לפני הכל, אני כניראה עוזבת כאן את האתר כי פשוט לא נוח לי לכתוב כאן כל כך, גם אסור לשים פה קישורים לאתרים אחרים מה שאומר שבכל פעם שאני נותנת שיר להורדה או מנגינת רקע אתם לא יכולים לשמוע אותה ועוד הרבה דברים.
מי שרוצה את הבלוג שיפנה אלי בהודעה פרטית ואני אתן לו.
=פרק 213=
ליאור: "ליאור", הנהן בראשו. "אתה שמעת את הכול?", ולא הושיט את ידו לשלום.
אדם: "כן", ענה בחמימות, "אל תדאג, השפתיים שלי חתומות, הרי זה בינך ובין אלוהים."
ליאור: "זה מצחיק אותך?"
אדם: "בכלל לא, אותך זה מצחיק?"
ליאור: "לא יודע, בעצם... גם לא אכפת לי אם זה הצחיק גם את העצים כאן", אמר בשאננות מופגנת.
אדם: "למה לא אכפת לך?"
ליאור: "סתם", משך את כתפיו.
אדם: "כי אתה חושב שאתה עומד למות?"
ליאור: "חושב...אתה מצחיק אותי", גיחך לעצמו. "חושב...", הוא הביט בו וחיכה למענה, אך אדם המשיך להביט בו במבט אבהי.
ליאור: "יש לי גליומה,אתה יודע מה זה?", הוא קימץ את אגרופו והכה קלות בראשו. "זה גידול קטלני בראש, 'ואני חושב שאני עומד למות'? אני בדרך לתא ההקפאה לפי חוות דעת רפואית, מה קורה לך?"
אדם: "אני מבין", הנהנן לעצמו. "אתה חושב שהרופאים הם אלוהים, יודעי- כול"?
ליאור: "בטוח שלא, הם עושים הרבה טעויות, אז מה, טעויות אנוש, זה לגיטימי."
אדם: "זאת אומרת שגם אתה יכול להיכלל בסטטיסטיקה הזאת."
ליאור: "לא הבנתי אותך."
אדם: "אני מתכון, שגם איתך הם יכולים לטעות, אתה מסכים איתי?"
ליאור: "לא, בכלל לא."
אדם: "למה?"
ליאור: "כי במקרה שלי לא! תבין, יש לי גידול בראש, כמו פטרייה, מתפשטת ומתעלקת על המוח שלי, היא אגרסיבית ופולשנית שבתוך זמן קצר היא תתביית בתוך תאי המוח, מה שאומר, שאני יכול להיות עיוור או משותק עד שאהפוך לאיזה צמח מסכן, ועד שיחליטו לקצר לי את הסבל בהמתת חסד ולנתק אותי מהמכשירים."
אדם:"כל אחד יכול לנצח את הסרטן או כל מחלה אחרת", אמר תוך כדי שהתיישב לידו ללא אישור של ליאור. "אני מאמין שיצא לך לשמוע עשרות פעמים סיפורי ניסים על אנשים שסיפרו שהרופאים נתנו להם זמן מוקצב והם נשארו בחיים ומתו בשיבה טובה".
ליאור: "כן שמעתי, אז אתה חושב שאצלי יכול לקרות הוקוס- פוקוס? וואו, אתה מזיין לי את המוח, אתה יודע את זה, סליחה".
אדם: "מצטער, לא התכוונתי לזה", הוא החליט לא להכביד עליו יותר וניסה לשנות את כיוון השיחה. "ראית את הפריחה על ההר?"
ליאור: "אף פעם לא התעניינתי בפריחה, למה, מה מיוחד בזה?"
אדם: "תביט מאחוריך, אתה רואה את הצמחים עם הפרחים הלבנים?", הצביע לעברם.
ליאור: "כן"
אדם: "הצמח הזה נקרא: מרווה משולשת, ומאחוריהם מיתמרים עצי האלה, אתה מכיר אותם?"
ליאור:"לא", הוא בחן את העצים והניד לאות שלילה.
אדם: "תביט שם למטה, אתה רואה שם את הפרחים הסגולים? קוראים לו כליל החורש, נכון שהם יפים? נכון שזה נותן קונטרס לנוף ההררי".
ליאור: "אני חושב שכן", ענה בנימוס.
אדם: "בוא אחרי, אני רוצה להראות לך משהו יפה", הוא קם ממקומו וסימן לו להתקדם לעברו. ליאור לא התנגד, הוא קם אחריו. זה דווקא התחיל לשעשע אותו. אדם נעצר.
אדם: "תביט למטה על צלע ההר"
ליאור: "נו"
אדם: "אתה רואה שם את הפריחה האדומה, יפהפייה נכון?"
ליאור: "כן, יפה, איך קוראים להם?", הפעם החליט להקדים לשאול מתוך נימוס.
אדם: "נורית אסיה, היא די מזכירה את הכלניות שפורחות במישור החוף."
