•°•°•°•רק ידידים•°•°•°• - העונה השנייה התחילה!

יפהה ...
תמשיכיי 😊

מקסים

מהמם

הממממממממממששך ? אין אני חייבת הממשך !
אני לא יכולה בלי הסיפור הזהה :\

😮 😮 😮 😮
מקסים !
ההההההממממממממממממממשששששששששששששששךךךךךךךךךך!

מדהים!

מדהייים [ :
המששששך !!

מושללםםם ((:

מה עם מייייטל ???:/ שתחזוווור כבר לסיפור..

המממשך

הההההההממממשך ? 😢😢

המשך ........... ? 😯

=פרק 211=

"אתה בסדר עכשיו?", דורון שאל והגיש לאלון כוס קפה עם עוגיה.
אלון: "תודה", הוא חייך ולגם מהקפה החם
דורון: "תיזהר זה חם"
אלון: "כן, שמתי לב"
דורון: "עכשיו אתה מוכן לספר לי מה קרה?"
אלון: "ה..."
דורון: "ומה פשר המזוודה הזו?", הוא הצביע לעבר המזוודה שהיתה שעונה על רגלו של אלון.
אלון: "הדירה..."
דורון: "אתה מתכוון לדירה ששכרת לפני שנה?", האיץ בו
אלון: "כן, לפני כמעט שנה, היא... מסתבר שהשותף החליט לעבור לגור בדירה משלו, לבד, אפילו לא הודיע לי לפני, בעל הבית התגלה כמשוגע לגמרי ו..."
דורון: "והגעת לכאן"
אלון: "כן, אבל... אל תדאג, אני לא אשאר כאן הרבה"
דורון: "אתה לא תישאר כאן הרבה...", הוא חזר על דבריו בשקט
אלון: "אני מחר אחפש דירה, על הבוקר, ועבודה"
דורון : "עבודה?", הוא היה מופתע
אלון: "כן, פיטרו אותי. אני מקווה שזה... שזה בסדר מבחינתך, כי אם לא, אני יכול ללכת, אתה יודע...
יש מקום בחדר פחי האשפה כאן בסוף הרחוב אז..."
דורון: "לא, לא, מה פתאום, בטח שזה בסדר, רק... תחפש עבודה, טוב? אני..."
אלון: "זה מפריע לך? זה רק חודש, מקסימום, לא יותר ו..."
דורון: "חודש?"
אלון: "אז זה מפריע?"
דורון: "ל... לא, פשוט אנ... אני... לא, זה בסדר, זה אחלה, זה..."
אלון: "אם ככה, אז מצוין. תודה רבה דורון, ידעתי שלא תאכזב אותי", הוא חייך, "אז איפה אני אשן?"
דורון: "האמת ש..."
אלון: "כאן על הספה?"
דורון: "פשוט אין לי חדר ש..."
אלון: "יתפס לי הגב"
דורון: "אין חדר פנוי, אתה יודע, אנחנו לא גרים בוילה יוקרתית", אמר ואלון גיחך,
אלון: "הסתכלת על הבית שלך פעם? חלום"
דורון: "אני אנסה למצוא סידור מחר, בסדר?"
אלון: "טוב, טוב, אני אשן כאן"
דורון: "אז... לילה טוב?"
אלון: "לילה טוב, תודה דורון"
---
במשך הנסיעה היה מתח באוויר. נטלי כבר היתה עייפה מאוד בכדי להתווכח איתו ובחרה לישון.
כשהגיעו סמוך לביתו, הוא העיר אותה בדחיפה עם גב ידו. הם יצאו מהרכב ונטלי בקושי גררה את הקיטבג. רועי שראה שהיא הולכת ללא איזון התעלם ממנה במכוון והלך לפניה. לפתע היא נעצרה ליד החומה המקיפה את הבנין, הקפיצה את גופה מעלה והתיישבה.
רועי: "נו מה קורה" כשראה כששם לב שהיא לא אחריו.
נטלי: "לא קורה כלום", ענתה באדישות.
רועי: "אז יאללה, בואי"
נטלי: "לא בא לי"
רועי: "לא מבין אותך, את רוצה להישאר כאן?"
נטלי: "לא יודעת עוד"
רועי: "אני לא מבין, מה הקטע שלך?"
נטלי: "אין כאן שום קטע."
רועי: "שאני חזיר אותך הביתה?"
נטלי: "לא, רועי, תפסיק כבר, אתה אפילו לא קולט מה עשית"
רועי: "אז שמתי את הפלאפון באוטו ולא שמעתי אותך, ביג דיל! אם הבטחתי לבוא לקחת אותך אז אני אבוא, לא ככה?"
