מאיה התיישבה על מיטתה, נשענה לאחור על הכרית הגדולה ולגמה את התה בספל הגדול מהסט שמיטל קנתה לה ולדורון בזמנו.
דורון נכנס לחדר ושלף מהארון חולצה קצרה בצבע שחור, מאיה קיוותה שלאחר הסצנה שעשתה לו רבע שעה לפני, הוא לא יעיז לצאת עם החברים שלו. היא שנאה את היום הזה בשבוע, היום שהוא וחבריו הטובים היו נפגשים ויוצאים לשחק סנוקר, יוצאים לשתות בפאב או עושים מפגשים חברתיים בדירה של אחד מהם.
היא לא הבינה למה גבר נשוי צריך לצאת פעם בשבוע, מפגש חד שנתי מספיק בהחלט חשבה.
"אני מבינה שהחלטת בכל זאת לצאת", היא אמרה, ניסתה לשמור על קור רוח .
"מאיה, מתוקה", הוא התקרב אליה ואמר בטון שקט, "הסברתי לך, אני לא מתכוון לוותר על החברים שלי, זה לא שאנחנו חבורת בני שמונה עשרה ושיש לך סיבה לדאגה, אנחנו בסך הכל נפגשים לשעתיים-שלוש, מדברים קצת... וסתם מעבירים את זמן ביחד, ואל תשכחי שכולנו עובדים ובקושי יש לנו זמן להיפגש..."
"בקושי יש לכם זמן להיפגש?" היא קטעה את דבריו, "אתם נפגשים כל שבוע"
"אנחנו מכירים כבר יותר מעשרים שנה!", הוא לא יכל לשלוט בעצמו והרים את קולו. הוא לא הבין מה יש לה נגד חבריו. "אנחנו הרי לא הולכים למועדון חשפניות או משהו בסגנון, בסך הכל נפגשים במקומות רגילים מדברים וסתם כזה, מה העניין?"
מאיה: "מה העניין? העניין הוא שמפריע לי שאתה עוזב אותי לבד "
דורון: "אולי די? אין לי כוח לויכוח נוסף איתך"
מאיה: "אז למה אתה מתגנדר כל כך? בושם, ואיזה נעליים... לא נסחפנו!", אמרה בטון ציני
דורון: " כזה אני. או שאולי את מעדיפה שאני אלך עם ג'ינס קרוע וכפכפים?"
מאיה: "טוב רד מזה", היא סיננה בין שיניה וחזרה להביט בטלוויזיה, "נמאס לי"
דורון: "אני אחזור באחת... לא יותר מאוחר, מבטיח לך"
מאיה: "אז תלך, למה אתה מחכה?"
דורון: "נו, מאיה..."
מאיה: "לא, פשוט נמאס לי, או.קיי? ואתה לא רוצה להבין", היא אמרה בכעס וקמה מן המיטה לעבר המקלחת.
דורון: "תפסיקי לעשות דרמות מכל עניין", הוא הלך אחריה.
מאיה: "אתה יודע מה?", היא פנתה לעברו, "אם אתה הולך, אני לא אהיה כאן כשתחזור" אמרה במבט זועם וטרקה בפניו את הדלת.
---
"בן!", נשמעה קריאה ובן הסתובב על עקבותיו, זה היה גולן.
לבן לא היה מצב רוח לאף אחד באותו הרגע, הוא בדיוק חזר מנועה, עבר דרך ביתה של מיטל,
וכרגע, הדבר היחיד שיש לו בראש זו היא ולא אחר, כמו תמיד בעצם.
"גולן... מה קורה אחי, מה אתה עושה פה?", בן חייך וטפח על כתפו
גולן: "אני גר שם, מעבר לגינה", והצביע לעבר הגינה הגדולה מול ביתו של בן.
בן: "וואלה? לא ידעתי, נחמד"
גולן: "כן... בוא, שב איתי על סיגריה"
בן: "האמת היא שאני משתדל לעשן כמה שפחות, במיוחד מאז שנכנסתי לנבחרת הבוגרים"
גולן: " טוב, אז רק אני, בוא שב איתי על סיגריה לכמה דקות".
בן: "האמת היא שאני ממש ממהר", הוא חייך בהתנצלות
גולן: "נו, מה יש לך כבר לעשות? מבטיח, חמש דקות", בן לא רצה לפגוע בו והצטרף אליו בחוסר רצון
בן: "אתה עובד או משהו?", הוא חיפש לפתוח בשיחה כלשהי.
גולן: "לא, איזה, איפה.. איפה אני אמצא פה עבודה?"
בן: "יש מלא"
גולן: "מממ," תוך כדי שניסה להתחמק מהשאלה והסתיר את גבו מנגד הרוח כדי להדליק סיגריה, "כמה זמן אתה משחק כדורגל?"
בן: "וואאו... מכיתה א' אולי", ושילב את ידו בסיפוק.
גולן: "למה רק הפועל?"
בן: "אה? למה אתה לא אוהב את הקבוצה הזאת?"
גולן: "אני...?" התחיל להניע את גופו קדימה ואחורה. "אני צהוב בדם ובנשמה", הוא אמר במבטא ערסי שלו ובן חייך, "תגיד, אני חייב לשאול אותך משהו אבל פשוט לא נעים לי"
בן: "תשאל... חופשי"
גולן: "אא..." כחכח בגרונו "רציתי לספר לך משהו" ניסה למצוא את המילים הנכונות, "סתם, כשהסתובבתי בבית הספר... בלובי, אתה יודע איפה שיש שם פינה של זיכרון, נו...,"
בן: "פינת ההנצחה", תיקן אותו בנימוס
גולן: "כן, אז, יש שם תמונות של אלה שלמדו שם אתה יודע, וכבר לא... והם מתו"
בן: "אהה..."