ליאור: "אהה", לפתע הוא חש צביטה בתוכו והבין שהוא מחמיץ את החיים כי הוא הולך להתפוגג בקרוב בעודו משאיר לאחרים ליהנות מטוב העולם. "טוב, את האמת, אף פעם לא היה לי זמן לזה, ועכשיו זה עוד יותר לא בראש שלי, אתה מבין, אין לי זמן להתפנק על נופים ופריחות", אמר הנימה ממורמרת.
אדם: "אני די מבין אותך."
ליאור: "מה, אתה עובד בחברה להגנת הטבע?"
אדם: "לא!"
ליאור: "אז מאיפה כל הידע הזה ובכלל, והתעניינות שלך בנושא?
אדם: "נניח שאתה רוצה לעצב את הבית שלך והחלטת לקחת לך מעצב פנים, איך אתה בוחר אחד מתוך מאות?", הוא התעלם מהשאלה של ליאור שלא הייתה רלוונטית למטרה שאליה הוא רצה לחתור.
ליאור: "אני מסתכל בקטלוגים, רואה את רמת העבודה והחומרים שהם משתמשים לעיצוב, ועל פי זה אני בוחר מישהו ברמה שאני מחפש, מה הבעיה?", ענה בפשטות.
אדם: "נניח שאתה אדם מבוגר, עובד עד שעות מאוחרת, מגיע לביתך עייף ותשוש, אתה מאמין שתמצא את הזמן להתיישב מול המחשב ולחפש אחד מבין מאות, ועוד שזה בא על חשבון בילויים ודברים אחרים שחשובים לך?
ליאור: "ברור שכן, אם זה כל כך חשוב...אה... אני חושב שקלטתי אותך, רק לא מבין לאן אתה מנסה לחתור?"
אדם: "כמו שהתרשמתי ממך, שאתה אדם מאמין ושהוא ברא את העולם, נכון?", הצביע כלפי מעלה.
ליאור: "נכון"
אדם: "ואף פעם לא מצאת זמן לעצור את החיים, אפילו לרגעים ספורים, וסתם, להתחבר לעיצוב הגאוני של אלוהים שנקרא טבע".
ליאור: "די, נסחפת...איפה אתה חי, למי יש זמן לזה, אתה חושב שאין לנו מה לעשות בחיים, רק לצאת ולראות את הפריחה, את השלכת, אני לא אומר שזה לא יפה אבל חוץ מזה אנשים כן יוצאים לטבע".
אדם: "נכון, ואתה מתכוון להביא פחמים ובשרים מהבית, לעשות מנגל, ולהשאיר את הפחמים דלוקים ואת שאריות האוכל והאשפה כמחווה לטבע?", ליאור לא הגיב. "זה בסדר, אתה לא לבד, אני מכיר גם בני תשעים שאף פעם לא מצאו זמן, אתה יודע למה?"
ליאור: "למה?"
אדם: "כי אנחנו חברה מתועשת שמשועבדת לחומר הגשמי, רדופי טכנולוגיה."
ליאור: "אז מה פסול בזה?"
אדם: "לא אמרתי שיש בזה פסול, אבל אנחנו מעמידים את זה בראש סדר העדיפויות שלנו בחיים ואנחנו לא משתדלים לעשות הפוגה קלה כדי להתפנות ברמה האלוהית".
ליאור: "לא מבין, מה זה אצלך ברמה האלוהית?"
אדם: "אצל כולנו, זה להתחבר אל הטבע להכיל את הריחות, להתמזג עם הנוף- כאן טמון הסוד האלוהי, זה סוד החיים שרובנו לוקחים אותו כמובן מאליו, ומתעלמים מהמזון הבסיסי של הנפש, הנשמה".
ליאור: "אני מכיר מזון רוחני כשאני קורא ספר טוב".
אדם: "יפה, אבל אני מתכוון בחיפוש אחר האישור לקיום שלך ביחסי גומלין עם המעצב הגדול שברא את הטבע".
ליאור: "מה זה יחסי גומלין?"
אדם: "אני מתכוון לפעולה הדדית בין הנפש לסביבה, כשאתה אוכל פרי, או מריח פרח, נוצר מן זיווג של שתי אנרגיות זה נקרא יחסי גומלין".
ליאור: "טוב, מה שתגיד... אני מצטער שלא הזנתי את הנשמה שלי עד היום, אבל, גם ככה אני הולך להחזיר אותה בקרוב ומסיים את התפקיד שלי כאן, גם ככה אין לי הרבה זמן, מייבי בגלגול הבא".
אדם: "אני מבין את הפחדים שלך".
ליאור: "מי לא מפחד מהמוות, תגיד לי?"
אדם: "אין אחד כזה, אבל כולנו נמות במוקדם או מאוחר, יש שלפני ויש שאחרי, המוות לא יפסח על אף אחד מאיתנו".
ליאור: "כן, אבל אני לא בגיל שלך, אני עוד צעיר ולא מיציתי את החיים, אתה מסכים איתי?"
אדם: "ככל שאדם מריח את הסוף כך הוא שואף יותר לחיות, כי רק שמתחילים להבין כמה החיים שבריריים, רק אז מתחילים להבין כמה הם יקרים, אני חושב שהגעת לשלב הזה ולכן אתה נאבק וזו רק תחילת הדרך לריפוי מהמחלה שלך".