נטלי: "לא באיחור של ארבע שעות!"
רועי: "נו, נטלי..."
נטלי: "מה נטלי, מה?!", היא הרימה את קולה
רועי: "שששש... אנשים ישנים"
נטלי: "יופי לי. אני כמו פוסטמה מחכה לך בבית בזמן שאתה במסיבה עם ה... חזי שלך"
רועי: "טוב, מה עכשיו?"
נטלי: "כלום"
רועי:"אז תפסיקי עם הסצנות שלך ובואי כבר!", נטלי קמה ממקומה והתקדמה לעברו, היא עשתה זאת באי רצון. גם את ה'סצנה' כפי שהגדיר רועי היא לא הבינה, לא הבינה מה דחף אותה להתנהג כך, אם זה היה סוג של מרד קטן, או סתם נקמה קטנה על מה שעולל לה או, בקשה תשומת לב ממנו, אבל מה שהבינה יותר מכל שהיה מיותר לבוא , היא היתה צריכה להישאר בבית ולשמור על הכבוד האחרון. אך היה מאוחר מידי מכדי להתחרט.
היא נכנסה להתקלח.
רועי: "אני יכול להצטרף אלייך?" שאל בחנפנות.
נטלי: "בסדר" ענתה באדישות מופגנת.
במקלחת הוא ניסה לגעת בה והיא סרבה ובצדק. הוא לא היה נואש ממשחקי החיזור והמשיך בניסיונותיו שכשלו בזה אחר זה. נטלי היתה עדיין טעונה כלפיו, היא שפכה כמות נדיבה של שמפו על ראשה, והדפה את הבקבוק באשכיו בניסיון להחזיר את הבקבוק למקומו כביכול.
רועי:"א.............ך! זה כאב." הוא צרך והתקפל.
נטלי:"סורי, לא ראיתי כי הסבון הפריע לי בעיניים." התנצלה בזיוף ובחיוך של נצחון מוסתר.
הם הלכו לישון בשמונה בבוקר.
שלוש שעות אחרי, רועי העיר אותה כדי ללכת לים, היא היתה תשושה לגמרי אבל בחרה לא להישאר לבד בבית ולהצטרף אליו ועם טל אחיו וחברו חזי שלא סימפטה בכלל.
לנטלי היה גוף רגיל, יפה. אף בחורה לא היתה מתביישת בגוף כשלה. היא פשטה את בגדיה, מרחה קרם הגנה ונשכבה על המגבת.
רועי: "וואו, את שמנמונת, את יודעת, לא באמת, את נקראת גדולה כזאת, רחבת מימדים.", הוא חייך
טל: "מה, מה אתה מדבר שטיות, היא פצצה."
רועי: "איזו פצצה, תראה את הבחורה עם בגד הים הכתום, היא פצצה, אבל נטלי שמנמונת." אמר בגיחוך.
נטלי: "לי אין בעיה עם הגוף שלי, אני חושבת שאני נראית טוב, תחשוב מה שבא לך." ענתה בביטחון ולא נתנה לו להבין ולו ברמז קטן במבטה שזה אכן פגע בה, ולא הבינה למה הוא מתעלל בה כך.
רועי:"אתם באים לשחות?" הוא פנה רק אל טל וחזי . נטלי נפגעה שהוא לא קרא לה להצטרף, היא שלפה את הספר מהקיטבג ושקעה בקריאה.
---
"היי", אנה חייכה לעבר המוכר במכולת השכונתית
"מה נשמע איתך ילדה?", הוא שאל והמשיך להתעסק בסידור קרטוני החלב במקרר הצדדי.
אנה: "אני בסדר...", אמרה בשקט תוך כדי שאספה כמה מצרכים מהמדפים, "אין לך כזה בטעם אפרסק?", היא הרימה בידה בקבוק שתיה, עוד לפני שהספיק לענות לה, קלטה אנה את דנה שנכנסה למכולת, היא סובבה את ראשה, כל כך לא רצתה שדנה תזהה אותה, אבל איך אפשר שלא?
"אנה, אנה, אנה...", היא חייכה לעברה, "עושה קניות?"
אנה: "אה... כן, משהו כזה"
דנה: "מה קורה? הרבה זמן לא דיברנו"
אנה: "כן, אנ..."
דנה: "שמעתי על מה שהיה עם ג'וש"
אנה: "מן הסתם שתדעי"
דנה: "אם את חושבת שאני שלחתי אותו אז תדעי שלא, ממש לא", היא אמרה והסיטה את שערה הכהה אחורנית.
אנה: "טוב, מה זה משנה עכשיו?"
דנה: "הבנתי שאת כועסת על שנינו, לא מוכנה לסלוח... אנה, עשית מזה עניין"