גולן: "ו... אז הסתכלתי על התמונות, וראיתי שם בנות מצביעות על מישהי, מה זה כוסית חבל על הזמן, אז שאלתי עליה ואחת שם סיפרה לי כל מה שקרה, ושאלה אותי אם אני מכיר אותך, אז אמרתי לה שכן, אז היא אמרה לי שהיא היתה חברה שלך... מה אני אגיד לך הייתי בשוק, פשש... חבל עליה ו..."
בן: "כן", הוא קטע את דבריו, "היינו פעם ביחד" החליש את קולו.
גולן: "מה, מה הסיפור שלה באמת, יעני מה קרה לה? ...אם אפשר לשאול" ואז הדגיש בקולו, "אתה לא כועס עלי אה? שלא תקח אותי בקטע רע, אחי"
בן: "לא! היא הגיעה לכאן בשנה שעברה, ברגע שראיתי אותה נדלקתי ממבט ראשון, ועם הזמן הפכנו להיות ביחד."
גולן: "אהבת אותה? אני מתכוון, לא רק בגלל שהיא היתה כוסית..."
בן:"אני עדיין אוהב אותה."
גולן: "לההה?" הישיר אליו מבט תמוהה והניד את ראשו.
בן:" תבין, בחיים שלי לא הרגשתי כך כלפי אף אחת, אני לא חושב שאוכל אי פעם להתאהב במישהי אחרת."
גולן: "לללא, זה רק נראה לך, גבר, תאמין לי, תצא, מועדונים, בנות..."
בן: "לא, אתה פשוט לא... לא מבין", הוא קטע את דבריו, "טוב, אני בעצם לא מצפה שמישהו יבין אותי בכלל."
גולן:"למה לא מבין אותך אחי? אני יודע מה זה לאהוב, מה אתה חושב יעני אני לא זיינתי בחיים שלי?
אתה חושב לא הייתה לי חברה בבאר שבע, וואלה עזבתי אותה, עד עכשיו יש לי עקצוץ בלב"
בן: "אני מצטער, לא התכוונתי..."
גולן: "לא לא, אני מצטער בשבילך, גבר, וואלה אבל לא נעים לי לשאול, מה, רגע, אז איך היא מתה?"
בן: "תאמין לי, שאני בעצמי לא כל כך יודע במדיוק...אני חושב שהיא ניסתה לעשות משהו לעצמה ואחר כך...אני מתכוון שבאותו היום אמרו שהיא נשרפה, אז אני..אני לא יודע....כל הסיפור הזה ניראה לי מוזר".
גולן: ואיפה אתה היית כשזה קרה לה?"
בן: " מה זה קשור...?
גולן: "לא, אני מתכוון, קרה משהו ב...ביניכם לפני זה?"
בן: "עזוב, זה מורכב מידי... כן משהו כזה...רבנו, חזרנו, ושוב רבנו, ושוב חזרנו ואחר כך" הוא לא הרגיש שטון הדיבור נחלש, "...עשיתי איזה קטע מלוכלך... בוא נעזוב את זה." הוא אמר בעצב והשפיל מבט.
גולן:" לא נכון? מה, מה עשית בחייאת בן?", שאל בסקרנות.
בן: הביט בו בחטף ושוב השפיל את מבטו.
גולן: "נו?", דרבן אותו.
בן: "נו...בגדתי בה." אמר כמנסה לבלוע את מילותיו, הוא נשף בקול, הוא הרגיש מן אנחת רווחה וציפה שאולי הוידוי הזה ישחרר אותו לתמיד מיסורי המצפון שהעיקו עליו זה זמן רב.
גולן: "די ,וואלה?!, הוא חייך, "לא ידעתי שאתה אוהב לתת מהצד גבר... סחטיין, מה אני אגיד לך, דווקא
עשית עלי רושם של אחד כזה, אתה יודע...כמו ילד טוב של אמא".
בן: "ממש לא, אני לא כזה ילד טוב של אמא, אבל אני לא טיפוס בוגדני, ובמיוחד לא באהבת חיי, בעיקרון, זה לא בדיוק אשמתי...לא שאני מנסה לצאת נקי מהעניין אבל...וברור שאני לוקח חלק באחריות, אבל למעשה זה קרה בגלל מישהי...עזוב, בוא לא ניכנס לזה? זה מיותר, כי זה לא יחזיר לי את מיט..."
גולן: "נועה?!"
בן: "מה נועה?"
גולן: "נועה! זה בגלל נועה, נכון, אני שמעתי את הסיפור הזה"
בן: "מיותר גולן, אני לא יודע מה סיפרו לך, אבל אני לא מתכוון לפתוח את הנושא הזה בכלל."
גולן: "רגע, רגע, זו אותה נועה, שהיא חברה שלך היום, לא?"
בן: "כ...כן" התקשה להודות, כאילו נתפס בגניבה, "טוב, אני חייב ללכת" אמר כמי שנחפז לברוח מזירת פשע.
גולן: "אז למה הפכת להיות חבר שלה? מתעלם מדבריו. "זה לא נראה לך קצת... לא מתאים? מקווה שאתה לא כועס עלי," דיבר במין סמכותיות, "למה אני, בן אדם דוגרי, אומר הכול בפנים."
בן: " לא להיפך, אני די מעריך את זה אצלך" שאף אוויר לריאותיו והמשיך: "האמת, שהיא היחידה שהיתה שם בשבילי כשהייתי זקוק, תבין, פתאום... מיטל איננה, ו...הרבה אכזבו אותי... הייתי לבד, בקושי מעכל את מה שקרה, היה לי מאוד קשה, ו...והיא היחידה בעצם שהיתה שם לצידי."