ליאור: "אתה אדם חכם, אתה יודע? אני חושב שנחמד לי כאן איתך". שררה שתיקה ולפתע הוא פרץ בצחוק מתמשך. "אני לא מאמין, זה נראה כמו חלום הזוי, ברחתי מבית החולים עם החלוק המצחיק שלהם, הולך כמו סהרורי ברחוב, מדבר עם אלוהים ופוגש איש עם זקן לבן ושמלה לבנה שמדבר איתי על הפריחה ועל המזון הבסיסי של הנשמה, אם אני אספר את זה למישהו, אני חותם לך, יאשפזו אותי במחלקה סגורה לבריאות הנפש, בוודאות", הוא נקרע מצחוק. אדם חייך חיוך רחב ושמח לשמוע אותו צוחק, אין דבר יותר נשגב מזה. הוא היה בטוח שזה הצחוק הראשון שלו מאז שהודיעו לו שהוא חולה במחלה, אבל הוא גם ידע שהצחוק מהול בכאב, כאב חזק ועמוק שהיה קבור במעמקי נפשו, הוא גם ידע שהבכי צפוי לבוא לא הרבה זמן אחרי.
לאחר שנעלמו השרידים האחרונים של הצחוק, שוב שררה שתיקה והפעם ארוכה יותר. הבכי לא אחר לבוא, אדם הניח לו לפרוק.
אדם: "אני יכול לחבק אותך?", ליאור הנהן בראשו. אדם התקרב אליו ועטף אותו בזרועותיו. ליאור הרגיש מוגן מפני הגורל המאיים עליו ואט אט החל להירגע.
שוב דממה.
ליאור: "אני לא מכיר אותך, יש רגעים שאני חושב שאולי אתה לא אמיתי", קטע את הדממה. "אבל יש לי שאלה אליך... אני רוצה לחיות...ואם אתה כזה חכם ומרצה לי על פילוסופית החיים ואני- מפחד מהמוות, יש לך תשובה בשבילי...?", הוא נשך את שפתו, "כי אני מפחד מהסוף", הוא בלע את רוקו. מילותיו השתרבבו עם צרידות ובקול חנוק. מישהו אחר לא היה מבין אותו, אבל אדם הבין כל מילה.
אדם: "כל סוף זה סימן להתחלה חדשה", והושיט לו סנדוויץ'' ששלף מהקיטבג, "יש לי משהו טוב בשבילך, בבקשה, קח, אני בטוח שאתה רעב".
ליאור: "מה זה?
אדם: "סנדוויץ' עם סלומון מטובל בגרגרי נחלים וסלט כרוב אדום עם אגוזים, מאוד בריא"
ליאור: "טוב, נשמע לי שילוב יפה", הושיט את ידו ולקח, "תודה"
הם סעדו ביחד והביטו אל האופק. אדם הפר את השתיקה.
אדם: "אתה רואה את הצריחים המוזהבים שם מעל נחל קדרון... אתה יודע מה זה שם?"
ליאור: "לא", ענה בפה מלא לאחר שנגס נגיסה גסה מהסנדוויץ'.
אדם: "זו כנסייה בשם מריה מגדלנה, שמעת עליה פעם?"
ליאור: "על מגדלנה, כן, אני חושב שהיא הייתה מאוהבת בישו".
אדם: "נכון, היא גם הייתה אחת מחסידי ישו והסתובבו שמועות שהם התחתנו"
ליאור: "אף פעם לא שמעתי שישו היה נשוי"
אדם: "כי הכנסייה הקפידה להסתיר את זה, אפילו נולדה להם בת משותפת בשם שרה שחיה בצרפת."
ליאור: "למה שהכנסייה תסתיר את המידע הזה?"
אדם: "לא יודע, אבל אני משער כדי להפוך אותו למן יצור אלוהי. תבקר שם, מומלץ", ונגס בעדינות מהסנדוויץ' שלו.
ליאור: "אני לא חושב שאני אספיק, כי בקרוב אני צריך להתייצב באפסנאות"
אדם: "אבל אתה לא רוצה למות"
ליאור: "נכון, אבל זה לא תלוי בי"
אדם: "זה אך ורק תלוי בך ובאמונה שלך"
ליאור: "מה זאת אומרת? אתה מתכוון שאני אלחם במחלה?"
אדם: "לקרוא תיגר על המחלה שלך, זה השכל המטופש, כמובן שלא. אני מתכוון שכצעד ראשון, אתה צריך לקחת אחריות למחלה שלך"
ליאור: "אתה מתכוון שאני אשם שיש לי גידול, אה, וואלה, אתה צודק,איך שכחתי שהזמנתי את זה ב-eBAY?"
אדם: "לא אמרתי כך, התכוונתי שאתה צריך לקבל על עצמך אחריות שאתה יצרת את המחלה, ברגע שתקבל על עצמך את האחריות, תהיה לך שליטה מלאה על חייך"
ליאור: "ננ...גיד, ומה הצעד השני?"