אנה: "זה מה שאני מרגישה"
דנה: "שפגענו בך? הוא הסביר לך הרי שלא התכוונו לעשות לך את זה, לא ידענו איך להתמודד עם כל הסיפור שהיה לך עם התאונה ו..."
אנה: "דנה, דיי", קטעה את דבריה
דנה: "מה דיי?"
אנה: "נמאס לי כבר לטחון את הסיפור הזה שוב ושוב"
דנה: "חבל, דווקא רציתי לבקש ממך טובה"
אנה: "מה קרה?"
דנה: "את יודעת ש... יש תחרות עוד מעט"
אנה: "איזו?"
דנה: "תחרות ריקודי היפ הופ, הפרס הוא שלושים אלף שקל וגם 5 שיעורים חינם אצל אחד המורים הטובים בארץ להיפ הופ"
אנה: "וואלה... אז אני מבינה שאתם מתכוונים להתחרות"
דנה: "רצינו שתצטרפי אלינו, זאת אומרת, את תותחית בהכנת ריקודים"
אנה: "אני בטוחה שתסתדרו בלעדי"
דנה: "מה, את רצינית?", היא הניחה את בקבוק השתיה על הרצפה והביטה בה, "את מתכוונת לוותר על זה? זו הזדמנות של הלייף"
אנה: "דנה... דנה... די, מספיק, תעשו את זה לבד, שיהיה לכם בהצלחה, אני מסתדרת יופי בלי הקבוצה הזאת"
דנה: "את פשוט הופכת למתנשאת מיום ליום"
אנה: "אל תגידי את זה..."
דנה: "אבל זה נכון, פתאום לא בכבוד שלך להסתובב איתנו, פתאום את 'מסתדרת יופי ב לי הקבוצה הזאת'...", היא חיקתה אותה בלעג, "אבל את יודעת מה? לא משנה, אנחנו באמת נסתדר בלעדיך, הפסד שלך. תבואי לעודד, אה?", היא חייכה חיוך פגוע והלכה משם.
---
הטלפון של בן צלצל בדיוק כשסיים לכתוב, מידי פעם, הוא כותב למיטל כל מה שעולה ברוחו העיקר לפרוק מליבו, פעם זה שיר, פעם זה מכתב התנצלות או סתם הגיגים שחולפים בראשו, מידי שבוע כשהוא הולך להתייחד עם זכרה בבית הקברות, בעוד את זה הוא מסתיר מכולם, הוא מניח את המכתב על קברה, הוא מאמין בליבו שהיא קוראת אותו, למרות שאף אחד מהמכתבים לא נשאר, כחלק מתפקידו של הטבע, או מכל סיבה שהיא ואם לא, הוא בטוח שהוא העביר לה את המסר בדרך אחרת.
נועה: "היי, מה אתה עושה?"
בן: "כלום"
נועה:"יופי, אתה בא איתי לשופינג! גם הדר מצטרפת."
בו: "לא, נועה, ממש לא בא לי, לכו לבד."
נועה: "זה לא מעניין אותי, אני חייבת גם את הדעה שלך, תתכונן! תהיה כאן עוד חצי שעה"
בן: "שיהיה", הוא החליט להיכנע לה, אולי בגלל שניסה לכפר על אי אהבתו אליה, למרות שהוא ניסה לעבוד על עצמו בקטע הזה אבל זה לא הלך לו, הוא הבין שלשחות נגד זרם הנהר זה סתם יתיש ולכן החליט לזרום איתו, לאן שזה יוביל- יוביל, עד אשר יגיע לאזור אחר שאולי יוכל לחצות אותו בשלום.
הוא החליף את בגדי הטרנינג לג'ינס וחולצה מחוייטת, וסידר מעט את חדרו.
---
ליאור:"נאווה, הרופא אמר לי הבוקר שאני צריך לעשות בדיקת CT." פנה אל האחות הראשית שנכנסה לחדרו.
נאווה:"ידוע לי, זה רשום בתיק הרפואי שלך, אבל זה נדחה למחר... ליאור, אני רוצה להכיר לך את העובדת הסוציאלית." היא הצביעה לעבר האשה שעמדה לצידה. "והיא כאן במיוחד בשביל לעזור לך, אז אני אעזוב אותכם לבד, אה... שמה נורית, בבקשה נורית" סימנה לה להתקרב ופינתה את הדרך ויצאה.
נורית:"שלום ליאור, איך אתה מרגיש היום?"
ליאור:"בסדר"
נורית:"שמעתי שיש לך חברה מקסימה, איזה יופי."
ליאור:"תודה"
נורית:"תראה, אני כאן בשביל לתמוך בך, הגידול מתפשט כפי שידוע לך, נכון?"