גולן: "אתה אוהב אותה?"
בן: "מממ?", הביט בו במבוכה, זו הייתה השאלה האחרונה שציפה לה.
גולן: "שאלתי אם אתה אוהב אותה?" המבוכה של בן נתנה לו מן תחושה שהוא על תקן של חוקר בתחנת המשטרה, הוא חיכך את ידיו זה בזה, "מה אתה חושב שעשו אותי מאצבע? אני יודע שאתה לא אוהב אותה, אני קורא לך בעיניים", תוך כדי שהוא מצביע קרוב אל פניו של בן. "וחוץ מזה, אתה אמרת לי לפני רגע שאתה לא מסוגל לאהוב אף אחת, לא?", והוא פרץ בצחוק כאילו פתר תעלומה קשה ששכבה בארכיון במשך עשור שנים.
בן: "האמת היא שאני לא אוהב אותה כמו שמגיע לה, לא אהבה שהיא ראויה לה"
גולן:"עזוב אותך, ראויה לה, לא ראויה לה, עזוב אותך ממשחקי דיבור, באורגינל, אתה לא אוהב אותה! רגע, והיא יודעת שאתה לא אוהב אותה?"
בן: "כן... לא, לא בדיוק, אני אומר לה שאני אוהב לפעמים אבל לא מתכוון, אתה יודע, בטח היא שמה
לב שזו לא אהבה אמיתית, ו..."
גולן: "את האמת, אני מרחם עליה, בו'אנה אחי, או שאתה שוכח מהעבר, או שתשכח מנועה, כי אם אתה אומר שהיא ראויה לאהבה ולא כמו שלך, חראם עליה, למה, אל תשכח שהיא היתה לצידך מותק, אני במקומך, אם זה לא היה עובד, אז הייתי אומר לה בפנים, פורש את כל הקלפים על השולחן, ואז אומר לה שנישאר ידידים, או לפחות עד שאני שוכח מהקודמת, אתה חייב לעשות את זה ."
בן: "אני בעצמי מבולבל, קשה לי לעשות את זה גם בשבילה כי היא תשתגע...אני חושב כך...ואולי אני לא עשה את זה כי אני ...לא יודע, רק המחשבה להיות לבד מפחידה אותי...וואו, עכשיו שאני שומע את עצמי אני מתחיל להרגיש כמו בחורה" וגיחך עם עצמו.
גולן: "אתה קורע אותי גבר, כן, אתה בטוח שאין לך משהו לספר לי? סתם, אז תישאר איתה ואולי במשך הזמן תלמד לאהוב אותה, בינתיים תמשיך לאהוב את ה... פעלולים שלה במיטה"
בן: "איזה... אז זהו, בגלל שמיטל לא יוצאת לי מהראש, המחשבות האינסופיות האלה מרסקות אותי מבפנים, ואני בקושי ישן בלילה", לפתע היתה שתיקה ממושכת כאילו בן נשאב למדיה אחרת, הוא חזר למציאות כשגולן רכן לעברו ובחן אותו מקרוב, הוא המשיך, "אז זהו, זה המצב, לא משנה מה אני עושה ועם מי אני נמצא אני לא מצליח להרגיש משהו לאף אחת או אפילו להימשך אליה", אמר בנימה של יאוש "טוב אני באמת חייב לזוז" החל להתרומם מהספסל.
גולן: "וואלה אחי, יש משהו שאני יכול לעשות בשבילך?"
בן: "כן... ששום דבר לא יצא החוצה מהשיחה הזאת, אה?" תוך כדי שהוא עוזב את המקום.
גולן: "בטח, בטח, גבר, מילה"
בן: "אם ככה אז סבבה"
---
"בן, גש אלי בבקשה", אמרה המורה מבלי להביט בו, בדיוק כשנשמע הצלצול המבשר את סוף יום הלימודים.
בן סחב את התיק השחור שלו ברשלנות והתקרב אליה.
"מה יהיה איתך?", היא שאלה וסידרה את המשקפיים שנחו בשיפוע על אפה הנשרי.
בן: "מה יהיה איתי?"
המורה: "אני שואלת אותך"
בן: "יהיה בסדר"
המורה: "היום נרדמת בשיעור תנ"ך"
בן: "כי זה משעמם"
המורה: "אני מאוד מצטערת שאנחנו לא משעשעים אותך מספיק, אדון בן נוימן היקר"
בן: "אני מצטער, נו", הוא אמר בקוצר רוח ונאנח. הוא רק רצה להגיע הביתה, עד שיש לו יום בלי אימון
של הנבחרת, הוא רצה לנצל אותו כמו שצריך. בשינה.
המורה: "אתה מצטער? בכל פעם אתה אומר שאתה מצטער. אני בקושי רואה אותך, אתה כל היום
מבריז משיעורים, נכנס לשיעור שנוח לך, למה שמתאים לך, אני מצטערת לומר לך בן, אבל זה לא יכול
להמשיך ככה"
בן: "טוב, אני לא אבריז יותר", הוא אמר את מה שצפתה לשמוע ממנו.
המורה: "קרה משהו? יש לך איזושהי בעיה כלשהי? אני..."
בן: "לא", הוא קטע אותה
המורה: "כי אתה יודע שאנחנו תמיד כאן בשבילך"
בן: "מתי הספקת להפוך לקופת חולים כללית?", הוא מלמל
המורה: "מה?"
בן: "לא, כלום", הוא חייך, "בסדר, הכול בסדר"
המורה: "אז אני רוצה לראות שהכול באמת בסדר, ולא לראות הידרדרות שבאה מהצד שלך"
בן: "אל תדאגי"
המורה: "אני סומכת עליך", היא אמרה והוא חייך. "אגב, התספורת החדשה ממש מתאימה לך",
היא חייכה. עכשיו הגיע שלב החנופות.