אדם: "לחפש את הסיבה, זה חרוט אצלך עמוק בתת המודע שלך"
ליאור: "אהה, הבנתי אותך, נכון, אתה חושב שאני מביא על עצמי מחלות, שאני אשם...זה לא נשמע לך קצת הזוי?
אדם: "יש הבדל בין לקחת אחריות ובין להיות אשם. תבין, אנחנו מביאים על עצמנו מחלות, ובאותה המידה יש לנו גם את כוח הריפוי, כך שהאחריות מוטלת אך ורק על כל אחד מאיתנו", הוא הוציא מתיקו שקית גדולה של אגוזים, הוא הניח ביניהם והצביע עליו, "תנשנש!"
ליאור: "מה זה, אגוזים? לא בא לי כל כך, אין לי את אותו התיאבון שהיה לי פעם"
אדם: "יש בזה סלניום, זה יחזק את מערכת החיסון שלך... ומי כמוך זקוק לזה"
ליאור: "מערכת חיסון...? זה מעניין אותי כמו הציפורן החודרנית אצל סבתא שלי"
אדם: "אם נחלק את המילה סרטן לשניים נקבל שתי משמעויות: סר- טן! זה אומר לך משהו?"
ליאור: "לא ממש."
אדם: "סר- משמעותו- להסיר, טן- משמעותו -טינה או כעס, הכוונה להסיר טינה או כעס, וזה יכול להיות כלפי מישהו או כלפיך באופן אישי, וזה רמז ברור למחלה שלך"
ליאור: "ומה לגבי אנשים שחלו למשל...באבנים בכליות?"
אדם: "אני מעדיף לא להיכנס לקטגוריות האלו, אבל אנשים שסובלים מאבנים בכליות, ברמה הנפשית, סבלו מייסורי מצפון על דברים שעשו בחיים, תבין, כל אדם מכיל בתוכו עולם פנימי... כל אחד מאיתנו הוא יקום בפני עצמו אנחנו משדרים למוח את המחשבות והכאב והוא מתרגם את זה בדרך שלו שמתבטא בהשלכות של מחלות או כל דבר אחר"
ליאור: "אתה אומר שהסיבה למחלה חרוטה בתת מודע שלי, אז מה אני צריך לעשות?"
אדם: "להגיע לנבכי התודעה שלך וליצור שם שינויים"
ליאור: "אז איך בדיוק אני מגיע לתת המודע שלי? או שאני צריך להזמין תור?"
אדם: "נחמד, יש לך חוש הומור", צחק קלות, "אבל לך ספציפית אין מה לדאוג כי יש לך פרוטקציה, אתה תמיד יכול להיכנס מבלי להזמין תור", חייך אליו חיוך רחב. "שמעת במקרה על דמיון מודרך?"
ליאור: "כן שמעתי, אבל לא נכנסתי לזה עמוק, זה קשור למדיטציה, נכון?"
אדם:"גם, ואם תרצה נדבר על זה, אבל דבר ראשון הייתי רוצה ברשותך להחזיר אותך לבית החולים, אסור לך להסתובב כך"
ליאור: "אני חושב שאתה צודק, וואו, שכחתי לגמרי, בטח מחפשים אותי, ומחר יש לי בדיקת סי טי טומוגראפית אתה יודע מה זה,בדיקת הדמיה לראש שלי"
אדם: "כן אני יודע מה זה"
ליאור: "פתאום לא בא לי לעשות את הבדיקה, לא יודע, זו מן תחושה פנימית, אבל את האמת, אני לא כל כך רוצה להיפרד ממך, והייתי שמח אם נוכל לשמור על קשר"
אדם: "בשמחה, רק תרשה לי להחליף את הבגדים לאופנה הציווילית"
ליאור: "אין בעיה", טלפון הנייד שלו צלצל, "זאת אנה, חברה שלי", אמר בהתלהבות והצביע לעבר הנייד.
ליאור סיפר לאנה את כל השתלשלות האירועים לאור דאגתה ואמר לה שהוא בדרך לבית החולים. אנה רצתה לקפוץ לביקור אך הוא ביקש ממנה לדחות את זה למחר היות והוא עייף מידי להיום ומסר לה את אהבתו.
אדם וליאור הגיעו לרכב שחנה בחניון במעלה הכביש.
ליאור: "קשה לי להאמין ששכבתי כמו פגר במיטה מחכה בהכנעה למוות, והיום ישבתי בטבע, אכלתי מזון שמחזק את מערכת החיסון ואני מרגיש עייף אבל כמו בריא, תראה, אני יודע שזה יחזור ואז אני אשכב שוב כמו פגרו ו..."
אדם: "אני לא רוצה לשמוע את מה שהתכוונת להמשיך לומר, שמעת על נבואה שמגשימה את עצמה?"
ליאור: "אני לא מנבא לעצמי נבואות שחורות, אני רק מציג את המציאות"
אדם: " רק אם תרצה, לכן תחשוב רק דברים חיוביים והמציאות תבוא בעקבותיהם"
ליאור: "מה יש לך קראוון?... וואו, מגניב!", שאל בהתלהבות כאשר התקרבו לרכב.