ליאור:"לשמחתי"
נורית:"לא, אל תדבר כך, אתה צריך להיות חזק, אף אחד לא יכול לנבא, נכון", הביטה בו במבט בוחן. "או קיי, אתה בטח יודע, שבמחלקה הזאת יש את מיטב הרופאים שעושים בשבילך את המקסימום, ולמזלך, אתה נמצא באחד מבתי החולים הטובים בארץ, אתה מודע לזה?", ליאור הנהן בראשו לאות הסכמה.
נורית:"טוב, אז רציתי להמליץ לך על כמה בתי הוספיס, אני ממליצה לך דווקא במרכז, כי זה יהיה קרוב לכולם, אז ככה... יש את ה.."
ליאור: "עד כאן! אני לא מוכן לשמוע אותך יותר, אני נשאר כאן"
נורית:"למה זה מרתיע אותך?"
ליאור:"את חושבת שאני לא יודע מה זה הוספיס? זו תחנה סופית, אז בבקשה, תגידי לי ישירות בפנים, 'תשמע ליאור אתה אוטוטו עומד למות, והיות ואנחנו לא רוצים שתהיה נטל, אז יש מקום מיוחד לאנשים כמוך שבתוך זמן קצר עומדים להחזיר את הציוד'."
נורית:"קודם כל, אני מאוד ישירה איתך,הבט, היות ואתה אדם בוגר, אני כן מרשה לעצמי להסביר לך את התמונה במלואה. הגידול שלך בראש מתפשט בצורה קטלנית, והוא בדרך אל המוח, אני לא יודעת אם אמרו לך, אבל, זה אומר, שבאיזה שהוא שלב, וזה יכול להיות די קרוב, שאתה יכול להפוך לצמח, ולכן בהוספיס אתה תקבל טיפול צמוד..."
ליאור:"אני מבקש ממך לעזוב את המקום!"
נורית:"מה?"
ליאור:"מה שאת שומעת, תעזבי את החדר מיד ותעופי לי מהעיניים! הבנת אותי?" פקד בסלידה.
נורית:"טוב, אני מבינה עד כמה אתה נסער, אני אחזור אליך בעוד כמה ימים." אמרה בקול מצועצע ונבוך.
ליאור:" את לא חוזרת לכאן יותר, אני לא רוצה לראות אותך לעולם!," הוא היה נסער ביותר, היא נתנה לו תחושה שהיא השטן בהתגלמותו שבא לקחת את נשמתו. מאותו רגע שעזבה, מצבו הנפשי הדרדר, הוא חש סלידה לכולם, מן חוסר אמון בכולם, אפילו כאן במחלקה הרגיש שהוא אובייקט מיותר, ונוסף מעמסה על כולם. הוא חש סלידה אפילו כלפי עצמו בגלל הגידול, כאילו יש לו מפלצת בראש, כאילו הוא שוכב כאן בבית החולים על תקן מצורע. הוא ניתק את האינפוזיה וקם לאיטו ויצא מהחדר. הוא שוטט במסדרונות וחש סחרחורת קלה. מטרים ספורים לפני הגיעו לשער בית החולים , הביט בשומר הביטחון וחשב לעצמו 'הנה אחד משומרי הגהנום'! הוא סלד אף ממנו. הוא התקרב אל השער והאיץ בצעדיו."החיפזון מן השטן" צעק השומר לעברו. הוא עצר ונעמד על מקומו ללא ניע, לרגע, הוא התחיל להאמין שאין כאן מקריות, יכול להיות שהוא ונורית חברו יחד לקחת את נשמתו, או אולי היא התחפשה לשומר כדי לתעתע בו, כפי שזה די אופייני לשטן לשחק בדמויות רבות , אך מיד התעשת, ניער את המחשבה מראשו והבטיח לעצמו שאסור לו להיכנס לכאלה פרופורציות של מחשבות והמשיך בצעדיו אל מחוץ לבית החולים בחלוק שעליו אל יעד לא מוגדר.
---
נועה יוצאת בפעם העשרים אולי מתא ההלבשה של החנות, היא הצליחה להתיש את בן והדר. "איך השמלה הזאת עלי?"
הדר: "מממ...נחמד" אמרה בקול מאולץ.
נועה: "למה רק נחמד? דווקא כן מצא חן בעיני, אין לי בכלל שמלה כזאת במלתחה שלי", היא פנתה אל בן במן פינוק יתר "מה אתה חושב מאמי"?