בן: "תודה. טוב, אני ממש ממהר, אז ביי, ואל תדאגי לגביי".
---
לאון זיהה את חנן מרחוק, הוא בדיוק עמד לחצות את המגרש השכונתי הגדול שמפריד בין בית הספר לשכונות המגורים. הוא נעצר וחיכה שיגיע.
ברגע שחנן היה באמצע המגרש, עם תיק על גבו וערימת ספרים בידיו, חבורת הבנים ששיחקו שם התקרבו אליו, הציקו לו ופיזרו את הספרים ברחבת המגרש. ועזבו את המקום כשהם צוחקים בניהם.
חנן התכופף והחל להרים את הספרים. לאון התקרב אליו.
"הם חולי נפש!", הוא צעק ועזר לו.
"זו כבר פעם שניה שזה קורה", חנן אמר וסידר את משקפיו העבים.
לאון: "אני לא מבין מה הם רוצים ממך, בחיי", אמר ואסף את כלי הכתיבה מהמדרכה, "ולמה סחבת
איתך את כל הספרים של הלימודים?"
חנן: "אני...", הוא ניסה לומר, "אה... אני... סתם.. רציתי, רציתי לע... לעבור על החומר... בבית", הוא גמגם
לאון: "לעבור על החומר? לקחת פה את הספר בתנ"ך, היסטוריה, מנהל, פיזיקה, מתמטיקה, אנגלית",
הוא אמר תוך כדי שהרים את הספרים.
חנן: "כ... כן, אני יודע, אני..."
לאון: "טוב לא משנה", הוא אמר וחנן נשם לרווחה.
---
"למה אתה יושב בחושך?", אנה שאלה ברגע שנכנסה אל חדרו של ליאור בבית החולים
והסיטה את הוילונות לצדדים.
"מה נשמע?", היא שאלה והתיישבה על ידו
"התגעגעתי אלייך", הוא ליטף את פניה בעדינות והיא חייכה.
אנה: "איך אתה מרגיש?"
ליאור: "לא כל כך טוב... כואב לי הראש, מאוד"
"מתוק שלי...", היא לחשה
ליאור: "אנ... אנה, אני רוצה לבקש ממך משהו"
אנה: "בטח מאמי, כל דבר"
ליאור: "א... את יודעת שאולי אני... אולי אני לא אעבור את כל זה ו..."
אנה: "אל תדבר ככה! ליאור, בבקשה, אל תגיד שטויות", היא קטעה אותו
ליאור: "חכי, תקשיבי לי רגע"
אנה: "נו", היא אמרה בקוצר רוח
ליאור: "אולי אני לא אחיה, אולי אני לא אשרוד ולא אצליח להתגבר על המחלה ה... המחורבנת הזאת"
אנה: "אתה כן תצליח!"
ליאור: "זה לא בטוח"
אנה: "ליאור די"
ליאור: "אני רוצה שתבטיחי לי שאם דבר כזה יקרה את... את לא תתאבלי עלי, ואת... ואת תמשיכי
לחיות כרגיל, אני לא רוצה שתהיי עצובה בגללי ו..."
אנה: "ליאור, תפסיק, אני מתחננת", היא אמרה בקול חנוק
ליאור: "ושתמצאי לך מישהו", הוא המשיך לדבר למרות בקשתה, "אני לא רוצה שיכאב לך"
אנה: "די...", היא לחשה
ליאור: "תבטיחי לי את זה"
"אני לא יכולה להבטיח לך דבר כזה, פשוט לא"
"בבקשה...", הוא לחש וליטף את פניה ברכות, "זה חשוב לי"
"אל...", היא לא הצליחה להמשיך את המשפט כי הדמעות זלגו ללא הפסקה, "אל תבקש ממני את זה",
אמרה בקול חנוק, "פשוט אל!" אמרה תוך כדי שהיא קמה ועזבה את החדר בריצה שלא יראה אותה בוכה.
---
"איך אני נראית?", נועה שאלה את הדר ושובל ברגע שיצאו מביתה.
שובל: "מהממת"
הדר: "מושלמת"
נועה: "תודה, הדרו'ש", היא חייכה לעברה ושובל לא הבינה למה היא לא מתייחסת אליה.
הדר: "נו, איפה נטלי?"
שובל: "היא בטח צריכה להגיע בכל רגע"
נועה סידרה את שמלת המיני הוורודה שלה כשנטלי התקרבה בהתלהבות, היא היתה לבושה גופיה שחורה עם מחשוף קטן ומכנס ג'ינס סקיני כהה ולרגליה נעלי בובה שהשלימו את המראה הקלאסי.
נועה: "היא כל הזמן חורשת על אותו ג'ינס", סיננה בשקט בין שיניה וחייכה חיוך צבוע אל נטלי.
נטלי: "מה קורה? סורי על האיחור", אמרה בהתנשפות.
נועה: "טוב אין זמן, בואו נתפוס מונית, בא לי כבר להגיע לשם"
"נו?", היא פנתה אל שובל לאחר כמה שניות
שובל: "למה תמיד אני זו שצריכה לעמוד בכביש ולתפוס מוניות?"
נועה: "את רוצה להתחיל להתווכח על זה עכשיו?"
נטלי: "נו, באמת...", היא נאנחה ועמדה על שפת המדרכה והושיטה את ידה כלפי מעלה.
המונית הגיעה די מהר להפתעתם והן נסעו לכיוון המועדון, הן קנו שתיה באחד הקיוסקים הקרובים למועדון והתיישבו על הספסל הפונה אל הרחוב.
נועה: "כמה זמן לא הייתי במסיבה טובה"
שובל: "מה עם המסיבה של לאון?"