אדם: "ליתר דיוק זה הבית שלי, אני מטבעי ציפור דרור, היום אני בירושלים, מחר אני באילת יחד עם הבית שלי"
ליאור: "וזה מה שאתה עושה בחיים?"
אדם: "לא, אני לומד לאיטי באוניברסיטה הפתוחה, יוצא להרצאות מעניינות, מידי שנה יוצא לטיול בעולם, אני חי את החיים ומה שחשוב מכל שאני מאושר ושלם עם עצמי"
ליאור: "רעיון לחשיבה, הו נואוז, אולי גם אני אאמץ את הרעיון הזה בעתיד".
אדם: "לא הבנתי אותך."
ליאור: "אני אומר שמי יודע אולי בעתיד אני אשתמש ברעיון הזה?"
אדם: "לא הבנתי אותך בדיוק, מתי?"
ליאור: "בעתיד, בעתיד התכוונתי", הוא פרץ בצחוק. "קלטתי אותך, משחק לי אותה כאילו לא הבנת אותי, אני גם לא מבין איך זה יצא לי כי הרי אני הולך למו.."
אדם: "אה אה, לא להמשיך, עד עכשיו דברת חיובי, אל תהרוס, אמרתי לך תחשוב חיובי, תדמיין את העתיד שאתה רוצה לראות והוא יפתיע אותך."
ליאור: "טוב המפקד!", והצדיע לעברו.
אדם: "ואתה לא צריך לכלול את עצמך למציאות הזו, סיכמנו?", שאל בהבעת רצון.
ליאור: "סיכמנו!", ושניהם לחצו ידיים. "רגע, אדם תעצור לי רגע ליד החנות הזאת בבקשה, דקה אני כאן". אדם לא שאל שאלות ועשה כדברו. למרות שזה לקח יותר מדקה אדם לא הלחיץ אותו.
ליאור: "אדם, הקרוואן פתוח מאחורה?", נשמע קולו של ליאור מאחורי הקרוואן שקשור בשלשלאות ברזל לרכב.
אדם: "כן מה קר...?" אנשים יצאו מהחנות והעבירו זרי פרחים בשלל גוונים והכניסו לרכב, וטרקו את הדלת. ליאור התיישב ברכב והביט אל אדם, עיניו הבריקו כמו כוכב מנצנץ וחיוך רחב על פניו ממתין לאדם שישאל לפשר עניין הפרחים.
אדם: "אתה רוצה לשתף אותי?", הוא ניחש נכון.
ליאור: "זה לחדר שלי, אני הולך לקשט אותו בגן של ורדים, קניתי נרות,וגם קטורת ריחנית, הולך להיות סבבה מעכשיו, אתה לא צריך לצאת לטבע, יש לך סיבה טובה לבוא ולראות את הפריחה אצלי, מה אתה אומר?", גוון קולו היה מרגש כמו של ילד קטן ושובב.
אדם: "גם לי יש משהו בשבילך, תפתח את המגירה שלידך".
ליאור: "איזה ספר זה, וואו, דמיון מודרך? יצאת גדול, תודה".
אדם: "בשמחה, אני בתקווה גדולה שתיעזר בכלים שהוא מציע ותוביל את עצמך להתחלה חדשה, פרט לזה שאני איתך כל עוד אתה זקוק לי וכל עוד אני בארץ".
אדם היה מאושר לא פחות ממנו,הוא האמין בו וידע שהוא היה רק זקוק לעוגן כדי לעצור את מרוץ החיים ולחשוב עם עצמו וגם לדחיפה קלה לצד הזה של החיים.
---
לאחר כמה צלצולים נטלי ענתה לשיחה
רועי: "מה קורה?"
נטלי: "מה אתה רוצה שיקרה מעבר למה שמה שקרה?"
רועי: "כי את פוסטמה, אם את לא יודעת לשחות, מה את מתרחקת, מנסה לשחק אותה הגדולה?"
נטלי: "איזה מגעיל אתה, לא ניסיתי לשחק אותה גדולה, פשוט נסחפתי בלי להרגיש ולא הצלחתי לשחות לכיוון החוף, ואתה אפילו לא הרגשת כלום כי היית עסוק עם אחיך והחבר שלך".
רועי: "מה את מזיינת את המוח, אני ראיתי אותך בהתחלה, ואחר כך חשבתי שחזרת לשבת בחוף"
נטל: "ולמה לא היית לצידי בבית החולים?"
רועי: "מה אני יכול לעזור לך שם, זה התפקיד של הרופאים לא שלי, וחוץ מזה הייתי צריך לחזור לצבא"
נטלי: "אני ממש מאמינה לך, עזוב, לא משנה", הנמיכה את קולה
רועי: "מה, אני משקר לך? טוב אל תאמיני. איפה את עכשיו?"
נטלי: "בבית, למה חשבת לבוא לבקר פתאום?"