בן: "האמת שאני לא כל כך אוהב שמלות... הריון כאלה, או איך שהמוכרת לא קראה לזה, אני אוהב שהן צמודות לגוף ו... נועה אני חושב שמספיק צברת להיום, תשאירי משהו, גם אחרים רוצים לקנות."
נועה: " הא, הא, הא! אם חשבת להצחיק אז החמצת"
בן:"זה היה ברצינות, נועה, אני עייף וגם צמא, את יודעת מה, תמשיכו אתן אני כבר חוזר." ויצא במהרה.
נועה: "תחזור מהר, אני מחכה לך כאן!", אמרה בקול ציווי.
בן התיישב באחד הספסלים ושתה ספרייט הישר מהפחית. הקניון היה די מאוכלס ביום הזה, הוא הביט בפניהם של ההולכים ושבים שחלפו על פניו, והביע תשוקה שמיטל תגיח ביניהם עם החיוך שובה לב ותנופף לו ביד בשובבות , אבל לפעמים המציאות מאכזבת. כך ישב והרהר עד שהרגיש טפיחה בכתפו.
גולן: "מה קורה אחי? מה אתה עושה כאן לבד"
בן: "אני לא לבד, אני עם..."
"בן, תודה רבה לך, באמת", נועה הגיחה מאחוריו, "אני מחכה לך חצי שעה, ואתה שם זי...ן", שלחה בגולן מבט נוקב וחזרה אל בן, "כאילו אני לא קיימת בשבילך."
בן: "עוד לא סיימת?"
נועה:"מדדתי שמלה מקסימה ואני מחכה ואתה לא מגיע, נו באמת, אני לא יותר חשובה לך? אני הולכת שוב למדוד אותה, וזהו, היא האחרונה להיום, אני מחכה לך, תבוא מהר!"
בן: "או קיי! שמעתי!"
גולן:"קשוחה הבחורה, אבל רואים שהיא שרופה עליך, וואלה. תשמע, יש לי לדבר איתך בעניין דחוף, החלטתי לנסות שוב להתחיל עם הדר, אבל זאתי... עושה פוזות, כאילו אני לא ברמה שלך"
בן:"חמודה דווקא, טעם טוב יש לך"
גולן: "אני יודע לקלוט את הבחורה הטובה תאמין לי, אולי אתה לא מעריך אותי נכון, אבל אני בבנות, מבין הרבה יותר ממך, אל תיפגע אחי."
בן: "אני מאמין לכל מילה שלך" השתדל להיות אדיב כלפיו.
---
נועה: "הוא כל כך מעצבן אותי הבן הזה." נכנסה לתוך החנות כמו סערה.
הדר:"מה לא מצאת אותו?"
נועה:"כן מצאתי, הוא יושב שם עם גולן הערסוואת, אני מקווה מאוד שלא יביא אותו לחנות."
הדר: "נועה, עזבי את השמלה ההיא, בואי תראי את הקטלוג, הסתכלתי ומצאתי שמלה יפה יותר ממה שמדדת." הצביעה על הפריט.
נועה: "רגע, של מי הקטלוג הזה? אה, ישראלה קריבושי, אני מכירה אותה, אבל לא אהבתי את השמלה...", ומבטה התמקד בשמלת ערב לבנה בעלת גב חשוף ומחשוף עמוק לפנים, "זאת יותר יפה לדעתי, אני רוצה את זאת, סליחה?", היא פנתה למוכרת," יש לכם את השמלה הלבנה הזאת בקטלוג?"
" כן, אני כבר מביאה לך, באותה המידה כן?", חייכה המוכרת
נועה: "ברור?! אני לא חושבת שהשמנתי תוך דקה, דא?", ענתה בהתנשאות והלכה בעקבותיה,
הדר: "תסתובבי אלי." ביקשה מנועה שנעמדה מול המראה ומתחה את חזהה .
נועה: "אהבתי, איך היא?" תוך כדי שהיא הסתובבה על עקביה.
הדר: "וואו, איזה חזה גדול זה עושה לך."
נועה: "סליחה? יש לי חזה גדול גם ככה."
הדר: "לא, התכוונתי ש... המחשוף מראה שיש לך יותר ציצים יותר גדולים, אה, יש שם ריפוד נכון?"
נועה: "אוי, אל תבלבלי לי את המוח, היא יפה בעיני וזהו, איפה בן הזה, נמאס עלי, טוב אני לוקחת אותה, זהו סיימנו להיום."
הדר: "תודה לאל"
נועה: "אל תתחצפי הדר, תגידי תודה שלקחתי אותך איתי, ראית בעצמך איך שובל נפגעה שלא לקחתי אותה איתי, וחוץ מזה, לכי תבחרי לך חולצה במתנה ממני, את רואה, את רק מרוויחה שאת באה איתי, תגידי תודה ותשתקי!"