נועה: "התכוונתי למסיבה במועדון, שובל"
נטלי: "ועוד מחר יש בית ספר, אנחנו בטוח לא קמות וישימו לב שארבעתנו חסרות"
נועה: "לא ישימו לב שאת חסרה, אל תדאגי..."
שובל: "נועה!", היא נתנה לה מכה קטנה עם מרפקה
נועה: "מה את רוצה?", היא פנתה אל שובל ושוב החזירה את מבטה אל נטלי, "כאילו, את במילא
בקושי מגיעה ומבריזה המון... ומאחרת "
הדר: "כן..."
שובל: "מה כן? את בקושי מכירה אותה", היא התעצבנה
נועה: "מה יש לך שובל? זו רק אני או שהגעת היום במצב רוח קרבי?"
שובל: "טוב הבנו...", היא מלמלה והן המשיכו לשתות.
כעבור שעה הן קמו ונכנסנו למועדון, מחיר הכניסה היה 50 שקלים.
"רגע, את נועה זוסמן לא?", שאלה אותה הבחורה שאחראית על הרשימות
נועה: "כן", היא חייכה חיוך גדול.
"אז תכנסו חינם, אבל תצטלמו הרבה, כן? שיראו שהיית פה"
נועה: "אה... בטח, אין בעיה. תודה רבה!"
הדר: "שיואו, איזה מגניב", היא חייכה.
נועה והדר רקדו ביחד, שובל הביטה לעברן, איך לאט לאט הן מתרחקות ממנה ומנטלי,
היא החלה לרקוד עם נטלי, הרגישה שהיא מנסה לגרום לנועה לקנא, כאילו היא בת הזוג שלה או משהו בסגנון.
---
היא יצאה מהמקלחת עטופה במגבת לבנה שכיסתה את גופה ונכנסה בזריזות לחדרה.
"אנה, אנה", נכנסה יוליה, אחותה הקטנה אל החדר.
"מה מאמי?", אנה שאלה תוך כדי שהוציאה מהארון בגדים.
"דנה הייתה פה היום"
אנה: "מה, דנה? באמת? מתי?"
יוליה: "כמה דקות אחרי שיצאת לליאור", היא אמרה בקול החמוד שלה וחייכה, "אמרתי לה שתבוא יותר מאוחר"
אנה: "לא, לא היית צריכה, לא נורא... מה היא רצתה."
יוליה: "לא יודעת", היא משכה את בכתפיה.
אנה: "אוקיי... שומעת, אני מתלבשת ויורדת לרקוד קצת בסטודיו."
יוליה: "במקלט, את מתכוונת".
אנה: "כן...", היא חייכה.
יוליה: "יה, ליאור מה זה חמוד"
אנה: "נכון?", היא חיבקה אותה.
יוליה: "טוב, אני הולכת לראות טלוויזיה", היא התנתקה ממנה ויצאה מהחדר בריצה.
אנה שמחה שלאחר שהיא רבה עם אמא שלהם על הקטע שהייתה מרימה יד על יוליה זה הפסיק. מידי פעם
אנה הייתה סורקת את גופה של יוליה לראות שאין שם סימנים.
היא הוציאה מהארון בוקסר שחור עם פס גומי אפור, מכנס דגמ"ח בצבע שחור וגופיה לבנה צמודה שמגיעה
עד לפני הטבור, נעלה את נעלי האדידס הלבנות שלה, אספה את שערה לקוקו גבוה ויצאה גם היא מהחדר.
---
(להפעיל את השיר 'טיאלוי')
"אני הולכת לקנות בירה", נועה צעקה להדר באוזן והיא מייד זזה ממנה
"עשית אותי חירשת!", היא צרחה בחזרה
הדר הלכה לרקוד עם נטלי ושובל, היא פיזרה את שערה הארוך וניסתה ללכוד כל תשומת לב של כל זכר אפשרי
שהיה בסביבה.
"הלוו", נועה נופפה בידיה מול עיניו של הברמן, הוא התכופף לעברה
"בירה, קורונה", היא אמרה והביאה לו שטר של 50.
כעבור פחות מדקה הבירה כבר הייתה מונחת על הבר עם פרוסת לימון תקועה על הפיה, בדיוק כמו שאהבה.
היא החזירה לו את המגש עם העודף בתור טיפ והוא חייך.
היא לגמה מהבירה בעדינות, בכל פעם שסובבה את ראשה היא דאגה להניח את אצבעותיה על הפיה כסוגר,
היא שמעה מספיק סיפורי זוועות על סם האונס וכל מיני דברים שמכניסים לשתיה ברגע שמישהי מסובבת את ראשה.
היא הרגישה את הרטט בכיסה והוציאה משם את הפלאפון שלה, הודעה מבן, ()איך שם מתוקה?(),
()סבבה=](), היא שלחה לו והחזירה את הפלאפון לכיסה, היא הרימה את ראשה כלפי הברמן ומבטיהם הצטלבו.
"בת כמה את?", הוא שאל בסקרנות
נועה: "17 עוד מעט"
ברמן: "קטנה", הוא חייך
היא נזכרה בשגיא, שהכירה אותו והיה חבר שלה לתקופה, גם הוא היה ברמן.
הכל נהרס כשהחליט לטוס לו לקורס ברמנים בחו"ל.
"בן כמה אתה?", היא שאלה
"23!", הוא צעק לעברה וקרץ.
---
"כבר חוזרת", נטלי אמרה לבנות והלכה לכיוון השירותים, היא תיקנה את האודם שעל שפתיה והביטה
במראה. היא באמת היתה יפה,אך מעניין שרועי מעולם לא אמר לה את זה.
הרי כל הידידות שלו היו ערסיות עם קילו איפור על הפרצוף, תמיד הוא החמיא להן.