רואי: "לא אני מה זה עייף, הייתי בא בכייף"
נטלי: "אהה, מאמינה לכל מילה"
רועי: "תגידי, מה עובר עלייך, את רוצה לריב? תיכף תאשימי אותי גם בטביעה שלך"
נטלי: "תרגיע"
רועי: "אני רגוע, רגוע מאוד, אל תגידי לי תרגיע. יש לך ד"ש מחזי"
נטלי: "שמחת זקנתי, אבל תודה"
רועי: "אה, יש לך משהוא גם נגדו? תגידי, את מחורפנת תמיד או שזה בגלל שבלעת מים לריאות, כולם דואגים לך וככה את מתייחסת? וואלה יופי"
נטלי: "רועי, יש לך משהו להוסיף? כי אני באמת עייפה"
רועי: "טוב כשתחזרי לעצמך תתקשרי אלי ביי", הוא ניתק מיד את הטלפון בלי לחכות למענה.
---
בן נתן לזמן שיעשה את שלו אחרי מה שקרה בינו לבין נועה והחליט להתקשר.
בן: "מה נשמע?"
נועה: "אני ברוגז איתך"
בן: "את לא"
נועה: "אני כן"
בן: "יש לך מחר מסיבת השקה בדיזל", העביר נושא מיד.
נועה: "בדיוק מדדתי את הנעליים שקניתי"
בן: "עם מי את הולכת?"
נועה: "עם הדר"
בן: "ומה עם שובל?"
נועה: "לא אמרתי לה, ואתה, שלא תחשוב לפלוט משהו"
בן: "את לא הוגנת איתה אבל מי אני שאגיד לך את זה"
נועה: "יופי, אז אל תתערב... אם היית רואה אותי עכשיו היית נדלק עלי, אני לובשת שמלה לבנה שחושפת את מה שצריך לחשוף בגאווה בגוף שלי",אמרה בקול מתפנק.
בן: "איזו שמלה לבנה, משהו שאני מכיר?" ניסה להרשים אותה כאילו הוא מתעניין באמת.
נועה: "לא, הפסדת, כי כשמדדתי אותה אתה ישבת עם הערסוואת שלך במקום להיות איתי"
בן: "את יודעת שהוא דלוק על הדר?"
נועה: "שיהיה דלוק כמה שהוא רוצה, ברגע שהיא רק תשים לכיוון שלו היא שוכחת ממני"
בן: "הוא דווקא רוצה שאני אעשה משהו ביניהם"
נועה: "שלא תעיז בן, מה קרה לך, ירדת ברמה?"
בן: "מה זה קשור לרמות, הוא בחור טוב"
נועה: "כן הוא טוב כמו קוץ בתחת, הוא כזה ערסי...כל הגורמטים שלו, ושלא נדבר רמת הדיבור שלו"
בן: "תפסיקי עם זה"
נועה: "עם מה אני אפסיק, בן? הוא ערסוואת ברמות"
בן: "תפסיקי לקטלג אנשים, הוא לא אשם שהוא קצת ערס, הוא גדל בשכונה כזאת וסביר ביותר שהוא הושפע אבל בסך הכול הוא בחור טוב ורק צריך לשנות כמה דברים אצלו"
נועה: "כן אתה צודק כמו להחליף את עצמו במישהו אחר בכלל"
בן: "נועה, תפסיקי להיות רעה, צריך לתת לזה סיכוי, להדר יש כוח השפעה והיא יכולה לשנות את החיצוניות והדיבור שלו, מה הבעיה?"
נועה :"אין שום בעיה, רק הלוואי שהיית משקיע בקשר שלנו חצי ממה שאתה משקיע בו. טוב בן! תרד מזה או קיי,תרד מזה ומהר מאוד!"
בן: "נועה, אחד הדברים שמתסיסים אותי שמישהו מכתיב לי מה לעשות, אני פועל לפי השיקולים שלי נטו ואת תעשי עם זה מה שבא לך, אבל אל תחלקי לי פקודות אם את לא רוצה למצוא את עצמך לבד"
נועה: "זהו, אני ידעתי, אתה לא אוהב אותי יותר"
בן: "מה הקשר? תתרכזי בבועה של עצמך כמו תמיד ואל תחלקי הוראות, אני לא הדר או קיי? טוב, אני לא רוצה לעכב אותך נדבר מאוחר יותר"
נועה: "אז צדקתי שאתה כבר לא אוהב אותי..."
בן: "נועה! יש לי מה לעשות, לא בא לי להיכנס לקיטש שלך, תתקשרי אלי כשתסיימי. ביי."
נועה: " טוב, בב...בי" ענתה בקול מאוכזב. היא התחילה לחשוש שהיא בדרך לאבד את בן, לכן החליטה לא להתערב בין הדר לגולן כדי לא לאבד אותו שהוא בעצם חשוב לה מהכול.
---
הטלפון של בן צלצל. הוא נילחץ כשחשב שזאת נועה אך נשם לרווחה וענה:
בן: "היי גולן מה העניינים?"
גולן: "בסדר, מה קורה?"
בן: "אתה מתכוון אם יש התפתחות מהדר?"
גולן: "כן, יש חדש?"