הדר: "צחקתי נועה, את יודעת שאני אוהבת לבוא איתך, אבל למה לא אמרת לי קודם היה לי יותר זמן למדוד..."
נועה: "אוי באמת, את יודעת את המידה, בטח את שתי מידות מעלי, אז קדימה תשלפי ונצא, אני מספיק עצבנית בגלל בן".
---
בן היה שקוע בשיחה עם גולן, אומנם הוא לא שכח מנועה אך היה לו תירוץ טוב להתחמק ממנה.
גולן: "אז מה אתה אומר, אתה יכול לעשות משהו בשבילי?"
בן:"אני לא מבטיח לך, אבל אני מוכן לבדוק."
גולן:"זרוק לה משהו טוב עלי, אני חייב לך."
בן:"זה לא העניין, פשוט לנועה יש השפעה עליה ו...לא יודע...לא מבטיח, אתה יודע שנועה לא מחבבת אותך במיוחד, אתה לא מפה ו..."
גולן:"מה אתה רומז, שאני לא ברמה שלה?"
בן: "מה פתאום אחי, לא אמרתי ככה... פשוט הדר מזכירה קצת את נועה בהתנהגות ו..."
נועה: "תודה רבה לך" הגיע בסערה ונעצרה מולו.
בן: "אני מצטער, פשוט הייתי עייף."
נועה: "לא נורא, אני אזכור לך את זה, זהו אנחנו הולכות, אתה יכול להשאר עם ה...זה שלך, לא משנה ביי! בואי הדר" הפנתה את גבה ועזבה במן תיאטרליות את המקום כשהדר בקושי מדדה אחריה עם ערימת שקיות בידיה מנסה להדביק את קצב הליכתה של נועה.
גולן: "עכשיו אני מרגיש לא נעים שהזנחת אותה בגללי."
בן: "אל תדאג, הייתי לצידה במשך שעתיים בחנות, אני חושב שהיא מדדה את כל קולקציית הקיץ, לא משנה, תקשיב, אנחנו עוד נדבר, אני חייב לזוז יש לי כמה סידורים דחופים, אני זוכר מה שביקשת, אני אבדוק את הנושא, תן לי כמה ימים, או קיי?"
גולן:"אחלה, תודה, סלאמאת אחי".
---
השעות המוקדמות של הבוקר. דורון בחדר בעליית הגג. זה החדר - מקדש למיטל, החדר שהוחלף בחדר היצירה החדשה שלא באה במקומה של מיטל, להיפך עדיף כך, כי כך זה ישמר וישאר איתם לנצח. שם טמונים כל עולמה, שום חפץ לא הושלך, החדר סודר בדיוק תואם את החדר שהיה שלה בקומה שמתחת.
דורון התיישב על מיטתה. אוסף זכרונות של ריחות וקולות, של שמחה ועצב, של ילדה מתוקה, מקסימה עם חיוך שובבי ובתולי הציפו את החדר ונתנו לו תחושה של חיות. הוא סקר במבטו את החדר, ועבר אל ארונית הספרים המסודרים לפי גבהים. היו שם ספרים שהוא קרא בצעירותו והיו שלא היו מוכרים לו כלל. את "קין והבל" הוא קרא, ספר בעל מסר חזק, "אני אנסטסיה" של אלונה קמחי, 'אני חושב שהיא אשתו של יזהר אשדות', הרהר לעצמו והמשיך לסקור, דיאטת הרוטציה של דר' מרטין "החיפוש" של מאשו, הוא העלה חיוך רחב כאשר עיניו לכדו את הספר "זן ואמנות אחזקת האופנוע" של פירסינג, זה היה רב מכר בצעירותו וגם "אטופיה" של תומאס מורוס ואף "הנזיר שמכר את הפרארי שלו" עשו לו ד'זאוו, "מי הזיז את הגבינה שלי" של ספנסר ג'ונסון, הוא קנה לה ואפילו רשם לה הקדשה, בספר הבא שנקרא "בנבכי נשמתי" הוא לא שמע מעולם, הוא התרומם מעט לעבר הספר ומשך אותו בעדינות,
הוא הביט בכריכה שלא נראתה כספר, ועליו היה חקוק שמה של מיטל. הוא פתח את הספר בידיו שרעדו מחוסר שליטה, הוא דפדף ודפדף, הכל היה כתוב בכתב ידה באותיות דפוס ציוריות. הוא החליט להתעכב על אחד העמודים באמצע הספר, או יומן חיים, היינו הך, והתחיל לקרוא:

'השקט שלפני הסערה

בתוך דממה כואבת
סופגת חרש את מבטיך
כל כך קשה לקבל
שאותך אני מאבדת.
באווירת המסתורין
אני תוהה ובוהה,
לחפש את התשובות
לשאלות שצצות:
למה זה קרה/איך עשית לי את זה/אולי אני אשמה/
איך החלפת אותי באחרת/איך התנית אהבים עם נועה/ דווקא היא..?
לו ידעת
שלהיות אתך, כמו-
להיוולד מחדש
כמו להמריא אל השחקים
כמו לגעת באלומות של זהב-
של זיו החמה
כמו בריאה מחודשת
אך
לאבד אותך
כמו-
לאבד אותי...
ולהעלם בענן שחור'
הוא הרים את ראשו מעל הספר "זה בטח על בן... שבגד בה... מסכנה שלי....", לחש. הוא דפדף הלאה ועצר:

'חזיון שווא

רואה אותך בדמיוני נטמעת בצילך
קולך נבלע, מבטך מדוכדך וכלה.
שלחת חיוך רפה דרך נקודות קרות.
אני בוהה בהעלמותך האיטית
נאחזת בעננים מושאלים
ומנסה שוב למצוא אותך -
איבדת זהות בגלל אותו שטן
אחרי שרמס את כבודך ובזז את גופך ומחק את שמך.
נשרים ריחפו מעל קברך, מאיימים אך לשווא
את מוגנת בתכריכים ובגלי עפר ורגבים.
בחול הזה שבנינו ארמונות בילדותנו
מתחת להם את הושלכת בקצב צלילי השטן
אני הולכת לאיבוד בין כותלי מבוך
מגששת באפילה, מחפשת את הדרך
על פי קוד הקישור שתוביל אותי אלייך
להיגאל מיסורים לקיים ברית נדרים
ולראות בזה נחלת העבר.'


"למה היא התכוונה, ברית נדרים?" שאל את עצמו בתמיהה. היא התאבדה בגלל ברית שקיימה עם...?
"איך לא ראיתי את הספר הזה מעולם?" הוא הסיק שאם הוא היה מחטט בחדרה כמו הורים רבים שעושים כך לילדיהם, אולי הוא היה מצליח למנוע ממנה לקיים את השבועה המסתורית שנדרה. הוא התחבט בין השאלה המוסרית האבהית לבין השאלה המוסרית החברתית הידועה -פגיעה בזכויות הפרט. לפתע גל של רגשי אשם הציף אותו, זהו חשב בליבו, הוא נכשל בתור הורה, הוא כן היה צריך לחטט- חיי אדם בעלי ערך עליון לפני כל דבר וכל חוק עלי אדמות ובמיוחד כשמדובר בילד שלך, גם אם לא מבשרך ומדמך.
אבל בכל מקרה הוא לא היה בטוח שהיה מוצא את היומן שלה, הוא היה מוסווה כל כך יפה כאחד מן הספרים, שלא היית טורח לחשוב שיש כאן משהו אמיתי, חי ונושם בין הספרים המאובקים.
הוא לא היה בטוח עם עצמו אם זה העיתוי הנכון לשתף את אשתו. נשימותיו כבדו, הוא הפנים את הכאב כמה שאפשר היה לדחוס עמוק יותר. הוא סגר את הספר, הביט בו שוב ופתח אותו בהיסוס קל, והפעם באחד הדפים הראשונים, הוא פחד לקרוא שאולי יגלה מחדל אישי נוסף שיוציא אותו אשם במותה של בתו. אך בכל זאת התחיל לקרוא.

'רגע היסטורי
מחוגי השעון הצביעו על חצות
מתחת לכיפת השמים.
אלומות של ירח
חשפו בהדרגה את פניך היפות.
שרטטת את רגשותיך במגע אצבעותיך
על שפתי הרוטטות
ונשקת ברפרוף של פרפר.
ריחות שונים נספגו באוויר
אני חשתי את הטעם המשכר שלך
ונמסתי בחום שקרנו משפתיך.
אני בשבי כנפיך
בעוצמת השתיקה
ששווה אלף מילים
התפתתי להניח לך
לקחת אותי למחוזותיך
לכבוש אותי ללא מיצרים.
אתה זה אני- אני זה אתה
הפכנו לאחד.'