הפלאפון שלה צלצל, היא ראתה על הצג את שמו של ארז, היא התלבטה אם לענות או לא, לבסוף החליטה שכן.
"מה קורה?", היא ענתה והמשיכה לבחון את עצמה במראה
ארז: "הכל טוב, איפה את?"
נטלי: "בג'וני קיי"
ארז: "וואלה? אני גם באזור של המסגר"
נטלי: "עם מי אתה?"
ארז: "חברים. סתם עשינו פה סיבוב"
נטלי: "אהה"
ארז: "שומעת, אני בא להגיד לך שלום"
נטלי: "הכניסה כאן עולה כסף"
ארז: "זה בסדר, אני מכיר את הסלקטור" (סלקטור שלא יכניס בחיים כלבה העונה לשם פרנצ'סקה, שיורדת על 4 בשביל לצאת עם מלך השכבה, כמו כן, לא יכניס בחורות שמתיימרות ומשחקות אותה חכמות, כותבות מילים בשפה גבוהה אך בלי קשר ביניהן, מה שמוציא אותן מטומטמות וממורמרות)
נטלי: "אהה... אוקיי, בכייף"
---
בן יצא מבית החולים לאחר שביקר את ליאור, הוא הרגיש רע.
הוא הדליק את המערכת ובדיוק התנגן לו אחד הטראנסים שיש במועדונים, זה הזכיר לו את נועה,
מעניין מה היא עושה שם עכשיו.
הוא השאיר את המוזיקה ונסע לביתו, בדרך חשב על ליאור, חשב על זה שבזמן שהוא משחק כדורגל,
שוכב עם נועה וכל היום עושים דברים, ועל ליאור שמרותק למיטה מחובר לצינורות ומחטים.
הוא נשך את שפתיו בחוזקה, מנסה לא לחשוב על זה.
הוא האמין שבסוף הכל יסתדר, שהרופאים גילו את זה בזמן, שהם יצליחו להציל איתו, שהטיפולים יסלקו
את הסרטן שהתפשט בראשו.
---
נטלי זיהתה את פניו של ארז בין כל האנשים, היא פילסה את דרכה אליו ומיד חיבקה אותו.
הוא נשק לה על שפתיה.
"זה ארז?", נועה שאלה בחיוך, הוא באמת היה נראה טוב כמו שנטלי סיפרה.
היא עשתה הכרות קצרה בניהם והוא ו-2 חבריו, שהיו נראים קצת מוזרים רקדו איתן קצת.
"בואי", הוא אחז במותנייה
"מה, לאן?", היא שאלה
ארז: "זה סתם מקום מסריח, בואי למקום אחר"
"מה אתה עושה?!", היא הרימה את קולה אבל הרעש בתוך המועדון גבר עליה, הוא תפס את ידה בחוזקה
ומשך אותה אחריו.
כשהם היו מחוץ למועדון היא הצליחה להשתחרר מאחיזתו הברוטאלית.
"תגיד לי, אתה התחרפנת?", היא הרימה את קולה והביטה בו בכעס
ארז: "מה יש לך, למה את צועקת?"
נטלי: "כי אולי משכת אותי בכוח?!"
ארז: "את לא ראית איך כולם מסתכלים עלייך שם, כל החרמנים האלה, חוץ מזה, זה סתם מועדון חרא,
בואי, נלך למקום אחר, יותר טוב"
נטלי: "ארז... החברות שלי בפנים"
ארז: "אז תקראי להן"
נטלי: "הן לא ירצו ללכת למקום אחר, והאמת היא שגם אני לא רוצה"
ארז: "נו, למה סתם לעשות קונצים עכשיו"
נטלי: "קונצים?", היא גיחכה
ארז: "כן. אני לא רוצה שחברה שלי תסתובב במקומות כאלה עם כל הבנים האלה"
נטלי: "ארז!", היא צעקה, "אני לא, ל-א, חברה שלך, לא! תרד מזה כבר, שיגעת אותי,
מה אתה לא מבין?"
נועה, שובל והדר יצאו מהמועדון והתקרבו אליה ואל ארז.
האנשים שעברו במקום הסתכלו לעברם, וארז הביט בה במבט מאוכזב.
ארז: "תראי איך את מתנהגת..."
נטלי: "כי ככה, כי די, אני לא יכולה יותר ככה. אנחנו לא חברים ארז, ואין לך שום זכות לבוא ולהוציא
אותי בכוח מהמועדון, וחץ מזה אני עם חברות שלי"
ארז: "עלק חברות, כשהיית אצלי אמרת לי שאת לא סובלת אותן"
נטלי הביטה לצד, ראתה איך נועה מחייכת חיוך קטן, נצחוני, היא רצתה שהאדמה תפער את פיה ותבלע אותה לאלתר.
"לכי תזדייני!", היא צעקה ומשכה את הדר אחריה. "אני... אני מצטערת", שובל לחשה והלכה אחריהן.
נטלי: "מה, אתה דפוק?!", היא צרחה והחלה ללכת במהירות בשולי הכביש
ארז: "לאן את הולכת?", הוא רץ אחריה
נטלי: "הביתה! ושלא תעז יותר להתקרב אלי! הבנת?"
היא עלתה על המונית הראשונה שתפסה, ארז נשאר שם, עומד ובוהה בה מתרחקת.
---
(להפעיל את השיר My Interpretation)
---
למחרת נטלי קמה לקראת הצהריים, היא מיהרה למקלחת. המים המעט פושרים-חמים, היא נתנה להם לזרום בחופשיות על פניה, עצמה את עיניה והתמונות של יום האתמול עלו שוב בזיכרונה, היא חשה בכבדות.
שוב היא בודדה, שוב היא בלי אף אחד. רועי בכלל לא מתקשר.