בן: "האמת שלא יצא לי לדבר איתה כי הייתי עסוק והיא צמודה לנועה, אני רוצה לתפוס אותה לבד, וזה יקח קצת זמן"
גולן: "תזרז את העניינים למה אני לא יודע, לא מפסיק לחשוב עליה,מה אני אגיד לך, היא עשתה לי את זה"
בן: "אני מקווה מאוד גולן, הבטחתי לך ואני מתכוון לקיים"
גולן: "לא תצטער אחי אני אעשה ממנה בובה"
בן: "בובה? למה אתה מתכוון?"
גולן: "תשאיר את זה בשבילי"
בן: "אני הולך לעזור לך אז תשתף אותי, למה אתה מתכוון בובה?"
גולן: "יעני, אילוף הסוררת, שמעת על זה פעם?", הוא צחק בקול.
בן: "אתה רוצה לאלף אותה, או משהו כזה?"
גולן: "כן, היא בחורה על הכייפאק אבל צריך להוריד לה את האוויר אם אתה מבין למה אני מתכוון"
בן: "לא, הסבר, פרט ונמק"
גולן: "מה, לא הבנתי אותך?"
בן: "סתם, צחקתי איתך, מה התכוונת- להוציא את האוויר ממנה?"
גולן: "היא מושפעת מהחברה שלה, בלי להעליב אה, אבל החברה שלך סנובית לאללה חושבת שהיא איזו נסיכת מונקו או משהו כזה, אני יודע שבשבילך לצאת עם דוגמנית זה ...אתה יודע כמו, יעני כרטיס ביקור כמו שאומרים"
בן: "נראה לך שאני סובל מרגשי נחיתות שאני צריך כרטיס ביקור? קודם כל אני לא אוהב לצאת עם דוגמניות"
גולן: "אבל הנה, אתה כן יוצא"
בן: "אני לא מחפש חברה בקטלוגים של אופנה, זה יצא ככה, זה לא כזה, אני לא חי מהריקושט שמסביב לזה"
גולן: "מה זה ריקושט?"
בן: התכוונתי מהקשרים שלה כדוגמנית וכל השואו הזה, אני לא מתפרנס מזה, או משתמש בזה כמקפצה בחיים שלי, אני לא צריך את זה"
גולן: "אתה כבר כזה אחי, ריקושט...אהבתי את המילה, תראה, אתה מפורסם בכדורגל, מת עליך אחי, אתה צודק"
בן: "עזוב, לא יודע למה נכנסנו לזה עכשיו, אבל תקשיב, אל תחשוב אפילו לכיוון הזה של לחנך אותה, וחוץ מזה כשאוהבים אז באים אחד לקראת השני, וזה לא בקטע של לאלף או לחנך, אני מקווה שאתה לא נפגע ממני"
גולן: "מה פתאום, אתה דבש, ממך אני אפגע, אם יש לך משהו להעיר לי, תגיד בפנים, כי אני בן אדם דוגרי, אוהב להגיד בפנים ועוד יותר אוהב שאומרים לי בפנים",הוא שכח שאמר את זה מספר פעמים.
בן: "יופי, אני שמח שזה ככה."
גולן: "תגיד בן, אתה חושב שיש משהו שאני צריך... יעני לשנות?"
בן: "אתה שואל אותי בתור בחורה ?", הוא פרץ בצחוק.
גולן: "לא, מה פתאום...אתה יודע מה, אז כן, אם היית בחורה היית יוצא איתי?"
בן: "אין לי ניסיון של בחורה, איך אני יכול לענות לך גולן אתה מצחיק אותי", שוב פרץ בצחוק. "אתה יודע מה, אולי הייתי אומר לך להוריד את כל הזהב."
גולן: "למה, זה יפה, אתה חושב שאני צריך להוריד?"
בן: "כן, אני חושב שרצוי ביותר"
גולן: "וואלה? בגלל הדר, או בגללך?"
בן: "גם וגם! טוב, אני ...יש לי כמה דברים לעשות, אז נדבר גולן"
גולן:"ביי אחי אוהב אותך, נשבע לך, ביי מותק"
---
מאיה: "דורון איפה אתה?", נשמע קולה מצידו השני של הקו
דורון: "הגעתי הביתה, אני בדיוק מחנה את הרכב", לאחר שכיבה את המנוע החליט להישאר לכמה דקות. הוא נזכר ביומן של מיטל וזה עורר בו געגועים עזים. הוא לא ידע אם זאת השעה לערב את מאיה לגבי יומן החיים של מיטל. הוא חשב על אלון שנחת במפתיע וגם כך זה שיבש להם לא מעט את החיים אולי זה יכביד על מאיה ולכן החליט לדחות את זה למועד מתאים יותר. אבל זה לא ימנע ממנו להיכנס לחדרה כשכולם ילכו לישון כדי לקרוא שוב ביומן.