הוא כל כך נהנה לקרוא את זה, אפילו בפעם השניה. הוא הבין שזה מדובר בפגישה הראשונה הרומנטית של מיטל ובן. הוא חייך בנחת. הוא כמו כל אדם אחר שאינו יכול להישאר אדיש לנוכח רומנטיקה ובמיוחד שהיא בוסרית. ובהרגשה אופטימית זו, סגר את הספר, הניח במקומו. הוא יודע שהוא עוד יחזור לקרוא רק שהזמן והעייפות תפסו את מקומם.
---
עברו כשעתיים מאז שהלכו, היא היתה רעבה וצמאה ולא התחשק לה לסחוב את הקיטבג איתה עד המסעדה שהיתה יחסית רחוקה. בשעה השלישית להעדרותם כשהשמש יקדה בזווית ישרה מעל ראשה היא נכנעה, היא התרוממה ממושבה ובקשה מזוג שהתיישב די קרוב להשגיח על הציוד שלה והם נענו לה בחיוב.
היא בחרה להיכנס למים לפני.
תוך כדי שחיה אם במכוון או לא, היא מצאה את עצמה די קרוב אליהם.
נטלי: "רועי! רועי!" אני כאן." רועי הסתובב לאחור והביט בה מבט שלא נתן מענה לכאן או לכאן, אבל כן נתן לה תחושה שהיא סתם שובל שמשתרך בין רגליו כאשר החזיר לה את גבו והמשיך להשתולל איתם. בכל מקרה היא הקפידה להישאר צמודה כי היא לא היתה מצטיינת במיוחד בשחייה. היא הביטה בהם בקנאה, כל כך היתה רוצה להיות במקומם מוקפת בזרועותיו, לחוות רגע אינטימי במרחב, לקבל מעט אהבה ותשומת לב, שיתן לה תחושה שהיא קיימת, שהיא לא סתם איזה צל שחור ובודד. תקופה ארוכה חלפה מאז שנפרדה מחברה הקודם שגם שם הקשר לא היה בשחקים והשתבש לקראת הסוף, אך נמשך ללא סיבה והיה לעוס מידי. נטלי היתה די שבירה, מרוסקת מבפנים, כל קש היה יכול לשבור אותה, היא היתה חסרת איזון נפשי ודימוי עצמי נמוך באותה תקופה, תכונות שלא תאמו לגמרי את אישיותה. הכל היה כמו כאוס היא לא ידעה מאיפה להתחיל עם עצמה ואיך לאסוף את השברים. מחשבות מהסוג הזה הטרידו וגם לגבי הקשר עם רועי שנראה די ביזארי, אבל מצד שני הוא כן מראה נכונות להיות איתה, ומנגד הוא מזלזל בכבודה, מתעלל בה נפשית, הכל היה כל כך מבולבל שהיה לה קשה להתמודד מולם. היא בחרה לשים אותם ב"דיליי" לעיתוי הנכון או לזמן שבו היא תרגיש חזקה כדי להתעמת מול עצמה. הגלים שינו כיוון והגיעו לגובה של מטר וחצי בערך, היא לא שמה לב שהיא נסחפה לאחור אל האופק. היא היתה במרחק גדול מרועי. הגלים הגיעו בדהרה והדפו בה, היא התגלגלה, ניסתה להתייצב על רגליה כדי לשאוף אוויר, אך במקביל הגיעו שרשרת גלים ענקיים ברצף והדפו בה שוב ושוב, היא נאבקה בהם כשבמקביל היא מחפשת את רועי ומקווה שהוא רואה את מצבה ויבוא מיד לחלץ אותה. למרבה הצער זה לא קרה, הוא עדיין השתולל איתם ולא הבחין בשינויי הגלים בגלל שהיה די קרוב לחוף. היא המשיכה במאבקה ונסתה לשחות לכיוון החוף, אך נשאבה לאחור בגלל הסחף. הגלים חסרי האנוש לא הבדילו בין אצות צפות שהתפרדו מהדף הגלים או מיצור חי ונושם שנאבק על חייו. הים האכזר, או אל הים שתובע את קורבנותיו תכופות, בחר הפעם בנטלי. היא שאפה מים לריאותיה וראתה את המוות לנגד עיניה. חייה עברו מנגד כמו סרט נע בצורה אינטנסיבית.
כוח הכבידה הכריע, היא נכנעה כשאט אט היא שקעה מתחת לצבא הגלים.

פרק מדהים!
הקטע שאבא של מיטל קורא את ה'יומן ' שלה הציף אותי דמעות.
את כותבת מדהים.

מדהים!

וואיי מדהים!!!!!!!

מדהים.