היא הלכה למטבח והכינה לה סנדוויץ' עם גבינה, התיישבה על הכורסה וצפתה באחת מהתוכניות
המשעממות שמשודרות בדרך כלל בצהרי היום בערוץ השני.
"שלום", אמא שלה נכנסה הביתה והחליקה את התיק על השולחן בסלון.
נטלי: "היי אמא, איך היה בעבודה"
אמא: "בסדר נטלי. אני לא אשאל איך היה בבית הספר כי המורה שלך טרחה להתקשר אליי ולהגיד לי שלא הגעת"
נטלי: "לא קמתי"
אמא: "לא היית צריכה לצאת למסיבה בידיעה שיש לך בית ספר למחרת"
נטלי: "מצטערת, נו"
אמא: "איך היה אתמול?"
נטלי: "חרא"
אמא: "מה קרה?"
נטלי: "ארז פתאום הופיע, החליט להוציא אותי החוצה כי המקום לא נראה לו, משך אותי בכוח אחריו
שנלך למקום אחר, דאג לפלוט ליד הבנות שאני לא סובלת אותן, הן נסענו הביתה, רבתי איתו,
הוא עדיין חי בסרט שאני חברה שלו... המפגר הזה"
אמא: "הוא די אובססיבי אלייך"
נטלי: "אני יודעת, הוא חולה נפש אמא, נשבעת לך"
אמא: "איך חזרת?"
נטלי: "תפסתי מיד מונית, הייתי כל כך עצבנית, את לא מבינה אפילו עד כמה"
אמא: "אוי, מאמי", היא חיבקה אותה אליה
נטלי: "פשוט נמאס לי כבר מהכול, ואם זה לא מספיק אני עוד צריכה ללכת לעבודה עכשיו, כל כך אין לי כוח"
אמא: "תעשי מה שאת מרגישה, אבל אין לך מה לדאוג, אני סומכת עלייך את תתגברי"
נטלי: "כן...", היא אמרה בשקט וקמה מן הכורסה.
לאחר שהניחה את הצלחת בכיור היא נכנסה לחדרה והחליפה בגדים, ממכנס וגופייה לג'ינס 3/4, גופיית
סבא לבנה וכפכפים לבנות.
כשהגיעה לקיוסק רק חיים היה שם.
"איחרת ברבע שעה"
נטלי: "מצטערת"
חיים: "לא נורא, טוב, את כאן היום עד 12 ואז אני אבוא להחליף אותך"
נטלי: "מה עם רועי?"
חיים: "מה איתו?"
נטלי: "הוא לא עובד היום?"
חיים: "לא, הוא אמר שהוא חולה. תגידי, מה, את לא יודעת מה עם חבר שלך?"
נטלי: "פשוט לא... לא יצא לנו לדבר"
הם דיברו עוד כמה דקות, לבסוף חיים נסע והשאיר שם את נטלי.
היא סידרה קצת סחורה, ואז התיישבה על הכיסא, מנסה לחפש משהו בטלוויזיה.
כשהגיע הערב נסטיה הופיעה והיתה איתה קצת.
"אז זהו, בקיצור, היה לילה מגעיל", אמרה נטלי לאחר שסיימה לספר לה על הלילה הקודם.
נסטיה: "וואי, אז עכשיו הן כאילו לא מדברות איתך?"
נטלי: "כן... אבל יהיה בסדר, אני מקווה"
נסטיה: "ומה עם ארז?"
נטלי: "מה איתו? אני לא מתכוונת לדבר איתו שוב, סתם חולה נפש, קרציה"
נסטיה: "אה, הבנתי. עדיף לך, באמת, לפי מה שסיפרת עליו בהתחלה הוא היה נשמע מושלם,
אבל אחרי שישנת אצלו... כבר הבנתי שמשהו לא בסדר אצלו"
נטלי: "נכון. חכי רגע", היא חייכה וענתה בפלאפון
נטלי: "היי, מי זה?"
בן: "מה קורה? זה בן"
נטלי: "אההה... הכל טוב", היא חייכה, "מה איתך?"
בן: "סבבה. תקשיבי, את עובדת היום?"
נטלי: "כן, אני כבר בקיוסק, עד 12"
בן: "כי חשבנו אולי לבוא כולם בערב ככה, בערך ב-8 "
נטלי: "למה לא, בכייף. רגע, מי זה כולם?"
בן: "נועה, שובל, הדר, אסף, אנה, גולן ואני"
נטלי: "אהה"
בן: "קרה משהו?", הוא שאל ונטלי הבינה מיד שנועה לא סיפרה לו,
מוזר שלא הלכה להתבכיין לו מיד כמו בשאר המקרים.
נטלי: "לא, לא. טוב, אז תבואו ב-8"
בן: "סבבה, יאללה ביי מותק"
נטלי: "ביי ביי"
היא ניתקה את השיחה והמשיכה לספר לנסטיה על ארז, רועי והבנות.
---
"היי מאמי", נועה נכנסה למכוניתו של בן וחגרה את חגורת הבטיחות
בן: "מה קורה?"
נועה: "סבבה. תביא נשיקה", היא חייכה ונשקה על שפתיו, הוא הזיז את ראשו והיא הביטה בו במבט
לא מבין
בן: "אני פשוט... רוצה להגיע לשם מהר", הוא ענה בתגובה למבטה ההמום.
כשהגיעו למקום, הם ראו שכולם כבר שם והצטרפו אליהם בשמחה, נטלי חזרה עם פחיות שתיה וחטיפים לכולם.