---
חנן עמד מול המראה. 'אני מזכיר לעצמי פרצוף של אנימציה, איך אני מתפטר מהפצעים האלו שכבשו לי את הפנים? למה דווקא לי, מעניין אם אני אתחיל לפוצץ אותם, אולי כך אפטר מהם לתמיד.' הוא הצמיד את שני הבהונות אל הפצע הבולט על קצה סנטרו, הוא כיווץ את פניו מכאב, הפצע נפתח ונוזל ירוק נפלט החוצה, הוא המשיך ללחוץ עד לסחיטה האחרונה של הדם של אחרי. כך המשיך להכריז מלחמת חורמה בשאר הפצעים. ריח הדם מהול בצחנה התפזר בחלל החדר.
אמא: "חנן, אני יכולה להיכנס לרגע?" תוך כדי שהיא כבר בתוך החדר. היא הפתיעה אותו באמצע הקרב. חנן התבלבל, וניסה לאסוף את מגבות הנייר הספוגים בשלל צבעים.
חנן: "אמא!!! למה את מתפרצת ככה לחדר, אתת כ...ל פ... עם עושה לי את זה, את חייבת להפסיק..."
אמא: "מה –זה-הריח- הזה? איזה סירחון בחדר", היא כיווצה את פניה בגועל. "מה עשית? ...פוצצת את הפצעים? זה לא עובד ככה, אתה לא יודע שאסור לפוצץ אותם?"
חנן: "אמא, אני לא יכול להביט בפני...ם שלי, א... את לא מבינה, אף בחורה לא תצא איתי, מי תתנשק עם.... עם מצורע?"
אמא: "מי שתרצה אותך תקבל אותך גם כך."
חנן: "א... אמא זה לא נכון מה שאת אומרת, את ל...א יודעת איך יורדים עלי בכיתה, איך שאני עובר בין הבנות, אני שומע לחשושי צחוק או מבט של רחמים מ...כמה בודדים"
אמא: "בסדר, אני מבינה את ההרגשה שלך, אבל זה לא העיקר בחיים."
חנן:"כ...רגע, זה העיקר אצלי בחיים, א.. את לא מבינה, את, את יודעת מה, את גם לא תביני את זה."
אמא: "למה אתה חושב ככה, אתה היחיד בעולם עם פצעי בגרות? אם שופטים אותך לפי מראה חיצוני, אלה לא חברים אמיתיים."
חנן: "אמא, את לא חושבת שמגיע לי להיות כמו כולם, להתחכך עם כולם, יש לי בעיה חברתית בגלל זה, זה לא רק חברים, אני לא יכול לחשוב על אף... על אף אחת, אולי גם אני רוצה שתהיה לי חברה משלי? לא מגיע לי? אני מרגיש מנודה, נמאס לי מהמצב הזה."
אמא:"אז מה הבעיה, אתה מנסה בכלל להתקרב, להיות חלק מכולם, להרגיש אדם רגיל, עם שאיפות, להתאהב, פשוט כמו כל אחד."
חנן: "אני לא מסוגל, אני מרגיש שנגעלים ממני, כ...כאילו רומזים לי ל... לעזוב את המקום, שלא נדבר על כמה ש... שמתנגחים בי."
אמא: "או קיי, הבנתי, הבעיה היא אצלך ולא אצל החברים שלך, הכול תלוי איך אתה משדר, קודם כל אתה צריך לאהוב את עצמך כמו שאתה, אם תאהב את עצמך אז אחרים יאהבו אותך, אם אתה משדר מסכנות, ככה יתייחסו אליך. אז תתחיל לעבוד על עצמך מבפנים, הבנת אותי?"
חנן: "הבנתי"
אמא: "אז תפסיק עם פשיטת העור, כי זה יקבצ'ץ לך את עור הפנים וישאיר לך צלקות, נראה מה נעשה, אני חושבת שכדאי שתלך שוב לרופא עור מחר שיחליף לך את המשחה, כי אני לא רואה שזה עוזר לך, ותפסיק לאכול שוקולד."
"מה היא מבינה מהחיים שלה בכלל?", מלמל בשניה שיצאה מחדרו.
---
זמזום מצוקה אותת על צג המחשב בחדר 18 האחות הלכה לבדוק.
מר רוזנשטיין היה חצי שכוב על מיטתו ועל פניו אפשר היה לראות שהיה נרגש מאוד.
רוזנשטיין היה באמצע שנות ה-60 לחייו, הוא עוסק בנדל"ן וחי טוב מאוד.
האחות: "כן מר רוזנשטיין, אתה צריך משהו?"
רוזנשטיין: "כן, רציתי להגיד לך על זאת ששוכבת לידי", הוא השתעל והצביע על מיטתה של הנערה.
האחות: "כן, מה איתה?"
רוזנשטיין: היא זזה, היא פקחה את העיניים הביטה בי ועצמה את עיניה"
האחות כבר רגילה לנדנודיו של חולה זה והבינה שהוא מחפש קצת תשומת לב או ובהשפעת כדורי השינה שלקח. "יופי, אני שמחה בשבילך ובשבילה ו...", תוך כדי הביטה בה, "שמע ישראל... היא באמת זזה", היא התקרבה אליה, "נטלי, את שומעת אותי, נטלי, נטלי!"
אתר האהבה הישראלי