך כבומרנג, הבנת אותי,זה מן מעגל קסמים שרק את יכולה לפרוץ אותה, אז אני חושב שדבר ראשון, את צריכה לעבוד על עצמך ועל הביטחון העצמי שלך. גולן ניסה לתהות על קנקנו ולא הבין מאומה"
גולן: "נשמה שלי בן, אתה מרגיש טוב ? מה לקחת?"
בן: "קשה לי להסביר את זה יותר פשוט מזה למרות שזה נשמע מסובך, מצטער, לא התכוונתי"
נטלי: "הבנתי אותך בן, בקיצור הבעיה היא אצלי"
גולן: "אז אני המפגר היחיד כאן שלא הבנתי מילה?"
בן: "אתה לא מפגר, אתה פשוט עייף ולכן אנחנו זזים"
נטלי: "תודה שבאתם, ועשיתם לי טוב, לא אשכח לכם את זה, וגולן, אתה יכול לקפוץ לבקר לבד, אני לא נושכת"
גולן: "אם את מזמינה אותי, אין לי בעיה שגם תנשכי אותי כפרה, אני אבוא, מילה של גולן"
**
הבית של דורון שקט ורגע. כולם נסחפו אל תוך שנת הלילה. הוא ישב בחדרה של מיטל וליטף את יומנה באהבה. הוא פתח את העמוד הראשון וקרא:
נשיקת הגורל
מתוך סתרי רחמה
גששתי באפילה,
הגחתי אל האור האינסוף,
אל מה שמכונה העולם החופשי.
אנשים בלבן לחששו בשפת סתרים,
התירו בינינו את חבל החיים
וניחוח נקטר הדם של השלייה
התפוגג באוויר.
פדית את פדיון אהבתך.
קטנה וזכה עם-
צלקות של ינקות,
ערגתי לאהבה של חום גופך
ואל התשוקה להיות משלך.
איך נגמלת מפרי אהבתך?
ואני קטונתי מלהכיל,
כשדמי חבוי בדמך.
נטשת אותי על מפתן של דלת,
ולא הסטת את מבטך לאחור.
אדם כמוך
איבד אצלי משמעות.
לא רוצה להתברג אל צלם דמותך
שעליו אות קלון חרות.
אחפש הכול מבראשית,
בבית חלומותי החדש.
מכאן, אמריא אל השחקים,
אכניס צבעים לחיים
ואעטוף אותם במשי לבן
עם פתק קטן ובו ארבע מילים:
"אני סולחת לך אמא"
מידי פעם הוא היה צריך לנגב את עיניו שטשטשו את ראייתו. הוא סגר את המחברת ואימץ אותו חזק אל ליבו ופרץ בבכי. יללות של קרב בין חתולי הרחוב הסיטו אותו מעט מהצער והוא נרגע מעט. הוא החזיר את היומן למקומו, והפיל בשוגג קופסא ורודה קטנה שנפתחה מעט, הוא התכופף להרימה וראה את השרשרת של מיטל שקיבל בתחנת המשטרה. בידיים רוטטות, הוא משך את השרשרת והניחה על כף ידו. הוא נזכר ביום שקנה לה וביקש שייחרתו על הלב מאחור. הוא קימץ את אגרופו על השרשת ונאנח. הוא שחרר את כף ידו והפך את השרשרת, ושוב הפך ושוב ושוב ושוב... הוא ניתר ממקומו ירד למטה בדהרה, יצא את הבית והניע את האוטו.
הוא הגיע לתחנת המשטרה, משם הפנה אותו פקיד המודיעין אל תת ניצב ישראל כץ שהכיר את דורון מאז אותו אירוע טראגי.
ישראל: "מר דורון, מה נשמע, מה הביא אותך לכאן בחצות?"
דורון: "זאת לא השרשרת של בתי, זאת לא השרשרת של בתי!" התנשם והתנשף.
ישראל: "קודם כל שב, תירגע, אני לא מבין אותך, אתה יכול לפרט יותר?"
דורון: "כשבאתי לזהות את בתי וראיתי את השרשרת הבנתי לפי השרשרת שזאת בתי"
ישראל: "אם כך זה בסדר"
דורון: "לא, כן, אני מתכוון, לבתי היתה אותה שרשרת ולכן בגלל שאי אפשר היה לזהות אותה, מה שאימת לי בזמנו, על ידי השרשרת הזאת"
ישראל: "או קיי אז השרשרת שלה"
דורון: "לא! נכון, זה דומה מאוד לשרשרת של בתי, אבל רק היום גיליתי שאין את החריטה של ההקדשה שעשיתי אצל התכשיטן בזמנו"
ישראל: "טוב, יכולים להיות הרבה סיבות לכך, ממה השרשת עשויה?"
דורון: "מכסף, היא לא אהבה זהב בכלל"
ישראל: "אם זה היה מזהב, סביר להניח שזה היה נשאר, כי זהב ניתך ביותר מאלף מעלות צלזיוס אם אני זוכר נכון, אז, היות וזה עשוי מכסף, יתכן שזה נמחק עם הזמן, או בגלל השריפה"
דורון: "לא, עובדה שיש הקדשה חרותה..."
ישראל: "דורון, אפשר להציע לך כוס מים, קפה", הוא חשב שדורון מעורער עקב הטרגדיה שפקדה אותו לא מזמן.
דורון: "לא תודה, אתה חייב להקשיב לי עד הסוף, יש כאן הקדשה אבל בשם אחר", הוא הושיט לו את השרשרת.
ישראל: "לרונה באהבה מגיא", הוא קרא את המילים שהיו חרוטות בכתב דק ועדין, "מי זאת רונה?"
דורון: "אתה שואל אותי, מאיפה לי לדעת? לבתי קראו מיטל, וההקדשה שעשיתי לה הייתה אחרת"
ישראל: "אוקיי, דורון, תראה...", הוא דפדף ביומן שלו והרים מבטו חזרה לדורון, "יום שלישי, אתה פנוי בערב?"
דורון: "כ... כן, למה?"
ישראל: "תגיע אליי בשעה שבע, אנחנו נמשיך לדבר על זה ונראה לאן זה מתפתח, אני אכין שאלות, אל תדאג, אנחנו נבדוק את הכל"
דורון: "תודה רבה", הוא לחץ את ידו בחוזקה.
---
צוות שלם של רופאים ואחיות היו בחדר 18 . הם הקיפו את מיטתה, עבורם זה היה כמו לידה חדשה, כמו ביאת המשיח, כולם רצו להיות נוכחים בנס הרפואי שהוא אחד מהמקרים הנדירים שמתרחשים בהיסטוריה.
---
נשארתי עם מבט בוהה.
הרופא: "איך קוראים לך?", לא הגבתי. לא ידעתי מה זה המקום הזה, מה זה החיים, מה אני עושה פה, מה זה הצבעים האלה שמסביבי וכל מיני פרצופים זזים, בהיתי אל נקודה מסוימת בתקרה. "קוראים לך נטלי נכון?" לא הגבתי, פשוט לא הייתי מסוגלת. זה כאילו המילים לא עברו מהמוח שלי לפה. מצמצתי והם שוב הסתכלו עלי, כל האנשים המוזרים האלה. מה לעזאזל קורה כאן?.
"איך קוראים לאמא שלך...?, יש לך אחים אחיות?, איך את מרגישה...?", וכך המשיך בשורה של שאלות, אך עדיין לא הגבתי.
האחות המוסמכת: "דר' אתה חושב שיש פגיעה מוחית?"
אתר האהבה הישראלי