אסף: "בקיצור, מה שהתחלתי לספר כשעוד לא הגעתם לכאן", הוא פנה אל בן ונועה, "אתמול נסעתי עם
אחי לראשון, בקיצור יש לחבר שלו שם מוסך גדול עם מלא דברים מגניבים לרכב, חשבתי שאולי אתה תרצה לקפוץ איתי ולראות"
בן: "אה, באמת? נקפוץ איזה יום, למה לא"
אסף: "רגע, דבר אחד אני לא מבין, נועה, איך הכניסו אתכן אתמול לג'וני קיי , אתן עוד לא בנות 17,
וגם שובל נראית די קטנה"
נועה: "אה... האמת שמישהי שעובדת שם שאלה אותי אם אני נועה זוסמן"
הדר: "בטח זיהתה אותה מהפרסומות וזה..."
נועה: "אז היא הכניסה אותנו בחינם"
בן: "וואלה? לא אמרת לי. מגניב לך", הוא חייך
אנה: "וואי, נזכרתי שכשהייתי בת 15 אני וחברה שלי, דנה, אתם לא מכירים, רצינו ללכת למישהו
שיזייף לנו תעודות זהות, כאילו... שיכתוב שם שאנחנו בנות 19 וככה ניכנס לכל מקום שנרצה"
גולן: "אוהו, יש לנו פה עסק עם קרימינלית", הכריז בקול וכולם צחקו.
נסטיה: "מה אתם צוחקים? יש כאלה שבאמת עושים את זה. אני יודעת איך לזייף, זה לא משהו מקצועי.
אני פשוט סורקת למחשב את תעודת הזהות, משנה את הפרטים בפוטושופ, זה ניראה ממש אמיתי,
מדפיסה את זה ועוטפת את זה כמו שעוטפים שמרד הפנים, יש לאמא שלי את המכונה הזאת כי פעם היא הייתה
עושה בה כרטיסי ביקור מיוחדים כאלה"
נטלי: "באמת? נשמע מגניב"
נסטיה: "אפילו עשיתי... אני לא יודעת אם זה בסדר להזכיר אותה, אבל..."
נועה: "מה קרה?"
נסטיה: " מיטל..."
בן מיד הביט בנסטיה, "מה איתה?", הוא שאל
נסטיה: "בקיצור, היא ואני הכרנו דרך אבלין, שלומדת בשכבה שלכם, אנחנו... כאילו... הרבה זמן
לפני ה... מה שקרה, היא, היא הגיעה אליי ואמרה שהיא גם רוצה תעודת זהות כזאת, סתם בשביל
הכייף, היא פשוט שמעה שאני עושה כאלה והתלהבה כנראה אז..."
בן: "מה?!", הוא קטע אותה, "בשביל מה היא הייתה צריכה תעודת זהות מזוייפת?"
אסף: "כן, אפשר לחשוב שהיא הייתה איזו עבריינית נמלטת"
בן: "שתוק!", הוא ירה לעברו, "מוזר... היא אף פעם לא הזכירה את זה, תמשיכי!"
נסטיה: "זה היה סתם... בשביל הצחוק כזה, לא יודעת... לא רציני."
נועה: "ממש חיה בסרט הילדה", היא גיחכה.
נסטיה: "אפילו את השם שלה היא החליפה, אבל זה סתם היה בשביל הצחוק."
נועה: "לאיזה שם היא החליפה, אני מקווה שלא בשם שלי." אמרה בנימה של לחוצה כביכול.
נסטיה: "לא תרגיעי... רגע, וואי, אני לא זוכרת", היא כיווצה את מצחה וניסתה להיזכר.
נטלי: "למה לה לשנות את השם?"
הדר: "היא אמרה, סתם בשביל הכייף, מה לא נקלט כאן?"
נסטיה: "אה, נזכרתי! רגע אל תדברו שלא תבלבלו אותי...רגע...אה...נזכרתי, נטלי ...כן, נטלי כהן!", אמרה בהתלהבות. נטלי הרימה גבות בפליאה וחייכה.
בן הביט בה בפליאה ומיד נזכר באמיר ושחזר את הפגישה איתו.
בן: "אני יכול אולי לעזור לך"
"אני מצטער שאני ככה נופל עליך משום מקום אבל... אני אמיר, נעים מאוד"
בן: "בן, נעים מאוד", הוא חייך ולא הבין מה אותו בחור רוצה
אמיר: "אני באתי לכאן מאילת, רוצה להבין משהו, אתה אולי, במקרה... מכיר מישהי בשם...
נטלי כהן? היא אמורה להיות בגיל שלך, אני חושב. אתה מכיר אולי אחת בשם נטלי כהן?"
בן: "לא, לא מכיר...", הוא אמר, "איך היא נראית?"
אמיר: "יש לה שיער ארוך כהה, עם גוונים כאלה, לא יודע... ילדה יפה, מיוחדת כזו, נמוכה ממך במקצת"
בן: "אה... חצי מהבנות באזור נראות ככה. איפה היא לומדת?"
אמיר: "לא יודע"
בן: "טוב... אני מצטער"
אמיר: "לא, זה בסדר, שאלתי כבר את כל האנשים באזור פה, לא נורא, תודה רבה", הוא חייך
והלך מהמקום.
בן: "מה, מה אמרת?!", הוא קפץ ממקומו
נסטיה: "אמא'לה הבהלת אותי, למה אתה מכיר מישהי בשם נטלי כהן?"
בן: "כן..."
נועה: בן? מי זאת נטלי כהן בשבילך?" אך בן בהה בנסטיה כאיל ונכנס לאמוק "בן, אני מדברת אליך!", נועה נופפה בידה מול פניו, כאילו קוראת לו להתעורר.
נסטיה: "למה אתה מביט בי ככה? זה מפחיד אותי", היא אמרה במבטא הרוסי שלה והתרחקה ממנו
בן: "את... היא... מה?!""
אתר האהבה הישראלי